חיים יוסף/סעודת ההבראה/סעיף ט

ט. אירע לו אבל בחול המועד, יש שנהגו שמברין אותו במועד, וטוב להברותו במיני מזונות מחמשת מיני דגן. ואם אינו מצוי בידם, יברוהו בלחם כנהוג. ומנהג ירושלים שלא להברות במועד, וכן נהגו בכמה מקומות בארץ ובחו"ל. ויש שנהגו להברות לאחר הרגל כל שנקבר בחול המועד. אך אם מת לו מת בחג עצמו, אין מברין אותו כלל בחול המועד, וכן אין מברין אותו במוצאי הרגל, אלא במקום שיש מנהג להברות לאחר מוצאי החג האחרון.

שיטת הרמב"ם – (הקרובים) מברין בחול המועד

תנן במועד קטן (כד, ב) אין קורעין, ולא חולצין, ואין מברין, אלא קרוביו של מת. ואין מברין אלא על מטה זקופה. ע"כ. והרמב"ם בפירוש המשניות (מו"ק פרק ג, ז) ביאר שהמשנה מדברת בחולו של מועד. אבל שלא בחולו של מועד קורעין ומברין אף מי שאינו קרוב של מת וכו'. ע"ש. וכ"פ בחיבורו (הלכות אבל פרק יא, א) וז"ל: אף על פי שאין אבלות במועד, קורע על מתו במועד, וחולץ כתיפו, ומברין את האבלים לחם במועד, כל אלו בחולו של מועד. אבל ביום טוב, אפילו ביום טוב שני, אין קורעין ולא חולצין ולא מברין. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת הרמב"ם (סי' רנז) שכל מה שאמרו במשנה בחוה"מ הוא. וכ"פ הרמב"ם בהלכות יו"ט (פרק ו, כג) שהקרובים החייבים להתאבל על המת מברין במועד. ע"ש.

הסוברים שאין מברין בחול המועד (מחלוקת בשיטת רש"י)

ברם מצאנו להתוספות במו"ק (יט, ב) אההיא דהקובר את מתו שני ימים קודם הרגל מונה חמשה ימים אחר הרגל, ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, ועבדיו ושפחותיו עושים בצנעא בתוך ביתו, ואין רבים מתעסקין עמו, שכבר נתעסקו בו ברגל וכו'. ושם (כ, א ד"ה 'שכבר נתעסקו בו ברגל') תנחומין וברכה בשורה. והרי"ט דפירש לענין הבראה חולק על מחזור מויטרי שפירש בשם רש"י שהיה אומר שאין עושים הבראה ברגל הואיל וליכא אבילות. ולאחר הרגל נמי לא יעשוה הואיל ובטלה סעודה ראשונה. פירוש דמספקא ליה לרש"י אי הבראה במועד אי לאחר המועד דשמא הבראה אינו עסקי רבים הואיל ויחיד יכול לעשות. ע"כ. וכן כתב בספר האשכול (עמוד קסו) בשם מר רב נחשון בתשובה שהמשנה מדברת בחול. שאין מברין במועד. ואע"ג שאמרו שמברין במיטות זקופות, וזה אינו בחול כי אם על כפויות, מ"מ לא כולם שווים בזה. ומנהגם היה שכשהיו מנחמים היו זוקפין את המיטות, וכשהולכים המנחמים כופין אותן וכו'. ע"ש. ודחה בעל האשכול דבריו. דמדרישא דמתניתין בחוה"מ מיירי, ה"ה נמי סיפא דקאמר מברין על מיטה זקופה בחוה"מ מיירי. כיע"ש. אלמא דרש"י בשיטת רב נחשון גאון קאי דאין מברין במועד. וכן הראבי"ה (הלכות אבל סי' תתמא) הביא מחלוקת בזה וז"ל: במועד אין מברין אפילו סעודה הראשונה, ותו בטלה הבראה אחר המועד אף על פי שמתאבלין, שאין כאן סעודה ראשונה. אבל הרוצה יעשה ואין כאן מצוה, וכן מצאתי. ולא נהירא לי, דלעיל בהלכה דהקובר את מתו אמרינן היכא דקברו ברגל דאין רבים מתעסקין בו אחר הרגל שכבר נתעסקו בו ברגל, ופירש רש"י שנתעסקו בו ברגל, בתנחומים. ונראה לי דהוא הדין לשמחו באכילה ושתיה . ע"כ לשון ראבי"ה. וכפי זה מבאר דברי רש"י שמברין במועד, ובכלל ניחום הוא [וכ"כ סברא זאת במ"א בשם ר' ירוחם והלבוש ועוד] ומשמע שאע"פי שאין אבל ממש, מ"מ הבראה עושים. וכמו שכתבו התוס' (מו"ק כד, ב ד"ה 'אלא') שיש הבראה בלא אבילות כגון ברגל. ע"כ. ע"ש. ומשנתינו במועד מיירי. וכ"כ הרא"ש (פרק ג' דמו"ק סי' נח). וכ"כ הר"ן בחידושיו למו"ק (כד, ב) וז"ל: ואין מברין אלא על מטות זקופות. פי' רבינו יהונתן דדוקא המברין. אבל האבל במטה כפויה דוקא. ולא נהירא, אלא אפילו האבל במטה זקופה מפני כבוד המועד. וקמ"ל מתניתין דעבדינן הבראה במועד, ולא מחלל שמחה דמועד באבלות. ע"כ. וכן דעת המאירי והנמוק"י שם שעושים הבראה במועד. ע"ש.

