חיים חדשים/הסוציאליזם העממי של היהודים/ג

ג

ההכרה השלילית שרכשנו עד עתה, לאמר – בדבר הבחינות שאינן ואין יכולות להיות בחיי עמנו; דעתנו המוחלטת כי סמי בית-המרקחת של הסוציאליזם הנכרי לא בשבילנו נעשו וכי תרופותיהם של רופאי-האליל הפועלי-ציוניים והבונדיסטיים שלנו אינן עלולות לרפא את חליינו, – אינן מביאות עדיין לידי כך שנוכל לעמוד על עצם טיבה של המחלה, בקיצור – להכיר בבירור את מהותה של הסטרוקטורה החברתית שלנו. ואם התאמצנו אולי לתאר את הסטטיקה של מהות זו, הנה לא אמרנו עדיין ולא כלום על הדינמיקה שלה. במלים אחרות: הכרת הדברים שאינם קיימים ולא צריכים לבוא –אינה אלא דרך אל הכרת הדברים הקיימים והמחוייבים לבוא. מן ההכרח להראות את הנטיות של התפתחותנו ולסמן את הקוים שבהם יקבע כיוונה של סוציאלפוליטיקה יהודית בריאה וחזקה.

וכאן אנו באים לכלל הכרה ברורה עד להחריד. לא איזו אי-שלמות מיכנית, או איזה פיגור טכני; לא ילדותיותו, הנובעת מתוך הכרח היסטורי, של גוף-המשק היהודי והדיפרנציאציה הבלתי-מפותחת שלו, לא הפרובלימה של עושקים ועשוקים – לא הניגוד הוא השאלה העיקרית של חיי-המשק היהודיים. הגורם המכריע הוא בעובדה מיוחדת במינה ויחד עם זה מחרידה, שהיא המנוף האמתי לתנועת-המשק היהודית החיה ולפיכך גם המפתח לפוליטיקה משקית יהודית חזקה. עובדה זו הלא היא – אי-הפרודוקטיביות המוחלטת כמעט של המשק היהודי.

בשעת ההתבוננות בפרובלימה זו בולטת בעיקר עובדה אחת, שכאן מורגשת היא ביותר אבל היא שופכת אור נכון על כל השאלות הכלכליות היהודיות: כל הפרובלימות היסודיות של חיינו, במצבו של עמנו כיום, לא פרובלימות סוציאליות, כי אם לאומיות. היום שבו הוכרעה הכף במאזני עתידה הלאומי של האומה היהודית – נהיה גם המכריע לגבי עתידה המשקי; היום שבו זרקו לגיונות רומי את לפידם, לפיד השנאה, אל תוך מקדש יהודה, היום שבו נתלשו הגבורים הצעירים, שרידי המלחמה, מקרקע מולדתם, היום שעקר מן השורש את האכר היהודי היושב על אדמתו והגלה אותו לארץ נכריה, – למן היום ההוא נעקרה האומה היהודית מן הקרקע ומן השורש, אין זריעה יהודית ואין קציר יהודי, ומשום כך אין גם מולדת יהודית. לרגל גורלו הלאומי הופרד העם היהודי מעל המקורות הראשוניים של התוצרת, והמשק היהודי הגיע לכלל אקסטריטוריאליזציה. ואם נכניס כאן את חלוקתו של אריסטו: האומה היהודית נותקה מצנורות-המחיה של הטבע וחיה רק מן הקטגוריה השניה, כלומר – פרנסתה על הרוח, מן האנשים, "זה מזה". אין הדברים אמורים רק בארץ זו או אחרת בלבד. בכל הארצות והמדינות, למן הקלריקליות ביותר, היונקריות והשמרניות ביותר, ועד החפשיות ביותר, המתקדמות והסוציאליסטיות ביותר – בכל מקום אותה תמונה עצמה: היהודי הנצחי אינו רשאי לשאוב ממקור הטבע.

העדרה של כל תוצרת ראשונית היא איפוא התופעה המכריעה הראשונה של המערכה המשקית שלנו. אבל כמו תופעה זו, כן גם שאר התופעות האופייניות מקורן נעוץ מבחינה יסודית בדברי ימי העם היהודי. כפי שכבר רמזנו, היה המשק היהודי עד שנות הששים של המאה שעברה גוש סוציאלי הומוגני אחד; אולם בעקב פרוצס-ההתפרדות הנמהר קמה בקרב העם אותה שכבה שאין בשום אומה שבעולם משלה, שכבה שאינה קשורה בכלל בשום פעולה משקית קבועה ושואבת את חיונתה הדלה ממסחר-הביניים המתחלף בין התוצרן הנכרי והקונה הנכרי. הלא זוהי מערכת אותם המקצועות הזרים ומשונים – של המתווכים, הסוכנים, הסרסורים, התגרנים – שהם בלתי-פרודוקטיביים לגמרי בפרנסותיהם ואשר אין בהם מועיל ואין בהם שחר לגבי משק עממי בריא. הלא הם כל אותם "אנשי-האויר" המודעים לנו כה יפה מתוך סיפוריהם של שלום-עליכם ומנדלי מוכר-ספרים, ואשר – בבטחון בלי-מצרים שיש להם בחיים ובטוב-הלב שלהם, המלא אור וקלות-דעת – גם נעשו חביבים עלינו, ואשר בכל-זאת הנם, בשביל כל אומה יוצרת, חרפה נוראה וסכנה עצומה. כל מי שמכיר את חיי יהודי המזרח יודע כי מספר האנשים האלה החיים במשך כל ימיהם "מן היד אל הפה", אך בלי לדעת היום במה יחיו את נפשם מחר, המבכרים את הקיום המדולדל בלי עבודה על כל עבודה ממשית, עצום הוא, – "עם של סרסורים ותגרנים בבורסאות קטנות וגם גדולות", קורא בזעזוע-נפש א. ד. גורדון. ופרידריק בויק, הפובליציסטן הדני המפורסם, אינו יכול, אחרי מבט-התמהון העמוק הראשון לתוך חיי-הגיטו, להתאפק מן המשפט: "...עם של עצלנים ובטלנים מבלי-עולם, עם שאינו יודע את העמל הקשה."

ואם גם נאמר כי בעמדה זו יש הרבה מאי-ההבנה ומן הטעות, ואם גם אפשר לבאר נטיה זו במקצת מתוך האופי המזרחי של היהודים, הנה אף על פי כן מחרידה היא עובדה זו בהיקפה ובעומקה. העם שעזב את הקרקע ואת הטבע, שחי במשך אלפי שנים חיים מדולדלים בין חומות הערים, רחוק מכל חיים אורגאניים, הזרים לו, – שכח את טעמה של העבודה האמתית אשר פעולה ויצירה עמה. כאן מדובר לא רק על צורה מקרית של המשק העממי, כי אכן עמוק לתוך נפשו של היהודי הגלותי חדר החפץ הבלתי-טבעי לבנות לו חיים על יסוד סרסרות בלבד. עמוק יותר מאשר שיערו מעולם האנטישמיים המונים אותנו בפארזיטיות, עמוק כל-כך, שגם הפתגם היהודי מביע את זאת באמרו: "כל זמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על-ידי אחרים". אנחנו, היהודים הלאומיים, הנושאים בקרבנו את ההכרה הגאה בדבר המעשים האנושיים הגדולים של עמנו בעבר, המאמינים גם בכחות העתיד הגנוזים בו עדיין, – לנו אין סיבה להעלים את הדבר הזה. אין אנו תמימי-דעים עם הפוליטיקה החששנית של המתבוללים, פוליטיקה של בת היענה, אבל אין אנו דנים לכף-חובה את העם על לא און בכפו, כי אם מבקשים דרכים כיצד לעזור ולחדש.

אבל לעומת התופעות הללו ביהדות המזרחית ישנן גם תופעות מקבילות ביהדות המערבית. מובן מאליו שכאן (והרי זהו ההבדל היחיד והממשי בין היהדות המזרחית והמערבית) התופעות הללו מתגלות בשכבות גבוהות יותר מן הבחינה החברתית. הרי היהדות המערבית בכלל אינה כבר בלתי אם רודימנט בעל שני מעמדים של גוף משקי. ברם, מהו המון הפרוליטריון האינטליגנטי, הממלא את בתי-הקפה "הספרותיים" בברלין, וינה ופראג, המון שהוא חלקו הגדול ביותר והרעב ללחם של הרופאים ועורכי-הדין והמתחרה הקשה ביותר של הנכרים במקצועות הללו, – מהו אם לא צורה אחרת, זן אחר, המותאם לתנאי-המקום, של אותה תופעה עצמה: הפיתוח המוגזם של חד-צדדיות המפריעה בעד הפרודוקטיביות? אין צורך כלל בסטאטיסטיקה. הכל יודעים כי היהודים הם אחוז אחד למאה של מספר תושבי מדינת גרמניה, והכל יודעים כמו כן, אגב מבט ראשון, כי מידת השתתפותם במקצועות הקרויים "חפשיים" הוא יותר מחמשים אחוז, לכל הפחות. ומהו מראהם של "המקצועות החפשיים" האלה מבפנים, כמה דלות וצער, כמה יסורים ומחסור מצטברים בהם, – כל זה בלתי-ידוע עדיין לאותם האנשים שכרגיל הם יודעים רק את שמותיהם המפורסמים של יחידי-הסגולה ואת הצלחותיהם המזהירות של הנבחרים המעטים.

אך אולי תובלט עוד יותר העובדה של קיום המעמדות האלה, הבלתי-פרודוקטיביים ברובם, הנופלים למשא במובן המשקי והחולים במובן האנושי, על ידי העובדתיות הסטאטיסטית. לפי הסטאטיסטיקה האחרונה ברוסיה עסקו במסחר: בלתי-יהודים 3,37 אח' למאה, יהודים 38,65 אח'! המספר הכולל של עוסקים במסחר בלתי-יהודים במדינה היה 618,926, ושל יהודים – 450,427, כלומר – 72 אח' של כל העוסקים במסחר שבמדינה. המספרים הללו מדברים בשפה ברורה הרבה יותר מכל מלים שבעולם.

אבל גם אם נתבונן בחלק העובד של עם-ישראל – תעלה לנו תופעה חדשה, משונה ומיוחדת במינה. ממש כמו שהעובדים היהודיים תלושים לגמרי מן התוצרת הראשונית והטבעית, כך תלושים הם כמעט לחלוטין גם מן החוליות האמצעיות של התוצרת, מתעשית החמרים העוזרים והמינים החרושתיים-למחצה. "מרוכזים הם בעיקר בחוליות האחרונות של התוצרת, המקיפות את התשמישים המוכנים לשימוש". לעובדה זו תשמש אילוסטראציה הטבלה אשר להלן.

ענף התוצרת	רוסיה תחום-המושב		גליציה
	יהודים	% למספר התושבים בעלי המקצ.	יהודים	% למספר התושבים בעלי המקצ.
1. חקלאות, גננות וגידול-צאן	35,822	0,6	47,996	1,5
2. תוצרת ראשונית תעשייתית: מכרות ותעשית-ברזל תעשית האבנים והעפרות משק-היערות וענפיו	1,006 5,187 3,200	1,8 12,5 12,4	1,053 696 928	8,3 10,3 10,6
סוג 2 ביחד	9,393	7,7	2,677	9,5
3. חוליות-ביניים שנייות במעלה, והן: תעשית המתכות תעשית הארג מקצוע הבניה	40,082 33,200 37,136	21,2 19,0 18,9	4,410 1,421 3,110	15,9 14,7 13,0
סוג 3 ביחד	110,418	19,7	8,941	14,5
4. חוליות-ביניים שלישיות במעלה, והן: תעשית העץ תעשיות כימיות תעשיות העור והנייר	41,359 6,514 20,446	27,2 34,1 43,9	4,229 1,430 1,938	18,1 37,9 39,2
סוג 4 ביחד	68,319	31,3	7,597	23,7
5. חוליות-ביניים אחרונות במעלה, והן: תעשית צרכי-המזון משקאות וטבק בגדים וצרכי שמירת-הבריאות מלאכת-מחשבת שעונים, מכשירים דקים	44,797 23,548 244,534 18,996 5,240	34,8 38,3 48,1 53,9 66,5	11,036 22,981 20,298 450	48,9 70,8 35,2 21,4
סוג 5 ביחד	337,115	45,5	54,765	47,7

באמריקה התעשיה היהודית מוגבלת כמעט כולה רק בתעשית המחט והבגדים.

וכך איפוא גם העבודה היהודית מרוחקת לחלוטין מענפי התוצרת היסודיים, הבטוחים והמכריעים, מאותם הענפים שעליהם מתבססים כל חיי-המשק של האנושיות. "גורל החברה ועתידותיה אינם תלויים לא בתעשית הבגדים ולא בתעשית המזונות, אלא כל החוטים של העבודה וההתפתחות נמשכים מן המקצועות המרכזיים של משק החקלאות, היערות והמכרות, אל ההיקף של החיים הסוציאליים, אל השוק של תוצרות-התעשיה המוכנות". העבודה היהודית – מקומה על ההיקף, התלוי לחלוטין ואינו עומד ברשות עצמו, של חיי-המשק, בעוד שהמרכז האמתי של כל ההתהוות החברתית נשאר רחוק מן היהודים להשיגו.

נוספת על זה עוד עובדה אחת הראויה לתשומת-לב מרובה. גם במקום שהיהודים כבר התבצרו באחד מענפי התעשיה, למשל בתעשית-הבגדים האמריקנית, ניכרת בין הפועלים שאיפה לצאת מתוך מצב-הפועל ולהגיע למעמד של מנהל ומשגיח וגם למעלה מזה, במטרה להשיג את "העצמאות הכלכלית". אחד הפובליציסטים היהודים-אמריקניים, י. ב. סאלוצקי, כותב על ענין זה ב"צוקונפט" הניו-יורקי: "הפועל היהודי הוא מי שהיה חנוני אתמול ועתיד להיות רוכל מחר. הסוחר היהודי הוא מי שהיה אתמול בעל-מלאכה ולמחר הוא עתיד להיות "עורבא פרח", לא סוחר ולא בעל-מקצוע בכלל". "תנועת המעמדות מלמטה למעלה" מורגשת איפוא היטב גם כאן, לפחות בצורת נטיה. בזה מודה גם חזנוביץ ברבים מחיבוריו, ואם הוא מוסיף כי נטיה זו הולכת אולי הלוך וחסור ויתכן כי תחדל לגמרי, הרי זו בעצם שאלה של תפיסת-עניינים אופטימיסטית או פסימיסטית. בשבילנו חשוב כאן עצם העובדה שגם באותם המעמדות של העם היהודי שכבר נעשו פרודוקטיביים – מקנן יצר, ואם גם חלש, השואף לעזוב את העבודה ולעבור למין צורה חדשה של סרסרות או סוכנות.

אלה הם איפוא חיינו. במזרח ובמערב רחוקים במידה שוה מן הטבע, שהוא לבדו מעורר את כל הכוחות האנושיים והגזעיים לצמיחה ולגידול, ועל כן גם רחוקים, במזרח ובמערב במידה שוה, מעבודה יצירתית ועצמית בשרשיה. כמו שאומר גורדון: "עם שנתלש לחלוטין מן הטבע, עם שהיה כלוא במשך אלפי שנה בין חומות, עם שהתרגל לכל צורות החיים, ואך לא לצורה טבעית, לחיים של עבודה מתוך עצמו ובשביל עצמו... חיינו אינם אלא חבל עשוי מפשתים זרים, פסלתם של חיים זרים, וכל כך נאחזים בסבך של החיים הזרים, ששוב אין אנו יכולים לומר היכן מתחיל והיכן גומר הדבר שאנו קוראים לו חיינו."

חיים אלה הם אולי ההוכחה הברורה ביותר מה עשתה לנו הגלות, עד היכן שקע עם שממעשיו הרוחניים במשך מאות בשנים נשאר – דוקא משקע זה מכל האחרים – רק התנ"ך. היכן הכוח, כוח-היצירה העצום, שהוליד את הספר הזה, מתוך זיווג עם מולדת שמאוצר-צבעיה הלוהט צמחו ציוריו, שמכיסופיה הנלהבים לאל חי פוסגו מגדליו? היכן, היכן הכוח שהוציא מתוך העם הקטן בן קדמת-אזיה את שליחותם העולמית של הנביאים? הגיטו ומאסר-הגלות, מעוף הצוקה והאפלה של הנכר הרסו אותו ופזרו את אפרו לכל הרוחות. אבל אנחנו, היהודים הניגשים כיום הזה לחדש את חיי האומה, לכונן בארץ-ישראל מרכז של הויה לאומית יהודית בת-יצירה, ולאחד מחדש בתפוצות הגלות את המוני היהודים במיליוניהם ולסול להם דרך חדשה אל העתיד, – אנחנו מחוייבים למלאות קודם-כל את הדרישה העיקרית, לעשות את העם היהודי שנית לעם פורה ובעל כוח-יוצר חזק. השתמשנו בהרבה מלים גבוהות, דברנו על "רניסאנס", "תחיה תרבותית" ו"תעודה לאומית", ובאותה שעה עצמה שכחנו דבר אחד: כי לא נהיה עם ולא תתכן כל תרבות או תחיה או תעודה – כל זמן שלא למדנו שנית לעבוד. העם היהודי, שבגלותו שכח את העבודה, מוכרח – אם רוצה הוא ליצור לעצמו עתיד משלו – למצוא את הדרך כדי לשוב אל העבודה. להשיב את המוני בית-ישראל אל הפרודוקטיביות (במובן האמתי של המלה) – זאת מוכרחת להיות תעודתנו הראשונה, הדבר הגדול הראשון שהסוציאלפוליטיקה שלנו מחוייבת להוציא אל הפועל. מחוייבים אנו להגשים את הדבר הזה לא רק כיהודים, אלא גם כסוציאליסטים, כי המטרה הסופית של הסוציאליזם היא בשבילנו: עבודת הכל בשביל הכל, הרמת המפעלים המשקיים והרוחניים של האנושיות מתוך שלום וצדק. וכל המעשים הסוציאליים המוטלים עלינו בתורת אמצעים למטרה סופית זו – מוכרחים להיות מותאמים ונכנעים לתעודה מכריעה זו, יתר על כן – נובעים מתוכה באופן אורגאני וחפשי. זוהי "מלחמת-המעמדות" היחידה שעם-ישראל רשאי ומחוייב לדעת היום, והיא – המלחמה של כל הסוגים הפרודוקטיביים של המוני-העובדים היהודיים לא במעמד האחד, כי אם באי-הפרודוקטיביות, בכל מקום שהיא מצוייה שם. מלחמה בכל אלה שחיים רק מעבודת זולתם, בכל אלה שמוציאים ערך-יתר מעבודת החרים, כמו כן בכל אלה שאינם רוצים לעבוד, ובכל "מקצועות המלקקים והמריחים" (לעק און שמעק בערוף). ומלחמה לא בעיקר בהם, כי אם בעד זה שתסולל הדרך לחלקים בלתי-פרודוקטיביים אלה של העם אל חיים חדשים של פעולה ויצירה, שההמונים העובדים יתבצרו בעמדותיהם הפרודוקטיביות, שהתפתחותם תמצא הגנה וסיוע, אך בראש ובראשונה בעד זה שכל מה שאנו יוצרים מחדש בחיי האומה יבנה על יסודות העבודה הפרודוקטיבית.

אופייני בהחלט הוא לדעתי הדבר, שכל אידיאלי-העבודה האלה לא יכלו לצמוח מתוך חיי-הנדידה הצועניים של הגלות, שאין בהם קבע, כי אם נתחדשו ועלו מתוך הקרקע של מולדתנו העתיקה-חדשה. רק אנשים הקשורים בקרקע, כלומר שהתחילו לחיות חיים אנושיים באמת, מסוגלים להגיע לכלל הכרת ההשתרשות וההתגשמות, שהן ההנחה היסודית בחייהם. ידועים לנו מכבר האנשים החדשים האלה של ארץ-ישראל, המבקשים ומוצאים את האידיאלים שלהם דוקא בעבודה הקשה של יום-יום, שאינם משתכרים מכל מיני אידיאולוגיה, כי אם חפצים ודורשים, – ונלחמים בעד זה בכל כוח אישיותם, – רק מה שהחיים הלאומיים, השבים לפרוח, דורשים מבחינת הגוף ומבחינת הנפש.

תנועת העבודה הארץ-ישראלית ביחוד, הנישאת על שכמם של אנשים מסוג זה, שהתלכדו לגוש אחד בשם "הפועל הצעיר", נובעת מתוך הגעגועים העמוקים על ההתחדשות המוחלטת של האדם היהודי; אבל את הדחיפה החיצונית מצאה בחיים הארץ-ישראליים, בתנאיהם, בצרכיהם וביסוריהם המיוחדים. זמן רב, כמעט יותר מדי רב, לא ידעו אצלנו, בכל תפוצות הגולה, מה אופייה ומצבה של עבודתנו בארץ-ישראל. "נמכרו מניות, "הקרן-הקיימת" עבדה, מושבות נוסדו, הוכה בתוף גדול, הוצג הסרט הארוך... ואנחנו לא ידענו כי כל זה, האמת והשקר, הגדולות והקטנות שבכל זה, לא על ידינו נוצר, כי ידים נכריות שתלו וטפחו את כרמי יהודה ופרדסיה וידים נכריות אחזו במחרשה בגליל ונשק זר שמר על הרכוש היהודי." הקולוניסט היהודי היה אמנם, לפי עדותו של אחד-העם, כורם חרוץ, בעל-אחוזה כבועז שבתנ"ך, החי מעבודת-האדמה ובקי ופעיל בה: בוקר בוקר הוא יוצא אל שדהו ואל כרמו כדי להשגיח על פועליו החורשים או בוצרים... ואינו נמנע משלח את ידו במלאכה גם עצמו. אולם בדרך-כלל ציינו את המצב של מפעל התיישבותנו בארץ-ישראל שלוש עובדות: ראשית, האמינו – אמונה שמקורה וסיועה הם אולי בתנועות ההתיישבות של העמים האירופיים – כי הקפיטליזם לבדו, קנית הקרקעות וקנינן, מספר הדונמים מקנת-הכסף, המאזנים של משק האחוזות, הם הם גאולת הארץ וחידוש-המולדת בשביל האומה. שנית, בשם האידיאלים הלאומיים האלה הניחו לכוחות זרים לעשות את העבודה, את הדבר העיקרי והיוצר שבהתיישבות לאומית, את מתן-הצורה. פלחים ערביים הם, שבגלל נמיכות המדרגה של תרבותם וחברתיותם דורשים היו שכר קטן יותר, שעל כן נדמה היה כי נכנסה הברכה למאזן ולכיס. ברם באותו זמן עצמו לא שמו כלל לב לדבר, מה מאד חשובה העבודה בשביל האופי הלאומי של ארץ. שכחו, אם נסתפק רק בדוגמה אחת, כי העדר העבודה הוא שגרם לכך כי הגרמנים הפסידו, בזמנים שעברו, את כל הנפה שהנה כיום מדינת צ'יכיה, ובזמן האחרון – את נפות פוזן. כל הידים היו מלאות עבודת התחדשות ותחיה. ולפועל היהודי – וזוהי השלישית – שבא אל הארץ בכח אידיאליזם חזק שאינו מוטל בספק, נתנו בינתיים להדלדל ללא לחם ושכר, לתעות אנה ואנה ולהתמלא מרירות. זה גזל מן החיים המתהווים הרבה כוחות חזקים ורבי-המעוף. חלק גדול מן הפועלים האלה שב והגר מן הארץ, ועל-ידי כך הפסידה אותם הארץ לגמרי.

אז בא הפועל-הצעיר, ובשם אלה שנשארו עומדים במערכה, בשם המהפכה הסוציאלית-פנימית שעם-ישראל זקוק לה בהכרח, הרים את קולו בדרישה לעבודה עברית. וזאת היתה הכרתו היסודית: האהבה לארץ-ישראל אינה מספיקה, לבדה, בשביל גאולתה האמתית. צריך שתיוסף עליה גם אהבה אל קרקע המולדת. ואת זו אפשר להשיג רק על ידי עבודה עצמית קשה, שבה כובשים באת ובמעדר שעל אחרי שעל מן האדמה, להפכה לקרקע חדשה. הגאולה, בשורה ראשונה, תלויה לא במספרים ובסכומים, כי אם בקשר החי שבין האנשים והקרקע, קשר שנוצר אך ורק על ידי כיבוש העבודה. וכל זמן שלא נרכוש לנו את הקשר הזה, כל זמן שלא נדאג לכך כי כל מה שאנו יוצרים בארץ-ישראל יוצר על ידינו ממש – ההתחדשות התרבותית והחברתית של העם אינה אלא מחוה בעלמא, צל-תעתועים, וכל בנין על יסודות חברתיים בריאים – דבר שמחוץ לגדר האפשרות. כל זמן שהעבודה בארץ-ישראל אינה עברית, גם ארץ-ישראל גלות היא.

זאת היתה נקודת-המוצא למהלך המחשבות של חלוצי העבודה היהודים, ומכאן חדרה הקריאה עד מהרה לתוך כל בעלי הרוח היוצרת ולתוך המציאות, והטילה סערה בכל הישוב העברי. אבל לאט-לאט התפשטה הקריאה הגדולה גם מחוץ לגבולות ארץ-ישראל, הקיפה את הגולה ויצרה שם את התנועות שתיארנון כבר לעיל כאידיאל לאומי בעל חשיבות ממדרגה ראשונה, התנועות המכוונות לקראת החזרת עם-ישראל אל הפּרודוקטיביות.

ומעבר לגבול הלאומי, תוצאותיו של הזרם הזה הן בים האנושיות המלאה והטהורה. כי האדם הבלתי-עובד הוא בעצם גם הבלתי-חברתי, הבלתי-משותף לקיבוץ האנושי. הוא אינו יכול להכות שרשים בחברה, משום שאין הוא רוצה לקלוט לתוכו את עסיסיה המפרים כדי לעבדם לכוח המחייה את עץ-החברה. הוא הנהו בשביל האורגניזם הלאומי מה שתא מרקיב הנהו בשביל גוף האדם. הוא אינו חי, כי אם מת במשך כל ימיו, כי לחיות – זאת אומרת ליצור. כמו שאומר בובר: "רק האדם היוצר מושרש ביסודות הנוצר שבו, ויכול להתפשט ולהתעמק לא רק באויר החפשי והמתחלף, אלא גם במלכות-האדמה האפלה והקיימת ללא חליפות". על ידי מה שהוא יוצר הוא מתקשר באופן אורגני עם הכלל, עם העם, עם האנושיות. ויתר על כן: עם העולם. הוא נעשה לתא בגוף האומה, הממלא את תפקידיו בשלמות ומתוך בריאות, לעצב מרטט, לטפת-דם בעלת תנועה נצחת, לחוט-שריר מתוח של החי. הלא כה דברי א. ד. גורדון: עובדים בפשטות, בלי מעשי-להטים, לפעמים עבודה קשה וגסה, ואף על פי כן יש לה לפעמים לנפש הרגשה שאין לבטאה באופן יותר טוב מאשר באמרנו כי נכנסים, במדה ידועה, מתוך העבודה לאט-לאט לתוך עבודת הטבע עצמו, ושולחים שרשים לתוך חייו ויצירתו של הטבע. דבר-מה תופש את האדם, דבר-מה גדול כמלוא-העולם, טהור כשמים, עמוק כתהום, עד שנדמה לו כי גם הוא שולח שרשים בתוך האדמה שהוא חופר, כאילו גם הוא ניזון מקרני השמש, כאילו גם הוא מרבה התעמקות לתוך הטבע העמוק, מרבה גידול בתוך העולם הגדול ביחד עם כל העשבים, הדקלים והאילנות. כי אמנם, נוסיף אנחנו, זהו הערך הגדול לבלי סוף, הערך האנושי-כללי, של העבודה, של כל עיצוב רוחני או חמרי: הקלטת האנכי היחיד לתוך הקוסמוס היוצר, הכללת התהוותו והוייתו בתוך ההתהוות וההויה של הטבע.

אבל בזמננו פרחה הנשמה מתוך העבודה הזאת: הציויליזציה האירופית-אמריקנית הפכה את חיי האנושיות למיכניים. הכל נהפך לטכניקה. כל קיומה של האנושיות הזאת נעשה למכונה אחת גדולה: לא אורגניזמוס, אלא אורגניזציה. תרבות-הכרך וחלוקת-העבודה, – אלה הם שני עמודי-התוך של היכל-האלילות המודרני.

מחלקים גדולים של האנושיות העובדת נגזל, בעל כרחם, הקשר עם הטבע. בעל כרחם נכלאו בקסרקטין אפורים של דירות שכורות ללא אור וללא אויר ונעשו בלתי-מסוגלים, על ידי מלחמת-קיום עגומה וחסרת-תקוה, להרגשות יותר נעלות מאשר רעב, דאגות ורדיפות-תענוגות. ואת עבודתם גופה הם עושים בתוך בית-החרושת המחניק והצר, הממית לאט לאט, קשורים כמו בשלשלאות אל המכונה, שעל ידה הם עומדים ועושים, לפי שיטת טיילור, אותה תנועת-יד עצמה במשך שנים, עשרות בשנים, ללא הפסק: הם עצמם אינם אלא בורג של מכונה. העבודה קרועה ומפוצלת לאלפי חלקים קטנטנים, ועל ידי כך נעשתה חסרת מובן וחסרת מהות בשביל העובד. העובד אין לו מעתה כל השקפה כללית על עבודתו ופעלו, ומשום כך אין לו גם יחס פנימי אל החלקים הקטנטנים שהוא עושה במלאכתו. באופן מיכני נותן הוא למכונה, שבה הוא קשור, להכין במשך עשרות בשנים ראשי-סיכות או קיפולי-מעטפות או עיקומי-לוחות, וכיוצא בזה, בלי שידע מהיכן כל זה בא, כיצד נעשה כל זה ולאיזו מטרה כל זה מכוון.

העבודה היהודית החדשה, שאליה אנו רוצים להוביל את המוני היהודים, מוכרחת כאן להפוך את כל הקערה על פיה, להיות מהפכנית מיסודה. לשם כך ישנם בידה כמה וכמה אמצעים. יכולה היא לאמץ את כל כחותיה כדי להביא חלקים חשובים של העם אל עבודת-האדמה עצמה. שהרי על ידי זו מתהווה הקשר עם הטבע ועם פעלו החי בצורה הטובה והטהורה ביותר. יכולה היא ליצור תנאי-חיים טבעיים, יפים והרמוניים להפליא, על ידי הקמת ערי-גנים וכפרי-תעשיה גם בשביל הפועלים האחרים. יכולה היא למעט את דמותה של חלוקת-העבודה, זו שהשאיפה לבצע מצד הקפּיטליזם הגזימה בה עד כדי חוסר טעם, ולהתנגד לה במידה שצרכי העם לפּרודוקציה מרשים את הדבר.

אבל הדרישה הראשונה היא – שנוי היחס הנפשי של האדם העובד בעצמו.

הא כיצד? – ישאל הקורא המקצועי בתמהון – דרישה נפשית בקונטרס מפלגתי סוציאליסטי? כאן אנו נוגעים באחד הפרקים המבישים ביותר של השיטות הסוציאל-דימוקרטיות.

שיטתו של קרל מרקס בנויה על יסוד התפישה המטריאליסטית של ההיסטוריה. מתוך הפשטה גאונית הקים את כל הבנין של התפתחות החיים האנושיים, של המשק ושל מלחמת הפּרוליטריון – על הכרח משקי אחד, הפועל ללא מעצור ומכריע לבדו את הכל. אמנם היה היו זרמים גם בתוך הסוציאל-דימוקרטיה, שהתנגדו לכך. ברנשטיין אומר: "כל המטריאליזם ההיסטורי אינו משנה את העובדה, כי האנשים הם העושים את ההיסטוריה שלהם, כי האנשים – מוחות יש להם, וכי הנטיה של המוחות אינה כלל עובדה כה מיכנית, שתוכל להתבאר רק מתוך המצב המשקי". אבל זה נשאר קול קורא במדבר, שלא מצא הד.

מה עשתה הסוציאל-דימוקרטיה ומה עושה היא עוד כיום הזה?

