חיי שנים עשר הקיסרים/טיטוס

טיטוס הָאֱלֹהִי

(טיטוס פלאביוס ווספאסיאנוס)

1

טיטוס, שקיבל את שם־הכינוי של אביו^[1], היה "תענוג לבני־אדם"^[2], מהיותו מחונן בשפע של סגולה לרכוש לו לבו של כל אדם ואדם, אם מאת הטבע, או במאמצי־עצמו, או אולי במזלו הטוב, וביחוד – מה שיקשה ביותר – בהיותו קיסר; אם־כי בעודו אדם פרטי, אפילו בשעה שאביו היה כבר שליט, לא נימלט משנאה, ולא־כל־שכן מלזות שפתים בפי־העם^[3]. הוא נולד ביום השלושים בדצמבר בשנה הזכורה כשנת הירצחו של גאיוס^[4], בבית דל שבקירבת הספּטיזוֹניוּם^[5], בחדר קטנטן ואפל, שנשתמר עד היום בצורתו ומוצג לראווה.

2

הוא נתחנך בחצר^[6] יחד עם בריטאניקוס ואתו למד אותם הלמודים מפי אותם המורים. בעת ההיא, מספרים, הביא נארקיסוּס, משוחררו של קלאבדיוס, איש מבין בחכמת הפרצוף, כדי לבחון את בריטאניקוס, וזה אמר בביטחון מוחלט כי בריטאניקוס לא ימשול לעולם, אך טיטוס, שהיה שם באותו מעמד, עתיד לעלות לשלטון. שניהם היו ידידים קרובים כל־כך, שמאותו משקה־הרעל ששתה בריטאניקוס ומת בו, טעם גם טיטוס בהסבו על ידו וחלה במחלה קשה וממושכת. בזכרו את כל־אלה הציב לו לאחר זמן פסל־זהב בפלטין והקדיש לו עוד פסל אחד בדמות רוכב עשוי שן, שנישא עד היום בתהלוכת הקירקס, ובתהלוכה הראשונה נילווה לו גם טיטוס עצמו.

3

עוד בנערותו היו סגולות־גופו ומעלות־רוחו מזהירות, ונוספו עליהן כהנה וכהנה עם הוסיפו שנים. מראהו מצויין היה ונתמזגו בו תוקף וחן באותה מידה; כוחו היה בלתי־מצוי, אם כי לא היה גבה־קומה וכריסו היתה בולטת במקצת. היה לו כוח־זכרון ניפלא וזריז היה כמעט בכל מקצועות השלום והמלחמה. בקי ומנוסה בתפיסת נשק וברכיבה, והיה נואם או מחבר שירים בלשונות רומי ויוון במהירות ובקלות, עד כדי לעשות זאת מניה וביה. אך גם בנגינה לא היה בור, והיה שר ופורט על הקתרוס בנעימות ובהבנה. מפי רבים שמעתי, שאימן ידיו לכתיבה מהירה מאוד בכתב נוטריקון^[7] ומתוך צחוק ושעשועים התחרה בכך עם מזכיריו. ידע לחקות גם כל כתב־יד על פי ראייה, ותכופות אמר כי יכול היה להיות גדול הזייפנים.

4

כטריבון־צבא שירת בגרמניה ובבריטניה וזכה לשם טוב מאוד בחריצותו ובנקיון־כפיו כאחד; ומעידים על כך שפע הפסלים והאנדרטאות, וכן הכתבות עליהם בשתי הפרובינציות. אחרי שובו מן השירות הצבאי היה פעיל בפורום^[8], כדי להגדיל כבודו ביחוד ולא לשם התעסקות קבועה. באותו זמן נשא לו את ארֶקֶיִנָה טֶרְטוּלָה לאשה. אביה היה אך פרש רומי, אולם פעם עמד בראש גדודי המשמר הפריטוריני. אחרי מותה לקח לו את מארקיה פוּרנילה, בת משפחה מיוּחסת, אולם גירש אותה לאחר שילדה לו בת. אחרי כן, עם תום התקופה שבה שימש במשרת קוויסטור, הועמד בראש לגיון ולכד את טַרִיכֶאֵי ואת גַמלָא^[9], ערים מבוצרות מאוד בארץ יהודה, ובאחד הקרבות נהרג הסוס תחתיו והוא קפץ על סוס אחר שרוכבו נפל חלל בשעה שנלחם בקרבתו.

5

לאחר מכן, כשעלה גאלבה לשלטון, נישלח טיטוס לברכו, ובכל אשר הלך עורר את תשומת לבם של הבריות, שחשבו כי ניקרא אל הקיסר כדי שזה יאַמצוֹ לבנו^[10]. אבל משהבחין וראה שהמהומות מתחדשות בכל מקום, חזר מדרכו ובבואו אל מקום הנבואה אשר לוונוּס בפּאפוֹס^[11] שאל בדבר ההפלגה בים, וקיבל שם גם עידוד ביחס לסיכויי עלייתו לשלטון. כעבור זמן־מה נתמלאה תקוותו^[12]. הוא נישאר ביהודה כדי לסיים את כיבושה ובשעת המצור האחרון על ירושלים המית שנים עשר איש מן המגינים בשתים־עשרה פגיעות־חיצים^[13] ולכד את העיר ביום הולדת בתו. אותה שעה גברה שמחת החיילים והערצתם עד כדי־כך, שבברכם אותו הכריזוהו לקיסר. וכאשר אמר מיד אחרי כן לעזוב את הפרובינציה עיכבוהו והתחננו לפניו, ואף מתוך איומים, שיישאר אתם, או יוליך עמו את כולם יחדיו^[14]. מכאן נתעורר החשד כי הוא מבקש לפשוע באביו וליטול את השלטון במזרח לידו; ועוד הגביר את החשד לאחר שבדרכו לאלכסנדריה נכח בעיר מוף בטכס הקידוּש של פר האפּיס ונשא שם כתר על ראשו – דבר שהיה נחוץ אמנם לעשותו לפי המנהג והפולחן של דת קדומה זו, אך לא חסרו גם כאלה שפירשו את הענין באופן אחר. משום כך מיהר לאיטליה; הפליג לרֶגיוּם ומשם לפּוּטֵיאוֹלי באניית־משא; מכאן עשה דרכו במהירות רבה לרומא, וכיוון שביקש להוכיח את הבלוּת השמועות על אודותיו קרא לעומת אביו, שלא ציפה לו כלל^[15]: "הנה באתי, אבא, הנני!".

6

מאותה שעה לא חדל להיות שותף לאביו בשלטון ויתר על כן גם מגן לו; יחד אתו חגג את תהלוכת־הניצחון, שימש עמו בקנסורה והיה חברו כטריבון וכקונסול שבע פעמים. קיבל על עצמו את הדאגה לכל עסקי־המדינה כמעט, ובשם אביו היה מכתיב בעצמו איגרות, אף מחבר פקודות, ואפילו את נאומיו היה קורא בפני הסנט במקום הקוויסטור. גם את הפיקוד על הפריטורינים קיבל עליו, אם כי משרה זו לא היתה עד העת ההיא תפושה אלא בידי פרשים רומיים. בתפקיד זה התנהג בגסות ובעריצות מסויימת, ואם עלה בלבו חשד של ממש על מישהו, שלח בסתר אנשים שידרשו בתיאטרון או במחנה בשם כל הנוכחים את הענשת האיש ההוא, ואחר סילקו בלי שהייות. בין אלה היה אַבְלוּס קֵיקינה, קונסול לשעבר. טיטוס הזמינו לסעודה ואך יצא משם, ציווה לדקרו, ואם אמנם מפאת הסכנה, שאיימה עליו מקרוב, לאחר שהגיע לידו כתב־יד של נאום שהכין קיקינה לאסיפת חיילים. במעשים אלה אמנם דאג היטב לבטחון חייו בעתיד, אלא שבינתיים הביא על עצמו משטמה גדולה כל כך, שלא היה עוד מלך כמעט שצעד לקראת שלטונו בשם רע כל כך ונגד רצון כולם כמותו.

7

מלבד אכזריותו נפל עליו גם החשד של הוללות, שכן דרכו היה להאריך במשתאותיו עד שעה מאוחרת של לילה בחבורת הפזרנים שבידידיו. ובה במידה חשוד היה גם בחמדת־בשרים בגלל סיעות בני־העגבים והסריסים שמסביביו ואהבתו העזה לברניקה המלכה^[16], אשר הבטיח לה – כפי שהיו אומרים – גם לשאתה לאשה. אפילו בחמסנות חשדו בו, מאחר שידוע היה ברבים, כי נהג לסחור בפסקי־דין של אביו ולקבל שוחד. בקיצור, הוא נחשב לנירון שני וכך גם כינוהו בגלוי. אך השם הרע הזה עלה לו לטובה ונהפך לתהילה גדולה ביותר, לאחר שלא מצאו בו אחר־כך כל דופי, כי להיפך, המעלות הגדולות ביותר. במסיבותיו שערך היה יותר מן הנעימות מאשר מן הבזבזנות. לידידיו בחר באנשים, שגם הקיסרים שבאו אחריו השאירום במשרתם כנחוצים להם ולמדינה כאחד, ובראש ובראשונה השתמשו בשירותיהם. את ברניקה שלח מיד לאחר שנעשה קיסר מן העיר, למרות רצון שניהם. חדל לגמרי להטות חסד לאחדים מאהוביו היקרים לו ביותר; גם לא הסתכל בהם בהצגותיהם הפומביות, אף על פי שהיו רקדנים מצויינים, שאחר כך הצטיינו גם על הבימה. מעולם לא גזל דבר מאיש ונימנע לפגוע בקנינם של אחרים יותר מכל אדם אחר בעולם. לא קיבל אפילו את התשורות המקובלות והרגילות. אף על פי כן לא נפל בנדיבותו מכל אלה ששלטו לפניו. כאשר חנך את האמפיתיאטרון^[17] וגמר בחיפזון את בנין בתי־המרחצאות לידו, ערך שעשועים ברוב תכונה ותפארת. נתן גם קרב־אניות באגם המלאכותי הישן ושעשועי־גלדיטורים בו במקום^[18], בהביאו במשך יום אחד חמשת אלפים חיות־טרף מכל המינים.

8

מטבעו נוח היה עד מאוד לבריות. בעוד שעל יסוד תקנה, שתיקן טיבריוס, לא אישרו כל הקיסרים שבאו אחריו את זכויות־היתר שהעניקו קודמיהם אלא לאחר שהעניקום בעצמם לאותם האנשים עצמם, הרי היה הוא הראשון שאישר בפקודה אחת ויחידה את כל מעשי קודמיו, ולא הירשה אפילו שיבקשום ממנו מחדש. אשר לשאר בקשות האנשים הפונים אליו, קבע לו לכלל שלא ישלח איש מעל פניו בלי לתת לו תקווה כל־שהיא. אפילו כשהעירו לו סוכני־ביתו, כי הוא מבטיח יותר משיש בידו לקיים, ענה להם: "אין זה מן הראוי שאיש שראה את פני הקיסר יצא ממנו בעצבות". כאשר ניזכר פעם בשבתו אל השולחן, כי במשך כל אותו יום לא גמל חסד לאיש, הביע אותה אימרה הראויה לזכרון ולשבח: "חברים, אבד לי יום!". ביחוד הסביר פנים לעם על כל חלקיו בכל שעת־כושר, ועד כדי כך שבשעה שהודיעו על מישחקי גלדיטורים הכריז, כי יערוך אותם לא לפי טעמו שלו, אלא לפי טעם הצופים. וכך עשה באמת, כי לא נימנע מלעשות בקשתו של כל אחד ואחד ועוד זירזם נוסף על כך, שידרשו כל שלבם חפץ. יתר על כן, לא הסתיר את נטיתו למתגוששים בציוד תּראקי ותכופות התקוטט בענין זה עם העם בדברים ובתנועות, אך שמר עם זאת על כבוד־רוממותו ועל מידת־הצדק. וכדי שלא יזניח דבר שעלול לחבב אותו על העם, רחץ לא פעם במרחצאות שבנה בנוכחות פשוטי־העם.

בימיו קרו מקרי־אסון מעציבים אחדים, כגון התפרצות הר הווסוּביוּס בקאמפאניה^[19], תבעירה ברומא שארכה שלושה ימים ושלושה לילות רצופים, ושוב מגפה, שאולי לא היתה כדוגמתה במקום אחר. בכל האסונות הכבידים והמרובים האלה הוכיח טיטוס מלבד דאגת־שליט גם אהדת־אב שאין כדוגמתה, פעם על ידי שפירסם דברי־תנחומין ופעם בהחישו עזרה ככל שהשיגה ידו. את הממונים על בנייתה מחדש של קאמפאניה בחר על פי גורל מבין הקונסולים לשעבר. את נכסיהם של אלה שנהרגו על ידי הווסוּביוּס ולא נימצאו להם יורשים, הקדיש לעזרת הערים שסבלו. בשעת השריפה ברומא הודיע ברבים, כי ההפסד יחול עליו לבדו; מסר את כל תכשיטי ארמנותיו לטובת הבנינים הציבוריים והמקדשים, והפקיד על כל העבודות אנשים רבים ממעמד הפרשים, כדי שכולן תיגמרנה בהקדם. בריפוי החולים ובהקלת המגיפה אחז בכל האמצעים שבידי שמים ובידי אדם, בזבחי־כפּרה ובתרופות למיניהם.

בין שאר פגעי־הזמן נימנו גם המלשינים ושולחיהם, שהסתמכו על הרשות שניתנה להם מאז ומקדם. הוא ציווה לייסרם ארוכות על הפורום ברצועות ובמקלות, להעבירם אחר כך בזירת האמפיתיאטרון ולבסוף למכור חלק מהם לעבדים, וחלק להביא אל איים שאקלימם קשה ביותר. וכדי למנוע להבא מחבר מרעים זה לעשות דברים בדומים לאלה, אסר בין השאר לשוב ולתבוע אדם למשפט על אותה עבירה על סמך חוקים שונים, או לחקור אחרי מצבם החוקי^[20] של אנשים שניפטרו, מיספר־שנים מסויים לאחר מותם.

9

לאחר שהצהיר, כי הוא מקבל עליו את הכהונה הגדולה כדי לשמור על נקיון־כפיו^[21], קיים דברו ומאותה שעה ואילך לא נהרג איש בפקודתו או גם בידיעתו, אף על פי שלא חסרו הסיבות לעונש. הוא היה חוזר ונשבע, כי "מוטב שיאבד מאשר יאַבֵּד"^[22].

שני בני אצילים נתחייבו בשאיפה לשלטון, אך הוא לא עשה להם דבר, אלא הזהירם בלבד שיחדלו ממעשיהם, ביאר להם כי השלטון ניתן מידי הגורל והבטיחם, שאם מלבד זאת יתאוו לְדבר יתנהו להם בעצמו. ואכן שלח תיכף רצים משלו אל אמו של אחד מהם, שהתגוררה בריחוק־מקום, כדי שיודיעו לדואגת, כי שלום לבנה. נוסף על כך הזמין אותם האנשים לסעודת־ריעים והושיבם למחרת היום בכוונה תחילה בקרבתו בשעת מחזה־גלדיטורים והגיש להם את חרבות הלוחמים שהובאו אליו, כדי שיבדקו אותן^[23]. ועוד אומרים עליו, כי בראותו את מערכת־מזלם של השניים, נתנבא שסכנה צפויה לשניהם, אך לאחר זמן ומידי איש אחר; וכך היה. אף על פי שאחיו לא חדל מלארוב לו, ואף עורר נגדו את הצבא כמעט לעין־השמש, וניסה גם לברוח משם כך, לא נתנו לבו להמיתו, לא להגלותו ואף לא לגרוע מכבודו, כי אם הוסיף להתייחס אליו בגלוי כאל שותפו ואף יורש כיסאו, כפי שעשה כן למן היום שבו עלה לשלטון. ותכופות הפגיע בו ביחידות, בתחנונים ובדמעות, שיואיל סוף־סוף לגמול לו אהבה תחת אהבה.

10

בתוך כך הקדימו המוות, לאסונה של האנושיות, יותר מאשר להוותו הוא. לאחר שגמר את המשחקים, שבסופם בכה בכי מר קבל־עם, יצא לחבל הסאבינים, מדוכא במקצת על אשר בשעת הזבח ברח הקרבן מידו ועל אשר נישמע רעם משמים בהירים. ואך הגיע לתחנה הראשונה חלה בקדחת, וכאשר העבירוהו משם באפיריון, סילק את הוילונות, כפי שמספרים, הרים עיניו אל השמים והתאונן מרה, על אשר חייו נגזלים ממנו בלי שיהיה ראוי לכך; כי הרי אין בידו מעשה שעליו יתחרט, זולת אחד בלבד. מה היה הדבר הזה, לא מסר הוא עצמו באותה שעה, וגם לא יעלה בנקל בידי מישהו לנחשו. יש סבורים, שניזכר בניאופים אשר נאף את אשת אחיו^[24]; אך דוֹמיטיה נישבעה שבועות חמורות, שלא נפל ביניהם דבר; ואמנם אילו היה משהו אמת בכך, לא היתה מכחישה כלל, אלא להיפך, היתה עוד מתפארת בזה, כפי שהיתה נכונה לעשות תמיד בכל נאפופיה.

11

הוא מת באותה חווילה שבה מת אביו, ביום השלושה עשר בספטמבר, שתי שנים ושני חדשים ועשרים יום לאחר עלותו על כיסא אביו, בשנת הארבעים ושתיים לחייו. משנודע דבר מותו ברבים, התאבלו עליו כולם כאחד בפומבי לא פחות מאשר על אבל יחיד. הסנט התאסף בחיפזון אל הקוריה, עוד לפני שקראוהו בפקודה ובעוד השערים סגורים, ואחרי כן משנפתחו פיזר על המת דברי תודה ושבחים במידה שלא השמיע לו מעולם בעודנו בחיים ובנוכחותו.

הערות שוליים

1. פלאוויוּס ווספּסיאנוּס. ואילו אחיו דוֹמיטיאנוּס קיבל שם אמו דוׂמיטילה.
2. לפי הביטוי בשירו של יל"ג "בין שני אריות".
3. השווה להלן פרק 6–7.
4. שנת 41 לסה"נ.
5. בית מפואר ברומא; לפי שמו ולפי השרידים שנחפרו היו כניראה על חזיתו – תמונות שבעת המזלות והאלים החולשים עליהם ושימש מעין לוח־שנה ציבורי. בנין נודע מזמנו של ספטימוס סוורוס, אבל כניראה היה בנין דומה לו גם בימי טיטוס.
6. של הקיסר קלאבדיוס.
7. כתב־הקצינים הרומי, אמצאתו של מארקוס טוליוס טירו, מזכירו של קיקרוֹ (notae Tiron anae), הצטיין במיספר הרב של סימנים (5800 לפי סנקה).
8. כעורך־דין.
9. Tarichea, עיר יהודית חשובה בחוף ים כנרת צפונה מטבריה; בצורה על ידי יוסף; אחרי הכיבוש נימכרו תושביה לעבדים. כיום: מגדל. Gamala = עיר בצורה – על ידי הטבע מזרחה לכנרת, מול טבריה. השווה יוסף, מל' II 20; 6; 21; 3; 21; 8; III 10; III 5; 5 V; 10־1.
10. ועל ידי כך ליורשו בשלטון.
11. בקפריסין, מקום מרכזי וקדום של פולחן האֵלָה.
12. על ידי עלית אספסיאנוס לשלטון.
13. השווה יוסף, מלחמות V, 288.
14. הוא לא מילא את בקשתם; ראה יוסף, מלחמות.
15. אחרת יוסף, מלח' VII, 115.
16. בתו של המלך אגריפס הראשון.
17. הוא הקוֹלוֹסיאוּם הניזכר לעיל.
18. לאחר שהוצאו המים משם.
19. שכיסתה את פומפיי ועוד שתי ערים בשנת 79 לסה"נ.
20. כגון ביחס לאזרחותם, כדי שיוכלו להתקיף על ידי כך את חוקיותה של הצוואה.
21. לכוהן הגדול נאסר להכתים את ידו בדם.
22. Periturum – perditurum לשון נופל על לשון גם במקור.
23. היושב בראש המשחקים היה בודק על פי רוב את נשק הגלדיטורים קודם שיתחילו בהיאבקות, כדי להיווכח אם אמנם חד הוא למדי.
24. סברות אחרות: שזייף את צוואת אספסיאנוס, כפי שדומיטיאנוס האשימו (ראה שם); או שהתחרט על שחס על חיי אחיו (לפי דיוֹ קאסיוּס).