חיים יוסף/איסור מלאכה/סעיף ב

ב. בשלושה ימים ראשונים אסור לאבל לעשות כל מלאכה בתכלית האיסור, ואפילו אין לו מה יאכל, ואין אומרים בזה מקצת יום שלישי ככולו. וביום הרביעי, אם אין לו מה יאכל, עושה בצנעא. ואזהרה על שכיניו שלא יזקיקוהו לכך, אלא ידאגו לכל צרכיו בימים אלו.

מקור איסור מלאכה באבל ג' ימים ראשונים

כבר כתבנו לעיל (פרק ד, סעיף י) בשם הירושלמי (מו"ק פרק ג, ה) הרי מי שאין לו מה יאכל ביום הא' וביום הב' אינו עושה מלאכה. בג' עושה בצנעה. אבל אמרו חכמים תבוא מאירה לשכניו שהצריכוהו לכך. בר קפרא אומר אף בשלישי לא יעשה כל עיקר. בר קפרא כדעתיה הוא דעביד, דבר קפרא ס"ל דאין תוקפו של אבל אלא עד שלשה ימים. ע"כ. וכ"ה בבבלי (מו"ק כא, ב) ת"ר אבל שלשה ימים הראשונים אסור במלאכה, ואפילו הוא עני המתפרנס מן הצדקה. מכאן ואילך עושה בצינעא בתוך ביתו. והאשה טווה בפלך בתוך ביתה. ע"כ. והרא"ש כתב (סי' פט) תבוא מאירה לשכנים שהצריכו לאבל לאכול משלו ולעשות מלאכה. ע"כ. וטעמו של בר קפרא מבואר בבראשית רבה (פרשה ק, ז) תני בר קפרא כל תקפו של אבל אינו אלא בשלישי. עד תלתא יומין נפשא תייבא על קברה סבורה היא שהיא חוזרת, כיון דהיא חמי דאשתני זיוהון דאפוי אזלה לה ושבקא ליה. הה"ד (איוב יד, כב) אך בשרו עליו יכאב וגו'. עכ"ל. ע"ש. והירושלמי הנ"ל הביאו הרמב"ן בספר תורת האדם (ענין האבלות דף נג, ג) וכתב: וגמרא דילן דקתני שלשה, מתניתא דבר קפרא היא, וכן הלכתא. ע"כ. וע"ע בתוספות מו"ק (כא, ב ד"ה 'מכאן ואילך עושה'). ואכמ"ל. ובטעם הדבר כתב הבית יוסף (סי' שפ) בשם רבינו ירוחם (נתיב כח חלק ב רלג, א) בשם הראב"ד, שהטעם שאפילו העני אסור במלאכה בשלשה ימים הראשונים, משום דאמרו חז"ל (מו"ק כז, ב) שלשה לבכי. ואם יעסוק במלאכה נמצא מתעצל בבכי. כיע"ש.

מחלוקת אם מג' ימים ואילך מותרת מלאכה אף לעשיר

ומה שאמרו מכאן ואילך עושה בצינעא בתוך ביתו כתב הב"י (סי' שפ) וז"ל: כתבו הגהות מיימון (פרק ה ד"ק ה"ח) פירש"י אם היה עני עושה בצינעא משלשה ימים ואילך. וכן פירש רבינו מאיר, וכן מוכח בירושלמי, וכן פירש הראב"ד. וכן נראה נמי דמי שיש לו לאכול אסור במלאכה כל שבעה אפילו בצינעא בתוך ביתו. ודלא כהרב רבינו שמעיה שכתב שעושה בצינעא בתוך ביתו ארישא קאי דאפילו עשיר מותר מכאן ואילך בצינעא. עכ"ל הגה"מ. וסיים הב"י שם: וכן דעת רבינו וכל הפוסקים כפירוש"י ודלא כר' שמעיה. עכ"ל ב"י. והתוספות מו"ק (כא, ב ד"ה 'מכאן ואילך') אחר שהביאו כפירוש"י כתבו והר"א מסתפק דלמא אעני דווקא קאי. ובשם רבינו שמואל אמר שבכל אבלים קאי. ע"כ. נמצא שדעת רבינו שמואל כדעת רבינו שמעיה שהובאה בב"י שאפילו עשיר יהיה מותר בעשיית מלאכה לאחר שלושה ימים. ופסק השו"ע כדבריו בב"י (סי' שפ, ב) וז"ל: מלאכה כיצד, כל ג' ימים הראשונים אסור במלאכה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה. מכאן ואילך, אם הוא עני ואין לו מה יאכל, עושה בצינעא בתוך ביתו, ואשה טווה בפלך בתוך ביתה. אבל אמרו חכמים: תבוא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך. ע"כ.

אם מקצת היום ככולו בדין זה או שבעינן ג' שלימים

דעת הגינת ורדים – מקצת יום שלישי ככולו

ואנוכי הרואה בשו"ת גינת ורדים (חלק יו"ד כלל ה סי' ד) שיצא לדון באם שלושה ימים שאמרו שהאבל אסור במלאכה אם הם שלושה ימים שלימים, שכך שמע בשם אחד קדוש. או דילמא אמרינן בהו מקצת היום ככולו. וכתב שכל גזירת ג' ימים כגון דא דעני המתפרנס מן הצדקה שאסור לעשות מלאכה בג' ימים ראשונים, וכן אסור בשאלת שלום בג' ימים ראשונים ושאר מילי, בכולם מקצת יום ג' נידון ככולו. והדברים ק"ו שאפילו בדברי תורה אמרינן מקצת היום ג' ככולו, זולת במקום דאמר קרא דליהוו ימים שלמים כאשר הארכנו בתשובה בדין ז' ימי חופה דבעינן דליהוו שלמים. וכבר אמרו כן בפשיטות בפרק המפלת (נדה לג, א) דפריך תלמודא וניספריה דקי"ל מקצת היום ככולו. ובנזירות דהוי דאורייתא אם גלח ביום ל' יצא, דמקצת היום ככולו. ובשני נזיריות אמרין דיום ל' עולה לכאן ולכאן, לסוף נזירות קמא ולתחלת נזירות בתרא. וכבר הארכנו שם באותה תשובה. וא"כ כ"ש שיש לומר כן במידי דרבנן כי ההיא דגזירת ג' ימים דמקצת יום ג' ככולו. ועוד שכשם דגבי גזירת ז' ול' אמרינן מקצת היום ככולו, מינה ילפינן דה"ה גם בגזירת ג' דמקצת היום ככולו, דמה ראית לחלק ביניהם שהקישו בתלמוד ביניהם. ואפילו שלא היינו מוצאין שהקישן התלמוד אהדדי, הא מיהא מידי ספק לא נפיק, דאין שם ראיה ברורה דליבעי ג' שלמים. וכיון דמלתא תליא בספק ראוי לידון בה לקולא דמקצת היום ככולו. דאמרינן באלו מגלחין (מו"ק כ) אמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. ופסקינן כיחיד המיקל ודלא כרבים המחמירים דפליגי עליה וכו'. עכ"ד. ופשיטא ליה שגם ביום שלישי אמרינן מקצת היום ככולו. ויש לסייעו מדברי האור זרוע (חלק ב הלכות אבילות סי' תלט) ת"ר אבל ג' ימים הראשונים אסור להניח תפילין. מג', וג' בכלל, מותר להניח תפילין. פירוש שמקצת היום ככולו וכשעבר מקצת יום שלישי מניח בו תפילין. עכ"ל. וסבור שמקצת יום שלישי ככולו. וכן נראה מדברי הרמ"א (ס' שצג, א) שכתב בשם הגהות מיימוני שמקצת יום ג' הרי הוא ככולו. ע"ש. וכן ראיתי בנימוקי הרי"ב על שו"ע (סי' שפ) שכתב שלושה ימים היינו יום א' וב' ומקצת שלישי. והכי מוכח בשמחות (פרק ו). ע"ש.

דעת החולקים – אין אומרים מקצת יום שלישי ככולו

ברם מלשון השו"ע (סי' שפ, ב) שכתב וז"ל: מלאכה כיצד, כל ג' ימים הראשונים אסור במלאכה וכו'. עכ"ל. וכן הוא לשון הרמב"ם בפרק ה מאבלות (הלכה ח). כיע"ש. ומלשונם משמע שכל יום שלישי אסור במלאכה. ולא אמרינן ביה מקצת היום ככולו. וכן ראיתי בחכמת אדם (מצבת משה סי' ד) שאע"פי שבירושלמי נראה שפליג ת"ק ובר קפרא, וא"כ היה לנו לפסוק כת"ק, שמסתמא דעת רבים היא והוא מתיר לעשות מלאכה בשלישי, והלכה כהמיקל באבלות, מ"מ בתלמוד דידן (מו"ק כא, ב) מוכח שכל שלושה ימים אין האבל עושה מלאכה כלל. דת"ר אבל שלשה ימים הראשונים אסור במלאכה, ואפילו הוא עני המתפרנס מן הצדקה. מכאן ואילך עושה בצינעא בתוך ביתו וכו'. ע"כ. ומשמע שמשלישי ואילך הוא שעושה. ומה שכתב רמ"א (סי' שצג) שמותר לצאת ביום השלישי לבית הקברות, דאמרינן מקצת יום שלישי ככולו, אינו סותר לזה. שי"ל כמו שאמרו במו"ק (כא, א) שמצוה שאני. ואין אומרים מקצת יום שלישי ככולו לעניין מלאכה. עכת"ד. כיע"ש. והביאו הרע"ק בהגהותיו לשו"ע (יו"ד סי' ש"פ) ע"ש. וכ"כ הגר"א בביאוריו (סי' שפ אות ו). ע"ש. וכן ראיתי בשו"ת יביע אומר (חלק ח יו"ד סי' לג אות ד) שכ"ד מהר"י עייאש בספר לחם יהודה (פרק ה מאבל, ח דף קיג, ד) לדחות דברי הגינת ורדים הנ"ל הואיל ולשון הרמב"ם ומר"ן ז"ל הם הפך דבריו. ושכ"ד השו"מ בספר דברי שאול ויוסף דעת (סי' שפ דף רצז, ב). והעיר היביע אומר שם ע"ד מסגרת השלחן על יו"ד (סי' שפ) שהביא מ"ש הגינת ורדים הנ"ל להקל, וכתב, ולי הדבר צ"ע מדאמרינן כל שלשה ימים הראשונים, אך כבר הורה זקן. ע"כ. ואילו ראה מ"ש מהר"י עייאש וסיעתו, לא היה מסיים כן. כי נראה שהעיקר להחמיר. ע"כ. יע"ש. ונמצא כפי זה שהגינת ורדים יחיד הוא בסברתו לומר מקצת יום שלישי ככולו. והגם שבשו"ת יביע אומר שם הביא דברי הגר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (חלק ב סי' רלט) שמבאר דברי בר קפרא שגם הוא מודה דמקצת יום השלישי ככולו. וחולק על מאן דאמר הראשון שמתיר גם בלילה של היום השלישי, וס"ל שבלילה אסור, ומקצת היום ג"כ אסור, אלא שמקצתו ככולו. ומ"מ כתב שבש"ס שלנו (מו"ק יט, ב) שאסרו ברחיצה ערב הרגל עד הערב, מוכח דמדין הש"ס לא אמרינן מקצת יום שלישי ככולו. כיע"ש. ונראה בזה דלא שבקינן תלמוד דידן מקמי הירושלמי, ואינו נכנס בכלל הלכה כהמיקל באבלות. ואע"פי שיש פנים לומר כן אפילו ביחיד כנגד המרובים, וכמו שכתב הגינת ורדים גופיה בתשובתו הנ"ל, מ"מ נראה שאין להקל היכא דדחינן כל ראיותיו.

הכרעת ההלכה

וקם דינא שא"א מקצת היום ככולו ביום השלישי, ואבל אסור במלאכה שלושה ימי אבלות ראשונים עד הערב. ואע"ג שא"א מקצת היום ככולו, מ"מ יום הקבורה שעולה לו ליום אחד, עולה לו לעניין מלאכה גם כן להיות נחשב יום אחד.