חסד לאברהם/מעין ה/נהר א

נהר א - מענין שבעה דינים העוברים על האדם:

בזוהר פרשת נשא, שבעה מיני דינים עוברים על האדם, ואלו הן:

הראשון, הוא דין הקשה בעת פרידת הנפש מן הגוף שהוא דין ראשון בשיתוף הגוף והנפש, והוא לסיבת העוונות שהוא חוטא בהם בגוף ונפש יחד בחיים, כך בעוד כל חלקיו יחד מקבל עונשו, וזה העונש קשה מאד, וקצר שנעשה במעט זמן כדי עונג העבירה שעה קלה, וניקוי זה אל החלקים כולם יחד, ואם לא שעה זו אין לו שעה אחרת:

השני. הוא מעת שמוציאין אותו מביתו עד שמוליכין אותו לקברו, מכריזין על מעשיו, כמה כרוזין יוצאין עליו לפי רוב מעשיו, ומביישין אותו על מעשיו, ומענישין אותו ומכריזין על כל עבירה ועבירה עונש פלוני על עבירה פלונית, וכל עבירה ועבירה גובה שם חלקו, וזה חלק עונשו כנגד מה שחטא בעה"ז ממש:

השלישי. בכניסתו לקברו ממש שם פתח הכניסה מעולם זה אל עולם אחר, לכך שם בא בעל חוב וגבה חובו, ובמקום אחר נראה מהזוהר ששם מענישים אותו על בנים זרים הנולדים מטיפי זרע לבטלה והקריין:

הרביעי. דין הקבר, והיינו חיבוט הקבר, ששם מרכיבין הנפש בגוף כמו בזמן היותו בגוף בעוה"ז, ושם נידון על כל המעשה שעשו בשיתוף, ושניהם יחד נפרעים בשיתוף:

החמישי. דין הגוף הנרקב בקבר בגוש רימה ותולעה, והנפש מתאבלת, וקושי רימה בבשר המת כמחט בבשר החי, וזה [וזה] לכל אחד ואחד בפני עצמו:

הששי. דין גיהנם לנפש לבדה, שכבר נח הגוף, והנפש לעצמה נטהרת ומתלבנת בגיהנם:

השביעי. גלות אחר שיצא מגיהנם, ולא ניתן לה מנוחה בגן עדן ונעה ונדה עד עת קצבת הדבר לפי עונשה, עד ירצה עוונה, ע"כ:

והנה בדין ראשון בפרידת הנפש מהגוף, הנה חז"ל פירשו שהמיתה יש ממנו קשה, ויש ממנו קלה כמשחל ביניתא מחלבא. והענין שהמיתה היא על ידי המלאך המות שיהיה לו רשות להעניש האדם כשיעור מה שנדבק בעבירה, ולזה יהיה ענין החשבון קודם מיתתו כדי שיהיה נידון מיד ע"פ מעשיו, ושם מלאך המות כדי שיהיה גובה את שלו ע"פ הרשות שמרשין אותו שיגבה בענין המיתה כך וכך שיעור צער כל מה שנהנה אדם ביצר הרע, וכפי אותו בחינה שפיתהו כך יבא לגבות חובו, בסוד החרב הזה ופיותיה כמנין העבירות, וכך יחדדנה וישחיזנה ויעבירנה על האדם, ויגבה חובו בעת פרידת הנפש מן הגוף:

ושנינו בפ"ק דחיבוט הקבר וז"ל כיצד, אדם מת באין עליו מלאכים א' ממלאך המות, וא' ממלאכי השרת, וא' סופר, וא' שממונה עמו. ואומר לו קום הגיע קיצך, אומר להם עדיין לא הגיע קיצי, מיד פותח את עיניו ורואה מלאך ארכו מסוף עולם ועד סופו, מכף רגלו ועד קדקדו מלא עינים, לבושו אש, כסותו אש, כולו אש, וסכין בידו וטיפה של מרה תלויה בו, ממנו מסריח, ממנו פניו מוריקות, ואינו מת עד שרואה הקדוש ברוך הוא בעצמו שנאמר כי לא יראני האדם וחי, בחייהם אינם רואים אבל רואים הם במיתתם, שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר, מיד מעיד על עצמו על מה שעשה בעולם הזה, והוא מעיד והקדוש ברוך הוא חותם, אם צדיק הוא מוסר נפשו לבעליו, ואם רשע גמור הוא מקשה ערפו ומגביר יצרו, מכאן ארז"ל אפילו בשעת פטירתו של אדם רשע יצרו מתגבר עליו, ר' אב"י אומר כשם שמקשה ערפו בעוה"ז כך מקשה לו בשעה שעומד לדין, שנאמר רשע יראה וכעס וגו', בשעת פטירתו של צדיק מהו אומר הצדיק אבד בצדקו וגו', ובשעת פטירתו של רשע מהו אומר ובליעל כקוץ מונד וגו' ע"כ בפ' א':

