חיי שנים עשר הקיסרים/אספסיאנוס

אספסיאנוס הָאֱלֹהִי

(טיטוס פלאביוס ווספאסיאנוס)

1

השלטון, שהיה רופף זמן רב ועבר מיד ליד לרגל מרידותיהם והירצחם של שלושה קיסרים^[1] בא לבסוף לידי בית־האב הפלאביי, שחיזקוֹ וביססוֹ. בית זה מוצאו אמנם חשוך ואין לו כל יחוס־אבות, ואף־על־פי־כן אין למדינה כל סיבה להצטער על כך; ואם אמנם הדעה הרוֹוחת היא שדוֹמיטיאנוּס נענש בצדק על תאוותו לבצע ועל אכזריותו^[2].

טיטוס פלאביוּס פֶּטרוֹ, אזרח העיירה רֵיאַטֵה^[3] היה קנטוריון או קצין־מתנדב במלחמת־האזרחים ועמד לצד פומפיוס. הוא נס מן המערכה ליד פרסלוס ושב לביתו. ולאחר שחונן ושוחרר בכבוד מן הצבא עסק בגבית־כספים. בנו של זה, המכונה סאבינוס, לא שירת בצבא (אף כי יש מוסרים, שהיה קנטוריון ראשי ואחרים אומרים שעמד בראש פלוגתו עד ששוחרר מן השירות לרגל מצב בריאותו), אלא היה גובה את מכס הארבעים^[4] באסיה. נשתיירו פסלים, שהקימו לו יושבי הערים, ועליהם הכתובת: "למוכסן הישר". אחרי־כן היה מלווה בריבית אצל ההֶלוֵטיים ושם מת והשאיר אחריו אשה, וֶסְפַּסְיָה פּוֹלָה שמה, ושני בנים שהיו לו ממנה. הגדול בשניהם, סאבינוּס, הגיע עד למעלת ראש העיר רומא, והצעיר, אספסיאנוס, לקיסרות. פּוֹלה נולדה בנוּרסיה^[5] למשפחה נכבדה; אביה וֶסְפַסְיוּס פּוֹליוֹ היה שלוש פעמים טריבון צבאי ומפקד־מחנה, ואחיה סנטור בדרגת פריטור. מצוי מקום אחד עם אבן המיל השישית מנורסיה בואכה סְפוֹלֶטיוּם^[6], בראש הר גבוה, שניקרא וספֶּסיאי, ושם מצבות רבות של בני משפחת אספסיאנוס, דבר המשמש ראייה חשובה לתפארתם ולקדמותם. לא אכחיש, כי היו כאלה שהלעיזו ואמרו, שאביו של פטרו בא מן המחוז שמעבר לפּאדוס והיה קבלן של פועלים, הרגילים לבוא מדי שנה בשנה מאומבריה לחבל הסאבינים כדי לעבד את השדות, ושהתיישב אחר כך בעיירה ריאַטה ונשא שם אשה. אני כשלעצמי לא מצאתי אף רמז לדברים אלה, אף כי חקרתים בתשומת לב יתירה.

2

אספסיאנוס נולד בחבל הסאבּינים, בכפר קטן שמעבר לריאטה ושמו פאלאקרינה, במוצאי השבעה־עשר לנובמבר, בשנת הקונסולים קווינטוּס סוּלפּיקיוּס קאמרינוּס וגאיוּס פוֹפּיוּס סאבינוּס^[7], חמש שנים לפני מות אבגוסטוס, ונתחנך בהשגחת אֵם אביו טרטוּלה באחוזתה שבקרבת קוֹסה^[8]. לפיכך מבקר היה תכופות גם בהיותו קיסר את המקום, שבו עברה עליו ילדותו והשאיר את בית־האחוזה במצבו כפי שהיה לפנים, לבל יאבד דבר מן הדברים שעינו הורגלה בהם. את זכר זקנתו העריץ עד מאוד ובימי חג ומועד היה מתמיד לשתות מגביע־כסף, שהיה שייך לה לפנים.

