חנה אריאל/תרומה
חנה אריאל תרומה
פ' תרומה עד וכן תעשו. ובגמ' פ"ב דשבועות מנה"מ (פי' דאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך וכה"ג וסנהדרין וכו'). דכתי' וכן תעשו לדורות. והענין פלאי שהרי לא נז' כלל בפ' שיהי' צורך העשי' במשה ואהרן וזקנים. וכן י"ל בלשון הפ' תקחו את תרומתי למי הוא אומר ל' רבים תקחו והלא אך במשה דיבר. עוד י"ל לפי מארז"ל ג' תרומות הללו למה. א' תרומת הלשכה. וא' תרומת האדנים. וא' תרומת המשכן. למה הוזכרה כאן תרומת הלשכה והלא אין הדבור כאן רק לענין עשיית המשכן. בפ' משפטים הקודמת ואל משה אמר עלה אל ה' וגו'. י"ל מהו הלשון אומר ואל משה אמר שאין זה הלשון כ"א כשמקודם לכן דבר ואמר לאחר אומר ואח"כ ואל פלוני אמר. כמו בפ' בראשית ואל האשה אמר וכו'. ובפ' ויכסהו הענן ששת ימים וגו' נחלקו רבותינו ויכסהו להר או למשה. הנה יש להבין מה שהמשכן שבמדבר נק' בשם משכן ובנין הבית בירושלים נק' ביהמ"ק. ובפשיטות היינו שבמדבר הי' אוהל המטולטל לכן נק' משכן ובירושלים בית קבוע נק' בהמ"ק. ובאמת נק' לפעמים בשם משכן העדות. אך עכ"ז י"ל למה לא נזכר בשמו לשון קדושה. כמו משכן הקודש וכדומה. אמנם הענין דבנין המשכן ובהמ"ק הוא להשראת השכינה שם. והשכינה הוא בחי' פרצוף הנוקב' דז"א. וידוע שיש בחי' פרצוף רחל ונק' פרצוף העיקרי והוא השורה בבהמ"ק בא"י דוקא ששם הוא מקום פרצוף רחל כידוע בע"ח. ובמדבר הוא פרצוף דור המדבר שנק' לאה ונק' פרצוף הארה ולא עיקרי. והוא הנק' משכן. ואף שבפ' העיקרי ודאי אינו סר מעל בנ"י וגם במדבר היה עמהם רק שלא הי' פב"פ כידוע בע"ח ובסה"ק. והפב"פ שלהם כמ"ש פב"פ דבר ה' עמכם הי' רק בפרצוף דור המדבר הנ"ל שנקרא לאה. ביאור ענין ב' הפרצופים הנ"ל. יובן עפ"י משל. ידוע שהבן מכיר את אביו משיודע לקרות אבא. והכרה זו איננה שכליית כלל וכלל רק טבעיית מחמת שממנו לוקח. ולכן יש לו הרגשה בו והמשכה אליו. וכשנעשה גדול בר דעת אפי' כדעת הפעוטות יש לו ציור והרגשה באביו המחייבת הביטול אליו מכל וכל לעשות כל אשר יצוה ושלא יסור. וגם זה החיוב אינו מושכל אצל הבן כלל למה הוא חייב בכך רק שהציור הבא בבן שהוא מחמת הקשר של הבן בהתהוות תולדתו מן האב הוא המתפשט בכל פרצופו של הבן וממנו חיוב הביטול. אך עדיין אין בו מוחין דאביו ממש אלא הוא פרצוף דרצון ושו"מ נפרד לעצמו. ומצד עצמו אינו חפץ כלל כ"א ברצונותיו ומידותיו של עצמו. רק שיש בקרבו דבר המניעו בחיוב הנ"ל והוא בא מן הציור דדעת הנ"ל (משא"כ הקטן ממש שאין לו בחי' דעת וציור כלל אף שיש לו ההכרה כנ"ל אעפ"כ אין לו חיוב הביטול כלום). וזה נק' ג"כ (בשם המושאל) שאינו פב"פ עם האב. כי ידוע ענין פב"פ שהוא הרצון ושו"מ של