חיים יוסף/הקדיש/סעיף ז

ז. בן הבן או בן הבת, יכולים לומר קדיש עבור זקנם, כשלא השאיר אחריו בנים. ואף על פי שאין בדבר אותה תועלת לנפטר, מכל מקום טוב יותר שיאמרו הם מאשר שיאמר איש זר.

קדיש על סב – דעת מהרי"ק

בשו"ת מהרי"ק (שורש ל; ובדפוס ונציה שרש מד) כתב שאפילו היינו אומרים שיש לומר קדיש בעבור זקנו או זקנתו, דבני בנים הרי הם כבנים, מ"מ לא הוו כבנים ממש. אך לפי הנלע"ד אין לבן הבן לומר קדיש בשביל זקנו יותר מאדם אחר. שהרי מצינו שאמירת הקדיש תלוי בחיוב הכבוד. שהרי אמרו הפוסקים ששני אחים נוטלים שני חלקים בקדיש משום שכל אחד חייב בכבוד אביו. ומאחר שהדבר תלוי בכבוד אביו, א"כ נראה שבן הבן שאין חייב בכבוד זקנו, שהרי לא מצינו בשום מקום שיתחייב אלא בכבוד האב והאם ואשת אביו בחייו ובעל אמו בחייו ואחיו הגדול, וכפי שאמרו בכתובות פרק הנושא (דף קג). או אשת אביו אפילו לאחר מיתת אביו למצוה בעלמא כדאיתא התם. אבל בן הבן בכבוד הזקן, זה לא מצינו בשום מקום. וא"כ אין לו לומר יותר קדיש מאדם אחר, אלא שנהגו כן. ומה שאמרו שבני בנים הרי הם כבנים, היינו דוקא לענין פריה ורביה וכו'. ע"כ. וכ"כ שנית בשורש רצ. ע"ש. וכ"כ בשו"ת בנימין זאב (סי' רא) דברא מזכה אבא ואבא לא מזכה ברא, וכמו שאמרו בסנהדרין (קד, א). ומשם נוכיח קצת דשורש זה הקדיש אשר נתייסד הוא באבלי אב ואם ולא בשאר האבלים. כי זה הקדיש אינו משום קורבה אחרת אלא לבן לאב ולאם. ע"כ. וכ"כ עוד בסי' רב. ע"ש.

קדיש על סב – דעת הרמ"א

אכן הרמ"א בתשובה (סי' קיח) נשאל אם אפשר שבן הבת יוכל לומר לו קדיש אחרי מות זקנו, מאחר שהוא גדלו בביתו והשכיר לו רבי והביאו לחיי עוה"ב. ואמרתי לו כן. שכבר גלוי ומפורסם בתשובת מהרי"ק (שורש ל) שכתב כן בהדיא שיוכל לומר קדיש במקומו. ואף במקום ששאר אבלים האומרים קדיש על אביהם ועל אמם יש לו חלק, ואין הולכים בזה אחר המנהג. כיע"ש. ואני באתי להוסיף על דבריו, כי מהרי"ק כתב שם שלא מצינו שבן הבן חייב בכבוד אבי אביו ולכן הרחיק קצת בתחילה שבן הבן כאחר יחשב. ולא כן הוא עמדי. דהרי אמרו במדרש (בראשית רבה ויגש פרשה צד) ויזבח יעקב זבחים לאלוקי אביו יצחק. ולא לאלוקי אבי אביו. שחייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד אבי אביו. וכן כתב רש"י פרשת ויגש (בראשית מו, א). ומדקאמר יותר מבכבוד אבי אביו משמע שחייב בכבודו, שאל"כ לא שייך למימר יותר. והוי להו למימר חייב בכבוד אביו ולא בכבוד אבי אביו. והוא מבואר נגלה שלא כדברי מהרי"ק. וכ"ש שגדלו בתוך ביתו, ואמרו במסכת סנהדרין (יט, ב) כל המגדל יתום בתוך ביתו כאילו ילדו, ולמדו שם מפסוקים הרבה. וכ"ש שהביאו לחיי עוה"ב ששכר לו רבי ללמדו, ומביאו לעוה"ב. וכ"ש במקום דכולהו איתנהו ביה שבן בתו יאמר עליו קדיש כשאר אבלים. ובלבד שתתרצה בתו לזה, ולא תקפיד שבנה יגיד קדיש בחייה וכו'. ע"כ. וכן פסק בהגהותיו לשו"ע (יו"ד רמ, כד) וז"ל: יש אומרים דאין אדם חייב בכבוד אבי אביו. ואינו נראה לי, אלא דחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו. ע"כ.

דברי האחרונים בנוגע למחלוקת זו

והנה בשו"ת תשובה מאהבה (חלק א סי' קעח; וציינו הפת"ש ביו"ד הנ"ל ס"ק כא) כתב לדחות ראיית המהרי"ק במה שכתב שעיקר הקדיש הוא משום כבוד אב ולא מצינו בשום מקום שבן הבן מחויב בכבוד זקנו. ותדע דכן הוא שהרי בן הבן כשר להעיד לזקנו לדברי מר בר רב אשי, כדאיתא בפרק יב. ע"כ. והגם שבספר אליהו זוטא דחה דברי הרמ"א משום ראיית מהרי"ק הנ"ל. וכתב וז"ל: ואין לדחות דברי הש"ס משום דקדוק במדרש. עכ"ל. וקשה וכי בשביל שכשר לו לעדות א"י לזכותו. מה ענין פסול עדות דקרובים שהוא בין לחוב ובין לזכות עפ"י התורה, אצל ענין הזה שמזכהו וכי לדעת הפוסקים דס"ל שקרובי האם כשרים מן התורה להעיד. א"כ הבן על אמו אין אומר קדיש. ואין לחלק בין אם לקרובי אם... ואולם ע"ד צחות יש להביא ראייה למהרי"ק על פי מה שאמרו ז"ל במס' סוטה (מט, א) רב אחא בר יעקב איטפל ביה ברב יעקב בר ברתיה. כי גדל א"ל אשקיין מיא א"ל לאו בריך אנא. והיינו דאמרי אינשי רבי רבי בר ברתך אנא. ר"ל דוקא בעבור שהוא בר ברתיה שעפ"י התורה כשר להעיד שהוא מקרובי אם ולכך אינו מחויב בכבודו כדעת מהרי"ק. ומה שמביא באליהו זוטא ראיה נגד פסק הרמ"א מדאמר רב יעקב לאו ברך אנא (וכן מצאתי לאח"ז בספר אמרי שפר) אלמא דאינו חייב בכבוד אבי אביו. אמנם כבר פירש"י על מה דאמרי שם היינו דאמרי אנשי רבי רבי בר ברתך אנא – ואין עלי לכבדך כבן. עכ"ל רש"י. והנה לפי דברי הרב מוהרי"ק וא"ז המלה כבן אך למותר, דהרי לשיטתם אינו מחויב בכבוד הזקן כלל. אבל לפי דברי הרמ"א הוא הדבר אשר דיבר רש"י דאינו מחויב לכבדו יותר מאחרים. אמנם לכאורה נראה ראיה מהימנא לשיטת מהרי"ק עפ"י מ"ש הרמב"ם (הלכות ממרים ה, ג) וז"ל: וכן המקלל אבי אביו ואבי אמו ה"ז כמקלל אחד משאר הקהל. עכ"ל. הרי שדין זקן כאחד העם. ומר"ן בכ"מ כתב וז"ל נראה שנלמד כן ממה דאיתא במכות (יב, א) תני חדא אב שהרג כו'. ופירש"י שהוא בן בנו של רוצח, ואינו מוזהר על כבודו. וכ"מ בב"ה ובספר בל"י (ואח"ז בבואי הנה ק"ק פראג ה' אנה ספר אמרי שפר להגאון מוהר"א ן' חיים והראוני שם פ' תולדות שמביא דברי רש"י ממס' מכות להוכיח שאינו מחויב בכבוד הזקן בונה וסותר בדברים של טעם ודעת ובקשת משם ומצאת). והיא לכאורה יותר ראיה מבוררת מראיה שהביא הרמ"א מדברי מדרש האגדה ויזבח זבחים. ועיין בהרמב"ן פרשת ויגש. ולכאורה פסק הרמ"א לענין כבוד אבי אביו צריך ביאור ממה דאז"ל במסכת קדושין (לא, א) דשאל בן אשה אלמנה לר"א אבא אמר השקיני לי מים ואמא אומרת השקני לי מים איזה מהם קודם א"ל הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייב בכבוד אביך. ע"כ. וכן הוא בשו"ע (יו"ד סי' רמ, יד) והוא לשון המשנה בסוף כריתות: אבל אמרו חכמים האב קודם לאם בכל מקום מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו. ע"ש. וכפי זה קשה לדעת הרמ"א גבי כבוד אביו וזקנו למה יקדים כבוד אביו. נימא נמי הנח כבוד אביך ועשה כבוד זקנך שאתה ואביך חייבים בכבוד הזקן. אבל לפמ"ש הרמ"א עפ"י מדרש ורש"י צל"ע. ולכך אני אומר דבר חדש ודאי במעמד שלשתן יחדיו, הזקן ובנו ובן בנו, אם אומר לו אביו השקיני מים וזקנו אומר נמי השקיני מים אז אפילו אם נותן לאביו, שורת הדין על אביו להשקות לאביו הזקן מפאת כבוד אב. ועתה ל"ל להטריחו לאביו לתת לו והוא יתן לאביו, נותן הוא תכף לאבי אביו ומקיים כבוד שניהם כאחד [ועיין מהריק"ש בהלכות כיבוד אב ואם סו"ס כה שכתב שבפני אביו חייב לכבדו. וע"ע רע"ק על אתר ובית לחם יהודה ושאר נו"כ]. והגם שמקדים זקנו לאביו, זהו בעצמו מכבוד אביו שלא להטריחו. אבל שלא על דרך זה, ודאי כבוד אביו עדיף והוא נכון לענ"ד. ע"כ דברי הרב תשובה מאהבה. וכדבריו ממש כתב מהר"ם חאגיז בשו"ת שתי הלחם (סי' מג) שראיות מהרי"ק ז"ל אינן כ"כ מוכרחות במ"ש שהרי לא מצינו בשום מקום שחייב אלא בכבוד אביו ואמו ואשת אביו בחיי וכו'. שאחר המחילה הראויה, הא דלא מצינו אינה ראיה. דהנה ק"ו דן אדם מעצמו, ויכול אני ההדיוט למילף ליה מק"ו דאשת אביו או אחיו הגדול. ואין ספק אצלי דמוהרי"ק ז"ל הרגיש בזה ולכך כתב באריכת לשון דלא מצינו אלא הני דמוכחו להו מקראי. כלומר ואם איתא דחייב בכבוד זקנו מק"ו מהני, א"כ קשיא לן דמנא לן לרבות הני, מסתייה לן לרבות זקנו דתפסת מועט תפסת. ומכל מקום נראין אלי דברי בעל ההגה דהוא בתרא וראה ופליג עליה דמוהרי"ק ז"ל. וראייתו פשוטה דחייב אדם בכבוד זקנו. אך לא כמו כבוד אביו שכבודו גדול הואיל והוקש לכבודו של מקום. אמנם בפני אביו אם ישאל לו זקנו דבר אחד ששאל לו אביו נראה לי ודאי דכבוד זקנו עדיף וקודם. מאחר שהוא ואביו חייבין בכבוד הזקן. והאי דסוטה (מט, ב) בר ברך אנא וכו'. וא"כ הרי מפורש בתלמוד ערוך שעם היות שגידלו כאב לא שמע אליו מחמת שאין בן הבן חייב בכבוד זקנו לדעת מוהרי"ק. ולהרמ"א נמי קשה. ואולם כל רז מהם לא נעלם ומכ"ש מה שבתלמוד ערוך. ויכול אני לומר שאפשר ששניהם ראו מעשה ונזכרו הלכה. שראו למאור הגולה רש"י ז"ל שפירש רבי רבי גדל גדל ואעפ"כ איני בנך. בר ברתך אנא ואין עלי לכבדך כבן עכ"ל ע"ש. אם כן לכך מוהרי"ק העלים עיניו וגם רעהו הטוב מוהרמ"א ז"ל לסיבה ידועה. כי ממעשה זה ליכא למילף מיניה לא כדעת מר ולא כסברתו דמר מחמת דמיירי כשגדלו. וחילוק זה יאמר מוהרי"ק למוהרמ"א. וממשמעות הדברים שכתב רש"י ז"ל בר ברתך אנא – ואין עלי לכבדך כבן. משמע דס"ל דודאי שחייב בכבוד זקנו אך לא כמו הבן. ועוד יש לחלק מבן הבן. לבן הבת היורדת מדרגה אחת אחר נישואיה וזה יענה מוהרמ"א למוהרי"ק ז"ל אם היה מסתייע מהאי עובדא. ולפיכך שניהם בשב ואל תעשה הניחו האי עובדא בקרן זוית. ע"כ דברי מהר"ם חאגיז. ע"ש. ותבט עיני בשו"ת שבות יעקב (חלק ב סי' צד) שנשאל בכגון זאת והשיב שכבר יצא מוסכם בתשובת מהרי"ק (סי' מד [בדפוס ונציה סי' מד. לפנינו סי' ל]) ובתשובת רמ"א (סי' קיח) שנכדם יאמר קדיש פעם אחת ואבלים על אביהם ואמם יאמרו שתי פעמים. כמ"ש רמ"א שם בתשובה וכ"פ ביו"ד (סי' רמ, כד) בהג"ה. ואע"ג דלענין כבוד חייבין גם כן בכבוד אבי אביו, מ"מ כבוד אב קודם. כמ"ש רמ"א שם בתשובה וכן הסכמת האחרונים. ואף שגיסי הגאון זצ"ל בספרו אליהו זוטא סוף הספר מפקפק בזה, מ"מ אין דבריו מוכרחים. ואדרבה מסוגיא זו דסוטה (מט, ב) ופרש"י שם נראה כדעת רמ"א בתשובה, שאפילו בבן הבת חייב בקצת כיבוד. וכ"ש בבן הבן שקם תחת אביו בכל מילי, ליכא מאן דפליג שחייב בכבודם. והתם בסוטה מיירי בבן הבת. יע"ש. וכן נ"ל קצת ראיה ממה דאיתא בפרק המוכר את הספינה (בבא קמא צא, ב) וישם כסא לאם המלך: לאמה של מלכות, זו רות שהיתה זקנתו של שלמה. אפילו הכי כבדה כל כך לשום לה כסא אצלו. ואי לאו דמחויב בכבוד הא קי"ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ועכ"פ לדינא גם הסכמנו שם בענין קדיש לומר קדיש פעם אחת. ואף על פי שאב חי עדיין, אין בידו למחות. מכל מקום המעיין בד"מ שם יראה דמדינא יכול האב למחות כיון שכבודו קודם לכבוד אם וכמ"ש בב"י (יו"ד סי' שעו), אלא שמצד המנהג כתב רמ"א בד"מ וזה לשונו: מיהו נהגו לומר לעולם קדיש אפילו בחיי האב. אם כן הבו דלא לוסיף עלה היכא דנהוג נהוג. עכ"ד הרב שבות יעקב. ברם, חזינן בשו"ת זרע אמת (חלק ב סי' קמח) שהביא מדברי הרב מעבר יבוק בכמה דוכתי. ואח"כ כתב שטעם אמירת הבן קדיש הוא משני טעמים. אחד מצד כיבוד אב ואם, והשני מצד קירבת הנפש לנפש הנפטר. וטעמים אלו לא שייכים בבן הבן, שאינו חיב בכבוד זקנו, וכמו שכתב מהרי"ק. ואע"פי שלא הביא ראייה לדבריו לקבוע שאינו חייב בכבוד זקנו, מ"מ יש עמי כמה ראיות ומהן בקידושין (לא, א) חמשת בני סמיכי וכו'. ע"ש. ובסוטה (מט, ב) בהא רבי רבי בר ברתך אנא. ע"ש. ומיהו יש לדחות האי דקידושין, שמה שפתח הדלת לעצמו ולא הניח לאביו וגם לא לבניו, י"ל שמצוה בו. שאע"פי שהבנים חייבים בכבוד הזקן, מ"מ לא הניחם לפתוח אלא פתח הוא משום שמצווה בו . וזאת דסוטה י"ל שכוונת רש"י לומר שכבן אינו חייב לכבד את זקנו, אבל עכ"פ בכבודו חייב. וגם מה שהביא הרמ"א מקרא ויזבח זבחים לאלוקי אביו יצחק, אינו מוכרח. שי"ל שדווקא באברהם י"ל שחייב בכבוד זקנו משום שהיה אדם גדול ומפורסם. אבל בעלמא, אינו חייב. והרואה לשון המדרש יראה שאין שייכות לעניין זה כלל. ובר מן דין שמודעת זאת שאין למדים הלכה מהמדרש, וכמו שכתב הרמ"ע מפאנו (סי' לו). ואפילו למה שכתב הרב כנה"ג בכללי הגמרא (אות ע) שהיינו דווקא כשהמדרש סותר את הגמרא וכו'. כיע"ש. הלא מדרש זה סותר כמה סוגיות ערוכות. ומה שכתב הרב שבות יעקב (חלק ב סי' צד) להביא ראיות מהגמרות דקידושין וסוטה כבר דחיתי ראיות אלו. וגם מה שכתב לחדש מזה ששם כיסא לאמה של מלכות, היינו רות. ומטעם כבוד שמחוייב בה, שאל"כ מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ואפילו הרמ"א לא כתב שחייב אלא בכבוד זקנו, אבל רות כמה דורות לפני שלמה היא. ואתפלג דרא. והן אמת שמצאנו לרשב"ם דס"ל שבני בנים הרי הם כבנים עד סוף כל הדורות, מ"מ כתב מהר"ם שאם היה רוצה לשים כסא לבת שבע אמו לא היה רשאי, וכש"כ לרות. וע"כ מיום שעלה מהר"ם לגדולה לא רצה להקביל פני אביו ולא שאביו יבוא אליו, ואע"פי שרב שמחל על כבודו כבודו מחול. וכש"כ מלך. ולטעם השני שכתב במעבר יבוק שמצד קורבתם יש לו יכולת למתק הדינים, שמטעם זה מתאבל על מתו וכו', לא שייך טעם זה בבני בנים, שאינם מתאבלים על זקנם. ולכן אע"פי שבני בנים כבר אבלים על אביהם ובלאו הכי אומרים קדיש, ויאמרו גם על זקנם ומה בכך. י"ל שכיוון שיש אח לנפטר טוב יותר שיאמר האח, שהוא חייב באבלו של אחיו. והגם שראיתי להר"ב שבסי' ר"מ כתב כדעת מהרי"ק, שבני בנים אינם חייבים בכבוד זקנם, חזר לכתוב שמ"מ מנהג העולם לכבד זקנם וכדעת הרמ"א. ויאמרו הבני בנים קדיש מדינא וכן עמא דבר. ע"ש. מ"מ נ"ל שעדיף שיאמר אחיו קדיש. ע"כ. וחזית הוי בפתחי תשובה (יו"ד סי' שעו ס"ק ז) בשם תשובת קרית חנה (סי' לה) בשם הגאון מהר"י בעל כנ"י שדעתו דבן הבת וכ"ש הבת אין להם קדיש כלל בביהכ"נ. ואם רוצים לעשות מנין בביתם, אז יש רשות לבן הבת או למי שרוצה לומר קדיש בגין המת. ע"כ. הרי שאין לבן הבן וכש"כ לבן הבת רשות לומר בביהכנ"ס קדיש. ואמ"א לעיין בדב"ק. ועיני ראו ולא זר מה שכתב הגאון בעל שדי חמד (אסיפת דינים מערכת אבלות אות קנח) בשם תשובת כנסת יחזקאל המובאת בספר קרית חנה (סי' לה) שלבן הבת אין קדיש ביהכנ"ס, ואם ירצה יעשה מנין בביתו. אבל בן הבן יאמר קדיש על זקנו שלא הניח בנים בדרך פשר... ומש"כ בשכנה"ג דנוהגים לומר קדיש על זקן וזקנה מהאם נראה דלא לדחות האבלים קאמר אלא קדיש בפני עצמו שאינו מסיג גבול אחרים. ורבותא דידיה הוא דאך בחיי אב ואם כדמשמע לשונו. ועיין להרב צפיחית בדבש (סוס"י עב) סתם משנתו דלא מהני קדיש רק הבן על אב ואם שכ"כ בשות הרב בנימין זאב ע"ש. ואין הספר מצוי אצלי ולא ידענא מאי לדון בכל עת אשר אני רואה ספרים מלאים מספרי הפוסקים מכריזים ואומרים בהיפך... ואף שממדרש רבה וזוהר נראה דווקא הבן על האב, י"ל לאו דווקא. עכ"ל הרב שדי חמד.

הכרעת ההלכה

באופן שעולה מכל הנ"ל שלכל הדברות יוכל בן הבן לומר קדיש, וגם בן הבת לא יפקד מקומו. ומחלוקת הפוסקים היא יותר בענין כבוד בן הבן כלפי זקנו, וכשבאנו לסדרי קדימויות שנהגו בכמה מקהילות אשכנז. אבל האידנא שכבר פשט המנהג ונכתב בספרי האחרונים להקל בזה, וכפי שכתבתי לעיל שכן ראוי לנהוג, נראה שיש מקום לבן הבן או לבן הבת לומר קדיש עבור זקנם.