לאחר שלבש את טוגת־הבגרות התרחק זמן רב מן הפס הרחב^[9], אף כי אחיו כבר קיבל אותו, וזולת אמו לא יכול היה איש להביאו לידי כך, שידרשהו לו. רק היא שיברה את קשי־ערפו, ולא בתחנוניה או בתוקף סמכותה, אלא בנזיפותיה, שקראה לו בלשון של גנאי: "משמש לפני אחיו"^[10]. הוא שירת בתראקיה כטריבון צבאי, ובהיותו קוויסטור עלו בגורלו הפרובינציות כרתים וקיריני. כאשר היה מועמד למשרת אידיל ואחר כך למשרת פריטור, לא השיג את הראשונה אלא לאחר שניכשל פעם, ואחר כך זכה בקושי במקום השישי; ואילו את השניה קיבל מיד בפנייתו הראשונה ובין הראשונים. כפריטור השתדל בכל האמצעים לצודד את לב גאיוס^[11], ששׂטם אז את הסנט, ודרש לערוך משחקים מיוחדים לכבוד ניצחונו של זה בגרמניה; אף הציע להחמיר בעונש הקושרים^[12] ולהשליך את גוויותיהם ללא־קבורה. הוא שהביע לקיסר את תודתו בפני אותו מעמד מכובד על שזיכהו בכבוד להיות מוזמן אליו לסעודה.

3

בתוך־כך נשא לאשה את פלאוויה דומיטילה, שהיתה קודם לכן פילגשו של סטאטיליוּס קאפֶּלה, פרש רומי מסאבּראטה שבאפריקה. היא היתה בעלת זכויות לאטיניות, אך לאחר זמן הוכרה כאזרחית בת־חורין של רומא על ידי השופטים־הבוררים, לאחר שפלאביוּס ליבראליס, איש פִרֶנטוּם, ובעצמו לא יותר מאשר מזכירו של קוויסטור אחד, ניקבע כאביה. ממנה נולדו לו שלושת ילדיו: טיטוס, דומיטיאנוס ודומיטילה. הוא האריך ימים אחרי אשתו ובתו, ושתיהן מתו עליו עוד קודם שהיה לקיסר. אחרי מות אשתו קרא אליו מחדש את קֵיניס, מי שהיתה אהובתו קודם לכן, משוחררת של אנטוניה^[13] ומזכירתה; והוא התייחס אליה כמעט כאל אשתו החוקית גם לאחר שנעשה קיסר.

4

בימי שלטון קלאבדיוס נישלח לגרמניה כמפקד לגיון בהשפעתו של נארקיסוס^[14]. מכאן הועבר לבריטניה והתנגש שם עם האויב בשלושים קרבות. הכניע שני שבטים תקיפים, למעלה מעשרים ערים ואת האי וֶקטיס^[15], הסמוך לבריטניה, בחלקם בפיקודו של הנציב הקונסולרי אַבלוּס פלאוּטיוּס, ובחלקם בהשגחת קלאבדיוס עצמו. על אלה זכה באותות־ניצחון וזמן קצר לאחר כך בשתי כהונות. נוסף על־כך קיבל את משרת הקונסולט ששימש בה בחדשיים האחרונים של השנה^[16]. את שאר הזמן, עד שנתמנה פרוקונסול, בילה במנוחה ובחוסר־מעש, כי חשש מפני אגריפינה, שהשפעתה היתה חזקה עדיין על בנה, ושמרה על עברתה לידידיו של נארקיסוס גם אחרי מותו.

אחרי־כן עלתה לו אפריקה בגורל והוא ניהלה ביושר רב ובכבוד גדול, פרט לזאת שבאחת ההתקוממויות בהדרוּמֶטוּם רגמוהו בלֶפֶת. על כל פנים חזר משם בלי שנתעשר במשהו, והאשראי שלו נתערער במידה כזאת, שהשליש כל נכסיו בידי אחיו ואנוּס היה להשפיל עצמו ולסחור בפרדות כדי לשמור על מעלת־כבודו; על שום כך נתקרא מוּליוֹ, "חַמָר" בפי ההמון. מספרים כמו כן, שנתחייב בדין על שסחט מאתיים אלף ססטרקים מאת צעיר אחד בשביל שתדלנותו להשיג לו את הפס הרחב נגד רצון אביו, וקיבל על כך נזיפה חמורה. בסיבובו של נירון באַכַיה היה אספסיאנוס בין מלוויו ועורר עליו משטמה גדולה, על שום שהיה יוצא תכופות בשעה שנירון שר, או אם נשאר, היה נרדם, על כן הורחק לא רק מתוך הפמליא של הקיסר, אלא גם מבין אלה שבאו לשחר את פניו. ולפיכך התבודד לו בעיירה קטנה ונידחת, ובעודנו מתחבא ושרוי בחרדה לחייו, נימסרה לידו פרובינציה אחת עם כוחות־צבא.