עוד שנינו בפרק ד' א"ר יוסי בא וראה כמה בין הבהמה לאדם, בהמה כמה יסורין סובלת בעולם שוחטין אותה ומפשיטין אותה ואין עליה דין, אבל אדם כמה יסורין סובל בעה"ז, ולאחר מיתתו אם צדיק גמור הוא פוטרין אותו מן הדין, ואם רשע גמור הוא דנין אותו בדינים חמורים, אמ' בשעה שאדם נפטר מן העולם לא די שנבהל ממלאך המות שכולו מלא עינים וחרבו שלופה בידו, אלא שואל אותו כלום עסקת בתורה, ובגמילות חסדים, והמלכת לקונך שחרית וערבית, והמלכת את חבירך בנחת רוח, אם יש בו דברים הללו זורק אותו הטיפה לתוך פיו ויוצאת נשמתו בלא צער כמשוך נימא מחלבא, ואם אין בו דברים הללו יוצאת נשמתו מגופו כגרירת קוצים מן הצמר, וכשבא מלאך המות אצלו אומר לו צדיק, קונך שלחני אליך, מיד מתחנן לו, אמר לו שעה זו ואי אפשר לעברה אלא שמעתי מאחורי הפרגוד שהקדוש ברוך הוא מתקן לך מדור בגן עדן ע"כ פ' ד':

וטעם אלו המלאכים פשוט שהוא לכתוב טובה ורעה, לכך הם ד' כנגד ד' אותיות של שם, ונגד המרכבה הטוב מן הימין לכתוב זכיות, והרע מן השמאל לכתוב חובות, וא' סופר וא' שממונה כנגד הת"ת ומלכות. עדיין לא הגיע קיצי, זה לרשע המקשה. ארכו מסוף העולם וכו', יש לו שליטה בכל הנמצאות ובכולם מחטיא. ויש לו עינים, להשגיח ולדעת שיעור החטא כמה וכמה להעניש ברצון היוצר בדקדוק. לבושו כסותו בדין אש, וקודם היה בא אליו להחטיאו בכמה פיתויים בכל ענייני העולם, עתה מראה הדין בכולם. ואינו מת עד שרואה וגו', שאין מענישין אותו עד שיראה לקונו ויבין למי חטא ומה גרם בחטאו ויצדיק עליו את הדין. הוא מעיד, על החטא. והקדוש ברוך הוא חותם, על העונש. וזו היא פתקא בידו של מלאך המות להענישו כדי רשעתו. אם הוא צדיק מוסר עצמו, ומקבל בסבר פנים יפות ונדבקת בקדושה. רשע מקשה, ויוצאת בחזקה ואינה נדבקת בשכינה, לדעת תנא קמא ביצר הרע, לדעת ראב"י אינו מצד יצר הרע אלא עונש, והוא מדה שנותנים בו שיעשה כך, וז"ש בשם וכו' בשעת פטירתו וכו', זה שלא בבחירה כדי שיענש, וראב"י סבירא ליה בבחירה, או בהיפך, סוף דבר איכא בינייהו אי בבחירה או ברצון, ולא מסתיימי, או אפשר דכלהו בבחירה ות"ק קאמר בשעת פטירה, וראב"י קאמר שעת העמידה לדין. בשעת פטירת הצדיק מה הוא אומר הצדיק אבד, בשעת אבידתו צדיק, והוא נח מיד, שנאמר יבא שלום. ובשעת פטירתו של רשע, ממש רשע בשעת הפטירה. ובליעל כקוץ, בעת יציאת נשמה הוא כקוץ דהיינו כפיטורי בפי הוושט כצמר מן הקוצים:

בהמה כמה יסורין וכו', ירצה אינה סובלת יסורים, לא על מזונה ולא על מלבוש ולא בחלאים, אלא הכל בשחיטה ואחר כך בהפשטה, אם יפשיטוה אחר מותה אינה סובלת דבר, נמצא כל דינה שחיטה או מיתה. והאדם סובל בחיים כמה יסורים, כנודע. ואחר המות החשבון אפילו לצדיק, ולרשע אחר החשבון הדינים הקשים. לא די שהוא נבהל, והיה ראוי שיספיק לו חשבונו עם קונו והוא ימהר יחיש מעשהו, אלא שמתעכב עמו בדברים והוא נענש באותו הבהלה בהתעכבו. תורה, ת"ת. גמילות חסד, חסד. המלכת קונך, היינו מצד המלכות בחסד ובגבורה. והמלכת את חבירך, לשון עצה מצד המלכות. ואפי' יש בו דברים הללו אינו ניצול מן המות אלא זורק וכו'. ואם אין בו, הרי עונש ליציאת הנפש לבד. ומתחנן לו שירפה ממנו ומשיב מלאך המות שעה זו א"א לעברה, אבל נותן לו תנחומין בשכר הטוב, והיינו אלא ששמעתי שאתה נכנס אל מקום המנוחה. וזמש"ל: