חנה אריאל/ויגש
חנה אריאל פרשת ויגש
ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו וגו' ויאמר גשו נא אלי ויגשו. ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי וגו'. הנה בפסוק ראשון לא אמר אחיכם עד אחר כך ויגשו אז אמר לשון אחיכם. גם מה שכתוב העוד אבי חי וכו' הלא כבר אמרו לו שלום לעבדך אבינו וגו'. להבין את זאת. כתיב ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם. ידוע בענין פירוש ברוך ה' שהוא ענין המשכת גילוי אלקות מלמעלה למטה בעולמות. אם כן יש להבין מה שכתוב מן העולם ועד העולם. מהו הענין שיהיה נמשך מן העולם (העליון) דוקא שהוה ליה למימר ממדריגת אלקות ממש יהיה נמשך בכל העולמות עליונים ותחתונים. אמנם ידוע שיש ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה. אצילות נקרא עולם היחוד פירוש שגם באצילות יש בחינת עולם ממש היכלות ורקיעים ודומם צומח חי מדבר מלאכים ונשמות שהם אינם בחינת אלקות ממש כי יצאו ונפרדו מקו וחוט אור אין סוף ברוך הוא כמו שכתוב באגרת הקודש. ואף על פי כן הם בחינת אצילות ועולם היחוד. והענין כמו שכתב הרמב"ן בענין ע' זקנים דכתיב ויאצל מן הרוח אשר עליו (על משה) ויתן עליהם. שכל עניני ומאמרי הנבואה שנאמרה למשה היו יודעים גם הם. וזהו ענין רוחו של משה אשר עליהם. אך מראה הנבואה עצמה לא ראו כלל ולא קם עוד נביא כמשה. וככה יובן בנמצאים דעולם אצילות שגלוי להם ענין היחוד דאחדות אלקות ואין עוד מלבדו. ואף על פי כן יש להם רצון ושכל ומדות של עצמן דוקא ולא בבחינת הביטול הגמור דעלול לגבי עילתו כמו שכתוב באגרת הקודש הנ"ל. והיינו שאינם כמו הספירות עצמן שהן בחינת עלולים אלקיים ולכן נקראים עשר ספירות בלי מה שאינן מהות לעצמן כלל אלא שהן אורות וכחות של המאציל שבהן מנהיג את עולמו. אבל העולם דאצילות הוא מונהג ולא מנהיג רק שהם מכירים ומשיגים את היחוד כנ"ל. וכן נשמה דאצילות כשבאה בעולם הזה מכרת היא בטבעה ענין היחוד דאלקות בכל כחותיה (ולכן אי אפשר לה לחטוא כלל וכשהגוף בא לחטוא מסתלקת ממנו כמו שכתוב בספרים הקדושים ובאגרת הקודש שם) ואף שעוסקת בעולם הזה במילי דעלמא בנוהג שבעולם. אך אין לה הרגשה עצמיית בישות העולם כלל. כמשל שאנו מדברים במלאכים ועניני העולם העליון שאין לנו הרגשה עצמיית בהם ואף על פי כן יש עסק בזה וגם יש מי שפועל בהם על ידי שמות וכוונות. כמו כן יש להבין שהנשמות דאצילות אין להן הרגשה בישות העולם ואף על פי כן יש להם עסק בו על ידי נפש החיונית והשכליית שמתלבשת בהן. אבל עולמות בריאה יצירה עשיה הנשמות ומלאכים שבהם עיקר הרגשתם הוא בישות עצמן והעולם. רק שיונקים ומקבלים מעשר ספירות דבי"ע להכיר ולהשיג גדולתו וקדושתו של הקב"ה ושהוא עיקרא ושרשא דכולי עלמין כי גם הכלים דעשר ספירות דבי"ע עצמן הם גם כן אינן בחינת אלקות ממש כידוע בספרים הקדושים. ואף שהאורות שבהן הן אלקות ממש דיחוד העליון אף על פי כן מאחר שהארתן בעולמות הוא רק דרך הכלים לכן אין נגלה בנמצאים דעולמות מענין היחוד ממש. וגם מרגישים את הישות דעולמות בהרגשה עצמיית דעצמן שהם גם כן בחינת יש ודבר לעצמן. וכן הנר"נ דבי"ע כשבאים בעולם הזה יש להם הרגשה עצמיית בישות העולם הזה גם כן. ואף שהנשמה מכרת את בוראה ויש בה בחינת ניצוץ אלקות ממש כידוע. אך הרצון ושכל ומדות שלהם הם יש ודבר לעצמו אוהב את ה' וירא ממנו ומשיגו ומכירו וכו' ואין התפעלותם בכח הנר"נ שלהם בבחינת היחוד והביטול דאין עוד מלבדו כנשמות דאצילות. אך על ידי הקבלה ומסירה (כמ"ש במקום אחר בענין משה קבל תורה ומסרה) שיקבלו בעלי נר"נ דבי"ע ממי שיש לו נשמה דאצילות (שהוא נקרא חכם בלשון הגמרא) יוכלו לקבל גם אור היחוד אלקות דאין עוד מלבדו בקרבם ממש עד שתהיה התפעלות הכחות דרצון ושכל ומדות שלהם בבחינת התפעלות אלקות (והן נקראים תלמידי חכמים כידוע). ובזה יובן מה שכתוב ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם דוקא. דהיינו מה שכתוב בלשון זוהר הקדוש דאתקריב עלמא בעלמא שעל ידי זה יוכל להיות נגלה גם בעולמות דבי"ע מאור היחיד דאצילות כמו בחכם ותלמיד חכם הנ"ל. וזהו שעל ידי ויגש אליו יהודה שפירשו בזה"ק דאתקריב עלמא בעלמא. כידוע שהשבטים היו בחינת מרכבה תתאה לבחינת המלכות דאצילות בבי"ע. והיינו שהיתה השגתם בעצם בבחינת הישות דעולמות רק שהיו יונקים מיעקב אביהם שהוא היה מרכבה עילאה דאצילות. אמונת היחוד במדריגת יחודה עילאה היינו שקמיה יתברך גם עתה הוא יחיד לבדו כמו קודם שנברא העולם כי אין המגן והסתר והעלם דשם אלקים רק לגבי העולמות וכו' כידוע וכמו שכתוב בתניא חלק ב'. ולפי שהרצון ושכל ומדות שלהם היה בבחינת הישות כנ"ל היתה כל עבודתם לקבל עליהם מלכות דאצילות לבטל את ישותם וישות העולם אל היחודא עילאה דמלכות דאצילות במקומה באצילות. אמנם בגמרא אמרו שכשאמרו השבטים שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד שזהו ענין יחודא עילאה פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. לפי שעיקר המכוון שיתגלה יחודא עילאה ביחודא תתאה כמ"ש בתניא שם ענין יחודא תתאה וכידוע. וזהו כאשר נולד יוסף קראה רחל את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר שהוא בנימין. והיינו שיוסף הוא בחינת צדיק עליון ובנימין צדיק תחתון. צדיק עליון הוא בחינת יסוד דדכורא עילאה המשפיע גילוי היחודא עילאה בצדיק תחתון שהוא כלי המקבל דמקור כל המקבלים דבי"ע שיוכלו גם הם לקבל גם גילוי היחוד בעולמות הישות דבי"ע דהיינו ענין היחודא תתאה הנ"ל. ועד שלא נולד בנימין צדיק תחתון לא היה אפשר להיות השפעת היחוד ממש בעולמות. והיה כח וענין יוסף צדיק עליון רק לעורר את האהבה במרכבה תתאה שימצא להם כח הקבלה דיחודא עילאה הנ"ל. וזהו יוסף ה' לי בן אחר דהיינו בנימין צדיק תחתון. אך גם אחר שנולד בנימין כתיב ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו ולא יכלו דברו לשלום כמו שכתוב בדרוש וישב יעויין שם. עד שהובא בנימין אל יוסף וקרבו אל עצמו כמו שכתוב האיש אשר כו' היה יהיה לי עבד. על ידי זה נאמר ויגש אליו יהודה דאתקריב עלמא בעלמא ועל ידי זה בא ענין בהתוודע יוסף אל אחיו דהיינו גילוי יחודא עילאה ביחודא תתאה דוקא.
ועם האמור פה יובן מה שמשעה שאמר יעקב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי לא נחשב יוסף עצמו במנין השבטים. לפי שהן בחינת מרכבה תתאה. ויוסף הוא מעלמא דדכורא רק כשהיה צריך עדיין לתקן ענין בחינת המרכבה תתאה שיקבלו למטה בישות העולמות גם כן בחינת אור מדריגת מרכבה עילאה דיעקב כנ"ל. היה גם הוא עמהם בחשבון. אבל אחר התוודע יוסף אל אחיו ויכלכל אותם וידבר על לבם (ותקן מה שלא יכלו דברו לשלום כנ"ל) אז עלה למדריגתו ואפרים ומנשה היו במרכבה תתאה כראובן ושמעון כדברי יעקב. ולכן נקרא בספר תהלים בשם יהוסף. והחילוק בין יוסף ליהוסף כי לשון יוסף הוא לעתיד כמו שכתוב יוסף ה' לי בן אחר. ויהוסף הוא לשון עבר שכבר הוסף והיו"ד דשם יהוסף מורה על התמדת הפעולה כמו ככה יעשה איוב וכמו שכתוב בתניא חלק ב'. לפי שכבר עלה למקומו יסוד דדכורא דאצילות רק שמשם ממנו באה תמיד אותה ההשפעה שבהתוודע יוסף אל אחיו ויכלכל אותם כנ"ל. אך כל זמן שהיה יעקב אבינו עליו השלום קיים היו כולם יונקים ממנו כענין הנ"ל. השבטים בבחינת מרכבתא תתאה ויוסף להשפיע ולכלכל אותם באור היחוד ביחודה תתאה הנזכר לעיל. ועם זה מבואר שבהתוודע יוסף אל אחיו כל הבחינות ומדרגות שלו. כי קודם לכן לא הכירוהו כנ"ל. אמר להם תחלה אני יוסף כענין יוסף ה' לי בן אחר כנ"ל שאין להם עדיין חיבור עמו (עד שנעשה התעוררות בבחינת צדיק תחתון כנ"ל) ולכן לא אמר אחיכם והיינו כענין חכם עם תלמיד כשאין להתלמיד תשוקה הראויה לקבל לא יוכל לקבל בשלימות. והנה מחמת שבאמת כבר בא בנימין אל יוסף וראוי להיות התוודע יוסף אל אחיו בתכלית השלימות עד שהיה ראוי לקרא אותו בשם יהוסף כנ"ל ואף שלהם לא נתגלה עדיין הענין מכל מקום לגבי יוסף כבר הוא בשלימות והיה יכול להסתלק למדריגתו בבחינת יסוד דדכורא וממילא היה נמשך להם כי כבר עתה יכלו דברו לשלום כנ"ל דהיינו להחשיב עילוי מדריגתו ולקבל ממנה. אך העוד אבי חי וכל עוד שהוא חי אי אפשר להקרא בשם יהוסף כנ"ל. והיתה הכונה בדבור זה שיתפעלו בבחינת התשוקה של התלמיד כנ"ל. אמר הכתוב ולא יכלו אחיו לענות אותו. כלומר שההתפעלות מן הדבור כרצון המדבר הוא כענין מענה לשון שממקבל אל המשפיע. ואמר כי נבהלו מפניו שגילה להם בדבורו זה את רום גובה מעלתו שלא הכירו כלל ולא עלתה על לבם. לכן נבהלו עד שלא קם בהם רוח גם להתקרב אליו כלל. לכן אמר גשו נא אלי כלומר התקרבו אלי כי קרבתכם אני חפץ בכל עיקר כוונתי. אז ויגשו היינו בבחינת התעוררות הנ"ל ויאמר להם אני יוסף אחיכם. היינו שמתחבר עמהם להשפיע להם ממדריגתו שהוא ענין יחודא עילאה ביחודה תתאה שגם בישות העולם אור אין סוף ברוך הוא מלא את כל העולם. וכמו שכתוב בתניא. ובזה יש לפרש גם מה שכתוב אשר מכרתם אותי וכמו שכתוב בפייט דמוסף יום הכפורים ע"ש המדרש בפסוק ואביון בעבור נעלים שמכרו ליוסף ולקחו מחירו מנעלים. וידוע ענין נעל שהוא להתהלך בו ברפש וטיט שלא יטנפו רגליו. והיינו על פי מה שכתבנו בדרוש וישב שהם מכרו אותו שיתרחק מהם ויעבוד הוא עבודתו במצרים כדי שלא יעכב על ידם ויבטלם מעבודתם עיין שם. רק לקחו מחירו להינות ממנו קצת היינו שגם בישות יש גם כן ניצוצי אלקות להיות הנחת רוח בביטולו יותר גדול שזהו כענין נעל להתהלך בקצת ישות בכדי לעשות נחת רוח ליוצרם בתוקף הביטול אחר כך בעבודתם הקבוע להם. וזהו אשר מכרתם אותי מצרימה ולקחתם המחיר כנ"ל. ועתה יודע לכם שאני יוסף אחיכם ותקבלו ממנו היחודא (תתאה) [עילאה] ממש כנ"ל.