בכל המזרח נפוצה אז האמונה העתיקה שהיתה מקובלת על הכול, כי ברצון הגורל ישתלטו על העולם אנשים, שיבואו מארץ־יהודה. את הנבואה הזאת שנאמרה, כפי שהוכח אחר כך על פי המאורעות שאירעו, על קיסר רומא, ייחסו היהודים לעצמם^[17] והתמרדו, רצחו את המפקח^[18] ועוד הניסו גם את הנציב הקונסולרי מסוריה^[19] כשבא להחיש עזרה, וגם נשר אחד חטפו ממנו. וכיוון שלדיכוי התקוממות זו היה צורך בצבא חזק למדי ובמצביא חרוץ אך כזה שבכל זאת אפשר למסור לידיו כוח רב בלא סכנה, בחרו באספסיאנוס, מהיותו מצד אחד מנוסה בתקיפותו ומצד שני לא היה מה לחשוש מפניו^[20] לרגל שיפלות מוצאו ושמו. לפיכך נוספו על חילותיו שני לגיונות, שמונה חטיבות פרשים ועשר קוהורטות, והוא מינה את בנו הבכור לאחד מקציניו. אך הגיע אספסיאנוס לפרובינציה הסב אליו גם את תשומת לבן של המושבות השכנות, בהשיבו מיד את משמעת המחנות לקדמותה ובהשתתפו בקרבות שונים בעוז־רוח כזה, שבשעה שצר על מבצר אחד^[21] נפגעה ברכו האחת באבן וניתקעו כמה וכמה חצים במגינו.

5

אחרי מות נירון וגאלבה, כאשר נילחמו ביניהם אותו וּויטליוס על השלטון, ניצנצה בלב אספסיאנוס התקווה לקיסרות, שצמחה בנפשו כבר קודם לכן לרגל האותות הללו: באחוזת בני פלאביוּס שליד העיר גדל אלון עתיק־יומין, קודש למארס. ואלון זה הוציא פתאום, בשעת כל אחת משלוש הלידות של ווספסיה, חוטר מגזעו, ששימשו אותות נאמנים לגורלו של כל ילד וילד לעתיד. הראשון היה דל ועד־מהרה יבש, וכן גם הילדה שנולדה, לא הוציאה את שנתה; השני היה איתן וגבוה מאוד וניבא על הצלחה רבה; אולם השלישי היה דומה לעץ ממש. משום כך, כפי שמספרים, הודיע סאבינוס אביהם, לאחר שנתחזק באמונתו גם על ידי ניחוש של מקריבי־הקרבנות. לאמו, שנולד לה נכד העתיד להיות קיסר. אולם היא אך פרצה בצחוק בתמיהתה ואמרה, כי בעוד דעתה היא עדיין מיושבת עליה, הרי בנה הוזה הזיות של טירוף. לאחר זמן, בהיותו אֵידיל, כעס עליו גאיוס קיסר על אשר לא דאג כראוי לניקיון הרחובות וציווה שיכסוהו רפש, שנאסף על ידי החיילים אל חיק טוגת־השרד שלו. אותה שעה נימצאו כאלה שביארו את הדבר כאות לכך, שהמדינה המשוסה והעזובה תבוא ביום מן הימים, כתוצאה מאיזו מהומה פנימית, תחת חסותו, היינו לתוך חיקו.

בשעה שסעד פעם את סעודת הבוקר הביא כלב זר יד־אדם מפרשת־הדרכים והניחה מתחת לשולחן^[22]. ופעם אחרת, בשעת סעודה, פרץ שור חורש לתוך חדר האוכל, לאחר שפרק את העול מעל צווארו, והבריח את המשרתים, אך לפתע־פתאום כמו נתעייף, השתטח לרגליו של אספסיאנוס המסב אל השולחן, והרכין ערפו בפניו.

כמו כן קרה ועץ־ברוש, שגדל באחוזת אביו־זקנו, נעקר מן השורש בלי שנתחוללה קודם לכן כל סערה, והושלך ארצה, ולמחרת היום קם והזדקף ביתר רעננות וכוח.

ובאכיה חלם חלום, שראשית אשרו ואושר ביתו תחול בשעה שיעקרו לנירון אחת משיניו. ולמחרת־היום בא הרופא אל האולם והראה לו שן, שאך זה עתה עקרה. בבואו ליהודה שאל את פי האֵל אשר על הכרמל, והגורלות הבטיחו לו בוודאות, שכל אשר יחשוב ויתאווה בלבו, ויהא זה הדבר הגדול ביותר, בוא יבוא אל נכון. אחד השבויים מבני האצילים, יוספוס שמו, בשעה שנאסר בשלשלאות, טען בביטחון ובתקיפות־הדעת, כי עוד מעט ואספסיאנוס יתיר את כבליו, אלא שאותה שעה כבר יהיה קיסר^[23]. גם מרומא הודיעו על אותות מבשרים: נירון צוּוָה בימיו האחרונים בחלום־לילה, שיוליך את מרכבת יופיטר אופטימוס מאקסימוס ממקדשו אל בית אספסיאנוס ומשם אל הקירקס. מעט לאחר מכן, בצאת גאלבה אל הבחירות לקראת משרת הקונסולט, שעמד לשמש בה בשניה, הסבה אנדרטת יוליוס האלוהי את פניה בכוח עצמה לעבר המזרח; ובטרם יתלקח הקרב על יד בּטֶריאקום, נילחמו שני נשרים זה בזה לעיני כולם, וכשנוּצח האחד בא שלישי ממזרח־השמש על המנצח והניסו.

6

אף־על־פי־כן לא ניסה לעשות דבר, אם כי חיילותיו מוכנים היו לכך בכל מאודם ואף הפצירו בו, עד אשר עוררתהו תמיכתם של צבאות בלתי ידועים לו ורחוקים ממנו, שנזדמנו לו. אלפיים איש משלושת הלגיונות של הצבא אשר במויסיה נישלחו לעזרת אוֹתוֹ, אבל לאחר שיצאו לדרך נודע להם כי נוצח וטרף נפשו בכפו; אף־על־פי־כן המשיכו דרכם עד לאַקוויליה, כי לא האמינו לשמועה. במקום זה, לרגל שעת הכושר שניתנה להם עם התרת־הרצועה, השתוללו במעשי שוד מכל המינים, ובפחדם כי בשובם יהא עליהם לתת את הדין על כך ויהיו צפויים לעונש, החליטו לבחור בקיסר ולשימו עליהם, באמרם כי אינם נופלים במאומה מן הצבא בהיספניה שבחר בגאלבה, או מגדודי הפריטורינים שבחרו באוֹתוֹ, או מן הגרמנים שהעלו את וויטליוס. לפיכך העלו על לבם את שמותיהם של כל הנציבים הקונסולריים, ששימשו בתפקידם אותה שעה איש־איש במקומו, אך כולם נפסלו, כל אחד מטעם אחר; אבל בו בזמן העלו על נס את אספסיאנוס חיילים אחדים של הלגיון השלישי, שהועבר עם מותו של נירון מסוריה למויסיה^[24]. לכך הסכימו כולם ובלי שהייות רשמו את שמו על כל הדגלים, ואם אמנם באותה שעה דוכא כל הענין על ידי החזרת הפלוגות באופן זמני למשמעתן. אבל המעשה עצמו נודע ברבים וטיבריוס אלכסנדר^[25], נציב מצרים, היה הראשון שהשביע את לגיונותיו בשם אספסיאנוס ביום ראש־חודש יולי, שחגגוהו אחר־כך כיום עליתו לשלטון. והצבא אשר ביהודה בא אחר־כך^[26] בשבועה בפניו, ביום האחד־עשר ביולי.