קושי בדעת הכלבו

וכ"כ בספר כלבו (סי' קיד ד"ה 'הקובר') שאף על פי שאין אבלות במועד, קורע על מתו במועד וחולץ כתפו ומברין את האבלים לחם במועד, פירוש בחולו של מועד. ע"ש. וצ"ע קצת. שכן בסי' ס' הביא שכתב ה"ר יצחק ז"ל אסור לספוד ולהתענות בחול המועד, אך מותר לספוד תלמידי חכמים בפניהם. ואומר שרש"י קרע בחול המועד, אבל הבראה אין עושין, והוא הדין קריעה. וגם לא אחר המועד אין עושין הבראה כיון שעברה סעודה ראשונה. וקריעה נראה הואיל דהוי פרהסיא דאין עושין. ע"כ. וכן בסי' קי"ד הנ"ל הביא ג"כ דעה זאת וז"ל: ויש שכתבו שאין אומרים צדוק הדין במועד ולא קדיש, שהרי אינו אלא בשביל פסוקי צדוק הדין. וגם שאין להברות האבל במועד לפי שאין דין אבל עליו, וגם אין להברותם אחר המועד, כי אחר שעברה סעודה ראשונה בטלה מהם משפט הבראה. כ"מ כתוב הלכה למעשה בימי הר"ז ז"ל. ע"כ. וכיוון שלא הכריע בבירור מה דעתו בזה. וגם הביא מעשה דרש"י שקרע במועד ולא עשה הבראה. וגם הביא בשם הר"ז הלכה למעשה יש להסתפק מה היא דעתו בעצם. וצ"ע. 

ראיה לשיטת הסוברים שאין מברין במועד מדברי הירושלמי

ועין רואה בספר תשב"ץ קטן (סי' תלא) שהביא מהירושלמי (סוף מו"ק) ר' קריסטני דמך במועדא עבדו ליה הבראה וסברי דמדעת רבנן עבדי. ובדקו ואשכחו דשלא מדעת היה. ותו גרסינן ר' פלוני דמך בראש חדש וכו'. מכאן משמע שאין לעשות הבראה לא בחול המועד ולא בראש חדש. עכ"ל.

דחיית הראיה

אלא שהרא"ש במו"ק (סי' נט) הביא בשם ה"ר מאיר ז"ל מארץ האיי [בתוס' הרא"ש במו"ק כד, ב הגירסא הרב מאיר מארץ אנגלטירה] שכתב שאין עושים הבראה בחול המועד. והביא ראיה מירושלמי (מו"ק ג, ט) דגרסינן התם רבי תנחום דמך בחנוכה. ר' חסדא דמיך בריש ירחי עבדי ליה איברייא. קריספדא דמך במועדא עבדין ליה איברייא. סברין דמדעתא דרבי אמי. אשכחן דלאו מדעתיה דרבי אמי. ויש לדחות דהכי פירושו שעשו הבראה ולא נמלכו בו, ואפשר שאם שאלוהו לא היה מוחה ואפילו היה מוחה מאן לימא לן דהלכתא כוותיה. דטפי מסתבר דהלכתא כסוגיא דירושלמי דמוקי מתניתין במועד וש"מ דהבראה שריא בחול המועד. עכ"ל. וראיתי בשיירי הקרבן על הירושלמי הנ"ל שהקשה ע"ד הרא"ש. שקשה מה הוא לשון בדקו ומצאו וכו'. ועוד אם היה ר' אמי מוחה בהם קשה איך תדחה דעת רבנן. ונ"ל לתרץ שעשו לו הבראה כדרך שעושים בחול, שגם מי שלא היה בשעת מיתה עשה הבראה. וזה שלא כדעת רבנן ור' אמי, אלא כרב מנא דלעיל וכו'. ע"ש. ואפשר ליישב עוד דברי הירושלמי על פי מה שכתב בשו"ת זרע אמת (חלק ב יו"ד סי' קנ"ו) שאע"פי שבהבראה בעינן לחם, וכמו שלמדו מיחזקאל, מ"מ פת הבאה בכיסנין לחם מקרי. וכמו שהוכחתי בתשובה (חלק או"ח סי' כח) מכמה ראיות. ולכן לחוש לדעת האומרים שאין סעודת הבראה בחוה"מ, יעשו הבראה בקאווי (קפה) ומיני מזונות מחמשת מיני דגן דמיקרו לחם. עכת"ד. ועל פי דברים אלו י"ל כעין דברי השיירי הקרבן שמה שהקפידו משום שהברו אותו בלחם וביצים כמעשהו בחול. אבל הבראה שאינו ניכר שמשום אבלות עושים, כגון משקה ומיני מזונות, גם הירושלמי מודה. ודו"ק. וכפי זה אין עכ"פ כל הכרח מהירושלמי להעמידו במחלוקת עם תלמוד דידן ולעשות בזה מחלוקת מן הקצה אל הקצה, דאפושי פלוגתא לא מפשינן. וכמו שכתב בשד"ח בכללי הפוסקים (סי' טז אות נב), ובכללים (מערכת מ סוף כלל טז). ע"ש. וכל שאפשר לקרב הסברות מקרבין אותם, ומה גם במקום שמתיישב שפיר ואין כל הכרח לפרשו לצד כל שהוא.

דעת השו"ע

וכ"כ בית יוסף (יו"ד סי' תא) על לשון הטור שכתב: אבל הקרובים מיהא מברין. שהוא לאפוקי מהר"מ מארץ האי, וסמ"ג (הלכות אבלות דף רמז, ד לאוין הלכות חול המועד כח, ב), וסמ"ק (סי' צז עמוד סט וריש סי' קצה), שכתבו דאין עושין הבראה בחול המועד, והביאו ראיה מהירושלמי (מו"ק ג, ט). והרא"ש בפרק אלו מגלחין (ריש סי' נט) סתר דבריו וראייתו והעלה שעושין הבראה במועד לקרובים. וכן כתב הרמב"ן בתורת האדם (עמוד סו). וכן כתב הרמב"ם בפרק י"א (הלכה א). והגהות מיימון (שם אות א) כתבו שכן נראה להרב רבינו מאיר (שם) . עכ"ד. ובשו"ע (או"ח סי' תקמז, ח) פסק וז"ל: מברין בחול המועד, והוא שלא יברו ברחבה אלא קרוביו של מת. ולא יברו האבל בתוך ביתו אלא על מטות זקופות, לפי שאין כפיית המטה ברגל כלל. עכ"ל.

ביאור בדברי השו"ע

ואתה תחזה למר"ן ז"ל (סי' שעח, יא) שפסק שהיכא שצריך למנות שבעה אחר הרגל, וכן אם שמע שמועה בשבת, צריך להברותו הבראה ראשונה שבימי אבלות. (וי"א שכיון שנדחה יום ראשון אין מברין אותו, וכן נוהגים (במרדכי במ"ק בשם י"א ונ"י), ואפילו היכא דעולה לו למנין שבעה כגון במקומות שעושין שני ימים, ששני עולה). ע"כ. ולכאורה קשה שגם מי שמת לו מת בחוה"מ צריך למנות שבעה אחר הרגל. והגאון הראש"ל רבי מיוחס בכ"ר שמואל בספר פרי האדמה (חלק ד דף לו, א) העמיד דברי מר"ן ז"ל כשמת ביו"ט עצמו, או קודם הרגל ושכח או הזיד. ע"כ. ואכתי קשה מה שכתב שבשמע שמועה בשבת צריך להברותו הבראה ראשונה שבימי אבלות. והקשה בש"ך (ס"ק יא) וז"ל: צריך עיון דבדרכי משה סו"ס זה פסק כב"י שכתב בסי' שצג דמברין בשבת. וכתב שכן פשט המנהג בכל העולם להברות בשבת ולא נשמע בעולם שום פוצה פה ומצפצף. עכ"ל [ועיין באר היטב סו"ס שע"ח מה שתירץ קושיית הש"ך]. ואפילו אם נאמר שלא הברוהו, הלא ס"ל למר"ן ז"ל שלא אמרינן כיוון דאדחי אדחי. ובע"כ לומר שס"ל למר"ן ז"ל שכשחלה עליו האבלות, וכגון שקברו בע"ש סמוך לבין השמשות כלשונו בשו"ע, או מט' שעות ולמעלה כמו שכתבו הפוסקים, ולא הספיקו להברות, כיוון דאידחי אדחי, מידי דהוה במי שאינו רוצה לקבל הבראה. אך בשבת שלא חלה עליו האבלות ומותר לו לאכול משלו, וממילא אין חובה להברותו וכפי שכתבתי לעיל, בזה לא אמרינן דאידחי שכן מעולם לא היתה חובה עליהם ודחייה מאין תבוא. וה"ה למי שמת לו מת ברגל עצמו, שלא חלה עליו האבלות לגמרי כי אם בדברים שבצנעא בלבד. וכיון שכן, לכשתחול עליו האבלות חייבים להברותו. או בנקבר בערב יו"ט סמוך לביה"ש שמשעה ט' ומעלה אין מברין אותו כלל. ובזה יתיישבו דברי מר"ן על מכונם בס"ד. ומ"מ כבר תמה הרב שו"ג (יו"ד סי' שעח אות כד) שכיוון שהמרדכי הביא שתי הדעות, למה תפסו כדעת המחייבים בהבראה לאחר השבת או לאחר הרגל ולא כדעת הי"א שמקילים בזה, דהלכה כהמיקל באבלות. ובכל אופן המנהג הוא כדעת רמ"א שלא להברות, שכיוון דאידחי אידחי. ע"כ. ע"ש. וכ"כ בספר נהר מצריים בדיני הבראה (אות עה) שלאחר שהביא מדברי הברכ"י (יו"ד סי' שעח אות ד) שמי שמת לו מת בע"ש כי נטו צללי ערב ולא הספיק להברות בע"ש שצריך להברות במוצ"ש. ושכ"כ בית הרואה (דף נז) וכתב שכן משמע בשו"ת בית דוד (סי' קצט) ע"כ. ותמה עליו למה נזקק לדברי הרבנים הנ"ל כשלפניו דברי מר"ן המפורשים כן. ואע"פי ששבת עולה לו למניין שבעה, וכמו שפסק בסי' תב (סעיף ז). ומ"מ המנהג פשוט שאם מת בע"ש ונקבר ביה"ש, שאין מברין עוד במוצ"ש. שכיוון שעבר יום ראשון אין מברין עוד. וכ"כ הרב שו"ג (שעח אות כד) שהמנהג כסברת רמ"א. וכמדומני שכן המנהג בירושת"ו. שלא ראינו מי שמת בע"ש וההבראה במוצ"ש. ע"כ.