המקבל מסכימים מעצמם אל רצון ושו"מ של המשפיע על כל מה שיצוה וישפיע עליו. משא"כ כשאין המקבל מסכים לצווי והשפעת המשפיע כ"א בהכרח אף אם ההכרח יבוא מצד השכל של המקבל אין זה נק' פב"פ. וכן הוא בבן אף שאין הביטול אל אביו אצלו כענין ההכרח וכפי' אלא סתם בן מרוצה לעשות רצון אביו אעפ"כ אין זה פב"פ כי הוא בא גם כן בהכרח הטבע תולדתו מן האב. ולפי שהוא דבר טבעי לכן מן הסתם אין זה אצלו דרך כפי' כלל. אך כשמתגברים רצון ושו"מ של הבן מצד עצמו באופנים שנגד מצות האב יכול להיות שיעבור על מצותיו שלא בפניו (ובפניו אינו אלא מכח ג"ק הטמאות כמ"ש במק"א). ואפי' אם לא יעבור יהי' דרך כפי'. מזה מובן שאינו בבחי' פב"פ ולכן אין הבן יכול לדבר עם אביו כ"א בבחי' ביטול דוקא. אך אם הבן גדול כ"כ עד שעוסק בעניני האב ועסקי מו"מ שלו כמו האב בעצמו אף שאין להבן כלום משל עצמו והכל הוא של האב אעפ"כ העסק ברכוש האב הוא ממש כאדם העושה בשלו. ויוכל לדבר עם אביו שלא בבחי' ביטול והכנעה. וכאילו שוכח לגמרי על עצמו רק כאלו האב והבן ענין א' הם בעסקי המו"מ. וזה נק' מוחין דאבא. ובדרך שם שאלה לענין המשל הוא שנק' פב"פ. וגם זה אינו בא בבן מחמת שהרצון ושו"מ של הבן הנפרדים מסכימים לרצון ושו"מ של האב אלא הוא גדלות כח האב שבבן בכל פרצופו עד ששוכח על רצון ושו"מ של עצמו. וטבע נפשו של הבן זהו משל לענין פ' העיקרי וכמשי"ת אי"ה בנמשל. אמנם יש מציאות באופן אחר אף לאיש אחר שאינו בן ויהי' ג"כ בחי' פב"פ כמו הבן הגדול ולא מצד הסכם רצון ושו"מ של עצמו אל רצון ושכל של (הנק' במשל זה) בחי' המשפיע שלו וכמו האב (משא"כ פב"פ דמשפיע ומקבל ממש כאיש ואשתו כששלום בינו לבינה רצון וכו' של שניהם אחד הוא ממש וכמ"ש במק"א). והוא כשאיש משכיל ונבון מסתכל בגדולת המלך מאכל שולחנו ומושב עבדיו ומעמד משרתיו ומלבושיהם כמ"ש בשלמה שראתה מלכת שבא דכתי' ולא הי' בה עוד רוח. עד שדבר זה מביא החיוב ליבטל נגדו מכל וכל בלא שום סיבה וטעם מטבע של עצמו אלא מצד השכלת והשגת גדולת המלך. ואם המלך הזה מתאכסן בבית איש במדינה אחרת ומשתמש בביתו וכלים של האיש יש להאיש ההוא כח לדבר אתו כמו בלא שום ביטול כענין הגדלות דמוחין דאבא של הבן הנ"ל. אף שאין חיוב הביטול מחמת ראייתו רוממות כבוד מלך כנ"ל סר ממנו כשהוא בפניו וגם כי יצא לחוץ מרוב מילואו וטובו בהפלגת רוממות המלך יספר לאחרים עד שגם הם יחייבו על עצמם הביטול אל מלך גדול כזה. אך להיות בעה"ב הזה אכסניא של המלך רצון ושכל וכו' של עצמו אין להם ענין כלל אל המלך ויכול להיות שבצאתו לחוץ ישכח על כבוד המלך ויתפשט לרצונותיו של עצמו הנבזים בעיניו בעמדו לפני המלך בביתו הנ"ל. אעפ"כ בעת ההשגה וההשכלה עיונית ופיליסופית בכבוד רוממות המלך או בראות עיניו המלך המתאכסן בביתו נק' שהוא פב"פ כי יש לו רצון ושו"מ מסכימים מאוד לכל אשר יחפוץ המלך ושכל ומדות שלו ושוכח על עצמו לגמרי כמו ששוכח הבן הגדול כנ"ל. רק שבכח הזה בבן הוא מכח האב שבקרבו שא"צ לשום השכלה והבנה לזה. ואצל האיש הוא מטוב טעם טעם ודעת מראות פני המלך.
