חנה אריאל/משפטים
חנה אריאל משפטים
ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה. עד וינפש בן אמתך והגר. הדקדוקים. והשביעית. היל"ל או ושביעית או ובשביעית מהו והשביעית תשמטנה דמשמע להשמיט את השביעית ולא את הזריעה דשדה. תשמטנה ונטשתה. כפל לשון. ולמה לו אמר ותטשנה כמ"ש תשמטנה. גם מ"ש ואכלו אביוני עמך הלא כל אדם בשוה מותר בשביעית. ששת ימים וגו' וביום השביעי תשבות ובפרש"י הואיל וכל השנה קרוי' שבת הוצרך לומר שאעפ"כ תשבות. והענין תמוה שנצרך לומר שלא לבטל שבת בראשית בשביעית. גם ל' למען ינוח משמע שהוא טעם על השביתה דביום השביעי וא"ז מובן. גם שינוי הלשון ינוח גבי שורך וחמורך וינפש בן אמתך וגו'. הנה מצות שביעית מי שאין לו קרקע אינו מקיים מצוה זו ומה שאין עושה סחורה בפירות שביעית א"ז קיום מצות שביעית אלא ככל הקדש דעלמא שאין עושה בו דבר המוציא מקדושתו. רק שהב"ד אף שאסור להם לעשות מלאכה בפרהסיא ואם אפילו בצנעא אין עושין עבודת קרקע צריכים לקיים מצות שביעית לקדשה ולספור ושבת בראשית א"צ ב"ד לקדשה. ואפי' מי שאין עושה שום מלאכה אפי' בימות החול צריך לקיים מצות שבת בקדוש היום ממצוא חפצך ודבר דבר שלא יהא דבורו של שבת וכו'. ובשם הירושלמי בקושי התירו לדבר ד"ת בשבת. וי"ל למה לא אמרו כזאת בתפלה. ובר"ח ב"ד צריכין לקדש החדש ואינו אסור בשום מלאכה ואעפ"כ לא נקרא יום המעשה כמשי"ת.
כתיב שער החצר הפנימי הפונה קדים סגור יהי' ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח. פי' הפונה קדים ר"ל לקדמונו של עולם. והיינו בחי' אא"ס הפשוט שמתפשט בכל החלל כמ"ש בע"ח עד שלא הי' מקום לעמידת העולמות שזהו קודם לבחי' עולם מל' העלם שנעלם התפשטות זה דאא"ס שאלדח"מ לגבי העולמות במקומם בבחי' צומ"פ כמ"ש בע"ח וכידוע. ומ"מ נאמר אדון עולם אשר מלך בטרם כל וכו'. כי אין דבר נמנע בחק הא"ס והרי הוא באחדותו הפשוטה מלך גם על עם בכח שלימותו העצמי' שכל יכול. ואעפ"כ עלה במח' אנא אמלוך ומחמת מחשבה זו צמצם את אורו וברא העלם העולמות. פי' אף שהוא אדון עולם אשר בטרם כל כנ"ל מ"מ א"ז שלימות ענין המלכות שמצינו שיש כח במלוכה להשלים את החסר שלימות ודבר זה אף שהוא גם כן נמצא בעצמות אא"ס הפשוט מ"מ בעצמות אין שם חסרון שלימות כלל. ומה שנמצא שם גם חסרון שלימות בודאי היא היא אדרבה תוקף ויתרון מעלת השלימות. באופן שא"א להיות נמצא חסרון שלימות באמת כ"א במקום העלם עצמות אור הא"ס שהוא השלימות הגמור ואפס בלעדו. ע"כ בא דבר זה דמדת המל' להשלים את החסר שלימות בבחי' ואופן העלם העולמות דוקא. והן הן הי"ס או"כ לאנהגא בהון עלמין. ויש בי"ס בחי' ששת ימים וביום השביעי כידוע. ששת ימים הוא לאנהגא עלמין בבחי' סוכ"ע שע"י ההנהגה מביא שלימות בבחי' עולם. שבחי' עולם גופא הוא ענין חסרון שלימות כי נעלם השלימות ממנו. וע"י ההנהגה שהוא ית' מנהיג את עולמו מביא בו השלימות אף שהם אין משיגים כלום מזה והיינו לפי שזהו בבחי' סוכ"ע. וה"ז כמו שהאדם התחתון מביא אור השלימות ע"י קיום המצות בדפני סוכה וקלף ודיו ורצועות תפילין וכל מצות מעשיות שהדבר שנעשה בהן המצוה אין להם שום הרגשה מזה ואעפ"כ התיקון עתיד לאתגליי' בסוף יומיא ולעוה"ב. כמ"כ יש להתבונן שעל ידי ההנהגה שהוא ית' מנהיג העולם עושה בו השלימות גם עכשיו אלא שהוא רק בידיעת עצמו ית' שיודע את כל הנמצאים והעולמות עצמן נעלם הכל מהן וזהו לשון סוכ"ע. ואין זה תלוי במע"ת כלל אף שההנהגה הוא לפום עובדיהון דב"נ מ"מ יעשו מה שיעשו ויהי' להם ודאי שינוי בהנהגה אבל בידיעת עצמו יבוא השלימות מ"מ בין שתהיה ההנהגה בדרך זה או להיפך מחמת שהתחתונים יהפכו מעשיהם. זהו בחי' הששת ימים עליונים ונק' סוכ"ע. ויום השביעי הוא בחי' מדת המלכות שנא' בה והארץ נתן לבני אדם וכמ"ש בזובר חלק ב' (דף קנ"ה סוף ע"ב) או סלקא או נחתא בגיניהון דישראל. ונק' בחי' ממכ"ע כי מדה זו מגלה בעולמות אף כמו שהן לדעתן וצביונן לדעת את קונם בהשתל' המדרי'. שרפים בבריאה. וחיות ביצירה וכו'. והטעם עשוי להביא אותו התיקון שעושה הקב"ה בהנהגתו למעלה בבחי' סוכ"ע גם למטה בבחי' ממכ"ע. וזהו אשר קדשנו במצותיו וכו'. והי' הכל לפקדון לארץ במדת המל' עד אשר ישמח ה' במעשיו בגמר תיקוני' בשיתא אלפי שני דהוי עלמא ויתגלה במדרי' סוכ"ע בחי' השלימותא דכולא דקדמונו של עולם. וז"ש לאחר ששת אלפים שנה הקב"ה מחדש עולמו והיינו חידוש מעיקרו. לפי שכבר יתגלה גם בעולם בחי' קדמונו של עולם. וכשרוצה שיהי' עולם מל' העלם דוקא צריך לחדש אותו. וזהו ביום השביעי דהיינו אלף השביעי שבת והוי' אלקיך קובה"ו. כי אחר גמר התיקון יהי' השלימותא דקש"ע בבחי' הגילוי דמדת המל' והכל במדרי' אלקות די"ס עצמן. וע"י עבודת התחתונים בתומ"צ אשר קדשנו בהם וצונו יבוא אותו הגילוי ממש דשבת לה' אלקיך הזה גם במקום מדרי' העולמות בבחי' מלמעלה למטה. והיינו שיחוד קובה"ו שנעשה עכשיו ע"י תומ"צ כנ"ל בבחי' הפקדון לארץ יתגלה בכל הארץ דהיינו האברין דשכינתא ישראל עמו ונחלתו שלעיני כל ישראל יהי' הגילוי מזה גם במדרי' העולם. וזהו שער החצר הפנימי הפונה קדים. דהנה אוחו"ג חד בי"ס וגם עכשיו מיוחדים הם בתכלית היחוד בשלימות דקש"ע אלא שהאורות מתצמצמים בכלים להיות עולם מלא מלשון העלם. וזהו שער הפונה קדים שהוא היחוד דאיהו וחיוהי וגרמוהי שהוא החצר הפנימי דוקא ואין נגלה לחוץ כי הכלים מעלימים וסגור יהי' בכלים כל ששת ימי המעשה וביום השבת דכל שבוע ושבוע משיתא אלפי שני יפתח כלומר שהכלים לא יעלימו על הבחי' שלימותא דכולא ויתגלה אור היחוד דאיהו וחיוהי וגרמוהי כנ"ל לעיני כל ישראל. רק שעתה קודם כלות שיתא אלפי שני אין הגילוי הזה אלא בבחי' החצר הפנימי שהוא פנימי' העולמות המתגלה באברין דשכינתא שהן ישראל. וזהו ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם אבל בגוף וחיצוניות העולמות אין גילוי עכשיו אפי' לעיני כל ישראל לפי שהחיצוני' צריך עוד תיקון בכל ששת ימים הבאים עד כלות שיתא אלפי שני. וז"ש שיראה אדם א"ע בשבת כאלו כל מלאכתו עשוי' כאלו דוקא דהיינו בפנימי' המח' יהי' הציור כן אף שלאחר שבת צריך עוד לעשות מלאכתו. וכמו שהענין הנ"ל הוא במדריגת האלקות די"ס כן הוא בבהמ"ק שלמטה שיהי' השער הפונה קדים פתוח בפו"מ. לפי שבהשראת השכינה בבהמ"ק הוא יחוד אלקות די"ס שרוי בבהמ"ק בגשמיותו. וכן בישראל כתוב ראו כי ה' נתן לכם את השבת וקדשנו במצות השבת שלו ממש. לכן ששת ימים תעשה מלאכה. כדוגמת התיקון דלאנהגא בהון עלמין למעלה כנ"ל כן הוא בישראל שעושים ל"ט מלאכות בימות החול ומביאי' התיקון שלמעלה גם למטה במקום העולמות בבחי' הפקדון לארץ הנ"ל. וביום השביעי שבת להוי' אלקיך דהיינו שיפתח השער הפונה קדים כאמור. יש מצות השביתה גם לכל ישראל למטה אף למי שמלאכתו עשוי' ע"י אחרים והוא אפילו ביום חול אינו עושה דבר מל"ט מלאכות. כי עכ"פ דבר קדושה עליונה הוא מקבל בשבת מה שלא הי' לו בימות החול. דהיינו ההארה מיום שכולו שבת שהוא האלף השביעי כאמור.
אמנם כל זה הגילוי בין עכשיו ובין באלף השביעי הוא הכל בבחי' מלמעלה למטה שזהו בבחי' יחוד קובה"ו ובאברין דילה. אבל לא בגוף העולמות לעולמות עצמן. ע"ז הוא מצות התפלה שהוא בחי' עליית העולמות כידוע בסדר התפלה תפלת עשי' תפל' היצי' כו'. וידוע שהתפלה הוא בבחי' מדת המל' ממכ"ע שהוא בחי' והארץ נתן לבנ"א שע"י השגת והתפעלות האדם התחתון במדרי' אלקות דעולם העשי'. והאדם הוא נשמת אלקים בגוף. ע"ז נאמר את העולם נתן בלבם שכל עולם העשי' עולה לפי"ע השגת והתפעלות האדם בלבו. וכן כשמשיג ומתפעל במדרי' עולם היצי' והבריאה וכו'. (אך מבואר במק"א שעכשיו אין הסדר מדודק כ"כ ויכול להיות השגה והתפעלות בבחי' אצי' בסדר התפלה המסודר ליצי' ועשי' וכו' וכמו"כ בתפל' אצי' לא יהי' ההתפעלות במדרי' אצי' וכו'). וע"י כל התפלות דישראל דו' אלפי שני יהי' לע"ל גילוי בחי' השלימותא דקש"ע גם בבחי' ממטה למעלה דהיינו עליות העולמות גופן ועצמן. וזהו שבחי' המל' תהי' אז עטרת בעלה כלומר כמו שהעטרה מגלה לרואים שלימות ועילוי המעלה ומדרי' של האדם המתעטר בה מה שלא הי' נגלה ממנו בלא העטרה. וככה בחי' הגילוי דשלימותא דקש"ע. שאחר התיקון דאנהגא עלמין דסוכ"ע שיתגלה גם בבחי' עלמין ממש הוא ע"י העטרה שהוא מדת המלכות ממכ"ע דוקא שממלא את העלמין משתא אלפי שני המתגלה באלף השביעי. וכן הוא בכל ר"ח מתגלה מעין האור ההוא במדת המל' ואברין דילה. וזה יובן מחידוש הירח שלמטה ממש. דהנה הירח הוא מקבל תמיד מהשמש את האור. רק כשמקבלת האור רק בפניו שכלפי מעלה אז פניה הפונים למטה אין בהם אור כלל וזהו כ"ד שעי מכסי סיהרא מלהאיר למטה. וחידוש הירח היינו שמתחיל לפנות להאיר למטה. ובשעת החידוש בא הגילוי בתוקף עצום משא"כ בכל המשך זמן הגילוי. והדמיון לזה אלו הי' אדם בעת שנתחדש העולם בפעם הראשון ממש מאין ליש הי' נגלה לו מעשי ה' כי נורא הוא מעין מה שיהי' לע"ל ממש ונגלה כבוד ה'. ובהמשך הזמן הרי העולם מעלים ואפשר לשכוח על חידושו מאין ליש לגמרי. וכן יובן בחידוש הירח שבשעת חידושו ממש יש בו גילוי מעין השלימות דלע"ל בבחי' עליות העולמות ע"י בחי' ממכ"ע כנ"ל. וזהו וביום החדש יפתח שנגלה גם כן אור השלימותא דקש"ע שזהו פתיחת השער הפונה קדים הנ"ל. ויובן גם כן שבשבת דוקא שהוא גילוי השלימותא דקש"ע למעלה ושובת מתיקונים של עולם דו' ימי המעשה כאלו כל מלאכתו עשוי' כנ"ל לכן גם למטה האדם אסור בכל הל"ט מלאכות ותולדותיהן וכו'. ונק' העושה מלאכה מחלל את השבת כלומר שעושה חלל באור השלימותא דקש"ע שהוא אור שאין בערכו צורך שום תיקון כלל כי כולו שלימות כנ"ל (וז"ש בפיקוח נפש מישראל שדוחה את השבת. וז"ל אמרה תורה חלל עליו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה. פי' שהשבת דכל שבוע אינו אלא הארה פרטית הבאה אחר התיקון דששת ימים של אותה השבוע. אבל הנפש מישראל תוכל לקבל אור שבתות הרבה בכל ימי חיי' ולכן דוחה כח הזה את כח האור הנ"ל השלימותא דשבת אחת שלא ידחה הוא את הכח דל"ט מלאכות דפק"נ שנחשבין כמו צורך גבוה. שאין זה נק' חילול כלל כמו קרבנות בבהמ"ק לפי שהוא ענין השלימותא עצמה ולא תיקון בעולמות כאנהגא עלמין אלא דרך משל את קרבני לחמי סעודת המלך עצמו וכו'). אבל בר"ח אף שיש בו גילוי משלימותא הנ"ל אינו אלא בבחי' עליי' של העולמות עצמן אבל בתיקון דאנהגא עלמין הרי הוא בכלל ששת ימי המעשה ממש ומותר בכל הל"ט מלאכות גם האדם למטה. אלא שאעפ"כ אינו נק'. ומי שיש בו דעת קונו ומשיג פתיחת השער הפונה כפמשנת"ל אינו רוצה להפרד מלהסתכל באור הזה ולדבק בו בכל כחותיו לעשות מעשה ומלאכה.
ומעתה י"ש ענין השביעית שהוא עליות המל' מבחי' שדה לבחי' בית. שבשדה יש בה מלאכות הרבה ואחר התיקון ע"י עבודה בשדה מביאין לבית רק דבר מתוקן. וככה יובן למעלה בבחי' המל' שנא' בה לכי ומעטי א"ע להיות ראש לשועלים דהיינו בקיעת הפרסא שבין אצי' לבי"ע להאיר אור האצילות בבחי' י"ס דבי"ע. וזהו ענין בשכמל"ו כידוע. דהיינו שהמל' דאצי' עצמה מתלבשת למלוך בבחי' המל' דבי"ע. שהמל' דאצילות במקומה באצי' הוא גם כן בבחי' ביטול בעצם ונק' מלכותא קדישא וכשיורדת לבי"ע בבחי' יחו"ת דבשכמל"ו אז מלכותה היא בבחי' ביטול היש כי עולמות דבי"ע יש גמור הם כמ"ש ומשם יפרד וכו' כידוע. ואז היא נק' בחי' שדה שהשדה היא אינה כחצר המשתמרת והיינו שבבי"ע יש מצב הקליפות דאזלעו"ז ולכן יש צורך לעבודת השדה דהיינו הן נק' כן ע"ש זמיר עריצים כלומר ביטל הקליפות דמדות רעות שהמדות הן בחי' יצירה כידוע וכן הוא עד"ז בתפלת עשי' והבריאה הכל בבחי' ביטול היש לאכפיי' לסט"א ולאהפכא. ודר"כ הוא עליות הנפה"א. מהתלבשותה בטבעיות וחיונית בגוף להרגיש הרגשות גופניות דעולם הפירוד. להתבונן בגדולת הבורא ית' ולהתפעל בכח נר ה' נשמת אדם בעודה בגוף עד שהגוף ונפש החיונית מרגשת ג"כ ההתפעלות ובהשגה. וזהו גם כן עליות העולמות כנ"ל דאת העולם נתן בלבם. וזהו גם כן תיקונין דשכינתא במדרי' דעשי' יצי' וברי' כשישראל אברין דילה מתפעלים בבחי' הרגשת האלקות ממש במדרי' דיע"ב ונק' גם כן בשם עליות המל'. עד שעולה לאצי' בתפלת האצילות שהן ח"י ברכות דשמונה עשרה שדינן כעומד לפני המלך ממש בבחי' ביטול בעצם ולא בהתפעלות בבחי' יש ודבר. (ומ"ש בר"ע כריעות והשתחואות מניחו בזוית זו כו' א"ז בחי' יש כלל רק הוא ענין התפעלות אלקות הידוע למשכילים). וכידוע דברכת המברך את עמו ישראל בשלום דסוף שמ"ע הוא בחי' הזווג ויחוד קובה"ו בבחי' אצי' שזהו בחי' בית ורה"י ליחידו של עולם. ומאיר אח"כ לעולמות בי"ע בבחי' שארית האצי' כידוע לעשות אותם מוכנים לקיום תומ"צ בכל היום או מו"מ באמונה ול"ט מלאכות דתיקון העולם וכנ"ל שזהו ממש דוגמת תיקון העולם דלאנהגא עלמין. והוא עבודה בשדה. אמנם קיום התומ"צ בכל היום כל חד וחד לפי"ע הוא בחי' הזריעה דשדה ומזה יצמח גילוי אור מל' דאצי' המלובשת בי"ס דבי"ע שתוסיף תת כחה בעבודת התפלה וטהר ידים יוסיף אומץ בכיו"י דבר יום ביומו להעלות השכינה בבחי' תפלת האצי' עד שיאיר אורה בבחי' שארית האצי' כידוע למשכילים ומרומז בגמ' עד ד' אמות תפלתו שגור בפיו. וע"ז נאמר וירא אלקים את האור כי טוב ואמרו במדרש כי טוב לגנוז. וכן הוא הענין שיש ללמוד נגלה אחר התפלה לגנוז בו או האור הנ"ל. כי אם יצא האדם לפעולתו תומ"י בלא גניזת האור יוכל להיות ח"ו יניקת החיצונים מן האור כידוע ומבואר במק"א. וככל הנ"ל הוא ענין השביעית. שש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה למקום השמור דהיינו גניזת האור וכן הוא למעלה שאחר עליית המל' לאצי' בתפלת שמ"ע חוזרת להתלבש בי"ס ומלכיות דבי"ע. והיינו כמו שיש בחי' ששת ימים לעבודה בתיקון העולם דוגמא דתיקון העליון דלאנהגא וכו' שהוא בבחי' מלמעלה למטה. כן הוא בחי' שש שנים לזריעת השדה ותיקונה לתיקון העולמות בבחי' ממטה למעלה כנ"ל ע"י התפלה (לפי שלמטה עבודת השדה היא פעם א' בשנה לאסוף תבואתה לכן היא שש שנים דוקא). וכשם שאחר ששת ימים בא יום השבת שאין הכלים די"ס מעלימים וכו'. כך אחר השש שנים באה השנה השביעית שהוא בחי' המל' דאצי' בבחי' גילוי שלא ע"י התלבשות דבי"ע ונגלה כבודה בעצמה ואין שום עבודה בשדה לפעולת אדם בבחי' יש ודבר. ולכן פירות שביעית קודש הם כי באים מקדושת המל' דבחי' אצי' בגילוי הנ"ל. אך כבר נת' והארץ נתן לבני אדם ולכן ודאי שגם הארת המל' הזאת היא באה ע"י בנ"י דוקא. וזהו והשביעית תשמטנה (בל"א ארוס ציהען) ממקומה שבאצי' להאיר אורה להדיא שלא ע"י התלבשות דבי"ע וכענין שארית האצי' הנ"ל. אך בשביעית א"צ גניזה כי ע"י הזריעה והעבודה בשש השנים נעשה התיקון שא"צ לגנוז האור אלא ונטשתה כבחי' הפקר לכל ואכלו גם אביוני עמך. פי' אביון ארז"ל שתאב לכל דבר. והיינו כידוע שטבע היצר הרע דכל ישראל אינו אלא לדבר היתר אם לא מי שפגם גופו ונפשו בעונות ופשעים הוא תעב לכל דבר אפי' איסור וידוע בכהאריז"ל שאפי' התומ"צ שאדם עושה בעודו רשע יש מהן יניקה ונפילה לחיצונים. אך אחר התיקון דשש שנים הנ"ל אומר ונטשתה ואין שם פחד מיניקת החיצונים ואכלו אפי' אביוני עמך שתאב לכל דבר כנ"ל. ואין שטן ואין פגע רע ח"ו. וכ"ז הוא האור לכל בנ"י דוקא. אומר הכתוב עוד ויתרם תאכל חית השדה כלומר בחי' המותרות וחיצוני' בא לתוס' אור ותיקון דחיצוני' העולמות שזהו חית השדה לשון חיות דבחי' חיצוני' העולמות. וכ"ז נעשה ע"י הפ"מ כשישראל שרוין על אדמתן ובהמ"ק הי' קיים כמשנת"ל בענין שער החצר הפנימי וכו'.
ועם האמור בכל הנ"ל יובן מ"ש בגמ' חברים היושבין ועוסקין בתו' מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה ואמרו לא שנו אלא שתורתן אומנתן וכו'. פי' תורתן אומנותן הן הן מארי תורה ותנאין ואמוראין וכו' שמהן תורה יוצאה לכל ישראל. וזהו כענין פקוח נפש שמותר בשבת כנ"ל. וכן הן ת"ח שנק' שבת כדאי' בגמ' שאין עסקן כלל בעליות העולמות. כי הם אינם צריכים תיקון בעצמם כענין לאכפיא ולאהפכא. כי הם בבחי' התפעלות אלקות כל ימיהם לעולם בלי שום הפסק. וכל עסקם הוא שנק' עיני העדה לפקוח עינים עורות בכל ישראל לדעת את ארחות הוי'. ולכן נק' שבת שנת"ל שהוא השלימותא דמעין לע"ל בבחי' מלמעלה למטה. ולכן פטורין הן מן התפלה שהיא רק תיקון העולמות בבחי' מלמטה למעלה כנ"ל. וה"ז כענין הנז' למעלה שיש מי שאינו מקיים מצות השביעית כלל. דהיינו חברים העוסקים בתורה שא"צ לתיקון דעבודת השדה לאכפיי' ולאהפכא כנ"ל. ותורתן היא אומנתן ומלאכתן לפ"נ דכל ישראל. ויובן ג"כ מש"ל בקושי התירו לדבר ד"ת בשבת שהדבור הוא עכ"פ עקימת שפתים הוי מעשה ובשבת שמאיר שלימותא דקש"ע שאין שום דבר צריך עוד תיקון לכן היה סברא שלא לדבר אפי' בד"ת רק להסתופף בצל שלימותא דכולא ולהתענג באורו מקור כל התענוגים. אלא כמ"ש עושין כל צרכי חיה בשבת לתקן לידתה. וזהו בקושי מלשון מקשה לילד כמ"ש כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבלי' וכתי' כי חלה גם ילדה ציון את בניה דהיינו גאולת ישראל בגשמיות וברוחניות מחשך הגלות ונגלה כבוד ה' לעיני כל בשר דנש"י שנק' לידה ובשביל הקושי שיש ללידה הזאת התירו עקימת שפתים דהוי מעשה לדבר בד"ת לפקוח נפש דכ"י. ומ"ש ששת ימים תעשה מעשיך וגו'. יש להבין ע"פ מ"ש במדרש ע"פ ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו וגו' (וכתי' תחלה יום הששי ויכולו). מה הי' העולם חסר מנוחה באת שבת בא מנוחה. פי' שהעולם כמו שהוא כבר נשלם בששת ימים כנ"ל דהתיקון הבא ע"י לאנהגא עלמין נשלם בכל שבוע בששת ימים וכש"כ בששת ימ"ב הראשונים כנז"ל שבשעת חידושו של דבר יש בו מגילוי שלימותו ביותר מלאח"כ ולכן אמר הכתוב יום הששי ויכולו השמים וגו'. אבל מה הי' העולם חסר הוא בחי' מנוחה שהיינו בחי' השלימותא דקש"ע שא"צ עוד שום תיקון שמזה לא בא בעולם כלל. אף שהוא ית' אוחו"ג חד בבחי' שער הפונה קדים הנ"ל. זה הי' סגור אפי' בכלות ששת ימים הראשונים ולא נגלה ממנו כלום בעולם. באת שבת בא מנוחה ונתגלה מזה בעולם ע"ד הנ"ל בין בבחי' ומדרי' סוכ"ע ובין בבחי' ממכ"ע. ואדה"ר אמר מזמור שיר ליום השבת. כי סדרו של עולם הוא כן שאחר שמתתקן מה שצריך לתקן בששת ימים אז יפתח שער הפונה קדים הנ"ל. ובזה יובן מ"ש בגמ' ע"פ וביום השביעי שבת וינפש. כיון ששבת וי אבדה נפש פי' הנפש ונשמה יתירה הבאה בשבת מסתלקת במוצ"ש. והענין פלאי לכאורה לדרוש וינפש בכלות השבת ודלא כדסמיך לי' שאומר שבת שהוא השבת עצמו. והענין הוא דהנה לשון שביתה אין תימא להזכירו על השי"ת שכשאין בא ממנו תיקון מלאכה נק' זה שביתה מלשון ביטול ענין המלאכה. אבל לשון וינפש קשה לאומרו למעלה. שהנפישה היא השבת הרוח אליו ממה שהיה נמשך לחוץ ביותר מחמת טורח ומלאכה שעשה כמו עומד לפוש. והלא הוא ית' בלא עמל ובלא יגיעה ברא את העולם וכידוע בענין אור ושפע שבריאת העולמות הוא רק גילוי אור מצומצם הכלול באוא"ס שא"ס להתפשטותו שהכל נמצא בו אלא שכלול ובטל וע"י המעשה דדבור דעשרה מאמרות צמצם את הכח ואור דעולמות המצוי באא"ס בבחי' הביטול והתכללות שימצא בבחי' יש ודבר ואם כן איך שייך לומר לשון נפישה והשבת רוחו אליו. לכן פירשו רז"ל שמ"ש וינפש הוא אחר השביתה דשבת שע"י השביתה באת מנוחה לעולם כולו. ולבני דעה דאדם מישראל כתי' ראו כי ה' נתן לכם השבת וכן המנחיל מנוחה לעמו ישראל בקדושתו ביום שבת. שמקדושת עצמותו כבי' הנחיל לעמו ישראל. וזהו בחי' נפש הכולל נר"נ דנשמה יתירה הנמשכת מרוחו ית' לעמו ישראל ואחר גמר השביתה במוצ"ש אז וינפש שהמשיך כבי' רוחו אליו דהיינו הנשמה יתירה וז"ש וי אבדה נפש מתחתונים. והנה נת' שהמנוחה באה בכל שבת למה שנתתקן בו' ימי המעשה דוקא. ומה שיתתקן עוד בו' ימי המעשה שאחר השבת תבוא לו מנוחה הבאה אחריהם עד כלות שתא אלפי שני. ויובן שכמ"כ הוא בישראל למטה שמה שעושין בל"ט מלאכות בימי החול הוא תיקון שיוכל ליכלל בקדושה אלקי'. ולמה שנתתקן על ידם דהיינו מה שהוא בערך העולמות כנז"ל הם הם ג"כ הממשיכים בחי' השביתה ומנוחה דשבת בהם. ובזה יובן מה שהוצרך הכתוב לומר בשנה השביעית ששת ימים תעשה וביום השביעי תשבות דלא קאי על השביתה דזה אצ"ל דודאי שלא יותר לעשות מלאכה ביום השבת בראשית. אלא דסד"א לשבות ממלאכה אפי' בששת ימים דחול ולא ע"ד החיוב ואיסור מלאכה שהרי לא נאסרה אלא עבודת השדה וכנ"ל הטעם. רק שהי' אפשר שיהי' כמו ר"ח הנ"ל שאין נק' יום המעשה כנ"ל. ולזה אמר הכתוב ששת ימים תעשה מעשיך דוקא. כי בבחי' השביעית צריך עדיין לעשות שאר המעשה מל"ט מלאכות לתקן העולם בכדי להביא אח"כ אור השביתה והמנוחה בהם. וזהו ששת ימים תעשה וכו' וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך שתמשיך בעולם אור המנוחה במה שנתתקן על ידך בששת ימים. ובשורך וחמורך שאינן בני דעה אומר למען ובבן אמתך והגר שהם בני דעה אומר לשון וינפש כי המנוחה הבאה בבני דעה נק' בשם נפש כנ"ל. ודוקא בר"ח שהשער הפונה קדים נפתח בו כנ"ל אז המרגישים מקדושת האור ההוא אין עושין מלאכה מחמת השלימותא המושגת להם. אבל בשנה השביעית אין שום יתרון אור רק מבחי' אצי' דמל' שמאיר לעולמות שלא ע"י הלבוש והסתר דבי"ע כנ"ל אין שם ביטול מלאכה לעם רק שביתת הקרקע לבד כנ"ל.