לדלג לתוכן

חסד לאברהם/מעין א/נהר כד

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

נהר כד - בסוד גלות השכינה בג' גלויות ושמירתה אל ישראל:

[עריכה]

כבר ידעת כי השכינה מקבלת שפע ואור הראוי לה ולחיילותיה, אשר הם הנמצאים כלל העליונים ותחתונים, והיא המחייה את כולם על ידי השפע שבא להם על ידה להחיותם ולקיומם, ושפע זה לא יחסר לה לעולם, אף על פי שלא יהיה נשמת הצדיקים בעולם, כי בהכרח צריך לקיום העולם, כמ"ש לעיל,

והעד על זה - קודם זריחת אור אברהם אע"ה בעולם, שהיה העולם ניזון והולך, אפילו לא היו צדיקים בדורות -השכינה שופעת השפע המוטבע לה לפרנס את כל הנמצאים. אמנם, אחר היות נשמות הקדושים בעולם והיות ישראל על אדמתן מקיימין כל התורה אז לא לעצמן לבד יגרמו הטובה והארה, אלא גם את כל הנמצאים כולם - שבעים לחם משפעם וטובתם יותר מלפני קודם שהיה הנשמות בעולם, וזה ברור בלי ספק:

אמנם בהיות הנשמות חוטאים ופוגמים ח"ו, ונפקדים הם לרעה למעלה, אז ימשוך רעה אל הנשמות ולכל הנמצאים, וזהו באחת מב' בחינות: או שלא חטאו כל כך, אז גם כן לא יחסר אל הנמצאים רק תוספת השפע שניתוסף להם מצד שלמות הנשמות ההם קודם שפגמו, אמנם השפע המוטבע להם לא יחסר, ואז לא יהיה גלות אל השכינה רק יהיה גלות ישראל על פשעם; והבחינה הב' הוא אם פגמו כל כך עד שלחוזק הפגם יסתלק השפע מכל בחינותיה ומכל חייליה מכל וכל:

והנה ג' גליות שהיו במציאות, זה קשה מזה: הא' הוא גלות מצרים, שאז הנשמות הקדושים שהם ע' נפש דישראל לא פגמו כלל ח"ו, ואדרבה: השכינה ירדה עמהם לתיקון העולם, וגלותם היה כעין יסורין של אהבה, בסוד תקון העולם, כנזכר בספר הפרדס בשער השערים, ואז השכינה עמהם בגלות, ובלי ספק היא מצטערת, והטובה הנמשך להנמצאים אינו בשלמות אחר שהיא בצער עם ישראל, אבל עכ"ז השפע היה נשפע לכל הנמצאים;

והב' - גלות בבל, ואז פגמו הנשמות ודאי, אמנם פגם ההוא לא גרם רק גליות לעצמן, ושאר הנמצאים היה להם שפעם עם היות שלא היה להם כל השפע בשלמות מפני הפגם שגרמו, שיותר רע הוא היות הנשמות פגומות יותר ממה שלא (היה) [היו] כלל, ו[לזה] השכינה שם עמהם בגלות לשמרם, והיא עצמה אינה בגלות, שהוא השפע הניתן לה לקיומה ולקיום כל הנמצאים כולם:

והג' הוא גלות הזה, (שכבר) [שכל כך] פגמו הנשמות עד שהשכינה גלתה ונסתלק ממנה השפע מכל הבחינות [מכל וכל], וזהו גלות השכינה ההחלטיי, ולא צער לבד שתצטער מצרות ישראל אלא צרת עצמה הנוגע למדת השכינה כביכול, וזהו לא היה בגלות בבל כי אם בגלות האחרון זה, כמ"ש בתיקונים בפסוק ״ונהר יחרב ויבש״ על ענין שפע הנזכר לשכינה, ופירוש ״יחרב״ - בבית ראשון, כי ״יחרב״ - מלשון ״חרבו המים״, שאינה יבישות כי אם נגובות, ומכל מקום נשאר קצת לחות, ״ויבש״ - הוא בבית שני, דהיינו: שנתייבש מכל וכל, כי נסתם צינורות השפע מכל וכל:

ואם תאמר: ףכיון שנסתם השפע מכל וכל, אם כן מה יתן ומה יוסיף העוסק בתורה ובמ"ט או אם יפגום ח"ו?״ ויש לומר כי העושה מצוה בעת הזאת הוא עושה סמך אל השכינה ומושך לה שפע קצת, כמו זיעה בעלמא, ועכ"ז יש לו שכר טוב בעמלו, וע"ז נאמר: ״שישו אתה משוש״ וגו׳, כי הוא עושה לה סמך, ואדרבה: שכרו יותר גדול, והעד ע״ז: בת מלך בהיותה יושבת בהיכל אביה המלך, ואחד מעבדיה יעשה לה איזה עבודה, ודאי תשים לו שכר, אבל לא שכר כל כך כמו שאם תהיה חוץ להיכל המלך בדוחק בגלות, ואם העבד יתן אז אפילו דבר קל כמו עשב לח להבריא נפשה הוא חשוב בעיניה מכל אילי נביות אשר היה בשעת הממשלה:

ודע כי עיקר כוונת הרשב"י ע"ה בחבור ספר הזוהר היה לזה, להיות השכינה בגלות באפס שפע באין תומך ובאין עוזר לה, ורצה לעשות לה סמך ליחדה בבעלה יחוד מועט ע"י החיבור הזוהר, במה שהיה הוא וחביריו עוסקים בסודות התורה, שזהו גורם לייחוד קב"ה ושכינתיה ע"י היסוד שהוא סוד ר"ז בגימטריא או"ר.

וגם על ידי החיבור ההיא יהיה ביטול הקליפות וקלות הגלות והשבתת הקטרוגים, אשר החיצונים לוהטים בכל עת ובכל שעה נגד מדת הקדושים והשמות הקדושים הם בסוד השכינה, ונגד בני ישראל הניתנים בגלות בין אומות העולם הנקראים חיוון בישין אריות ודובין האוכלין את הענ"א שהם ישראל, כאמרו: ״ואתנה צאני״ וגו', ועסק התורה יקרא קלע וחרב ורומח, והם בחינת סודות כדי להצילם מרעתם ע"י חיבור זה כנזכר, וספר זה שעתיד להתגלות בימי מלכא משיחא כדי ליתן סעדא לשכינה הנז':

והנה כל אותן שיזכו אליו יזכו לגאולה, כי העבודה זו המועטת בזמן הזה הוא יותר חשוב מכל אילי נביות שהיה בזמן שהיה בית המקדש קיים, וכן עד"ז הוא הפגם ח"ו - מי שפוגם עכשיו בשעת גלות המר הזה, שגורם שגם מיעוט השפע נחסר, ואז כביכול בכעס ודין ותקלה מן הסיבות ח"ו, שעי"ז תתהפך לדין חזק ותקיף,

וזהו טעם צרות התכופות זו לזו בגלות המר הזה, מה שלא היה בכל שאר הגליות, וזהו הבחינה הג' כי ביותר נקל הוא נלקה עתה בדין בהיות בגלות ממה שהיתה בגלות בבל כנזכר, כי בגלות בבל לא היתה השכינה עמהם בגלות רק כדי לשמרם בלבד, ולכן היה לה השפעה בכל יום:

אבל עתה שנסתלק לה השפע מכל וכל, היא נקראת ״סוכת דוד הנופלת״, ״הנפלה״ לא נאמר אלא ״נופלת״, שלעולם נופלת, שנסתם שער השפע, שאינו שופע למטה זולת מה שאנו אוכלין הספיחים וספיחי ספיחים, וכן תמיד מאותו שפע שהיה נזרע בה קודם עת הגלות, ולכן העולם חוזר לאחור, וזה סוד ״נופלת״ - שמשמעותיה: בכל יום היא נופלת, כי אין לך יום ויום שאין קללתו מרובה מחבירו, וכל עוד שהולך השפע - מתמעט חזקו, כענין הספיחים שיש להם חוזק וספיחי ספיחים הם יותר מועט, וכל עוד שהולך הוא מתמעט:

ונבאר עתה מה ענין לישראל בגלות, הענין הוא כי אויר ארץ העמים שבח"ל הוא שמירתה מטמא, וסודו הוא להיות כל מציאות האויר סוד הקליפות, ובזה יובן נסיון אברהם אבינו ע"ה ברדתו למצרים, וגם נסיון יעקב אבינו ע"ה ברדת לח"ל לחרן, שאמרו בזוהר כי האבות נכנסו בשלום ויצאו בשלום, וזהו כי להיות אויר ארץ העמים מטמא בלי ספק שם חוזק הקליפה לכל דבר שבעולם, אם להחטיאם באויר הטמא שהם מובלעים בתוכו ויתבטל שם כחם לשמור התורה והמצוה, ואם להיותם נמסרים שם ביד הקליפות ושכיחא הזיקא ומן הראוי שיהיו בסכנות גוף ונפש, וזהו שבח אברהם אע"ה שירד למצרים עיקר מקום הקליפות והכניעם שם ולא ביטל עבודתו עבודת השמים, וכן יעקב אבינו ע"ה כשירד לחרן, ולכן כשירד יעקב למצרים פחד שמא ישתקע שם בתוך אותן הקליפות ושם ישראל לא יזכר עוד, כי לא ידע אם דורות הנמשכים ממנו יוכלו לעמוד בנסיון, ושמא ישתכח מהם לשמור דרך ה' צדקה ומשפט, והש"י הבטיחו על זה ואמר לו אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה:

והסוד הוא כי אויר א"י הוא טהור המוכן לקדושה ולעבודת הש"י, שאין הקליפות שולטות בא"י והיצה"ר אינו גובר שם, רק במה שיש לאדם בטבעו או מה שירצה הוא להגבירו עליו, ולכן השכינה משכנה באויר א"י ואוירה טהור, מצד הטהרה מוכן לתורה ולמצות ולמע"ט, ולשון אויר אור י' שוכן בה, בסוד חכמה זעירא כמשרז"ל אוירא דא"י מחכים, ומה עשה הש"י שלח עמהם השכינה בגלות כדי לשמרם ב' שמירות, הא' הוא שלא ישתקעו בתוך הקליפות כי חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם מכל צד הרוצה צד קליפה להגביר עליהם להחטיאם, וכמעט אויר קדוש שוכן אתם בתוך טומאתם. הב' הוא לשמירת הגוף כדי שלא יאונה להם כל און והיזק כמש"ה כי ה' אלה"יך מתהלך בקרב מחניך ואויר ח"ל מתקדש, ומטעם זה אמר הכתוב דרשו בשלום העיר כי בשלומה יהיה לכם שלום, כי הנביא גילה להם סוד זה שהשכינה עמהם בגלות ואויר קדוש שוכן אתם בתוך טומאתם, והמלך והמלכה גולים עם בניהם ושם מתייחדים בתוכם, וזש"ה כי בשלומה יהיה לכם שלום שהוא היסוד והייחוד, וז"ס שהשכינה גולה עם ישראל, עם היות שאינה בגלות כי אם לשמור בניה כדי שלא ישתקעו בין האו"ה, ולא יוזקו בח"ל במקום דשכיחא הזיקא מפני האויר הטמא, ובהיות השכינה שם האויר מתטהר בחו"ל, ואין לתמוה על כך כי הרי ישראל קודם שנכנסו לארץ כאשר יצאו ממצרים והלכו במדבר נחש שרף ועקרב וצמאון איך הקריבו קרבן והיו בתוך ענני כבוד, אלא שבעננים היה להם אויר קדוש ואויר של א"י הלך עמהם, כמו שנבאר בס"ד במקומו וזמש"ל: