חלקת מחוקק על אבן העזר סא
סעיף א
[עריכה](א) אבל אם היתה נדה ואח"כ כנסה לחופה: כ"כ הרא"ש דאי פירסה נדה אח"כ כבר קנאה בתחילת חופה דסוף חופה היא תחל' ביאה נמצא דחופה קונה בתחילתה אבל במרדכי משמע דאף דהיתה טהור' כשנכנס' לחופה אם פירסה נדה בתוך חופתה פסקה לה חיבת ביאה והדבר תמוה אם כבר קנאה בתחילת חופה איך יופקע הקנין כשפירסה נדה ואפשר דסבירא ליה דסוף חופה קונה ותחילת ביאה הוא אחר סוף חופה והקנין נגמר בסוף ז' ימי המשתה או בתחלת ביאה, כתב המרדכי צ"ל שפירס' נדה בשעת וסתה אבל שלא בשעת וסתה מצית אמרה ליה נסתחפה שדהו כדמוכח פ"ק דכתובות ודבריו אינם מובנים חדא דהא בגמרא מבעיא ליה כיון דאיכא נשי דקא משנין וסתייהו כשעת וסתה דמי ועוד דלא מבעיא ליה אלא באת"ל חלה הוא וחלתה היא מעלה לה מזונות דנסתחפה שדהו פירסה נדה מהו וכו' אבל למסקנא דמסיק רב אשי כל אונסא לא אוכלה אפילו בחלה הוא א"כ מכל שכן פירסה נדה שלא בשעת וסתה וכן פסקו כל הפוסקים לעיל גבי מזונות וא"כ ה"ה הכא דהא אפילו נתגרשה מן האירוסין בע"כ אפ"ה אינו נותן לה התוספת כמבואר לעיל סי' נ"ד סעיף ו' שלא כתב לה אלא ע"מ לכונס' לחופה דחזיא לביאה ואם יארע לה אונס דלא תהיה ראויה לביאה מה לו לאונס' סוף סוף לא כתב לה ע"ד רק כשיכנוס עמה לחופה הראויה לביאה וראיתי בב"ח כתב על דברי המרדכי תלמוד ערוך הוא והנך רואה שהשלחן ערוך ואין לנו פת לאכול וי"ל דהמרדכי מפרש דפירסה נדה אח"כ וכמ"ש בס"ק שלפני זה ויכולה לומר מאחר דהיה כבר חיבת חופה הראויה לביאה לא הפסדתי מאחר די"ל מזלך גרם:
(ב) אלא לכל הדברים עדיין היא כארוסה: משמע דאינו יורשה ואינו זוכה במציאתה ובמעשה ידיה ובפירות שהן הד' דברים שהבעל זוכה באשתו כמבואר לקמן סי' ס"ט אף על גב דנתבאר לעיל סי' נ"ה סעיף ג' מיד כשהגיע הזמן נתחייב הבעל במזונותיה וממיל' דזוכה מיד במעשה ידיה ובמציאתה (דהם נגד המזונות כמבואר לקמן סימן ס"ט) וכן בסי' נ"ו מיד שנמסרה לשלוחי הבעל אף שמתה בדרך קודם החופה בעלה יורשה מ"מ י"ל לדעת הרמב"ם דכל זה דוק' שראוי לחופה ולביאה אבל אם היא נדה אף שנמסרה לשלוחי הבעל לא עדיף מסירתה לשלוחים מחופה גופה ובהגיע הזמן מבואר לעיל סי' נ"ה סעיף ג' דכשפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות ובאמת דברי הרמב"ם תמוהי' דהא בכתובות דף נ"ו ע"א הכי תני' בעי רבין נכנסה לחופה ולא נבעל' מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו את"ל חיבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה אבל חופה דלא חזי' לביא' לא או דילמ' ל"ש תיקו עכ"ל הגמר' וכתב הב"י על זה וכבר נודע דרך הגאונים והרמב"ם ז"ל דכי בעי בעי' באת"ל הוי כאלו נפשט' ההיא בעיא קמיית' חיבת חופה קונה והנה באמת הבעי' דרבין לא קאי אירושה דהא כשמסרה האב לשלוחי הבעל עדיין לא נבעלה ואפ"ה בעלה יורשה וא"כ למה נאמר דבעי' השניה של רב אשי קאי אכל מילי (אף לענין ירושה דהא באמת השני האבעיות האלו דרך את"ל מבעי' להו ובחדא מחת' מחתינהו וא"ל דכשמסרה האב לשלוחי הבעל עדיפ' משנכנסה לחופה ולא נבעלה ועל כן הבעל יורשה זה אינו דהא בדף מ"ח ע"ב פשיט' ליה להש"ס דכשנכנסה לחופה ולא נבעלה יותר ראויה למקרי נשואה משנמסרה לשלוחי הבעל דקאמר התם מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה הרי זו בחנק כאשת איש ולא בסקיל' כארוסה מה"מ דאמר קרא לזנות בית אביה פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל דלא הוי בבית אביה והוי כנשואה ופריך ואימ' שנכנסה לחופה ולא נבעל' הוא דקא ממעט מלזנות בית אביה דכיון שנכנסה לחופה אף על פי שלא נבעלה דה"א דהוי כבתולה קמ"ל מלזנות בית אביה דנשואה הוי אבל כשנמסרה לשלוחי האב שאף לחופה לא נכנסה לא מיעטה הכתוב ואכתי ביה אביה קרינן בה והויא כבתולה אם כן הרי להדי' דאדרב' יותר פשוט להש"ס למקרי נשואה נכנסה לחופה ולא נבעלה משנמסרה לשלוחי הבעל ואם כן מה כשנמסרה לשלוחי הבעל דעדיין לא נבעלה ולא נכנסה לחופה הבעל יורשה כמבואר לעיל סי' נ"ו מכל שכן בנכנסה לחופה ולא נבעלה דהבעל יורש אותה ודוק) וראיתי בתשובת הרא"ש כלל נ"ד סימן ב' הובא בסמוך בהג"ה באשה שחלתה חולת מות ונכנסה לחופה פסק דאין הבעל יורשה מידי דהוי אנכנסה לחופה ופירסה נידה משמע דמפרש גם כן כדברי הרמב"ם ומסרה האב לשלוחי הבעל מפרש גם כן בראויה לביאה אבל בפסקיו חזר בו הרב ופסק פרק אף על פי דחופת נדה הוי חופה לשאר דברים ולא מבעי ליה רק לענין תוספת כתובה וגם בתשוב' כלל ל"ז סימן א' פסק מיד שנתיחדה בביתו אף שבושה מלטבול ואינ' ראוי' לביא' אפ"ה יורשה ובד"מ פסק כדברי האחרונים דחופת נידה הוי חופה דלא כהרמב"ם, וא"כ נראה למעש' אלמנה שנכנסה לחופה קודם שבת מאחר שזכה מיד בירושת' ובמעש' ידיה ומציאת' מותרת ליטבול בשבת דהא כבר קנה אות' לכל דבר כשנכנסה לרשותו ואף שהיא קונה קנין תופסת כתוב' שכ' לה אין האיסור מצדה רק מצדו וכבר נתעורר על זה הרב בעל משאת בנימין בסימן צ"א ובפרט לדברי ר"י שמודיעין לו שאיננ' טהורה (כמבואר בסמוך סעי' ב' בהג"ה) אז חופה קונה לכל דבר וא"כ אין כאן שום איסור בביאת שבת:
(ג) ולמ"ד דחופת נידה הוי חופה: אפי' למ"ד חופת נדה לא הוי חופה יש מקום להקל בכתיבת כתוב' וכמ"ש הר"ן בריש כתובות (הביא הב"י סימן ס"ו ס"ק א' ע"ש):
(ד) אשה חולנית חולת מות: הרא"ש בתשוב' פסק כן מתרי טעמי הטעם הא' דהוי דומיא דחופת נדה ולפי מה שפסקו האחרונים דחופת נדה הוי חופה א"כ ה"ה חופת חולה ועדיפא מנדה דהא אפילו חולה ראויה להעראה משא"כ נדה וע"כ אסור למשש דפק לאשתו נידה (כמבואר ביורה דעה סי' קצ"ה סעיף י"ז) ואף שיש לחלק דנידה דעתו לבא עליה לכשתטהר אך זו היא מסוכנת היא מ"מ הא ק"ל רוב חולי' לחיים ועוד מאחר דקיי"ל (ביבמות דף כ"ז ע"ב) דיש חופה לפסולות דהיינו אלמנ' לכ"ג שהכניס' לחופה ולא נבעלה ולא קידשה כבר אף על פי כן בכניסתה לחופה פסלה מתרומה דבי נשא ואף על גב דלעולם לא תהיה ראוי לביאה א"כ ה"ה מסוכנת והטעם האחר שכתב הרא"ש מטעם אומדנא (דמיירי שם שראובן הניח קרקע לבתו ולכשתמות קודם הנשואין יהיה להקדש וחלת' חולת מות וכדי להפקיע הקרקע מיד הקדש הלכו קרוביה והכניסו' עם המטה תחת החופה כדי שירשה בעלה) וע"ז כתב דאזלינן בתר דעת ראובן שרצ' לעשות טובה לנשמתו ליתנו להקדש ולא שירשו יורשיו משמע הא בלא הקדש ירש אותה בעלה וא"כ קשה על הרב שפסק כאן דחופת חולה מסוכן לא הוי חופה ובד"מ הכריע כדעת האחרונים דחופת נידה הוי חופה ועיין בב"ח סוף סימן נ"ו מחלק בין חולי דמיירי בה המרדכי הביאו לעיל בהג"ה סי' נ"ה סעיף ד' דהבעל יורשה לחולנית דמיירי ביה הרא"ש דאין הבעל יורשה ולא אסיק אדעתיה דגם ההיא דאיירי ביה הרא"ש יורש אותה למאי דק"ל יש חופה לנידה לענין ירושה (וכמו שכתב לעיל בס"ק ב' דחזר בו הרא"ש בפסקיו דחופת נידה הוי חופה:
(ה) ומברך אחר כמה ימים: כבר נתבאר זה סי' נ"ה סעיף ג':
(ו) וסגי לה בברכות הראשונות: עיין בהגהות מרדכי דקידושין בתשובת הרב משנ"ץ המתחיל תחלת הוראה זו לקלקולא וכו' ועיין אח"ז מ"ש בשם רש"י ועיין בפסקי מהרא"י סי' ק"מ:
סעיף ב
[עריכה](ז) ועכשיו המנהג שלא לדקדק: בהגהות מיימון כתב שעכשיו שאנו מתירין להכניס נדות רק שיודיעו להחתן שהיא נדה מטעם שאנו מעט במקום א' ויש לחוש שמא יקדמנו אחר ברחמים:
(ח) טוב להודיע תחלה: ואז כשכונסה לחופה ודאי היא קנויה לו מיד לכל דבר אף לתוספו' כתובה דעושה חופה כדי לבעול כשתהיה טהורה: