חפץ חיים/הלכות לשון הרע/ו יב

<< · חפץ חיים - הלכות לשון הרע ו · יב

וְאִם כְּבָר עָבַר וְשָׁמַע לָשׁוֹן הָרָע וְהֶאֱמִין בְּלִבּוֹ, בֵּין שֶׁהוּא מֵחֶלְקֵּי הַגְּנוּת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם וּבֵין שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, (לג) תִּקּוּנוֹ, שֶׁיִּתְחַזֵּק לְהוֹצִּיא הַדְּבָרִים מִּלִּבּוֹ, שֶׁלֹּא לְהַאֲמִּינָם, וִיקַבֵּל עַל עַצְּמוֹ עַל לְהַבָּא, שֶׁלֹּא לְקַבֵּל עוֹד לָשׁוֹן הָרָע עַל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, וְיִתְוַדֶּה עַל זֶה, וּבָזֶה יְתַקֵּן הַלָּאוִין וְהָעֲשִׂין שֶׁעָבַר עַל יְדֵי קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע, כַּמְבֹאָר לְעֵיל בַּפְּתִיחָה, (לד) אִם עֲדַיִן לֹא סִפֵּר לַאֲחֵרִים.

(לג) תיקונו שיתחזק וכו'. אף דבענין עד אחד שהעיד לאחד שאשתו זינתה והאמין לדבריו אמרינן שם בקדושין (דף ס"ו ע"א) בענינא דהאי סמיא וכו' דהיא אסורה והובא דין זה באבן העזר בסימן קע"ח, ועיין שם באחרונים שמסתפקים אם חזר מהאמנתו לדברי העד אם מהני, התם היינו טעמא משום דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, מה שאין כן בזה דהוא בענין שבין אדם לחבירו (כידוע בכל מקום דמה שהזהירה התורה לא תשא שמע שוא היינו שלא להסכים אפילו בלב גנות של ישראל) בודאי אם יתחזק על עצמו עד שיוציא הדברים מלבו יעקור בזה את הלאו מעיקרו, דלא יהא עדיף מלא תגזול שבהשיבו עוקר בזה את הלאו מעיקרו כמבואר בכמה מקומות כן הוא הדין בזה. ואף על פי כן צריך ודוי וקבלה על להבא כמו בשאר לאוין שבין אדם לחבירו שצריך לזה לבד ההשבה או הפיוס לחבירו כמו שמפורש בכמה ספרים.

(לד) אם עדיין לא וכו'. ואם סיפר אין לו תקנה עד שיפייס להנידון עבור זה כמו בשאר מספרי לה"ר, או שיראה להוציא את הדבר מלב האנשים שסיפר לפניהם. (באר מים חיים)