קיבוֹלת זו נעזרה בהרבה על ידי מכתב, אמיתי או מזויף, שהופץ ברבים, מידי אוֹתוֹ המנוח אל אספסיאנוס, שבו הוא מעוֹררוֹ בהפצרות תכופות לנקום את נקמתו ומבקש ממנו שיבוא לעזרת המדינה; וכן השמועה שנתפשטה אז, כי וויטליוס גמר בלבו להחליף אחרי ניצחונו את תחנת־החורף של הלגיונות ולהעביר את אלה שבגרמניה למזרח, לשירות צבאי בטוח ונוח יותר. נוסף על כך תמכו בו: ליקיניוּס מוּקיאנוּס^[27] מבין ראשי הפרובינציות, וגם ווֹלוֹגסוּס^[28] הפרתי מבין המלכים. הראשון הניח מן השנאה שנטר לו עד אותו זמן בגלוי, שיסודה היה בקנאה, והבטיח להעמיד לרשותו את הצבא אשר בסוריה, ואילו השני נתן לו ארבעים אלף רובי־קשת.

7

כך התחיל במלחמת־אזרחים ושלח לפניו שרי־צבא וחיילים לאיטליה, ובעצמו עבר בינתיים לאלכסנדריה לקחת בידו את המפתח למצרים^[29]. שם ניכנס לבדו לתוך מקדש סרפיס, לאחר שסילק כל איש מעליו, כדי לשאול בקסם הגורלות בדבר קיום שלטונו בידו. ולאחר שהירבה לכפר את פני האֵל והפך פניו לבסוף ללכת, נידמה לו שעבדו המשוחרר בּאסילידס^[30] בא ומגיש לו, כמנהג המקום, ענפים ירוקים, זרים ולחם־הקודש; ובה בשעה שגלוי היה וידוע, שאיש לא הכניסו לשם וזה לו ימים רבים שהוא מתהלך אך בקושי לרגל מחלת־עצבים, ואף נמצא בריחוק־מקום. ואכן הגיעו מיד לאחר־כן מכתבים ובהם הידיעה על כך, שצבאות וויטליוס הונסו על יד קרימוֹנה והוא עצמו נירצח ברומא.

כאשר נהיה לפתע־פתאום לשליט, והוא חדש במלכותו, חסרו לו כביכול סמכות והדרת־רוממות מסויימת; אך גם אלה נוספו לו עד מהרה. איש אחד מפשוטי העם, שנילקח ממנו אור עיניו, והשני חיגר ברגלו, באו לפניו בשבתו על כס־המשפט והתחננו לפניו שיחיש להם מרפא, ככל שהבטיח להם סֶראפּיס בחלום הלילה, שהעינים ישובו להיות כשהיו אם אספסיאנוס יירק עליהן והרגל תחלים אם יואיל בחסדו לגעת בה בעקבו. והוא אף כי לא האמין כלל, שהדבר יעלה בידו ולא העז משום כך לנסות אפילו לעשות זאת, נעתר לבקשת ידידיו לבצע את שני הדברים לעיני כל הנאספים, ואף הצליח בהם. אותם הימים לערך נחפרו בטיגיה אשר בארקאדיה, לפי הוראות מגידי־העתידות, ממקום קדוש כלי־תפארת עתיקים ועליהם תמונה דומה מאוד לזו של אספסיאנוס.

8

משנתעלה כך ושמו הלך לפניו, שב לרומא, ולאחר שחגג את חג־ניצחונו על היהודים^[31], הוסיף שמונה שנות קונסולט על הראשון ששימש בו לפנים. גם את משרת הקנסוֹר קיבל על עצמו, ובמשך כל תקופת שלטונו לא היה בעיניו תפקיד חשוב מזה: לחזק קודם כל את המדינה ההרוסה למחצה והמתמוטטת, ואחר גם לפארה. אנשי הצבא – הללו מתוך גבהות־לב עקב הניצחון, והללו מצער ועלבון בשל התבוסה, הגיעו למעשי הפקרות ופריצות; אך גם פרובינציות וערים חפשיות, ואפילו ממלכות לא־מעט, ערכו מריבות־מהומה אשה עם רעותה. לפיכך פיטר אספסיאנוס רבים מאנשי וויטליוס ובשאר רדה בחוזק־יד; ובאלה שלקחו חלק בניצחונו לא נהג מעולם לפנים משורת הדין, וגם את הפרסים המגיעים להם כחוק לא שילם אלא במאוחר. הוא לא החמיץ כל הזדמנות לתיקון המשמעת; וכאשר בא אליו פעם צעיר, שריח הבושם נדף ממנו למרחוֹק, ורצה להודות לו על משרת הנציב שקיבל, דחהו אספסיאנוס לא רק בהעוויה של בוז אלא גם בתוכחה חריפה: "מעדיף הייתי אילו ריח של שום היה נוסף מפיך!" – וביטל מיד את תעודת־המינוי. וכאשר ביקשו ממנו המלחים^[32], העושים את דרכם מאוסטיה ופוטיאולי חליפות לרומא ברגל, שיקבע להם סכום כלשהו כדמי נעליים, לא אמר די בזה ששילח אותם מעליו ללא תשובה, אלא פקד שמאותה שעה ואילך יעשו את סיוריהם יחפים; וכך הם עושים מאז ועד היום הזה. הוא שלל את החופש מאכיה, ליקיה, רודוס, ביזאנטיון וסאמוס, והפך אותן לפרובינציות, וכן עשה לקיליקיה, טראכֵיָה ולקוֹמאגֵיני, שהיו עד אותה שעה ממלכות שעמדו ברשות עצמן. מחמת ההתפרצויות התכופות של הברברים, הגדיל את מיספר הלגיונות שבקאפאדוקיה ומינה עליה נציב בדרגת קונסול לשעבר, במקום פרש רומי.

עקבות התבערות והחורבות הישנות כיערו את מראה עיר הבירה. אספסיאנוס הירשה משום כך לכל איש לתפוס את המגרשים הפנויים ולבנות עליהם בתים, אם בעלי המגרשים נמנעו מלעשות זאת. הוא עצמו ניגש להקים מחדש את הקאפיטוליום^[33], וראשון נתן את־ידו לפינוי ערימות־העפר, והטעין מהן קצת על כתיפיו ממש. כמו כן פתח במיפעל של חידוש שלושת אלפי לוחות־הנחושת, שאבדו בשריפת־המקדש, ולשם כך חיפש את ההעתקות בכל מקום ומקום: הלא הוא הארכיון החשוב והעתיק ביותר של הממלכה, שנשתמרו בו, מאז יסוד העיר, פקודות־הסנט והחלטות אסיפת העם על דבר בריתות, חוזים וזכויות מיוחדות שניתנו למישהו.

9

גם בנינים חדשים הקים: את היכל־השלום בקירבת הפורום ואת מקדש־קלאבדיוס^[34] האלוהי על הר קֵיליוּס, שאגריפינה החלה בבנינו, אך נירון הרס אותו כמעט עד היסוד בו. כמו כן בנה אמפיתיאטרון^[35] בלב העיר לאחר ששמע כי עוד אבגוסטוס תיכן תכנית כזאת.

המעמדות הגבוהים, שנידלדלו שורותיהם ברציחות התכופות ונפגם כבודם על ידי ההזנחה הממושכת, טיהרם אספסיאנוס והשלים מנינם על פי בדיקה מחודשת של מעמד הסנטורים והפרשים על ידי שהרחיק משם את הראויים פחות לכך וסיפח אליהם כל אדם הגון מבין יושבי איטליה וגם מן הפרובינציות. וכדי שיוודע ברבים, כי שני המעמדות אינם נבדלים זה מזה בזכויותיהם אלא במעלתם בלבד, פסק פעם בקשר לאיזו מריבה, שנפלה בין סנטור לפרש רומי, כי "לא יאה לגדף סנטורים, אך להשיב להם גידוף תחת גידוף מותר בעיני אלוהים ואדם".#

10

שורות שלימות של משפטים ניצטברו בכל מקום ומקום במידה מרובה, מאחר שהישנים נשארו תלויים ועומדים בשל הפסקת פעולות בתי־הדין, ועוד ניתוספו חדשים לרגל מהומות העתים ההן. אספסיאנוס מינה על פי גורל אנשים, שמתפקידם היה להשיב את הגזילות שניגזלו במלחמה לידי בעליהן, וליתן פסקי־דין כהוראת־שעה במשפטים בפני "חבר המאה"^[36] וגם לצמצם את מיספר המקרים ככל האפשר, לאחר שנתברר כי בעלי הדין לא היו זוכים אולי לראות בחייהם את סוף המשפט, אילו באו לסיימו בדרך הרגילה.