תנועת-הפועלים נרתמה בעולו של האינטרס המעמדי המשקי, את הסוציאליזם הפכו לשאלה של קיבה. כל תנועה נגדית של הנפש, שגם בבלתי-פועל בקשה את האדם, כל הלך-נפש ממין אחר, שהיה מכוון כלפי אינטרסים שלמעלה מן המשקיים, נחנק על ידי ההכרח החמרי הזה. המוני-הפועלים לא הרגישו עד עתה כי, בעצם הדבר, מובילים אותם סחור-סחור ומשטים בהם. מצד אחד הראו להם, כי רק נצחונו של מעמד-הפועלים והבטחת חיים כלכליים ברווח ולא בצמצום מוכרחים להיות מטרת המלחמה ושכרה. מצד שני הראו להם את הקלקול הנפשי של הבורגני, שחייו ברווח ולא בצמצום, ואת רקבונו הפנימי. והרי על ידי כך הוכיחו להם, כי השלטון החברתי והשגשוג הכלכלי הם דוקא מחוסרי-ערך כשהם לעצמם ואינם חשובים כלל לאדם. התחדשותה של האנושיות ועליתה אינן תלויות כל-עיקר בהם, כי אם, במידה הרבה יותר גדולה ובלתי-אמצעית, מרצונם של האנשים היוצרים. אבל מי לימד מעולם את המוני העובדים לדעת את הדבר הזה? כלום לא פחדו להודות בפניהם בדבר הזה, משום שידעו היטב כי אין דבר שעלול לעורר לפעולות את הפועלים כמו התקוה לשלטונם הם ולרווחיהם הם? לא הצדק והאנושיות היו הכחות המניעים של הסוציאל-דימוקרטיה. כאשר העיר פעם על זה, לפני זמן-מה, נואם צעיר אחד באסיפה של הסוציאל-דימוקרטים הגרמנים הבלתי-תלויים, ופנה אליהם בקריאה להעמיד את חיי הפועלים בתוך המשפחה ובתוך העבודה על יסודות חדשים, כאשר הדגיש את האבסורד שבדבר, כי פועלים מסובים מתחת לתמונותיהם של קרל מרקס ווילהלם ליבּקנכט ונותנים עינם בכוס ומשחקים בקוביה – ענה לו המנהיג הגדול לידבור בלעג דימגוגי, לקול תרועותיהם הסוערות של הפועלים הנוכחים: "אנחנו הננו צבא לוחם, אין לנו צורך בדרשות של כהנים!" את פריו של הלך-המחשבות הזה אנו רואים כבר כיום בכל ההתפתחות חסרת האידיאות וחסרת ההתלהבות של המהפכה הגרמנית, שאינה התחדשות סוציאלית, כי אם תנועת-משכורת אחת גדולה ומתוחה ללא מידה.

הגיעה השעה שהתנועה הסוציאליסטית תתן אל לבה להזכר בתעודתה הנעלה יותר, והיא – הגברת התרבות האנושית ושלטון הצדק. הגיעה השעה שההמונים העובדים יתאוששו ויאמרו אל לבם: גם אנו אנשים שנפש להם וזכות לחיי נפש. גם לנו מחשבה, גם לנו רגש, גם לנו רצון. אין אנו נכנעים לפני איזה הכרח ששליטתו כולה מיכנית. ודאי שהיסוד המשקי הוא גורם חשוב בתולדות האנושיות. ודאי שהשגשוג הכלכלי הוא יסוד של החיים המתוקנים, – אך רק זה בלבד. את המפעלים הגדולים של האנושיות לא הוא פעל ולא הוא גרם. כל מהפכה, כל שנוי-צורה של החיים, כל קדמה של האומות – זהו נצחון של אידיאה שעליה נלחמו האנשים ושבעדה הקריבו את חייהם מרצונם הטוב, של אידיאה שחדרה לאט-לאט עד שהגיעה אל הנצחון הגדול. זהו המשל הקדמוני של המנורה. תחילה מנצנץ אור אחד ושב וכבה, אבל הנה מצא לו חברים, האור מסביב נעשה רב יותר, בהיר יותר ויותר, עד שניצח האור וחיים חדשים מתערים מסביב בכל זוהר יפעתם. זהו כחה של האידיאה ושל האידיאליזם, של המחשבה האנושית ושל הרצון האנושי, כשהוא מתגלגל במעשים. גם לנו יש חלק ונחלה באידיאליזם, שכן גם אנחנו רוצים ליצור את העולם ואת החיים כולם, את החיים הלאומיים והסוציאליים, התרבותיים והדתיים, בצורתו וכדמותו של האידיאל אשר לנו.

המוני-העובדים היהודים, שעליהם נשען הסוציאליזם העממי שלנו, – עליהם מוטל כאן התפקיד של נושאי-הדגל. הרוח הנאצלה של דברי ימי עמנו, שלטון רעיונות הצדק והחרות האנושית בהתפתחותה הרוחנית של היהדות, האופי הרוחני שהיהודים קבלו במשך הדורות, הכרתם התרבותית ושאיפתם הנעלה אל החופש – כל אלה מייפים את כחם ללכת בראש הצבא הלוחם בעד סוציאליזם אידיאליסטי. זה הדבר שעלינו לשאוף אליו – להגיע אל שווי-הזכויות האנושי של העובד גם בערכין העמוקים והנפשיים ביותר.