תמיהה בדברי שו"ת יביע אומר

והגאון הראש"ל בספר יביע אומר (חלק ד יו"ד סי' כו אות ח) כתב שדיוקו של הנהר מצרים וראייתו אמתני ותקיפא. אך י"ל דשאני התם שאין נוהג בשבת אלא אבלות דצינעא, וא"א כלל להברותו בשבת דהוי דברים שבפרהסיא, לכך במוצ"ש זמניה הוא. אבל כשנקבר בע"ש, מן הדין היה ראוי להברותו, ורק מפני שאינה חובה כ"כ דחינן לה מפני כבוד השבת, מש"ה אין לעשותה במוצ"ש. וזהו הטעם של המנהג של ירושלים ומצרים שאין עושים הבראה במוצ"ש, ולא מפני שנוהגים בזה כהרמ"א והשו"ג דהואיל ואדחי אדחי. וכדמוכח בספר פרי האדמה (חלק ד דף לו, א) שדברי מרן (סי' שעח, א) נכונים גם למעשה. (ורק מ"ש שם דמרן איירי או במת ביו"ט עצמו או קודם הרגל, ושגג או הזיד ולא נהג אבלות, כמ"ש בסי' שצט. לפע"ד בכה"ג א"צ להברותו במוצאי הרגל אף לד' מרן. וכנ"ל. ודו"ק). עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו במה שכתב שא"א כלל להברותו בשבת וכו'. ע"כ. שאע"פי שדבריו הם כדברי הב"י (יו"ד סי' שצג) בשם הריטב"א (ב"ב מט, א ד"ה 'ופרקינן') וז"ל: נראה שלענין הבראה תופס לילו בחול אם חזרו אחר בין השמשות. אבל בשבת אין הבראה, דמדברים שבפרהסיא הוא. עכ"ל. הלא כבר דחאם ב"י וז"ל: ואיני יודע טעם לדבריו שהרי עשויים בני אדם להביא מאכל למי שלא היה יכול להכין מערב שבת ואף על פי שאינו אבל. הילכך לא מינכר דדבר של אבלות הוא. ותו דלא אסרו אלא לאבל עצמו שלא ינהוג דברים שהאבל חייב לנהוג בהם בחול, אבל לאחרים שלא יביאו אותו אין שום טעם לאסור. וכן פשט המנהג בכל העולם להברות האבל בשבת ולא נשמע בעולם שום פוצה פה ומצפצף. עכ"ל. וכ"ד מור"ם ז"ל בדרכי משה (סו"ס שעח) וכמו שכתב הש"ך (ס"ק יא). וכ"כ בשו"ת אגרות משה (יו"ד חלק ב סי' קסח) [והבאתיו לעיל סעיף ח] שאע"פי שלדעת הב"י אין שום איסור לאכול האבל משלו בשבת, אך מ"מ רוצים להברותו בשבת לתנחומין שמצינו בכתובות דף ח' שגם בשני היו מברין בפנים חדשות לתנחומין או להסוברין שאיכא מצות הבראה בעצם אף כשמותר לאכול משלו ואף כשרוצה להתענות וכו'. עכ"ל. ע"ש. וקשה לומר שלאחר שאכל משלו בהיתר חזר האיסור למקומו. אכן בסוף תשובתו הנ"ל כתב הגאון יביע אומר שמה שכתב מר"ן שאין להברות בע"ש מפני כבוד השבת אינו סותר למה שכתב בב"י סי' שצ"ג שמברין בשבת. דהתם מיירי בהבראה שעושים בכל יום מימי השבעה. וכאן בהבראה של סעודה ראשונה. וכמו שכתב בספר מטה יהודה סי' שע"ח ס"ק א' לחלק בטוטו"ד. וכן בבאר היטב סו"ס שע"ח. ובגשר החיים חלק א עמוד ר"ג ועוד. עכ"ל. וספר מטה יהודה אינו תחת ידי. אבל דברי הבאר היטב מוסבים על מה שהקשה הש"ך (ס"ק י"א) למה מצריך מר"ן ז"ל להברות במוצ"ש כששמע שמועה בשבת. ולכאורה הוא הפך דבריו בסי' שצ"ג שמברין בשבת. כיע"ש. וע"ז כתב הבאה"ט שבסי' שצ"ג מיירי בסעודה מן הסעודות שבימי השבעה. וכמנהג הספרדים שנוהגים לעשות כן כל שבעה. כי האבל אינו מכין לעצמו לרוב טרדת האבלות. ונוהגים בזה בין בעשיר ובין בעני כדי שלא לבייש את מי שאין לו. וכמו שכתב ב"י בשם רבינו ירוחם. אבל לנוהגים להברות בסעודה ראשונה בביצים לא שמענו שמברין בשבת. עכ"ד. ולא מצאתי הכרח בחילוק זה. ולענ"ד דברי מר"ן בב"י אמורים גם לגבי סעודה ראשונה. שכן ע"ד הריטב"א שכתב וז"ל: שענין הבראה תופס לילו בחול אם חזרו אחר בין השמשות אבל בשבת אין הבראה דמדברים שבפרהסיא הוא, כתב ב"י וז"ל: ואיני יודע טעם לדבריו שהרי עשויים בני אדם להביא מאכל למי שלא היה יכול להכין מערב שבת ואף על פי שאינו אבל הילכך לא מינכר דדבר של אבלות הוא וכו'. ע"כ ולא נחלק כי אם על כך שאינו דברים שבפרהסיא. אך ס"ל שתופס לילו אם לא הספיקו להברותו. ומברין אותו בלילה. ולא דמי למי שמתענה ביום ראשון שמותר לאכול משלו בלילה. שכבר דחה ב"י הראייה מדוד המלך, שלאו משום הבראה הוא. אלא משום עגמת נפש וכו'. כיע"ש. ומשמע דס"ל כהנימוק"י דמברין בלילה כל שלא הספיקו להברות ביום מברין בלילה. וגם לא העלה דין זה על שולחנו. שבסי' שע"ח (סעיף ג) הביא רק דין המתענה ביום ראשון ותו לא. ומור"ם ז"ל הוא שהביא דין מי שלא הספיקו להברותו עד הלילה בהגהותיו. כיע"ש. והנו"ב (מהדו"ק יו"ד סי' צ"ח) כתב שבית יוסף בספרו הארוך לא הכריע. כיע"ש [והבאתי הדברים הללו לעיל סעיף ו]. באופן שאין הכרח לחלק בדעת מר"ן כחילוקו של הבאה"ט.

מנהג ירושלים – אין מברין בחול המועד

ניתנה ראש ונשובה לדין הבראה בחולו של מועד. שאע"פי שפסק מר"ן ז"ל שמברין במועד, נהגו בירושת"ו שלא להברות במועד. וכמו שכתב הרב פרי האדמה בחלק ג (הלכות מגילה דף כג, א), ובחלק ד (דף לו, א). וע"ע בספר מזבח אדמה (דף ח, א). וכן העיד הרב שו"ג (ס' שעח אות כג) שכן מנהג סאלוניקי. ובנהר מצרים (הלכות יו"ט אות ח) שאין מברין במועד אלא במוצאי הרגל שאז נכנס לאבלות אז מברין אותו. ע"כ. ובהלכות אבלות (ענין ההבראה (אות עו) הדר ביה ממה שכתב בהלכות יו"ט. ותלה שלא דקדק יפה אז. ואין מברין אותו אחר הרגל, שמנהגנו כרמ"א. שכיוון שלא הברו בע"ש שוב אין מברין במוצ"ש, שכבר עברה אותה שעה. וה"ה במועד שכבר עברה אותה שעה, והרמ"א פסק שכיוון דאדחי אדחי. ולפי מנהגנו שאין מברין במועד, אין להברות בליל יו"ט שני של גלויות. שאם בחוה"מ אין מברין, כש"כ בליל יו"ט שני. ואע"פי שעולה למניין שבעה שלא יהיה גרוע יו"ט שני מחוה"מ, ואין לך זלזול יו"ט גדול מזה. ובשלמא לדעת מר"ן ז"ל שמברין בחוה"מ, ה"ה שיברו אותו ליל ז' שאחר הרגל, דבחדא מחתא מחתינהו, אין כ"כ בזיון ליו"ט. אבל לדידן שאין מברין אין לעשות מנהג אחד סותרים חלקיו זא"ז. עכת"ד. ואמנם גם לדעת מר"ן ז"ל (סי' שע"ח) אין מברין בע"ש מפני כבוד השבת. כיע"ש. ומדשתיק ולא כתב להברותו במוצ"ש י"ל שאין מברין אותו במוצ"ש כלל. מ"מ אין זה מטעם כיוון שנדחה נדחה, אלא משום שחלה האבלות בע"ש, וכבר עברה סעודה ראשונה ושוב אין חובה להברות, מידי דהווה על מי שלא הברו אותו עד הלילה, ומי שלא רצה לקבל הבראה ביום ראשון, ששוב אין חובה להברות. משא"כ ביו"ט שלא חלה עליו האבלות כלל, כי רק לאחר הרגל, וכמו שכתב חילוק זה הרב פרי האדמה הנ"ל. ע"ש. ולקו"ד אין הכרח לומר שמור"ם ז"ל ס"ל שאין להברות במוצ"ש מטעם כיוון שנדחה נדחה, כי רק במועד ס"ל כן. וכן בדעת מר"ן אין הכרח לומר שאין מברין אותו עכ"פ בשבת, וכמו שכתבתי לעיל. ואיך שיהיה מנהג ירושלים שלא להברות בחול המועד הוזכר בספר מנהגי ירושלים, ובספר ישרי לב (דף טז, א), ובספר זכרונות אליהו מני (מערכת ה אות ד) ועוד. והזכירם מרן מלכא בספרו יביע אומר (חלק ד יו"ד סי' כו אות ז). ע"ש. ואם כי אינו כדעת מר"ן דס"ל שמברין, עכ"פ כך פסקו רבים מהראשונים והאחרונים, שאין מברין במועד. וביניהם רש"י, ורב נחשון גאון המובא בספר האשכול, ור"מ מהאיי, והריטב"א במו"ק (כד, ב), ומור"ם ז"ל, ואחרונים רבים. וקיי"ל (מו"ק יט, א) הלכה כהמיקל באבלות. וכמו שכתב הרב שולחן גבוה (שעח אות כד) לבסס מנהג מקומו שאין מברין במועד. יע"ש. ואין מברין במועד כלל, והגם שהדברים הם שלא כהכרעת מר"ן ז"ל, ואין חובה להברותו גם לאחר הרגל.

תמיהה בדעת שו"ת יביע אומר שמברין לאחר הרגל

ואמנם בשו"ת יביע אומר (חלק ד יו"ד סי' ו בסופו) כתב שמן הדין יש להברותו לאחר הרגל וכדעת מר"ן ורוב פוסקים וכו'. ע"ש. ולא הבנתי מה אהני ליה רוב פוסקים. שמ"מ כפי כלל שבידינו הלכה כהמיקל באבלות, ואפילו כיחיד נגד רבים. וכמו שכתב בשו"ת גינת ורדים (סי' י ד"ה 'ואגב ארחין') שרבים לא עמדו על מתכונתה דהא דאמרינן באלו מגלחין הלכה כדברי המיקל באבל. תימה מה אהני לן הך כללא, והלא בלאו הכי כיון שאיסור זה הוא מדרבנן הא קי"ל דבמחלוקת של סופרים הלך אחר המיקל. ושקול טיבותא דכללא בידך ושדי אחיזרי. אמנם יסודו של דבר הוא דאפילו במידי דאיסורו דרבנן, כשחולקין מרובים על היחיד, נקטינן כמרובים אע"ג דרבים מחמירים והיחיד מיקל. וכן כשנחלקים ר"מ ור' יאודה באיסורין דרבנן ור' יאודה מחמיר, נקטינן בכללין דר"מ ור"י הלכה כר"י. לכן כה"ג ודכותייהו כיילו הך כללא דהלכה כדברי המיקל באבל, לומר שאפילו הרבים מחמירים והיחיד מיקל, נקטינן כיחיד המיקל (ועיין בספר כנה"ג באו"ח סי' קס אך זה נראה דוחק). ובכנה"ג בכללי דרכי הפוסקים דף קסג סי' צא כתב שהרב ב"י ס"ל דגם במחלוקת פוסקים הלכה כדברי המיקל באבל. הלכך הכי נקטינן. ע"כ. וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (חלק א סי' צ) שהלכה כדברי המיקל באבל אפילו ביחיד נגד רבים. כיע"ש. וראה עוד להגאון השדי חמד במכתב לחזקיהו (חלק התשובות סי' יא) שאין ספק שכלל זה נאמר גם ביחיד נגד רבים. ושכ"כ הב"ח בתשובה (סי' יא). ובמ"א הארכתי. ואכמ"ל.

הכרעת ההלכה

וממילא מה שפסק הגאון יביע אומר שליט"א שאם מת ברגל, יעשו הבראה במוצאי הרגל. ואם מת בחוה"מ, הגם שיש להברותו במוצאי הרגל, אין כ"כ חובה להברותו והרוצה שלא להברות יש לו על מה שיסמוך. כיע"ש. ואני אומר שעיקרא דדינא הכי, שאין כל חובה להברותו גם לאחר הרגל, בין מת ברגל ובין מת בחוה"מ. אלא שמכלל דברי הגאון הנ"ל מורם שאין מברין בירושלים ובעוד ממקומות בעולם בחול המועד. אלא שבסוף דבריו הביא בשם קונטרס היחיאלי בית עולמים (דף מד, א) שבנקבר בחוה"מ יש שני מנהגים בירושלים יש שעושים הבראה במוצאי יו"ט, ויש שאינם עושים הבראה כלל. ואין בידו להכריע. ע"כ. ויש להניחו על המנהג. דנהי דאמרינן הלכה כהמיקל באבלות, הני מילי במחלוקת בדין, אבל במנהג אין אומרים הלכה כהמיקל באבלות. וכמו שכתבתי במ"א. ואכמ"ל.