לדלג לתוכן

חיים יוסף/ברכת המזון בבית האבל/סעיף ד

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ד. אין אומרים ברכת אבלים בשבת בברכת המזון. במה דברים אמורים, כשהמנחמים אוכלים עם האבל. אבל אם האבלים אוכלים לבדם, מברכים ברכת אבלים. ובני ביתם אינם נחשבים כאנשים אחרים.

מחלוקת ראשונים אם אומרים ברכת אבלים בשבת
[עריכה]

כתבו התוס' במו"ק (כ, ב ד"ה 'קורע' בסופו) ברכת אבלים נחלקו בה"ג אם שמע [שמועה קרובה] בשבת אם חייב לברך ברכת אבלים. דיש מפרשים דנקרא דברים שבצינעא. וי"א כיון דמברכין בג' או בעשרה, לאו דברים שבצינעא הוא. ע"כ. ודברי בה"ג הם לפנינו בהלכות אבלות (סי' כא דף מב, ב) וזת"ד: ומברכין ברכת אבלים בשבת מידי דהוה אדברים שבצינעא. דאמר מר (מו"ק כד) דברים שבצינעא נוהג. ומי שאין לו מברכים מברך הוא לעצמו. ורב יהודאי גאון אמר דאין מברכין ברכת אבלים בשבת, דכיון דקא מברכין בתלתא או בעשרה לאו דברים שבצינעא הוא, ואסיר למינהג אבלות בשבת. ע"כ. וכ"כ הראבי"ה (חלק ג הלכות אבל סי' תתמא).

דעת הרמב"ן
[עריכה]

והרמב"ן בס' תורת האדם (דף סז עמוד ג) הביא המחלוקת שהובאה בבה"ג וכתב שכן דעת רי"צ גיאת (בספר מאה שערים חלק ב שערי שמחה דף סו) שאין לאומרה בשבת. וסיים ע"ז, ואני אומר בירך ביחיד או בשלשה אבלים, מברך כדרך שמברך בחול, דצינעא הוא. אבל אם אכלו אחרים (שאינם אבלים) עמו וברכו, אין אומרים כן, דכיון דאיכא אחרים לאו צינעא הוא. ע"כ.

דברי הטור
[עריכה]

והטור (יו"ד סי' שעט) כתב כדברי רב נטרונאי גאון שאין מברכין ברכת אבלים בשבת, שכיון שמברכין בג' או בי' לאו דברים שבצנעא הוא. והביא דעת בעל בהלכות גדולות שמברכין ברכת אבלים דהוי דברים שבצנעא, דמי שאין לו מברכין הוא מברך לעצמו. ודברי הרמב"ן שביחיד או בג' אבלים מברך כדרך שמברך בחול דצנעא הוא, ואם אכלו אחרים עמו וברכו, אין מברכין דכיון דאיכא אחרים לאו צנעא הוא ע"כ. ולא הכריע בזה. שכ"כ ומ"מ מדברי כולם נלמד שמברכין אל אמת כל ז'. כיע"ש. ובזה העירו מר"ן הב"י שאינו מוצא לו טעם דמהיכא תיסק אדעתין שלא יאמרו אותו כל שבעה עד שהוצרך ללמוד מדברי כולם שמברכין כן כל שבעה. ודחק לפרש דהוה אפשר למיסק אדעתין שלא יאמרו ברכה זו אלא ביום ראשון בלבד. ועוד דאפשר שנמצא בזמנו מי שהיה סובר כן ולכך הוצרך ללמוד מדברי כל הני רבוותא שאומרים אותו כל שבעה. ולא כתב דבר בהכרעת דין זה אם תאמר ברכת אבלים בשבת אם לאו.

הכרעת השו"ע
[עריכה]

אבל בשו"ע (יו"ד סי' שעט, ד) פסק בזה"ל: בשבת, אם בירך ביחיד או בג' אבלים, מברך כדרך שמברך בחול, דצינעא הוא. ואם אכלו אחרים עמו וברכו, אין מזכירין מעין המאורע, דכיון דאיכא אחרים לאו צינעה הוא. עכ"ל. ונראה שפסק כדעת הרמב"ן. וכ"כ בשו"ג (סי' שעט אות ו) שנוהגים כמו שכתב הטור בשם הרמב"ן. ע"ש.

כשהאבל מברך בלחש אומר ברכת אבלים בשבת
[עריכה]

והרוצה לדקדק בלשון מר"ן יראו עיניו נכוחה שיש לפרש שכשיש אחרים עמם וברכו אותם אחרים, אין אותם אחרים מזכירים מעין המאורע של אבלו. שכיוון שאיכא אחרים לאו צינעא הוא. ונראה שכל זה במקום שנהגו שאחד מברך ומוציא את כולם י"ח, ואין המסובים מברכים לעצמם בלחש, וכפי שנהגו בכמה קהילות ובעיקר בקהילות תימן. אבל במקום שהמברך אינו מברך אלא ברכה ראשונה בקול רם, או במקום שנהגו שמברך כל הברכות כולם בקו"ר אלא שכל אחד מברך לעצמו בלחש, בזה אין מניעה לאבלים לברך כל אחד בפני עצמו ברכת אבלים. וכפי שדימינו כן ראינו בברכ"י (יו"ד סי' שעט אות ג) שלפי מה שנהגו בגלילותינו שהמברך ברכת המזון מברך בקול רם וכל המסובין כל אחד מברך ברכת המזון בלחש, שאין חבירו שומעו, יש לצדד דגם בשבת כשיש אחרים כיון דהמברך דוקא הוא מברך בקול רם, צריכים האבלים כשמברכין בלחש לברך כדרך שמברכין בחול. עכ"ד. ע"ש.

דחיית דברי הברכ"י - שו"ת יביע אומר
[עריכה]

וראיתי בשו"ת יביע אומר (חלק ו יו"ד סי' לח) שכתב להעיר ע"ד החיד"א ז"ל ממ"ש מרן הב"י באו"ח (סי' קפג) וז"ל: כתוב בשבולי הלקט (סו"ס קנו) בשם ה"ר אביגדור כל אחד מהמסובין חייב לברך בהמ"ז בלחש עם המברך בקו"ר כל ברכה וברכה ואפילו החתימות. ע"כ. וכן יש ללמוד ממ"ש הרא"ש בתשובה והביאו רבינו הטור בסי' נט שצ"ל ברכת יוצר עם הש"צ בלחש, כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם הש"צ בשתיקה, וגם אם היה מכוין לדברי הש"צ ובאמצע הברכה היה פונה לדברים אחרים, הרי הפסיד הכוונה. אבל כשקורא בפיו, אף אם קורא מקצת הברכה, בלי כוונה יצא. עכ"ד מרן הב"י. וכ"פ מרן בשו"ע (או"ח קפג, ז) בזה"ל: נכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה ואפילו החתימות. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (חלק א סי' רעו). ע"ש. נמצא שמה שנהגו בגלילותינו אינו מנהג מחודש, וכבר הוזכר בראשונים ובשו"ע. וע"ע מ"ש מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל (חלק א סי' עה) ובספר כסא דוד (דרוש כ' לשבת תשובה דף פז עמוד ג) שהאריך לחזק דברי הפוסקים ומרן השו"ע. וא"כ כשסתם מרן ביו"ד (סו"ס שעט) שאם יש אחרים עמו אין לברך בשבת כדרך שמברך בחול, דכיון דאיכא אחרים לאו צנעא הוא, מוכח דאף לדידן שכל אחד מברך בלחש דינא יתיב שלא לברך כדרך שמברך בחול, דאם איתא לדברי הברכי יוסף הו"ל למרן לחלק בזה, ולא למסתם סתומי. ומצאתי במסגרת השלחן על יו"ד (סי' שעט דין ד) שהביא דברי הברכי יוסף וכתב: ולי הדבר צ"ע. ונראה דלא פלוג רבנן, וכל שיש אחרים עמו חשיב פרהסיא ואסור בשבת. והברכ"י עצמו נראה דלא פסיקא ליה ממ"ש יש לצדד. עכ"ל. ולכאורה יש מקום עיון בזה על פי מה שאמרו במו"ק (כד, א) אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס ליה סודרא ארישיה, ואזיל ואתי בביתיה. אמר ליה לאו סבר לה מר אין אבילות בשבת. אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן דברים שבצינעא נוהג. עכ"ל. ומהו פרהסיא ביאר באו"ז (חלק ב הלכות אבילות סי' תלז) אמר ר"י דברים שבצנעא נוהג, כלומר דברים שבצנעא בביתו שאין אדם רואהו. הילכך מסקנא דמילתא דברים שבצינעא נוהג בשבת בז' ימי אבלו, כגון כיסוי הראש ורחיצה בחמין ותשמיש המטה ומטייל בחלוק קרוע, נוהג בהם בצנעה. עכ"ל. אלמא כשאין איש רואהו נוהג אבלות. ומה שאין נוהגים שמטייל בבגד קרוע בתוך ביתו, י"ל שכיוון שיש נכנסים ויוצאים לנחמו, וכמו שכתב ב"י (יו"ד סי' ת) בשם המרדכי (סי' תתקו) שחליצת סנדל בתוך ביתו לא דבר של צנעא ממש הוא, דהא קא חזו ליה כדעיילו בשבת לנחמו. וגם לא דברים של פרהסיא ממש הוא, משום דאיכא אינשי טובא דלא מסיימי מסאני בבית או משום מיחוש או משום הנאה, הילכך רשות הוא. עכ"ל. ע"ש. אבל מה שמברך האבל ברכת אבלים בינו לבין עצמו בלחש ובאין שומע הרי זה כמו אין איש רואהו. ואפילו מאריך קצת יותר מהאחרים, והלא יש אנשים שמברכים במתינות יתירה. וכפי זה שפיר י"ל כדברי החיד"א לצדד שהאבל יאמר בינו לבין עצמו בלחש ברכת אבלים. גם מה שכתב בשם הרב מסגרת השולחן שכל שיש עמו אחרים מקרי פרהסיא ולא פלוג רבנן וכו'. ע"כ. עין רואה בדין חליצת הסנדל שאע"פי שיש רבים עמו לנחמו, הואיל ומצוי לחלוץ הנעל גם מי שאינו אבל לא מקרי פרהסיא. וצ"ע.

הכרעת ההלכה
[עריכה]

ומ"מ נראין דברי הגאון יביע אומר נכונים. שלשון מר"ן בשו"ע אינו מוכרח להחליט הדין על פיו. וגם החיד"א לא פסיקא ליה מילתא. וכמו שהעיר במסגה"ש הנ"ל. וכבר כתב הרב שו"ג שהמנהג כדברי הטור בשם הרמב"ן שלא לומר ברכת אבלים בשבת שאחרים עמו. ועוד ראיתי בשם מהר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (חלק ב סי' ריז) [ואמ"א לעיין בדב"ק] שכתב שמה שעושה האבל אפילו בפני בני ביתו נחשב צינעא, ולא הוי פרהסיא אלא מה שעושה בפני אחרים ממש. ולכן דייקו הטוש"ע וכתבו, שאם אכלו עמו ובירכו וכו'. ומיהו היינו דוקא אם בירכו עמו בזימון, שאז כיון שבימי חכמי הש"ס היה המברך בקו"ר מוציא את כולם י"ח בהמ"ז, אף עתה שכל אחד מברך לעצמו בלחש, מ"מ עצם הדין נשאר קיים, שדרך המברך לברך בקול רם ולכן אין לו להזכיר ברכת אבלים בשבת דהוי פרהסיא. אבל אם מברכים בלי זימון כגון בשנים, או בשלשה והן נשים, כיון שהדבר בכיו"ב לברך בלחש כל אחד לעצמו יש להם להזכיר אף בשבת, שזה לא נחשב פרהסיא. ובפרט אם הם בני ביתו. וכן מורה לשון הטוש"ע. וכנלע"ד נכון. עכת"ד. והעירו בשו"ת יביע אומר הנ"ל שלא זכר שר מדברי הברכי יוסף הנ"ל. ולדינא הדין עמו, וכמו שכתבתי. והכי נקטינן להלכה ולמעשה.