ובנמשל יובן עפ"י משנת"ל באריכות בפרשיות הקודמות ענין אאע"ה הכיר את בוראו ונגלה עליו אדון הכל ותיקן חטא אדה"ר וחזר למדרי' ויפח באפיו נ"ח שהנפיחה הוא אלקות ממש בבחי' העצמיות שנק' מוחין כמש"ל באריכות בפרשיות הקודמים. ואאע"ה עצמו וכן יצחק ויעקב היו בחי' מרכבה ממש דהיינו ביטול כל כחות הנפש והגוף אל הכרה העצמיית הזאת עד שלא נשאר בהם שום כח נפרד לעצמו (דוגמתו לא בא במשל כלל). וכרות עמו הברית לתת את ארץ ז' עממין שהן ז' מדות הטבעיות הנפרדות לעצמם לגמרי גם בהם יתפשט כח ההכרה הנ"ל (וזהו לתת לזרעו דוקא דלידידי' כבר בטלו הז' מדות במדרי' מרכבה וכמשנת"ל באריכות). וזהו ע"י בחי' הדעת דוקא וכמשל הבן המצייר מציאות האב הנז"ל באריכות. וזהו ע"י מרע"ה שהוא בחי' הדעת עליון של כל ישראל (וענין ד"ע וד"ת דבין כתפין נת' בפה"ק). ועל ידו ניתנה התו' לישראל כמש"ל פ' משפטי' שזהו בחי' קדשנו במצותיו שע"י מ"ת בא כח רמ"ח פקודין רמ"ח אברין של הקב"ה גם בקרב גופם ונפשם כידוע בענין עד שלא באת לידי מדה זו וכמש"ל בס"ד. ונת"ל פ' משפטים שיש בזה ב' בחי'. רוח המקום נוחה הימנו וע"ז אמר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם וגו' מזבח אדמה וגו'. וזהו בחי' עבודה צורך גבוה הוא בבחי' אלקות ממש דקבה"ו. ורוח הבריות נוחה הימנו דהיינו תיקון העולמות ע"י נר"נ שלהם שהן מערך העולמות דבי"ע וע"כ בהתפעלות הנר"נ מאלקות שמכירין בטבעם כנ"ל פועלים בעולמות מקדושת עצמן של הנר"נ ועז"א ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה ע"ע וכו' כמ"ש בפ' הנ"ל. וכל זה מובן שהוא מענין פרצוף העיקרי שכח האב עצמו מתפשט ומתגדל בבן רק שהוא בבחי' הקטנות שא"י לעשות שום ענין מעצמו להיות נוח לאביו כ"א ע"פ צוויו. וזהו שבחי' השכינה פ' הנוק' הי' בחי' אב"א שלא הי' להם כח רצון ושכל של עצמם להיות נוח למקום ולבריות רק מן בחי' אנכי הוי' אלקיך דמ"ת שהוא כמו המוחין של הבן המתגדלים וכו' כנ"ל במשל. (ובזה יתיישב קושיית המפרשים על מ"ש כאן הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' ולא טען מרע"ה כלום ובפ' כי תשא אמר אם אין פניך הולכים וגו'. אלא דכאן מדבר בבחי' פ' העיקרי שהוא בבחי' אב"א ושם קאי כבר בבחי' פ' דור המדבר וכמשי"ת ואכ"מ). וזה הכל לבנ"י עצמם שמה יפה ירושתנו מן האבות כנ"ל רק שע"י הדעת דמרע"ה מתגדל הכח הזה ומתרבה ומתפשט ברמ"ח פקודין ושס"ה ל"ת כידוע כנ"ל. ושוב אמר הכתוב ואל משה אמר עלה אל ה' שהוא כח של מרע"ה להמציא בישראל בחי' פ' דור המדבר הנ"ל שאין זה בירושה מאבות אלא ע"י משה דוקא בעלותו אל הר ה' אל ההר דוקא. וענין ההר הוא כמ"ש במק"א ע"פ ויקרא שם המקום ההוא (הר המורי' וי"א שהוא עצמו הר סיני ואפילו לד"ה מבחינתו הוא) ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה. פי' שאז במעשה אאע"ה בעקידה הוכשר המקום של ההר להיות נגלה בו למי שיזכה להשיגו בחי' ה' יראה כלומר איך שהקב"ה רואה ויודע העולמות בידיעת עצמו ית'. ובבחי' זו הוא עיקר מקום המצות דטעמי מצות לא נתגלו בהשגת העולמות א"ע. ומרע"ה זכה לזה כמ"ש בפ' בראשית ע"פ אשר ידעו ה' פא"פ יעו"ש באריכות. (ומ"ש אשר יאמר היום בהר ה' יראה הוא ענין מ"ת ומצות שגם עכשיו הן גילוי ידיעת עצמו ית' בבחי' אברין דמלכא בגילוי בעולמות אלא שעכשיו הוא בבחי' מתן בסתר כידוע וזהו ה' יראה לעתיד). וז"ש ואל משה (ההחי' מעלת ההר דה' יראה הנ"ל) אמר עלה אל ה' (בחי' יחוד"ע שהוא הוא ענין ההר). אתה ואהרן ושבעים מזקני ישראל. כידוע דמשה שושבינא דמל' להביא את בחי' יחו"ע דהר ה' להבנות פ' דוהמ"ד הנ"ל ואהרן שושדמ"ט לבנות את הפרצוף ע"י העלאתו את נש"י כמ"ש בהעלתך את הנרות. וע"ז נא' אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך (הוא עננא דאהרן). עומד עליהם. ושבעים מזקני ישראל הם עיני העדה כלומר שעל ידם תבוא בחי' הראי' והסתכלות ביקרא דמלכא בבחי' ומדרי' הפ' הזה בכל העדה עדת בנ"י. והיינו כמו במשל תיקון בעל האכסניא שגם בצאתו לחוץ לא יסור משבחו של מלך שזה בא ממה שהרצון ושכל וכו' שלו לעצמו מתתקנים ומתקרבים אל המלך. וזהו וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן פי' שנעשה כיסוי לכבוד ה' השוכן בהר סיני כפשוטו של מקרא. ורבותינו נחלקו ושניהם דא"ח. מ"ד ויכסהו למשה. פי' בשביל משה הי' הכיסוי לכבוד ה' שע"י כיסוי אפשר לבוא לידי גילוי מה שיונקים מבחי' הדעת דמרע"ה לקבלת התומ"צ שהוא כנ"ל במשל התרחבות כח האב בבן ע"י הדעת והציור. וכמ"ש בפ' יתרו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם וגו' והיינו שכבוד ה' בא בכיסוי הענן והטעם בעבוד ישמע העם בדברי עמך פי' שיוכלו לקבל בקרבם כח הרמ"ח פקודין שהוא ע"י בחי' הדעת בהכרת בוראם כמש"ל וכמשל התרחבות כח האב בבן. ומ"ד ויכסהו הענן להר פי' בשביל ההר שהוא בחי' ה' יראה. וכתי' ופני לא יראו. לכן נתכסה כבוד ה' בענן בשביל שיוכל לבוא בחי' הגילוי דה' יראה שזהו בחי' פ' לאה ודור המדבר (וזהו ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו כי משה זכה לבחי' ידעו ה' פא"פ שזהו מדרי' ההר ממש כמ"ש בפ' בראשית הנ"ל. ומ"ש משה עלה בענן ונתכסה בענן ונתקדש בענן היינו בשביל להיות שושבינא דמלכא להביא לבחי' פרצוף הארה דדהמ"ד אבל לצורך עצמו לא הי' צריך תיקון. וז"ש עלה אל ה' ונגש משה אל ה'. אך הם שלא באו למדרי' מרע"ה עצמו לא יוכלו ליגש כ"א להיות בית דינו של משה ושפטו את העם בכל עת בבחי' עיני העדה הנ"ל ואהרן להיות שושדמ"ט כאמור. והנה ידוע ומבואר במק"א ענין ארוממך אלקי המלך. פי' אמשיך לך רוממות וכענין ויתנו לך כתר מלוכה וכמ"ש ה' מלך גאות לבש. פי' כי הנה שלימות מלכות המלך על עם הוא כשהמלך מצד עצמו הוא אדם נבדל הערך מכל העם בפנימיותו ועסקיו לעצמו כענין טרוד בחכמות רמות ונשגבות מכל בני המדינה אף שבחיצוניותו הרי הוא אוכל ושותה כבני אדם ואין העם מכירים כלל בהפלגתו העצומה והיינו לפי שאין להן השגה כלל במדרי' נבדלת שלו. רק שכאשר יודע להם שהוא אינו כאחד מהם אף כי לא ידעו מה הוא כלל יחלו פניו למלוך עליהם. וע"ד הפשוט כשמכירין בו שאין עניני העוה"ז חשובים בעיניו כ"כ כמו לעל העם בטוחים הם שידין אותם בצדק לכן מבקשים אותו. והוא אינו רוצה לעזוב עניניו המופלגים שלו למלוך על עם בענינים נבזים ושפלים שלהם כענין מ"ש החדלתי את מתקי ואת תנובתי והלכתי לנוע על העצים. אך כשמחלים פניו הרבה יתרצה להם למלוך עליהם. וענין הרצון למלוכה הוא הרצון לגלות להם רוממותו של עצמותו שידעו עכ"פ שהוא מרומם מאוד מהם ומהמונם באופן שהמלוכה על העם הוא אצלו שפלות וירידה. דהיינו להשפיל רוממות עצמותו הנשגב לבדו ונעלם מכל. להראותו בכבוד מלכותו אל כל העם. אך גם כשמתרצה לכך הנה הרצון אינו שוה בכל עת באדם ויש עתים שאין הרצון חזק. ואם כן ממילא גם המלוכה על עם לא תקום בתקפה. לזאת נהגו להכתירו בכתר מלכות שהיא עטרה שאינה אלא למלך לבדו וכשמקבל הכתר מלכות אז הוא קבלה שלימה בעצמותו להיות רוממותו בא בגילוי אל כל העם ואינו תלוי שוב ברצון רק שעצמותו בא לידי כך שמסכים בגילוי רוממותו לכל. וזהו ארוממך אלקי. פי' דכשאין ישראל עושין רש"מ כתי' ואנכי הסתר אסתיר פני. ואינו מגלה רוממותו ב"ה בעולם לעשות נסים ונפלאות ככל אשר עשה לנו ה' אלקינו במצרים ובמדבר וכו'. וזהו ארוממך אמשיך בך בבחי' זו שאתה אלקי ונק' ה' אלקי ישראל בחי' ההסכמה לגלות רוממותך ותגלה ותראה מלכותך עלינו. וזהו ג"כ ה' מלך גאות לבש כלומר שהגאות הנראה במלכותו הוא רק שנתלבש בלבוש גאות להיות רם ומתנשא על העולמות אבל רוממות עצמותו בלא לבוש א"א לה להיות נגלה בעולמות. ואף שכל עיקר עליית הרצון לעולמות הוא בשביל בחי' המלוכה עליהם כידוע אך אעפ"כ אינו בא לעולמות כ"א בבחי' לבוש דוקא. המעלים ומסתיר רוממות עצמותו ב"ה. וזהו המלך המרומם לבדו מאז כמו אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא. רק שהוא משובח ומפואר ומתנשא מימות עולם דוקא אז הוא אלקי עולם.
ובזה יובן ענין הפרשה. שאחרי אשר נגש משה לבדו אל ה' ונתעלה בענן ונתקדש בענן בכדי להביא ענין ה' יראה לעיני כל ישראל בבחי' פרצוף ההארה הנ"ל הנק' לאה ודור המדבר אמר ה' למשה דבר אל בנ"י והיינו שידבר אליהם ממקום קדושתו שנתקדש בענן ומחוו להו קוב"ה בבחי' ה' יראה כנ"ל בעינייהו. אז ממילא ויקחו הם כולם תרומה לי תרומה להמשיך חי' הרוממות וכתר מלוכה להיות יורד ומתגלה עליהם הם כולם לי תרומה להמשיך בחי' הרוממות וכתר מלוכה להיות יורד ומתגלה עליהם בקביעות (ע"י המשכן וכמשי"ת). והם כולם דוקא הוא שיקחו לי עצמותו ב"ה בחי' התרומה ועדמשנת"ל בפ' הקודמת ענין וכל העם רואים את הקולות וירא העם וינועו. שכפל הראי' שמתחלה ראו כאו"א התגלות כבוד ה' על הר סיני כאו"א לפי ערכו ומדריגתו ונתעלו ודאי עי"ז בנשמתם והשגתם. אך גופם שאינו בערך השגה והכרה לא נתפעל מהתגלות אלקותו ית'. אך אח"כ וירא העם לשון יחיד פי' שנתעוררה והתנוצצה בהם בחי' שרשם דישראל עלה במח' וירושתם מהאבות כנ"ל. ובזו המדרי' ובחי' ראו כולם כאחד ועי"ז וינועו גם בגופם. וכן הענין כאן לענין בנין המשכן פ' הארה הנ"ל (וכמשי"ת). אמר דבר אל בנ"י בבחי' משה שושדמ"ל ובבחי' מה שנתקדש בענן וכו' כנ"ל אז יפעול בהם שויקחו כולם כאחד בשוה לי תרומה. ויתכן דהיינו תרומת האדנים שהוא בקע לגולגולת וכל אפי שוין. וזהו הוא יסוד להעמיד עליו כל המשכן הקרשים והאהל וכו'. והיינו כנ"ל שהוא התנוצצות שרשם שישראל עלו במח' כנ"ל שעי"ז יעשו הלבוש גאות בחי' גילוי רוממות עצמותו ב"ה ממש בבחי' המשכן (כמשי"ת). וז"ש ויקחו לי דוקא. ואמר הכתוב עוד מאת כל איש אשר ידבנו לבו. ופי' בזוהר כל איש הוא בחי' יסוד. אשר ידבנו לבו הוא בחי' המל' שנודבת א"ע לדבקה בו. ודרך כלל זהו ענין אתעדל"ת הבא ע"י אתעדל"ע. ועז"א תקחו את תרומתי תקחו ר"ל משה ואהרן (כנ"ל שלכך אמר עלה אל ה' אתה ואהרן וכן ושבעים מזקני ישראל כמשי"ת). כי אהר"ן א' ה"ר ן' כמ"ש במק"א הוא שושדמ"ט ומעלה את הנרות שהן נש"י ע"י אתעדל"ע שממשיך בחי' א' ה"ר עד למטה בנו"ן פשוטה. ובסה"ק שאהרן כה"ג הוא בבחי' חכמה עילאה. וזהו שע"י משה עצמו שנגש אל ה' והוא שודמ"ל פעל גילוי הרוממות ע"י התנוצצות שרש ישראל עלו במח' כנ"ל בבחי' הכתר. ובהצטרפו עם אהרן המשיך גילוי הרוממות גם בבחי' ומדרי' החכ'. ואו"א שהן חו"ב לא מתפרשין ממילא נתגלה הרוממות בבחי' חו"ב. וגם זאת ההתעוררות בנש"י הוא בשוה לכולם כי בא מבחי' כל איש אשר ידבנו לבו וכמ"ש בפ' הקודמת ענין כי תשא את ראש בנ"י לפקודיהם דהיינו שיפקדו מבחי' כל איש הנ"ל. כענין חייב לפקוד את אשתו. ונתנו תרומת ה' העשיר לא ירבה וכו' ולכן אמר גם כאן תקחו את תרומתי בכלל ושוה לכל. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם הוא ע"י משה ובית דינו שבכללם אהרן ושבעים מזקני ישראל כנ"ל שהם עיני העדה כח ההסתכלות של כאו"א מישראל שבזה אין אדם דומה לחבירו ועל ידם בא גילוי בחי' הרוממות גם במדרי' זו"נ שכ"א פרצוף בפ"ע ואין זווגייהו תדיר ונשמות ישראל שהן אברין דשכינתא כאו"א יש לו מקומו ומדריגתו שלא כמדרי' חבירו ולכן התרומה היא בבחי' תרומת המשכן שהן י"ג דברים ע"ד מ"ש בכהאריז"ל בענין כי לך נאה ה' אלקינו שיר ושבחה וכו' י"ג דברים שהן כנגד מ"ש בשה"ש נרד וכרכום קנה וקנמון וכו' י"ג תיקונין דנוק'. ועי"ז ועשולי מקדש פי' מקום מקודש בנשמתם בגוף ושכנתי בתוכם שיתגלה בחי' הרוממות דשלש תרומות הנ"ל. וזה נק' דוקא בשם משכן אף שאומר ועשו לי ועשו לי מקדש אין הכוונה על בחי' הקדושה עצמית דבחי' פרצוף העצמי הנ"ל אלא רק בחי' הקדושה לקדש א"ע. ואז יתגלה בקרבם פ' ההארה להאיר עיניהם ולבם ביחודו של הקב"ה בעולם מבחי' ענין ההר וה' יראה כנ"ל. אבל בנין בהמ"ק בא"י הוא מבחי' פ' העיקרי לא שייך ע"ז לומר ועשו לי מקדש רק בית המקדש שעשו בית ומקום ששם תתעורר בקרבם הקדושה העצמיית שכבר ישנה בם כנ"ל. רק שהמקום צריך לעשות לתקן שיהי' בארץ הגשמיות ועצים ואבנים גשמיי' כח להיות שם מקום להתגלות הקדושה. וה"ז דומה ג"כ להורדת בחי' הרוממות לשכון בארץ ובנין הגשמי. וצריך ג"כ בחי' ג' תרומות הנ"ל. וז"ש ועשו לי מקדש ע"י תרומות י"ג דברים. ושכנתי בתוכם בבחי' פ' הארה. ככל אשר אני מראה אותך את תבנית וגו'. פי' אף שהם בהשגתם והתפעלותם המורגשת להם לא ישיגו כ"א כענין כי לך נאה שיר ושבחה וכו' כנ"ל. וכאו"א לפי בחינתו ומדריגתו. אעפ"כ הוא יתק מבטיחם לשכון בהם ככל אשר אני מראה אותך ע"י ויכסהו הענן להר. וז"ש ונועדתי לך שם וגו' וכן ונועדתי שמה לבנ"י ונקדש בכבודי כבודי ממש. והנה נת"ל שעשיית ענין המשכן הי' ע"י משה ואהרן וב"ד שבעים מזקני ישראל עיני העדה. ולכן אומר וכן תעשו שהוא מיותר וגם מהו לשון וכן בוי"ו דרשו רז"ל דר"ל וכן תעשו לדורות כלומר תתקנו מקום להשראת המקדש שלהם שהוא בחי' פ' העצמי ע"י שלש תרומות כנ"ל כמו בעשיית המשכן. והיינו מלך בבחי' הכתר מל'. וכה"ג בבחי' החו"ב כנ"ל. וסנהדרין שהן עיני העדה בבחי' זו"נ כנ"ל. וזהו וכן תעשו לדורות. והיינו דוקא להוסיף על העיר ועל העזרות במקום דהיינו שיהי' גם אותו בית למקדש של ישראל. אבל המקדש עצמו א"צ לעשותו כמו במשכן דכתי' ואת המשכן תעשה וכמ"ש במק"א.