11

הפריצות והבזבזנות פרחו, כי לא היה מי שיעצור בהן. על פי הצעתו החליט הסנט, כי אשה שניזדקקה לעבדם של בעלים אחרים תיחשב גם היא שפחה, והמלווים ברבית לבני משפחה הסמוכים על שולחן אביהם, לא יורשו לגבות את החוב לעולם, פירושו של דבר, אף לא לאחר מות האב.

12

בשאר דברים נוח היה לבריות ומסביר־פנים, למן ראשית שלטונו ועד לסופו. מעולם לא כיסה על פשטות מצבו לפנים, אלא התפאר בה תכופות. יתר על כן, כשביקשו ליחס את מוצא בית־האב הפלאביי שלו למייסדי רֵיאטֵי ולאחד מחברי הרקולס, שמצבתו עומדת עד היום בכביש הסאלארי, לעג להם בפה מלא. לתפארת חיצונית לא נשא לבו וביום חגיגת הניצחון, משנתעייף מן האיטיות והשיעמום של התהלוכה, לא העלים דעתו על־כך ואמר: "ראוי אני ללקות על כך, שבזקנותי חמדתי לי חג־ניצחון ולא בחכמה, כאילו חייב אני זאת לאבותי או שקיוויתי לכך מעולם". אפילו את הסמכות הטריבונית ואת התואר "אבי־המולדת" לא נטל לעצמו אלא במאוחר. כמו כן ביטל גם את המנהג של עריכת חיפוּשׂים בבאים לשחר פניו, ובשעה שעוד נמשכה מלחמת־האזרחים.

13

את דיבורם החפשי של ידידיו, את עקיצותיהם של עורכי־הדין ואת עזות־פניהם של הפילוסופים נשא בסבלנות יתירה. ליקיניוס מוּקיאנוּס ידוע היה בנאפופיו, אך בטח בזכויותיו^[37] ולא חילק לאספסיאנוס את הכבוד המגיע לו, והוא התאפק מלהשיב לו אלא בחשאי, ורק עד כדי כך, שבשעה שהתאונן עליו בפני ידיד משותף, הוסיף את ההערה: "אני למצער גבר הנני בין גברים!"^[38]. כאשר סאלוויוּס ליבּראליס לימד זכות במשפט על איש עשיר והעז לומר: "מה איכפת לקיסר, אם להיפארכוּס מאה מיליון ססטרקים?" שיבחוֹ אספסיאנוס עצמו על כך. הפילוסוף הקיני דימטריוס פגשוֹ בשעת־נסיעה לאחר שנתחייב על ידו חובת גלות, ולא כיבדו בקימה ואף לא בירכהו לשלום, אלא עוד הטיח נגדו אילו דברים; אך הוא הסתפק בזה, שכינהו "כלב"^[39].

14

עלבונות ומעשי־איבה לא היה נוטר ונוקם אף במידה כלשהי. את בת אויבו וויליוס השיא לאיש ברוב פאר והדר ונתן לה גם נדוניה וסיבלוֹנוֹת. כאשר נאסר עליו בימי נירון לבוא אל החצר והיה שרוי בפחד, שאל מה עליו לעשות ולאן ילך, הראה לו איש אחד מלשכת־הקבלה^[40] את הדלת ועם זאת ציווה עליו "ללכת לעזאזל". אחר זמן ביקש הלה סליחה ממנו, והוא הגביל זעמו במלים, ולא השתמש אלא באותן מלים עצמן. רחוק היה מלבוא ולהזיק למישהו בשל איזה חשד או חשש, וכאשר באו ידידיו להזהירו שעליו להישמר מפני מֶטיוּס פּוֹמפּוֹניאנוּס, שנפוצה עליו השמועה כי חזו לו עתידות להיות קיסר, מינהו אספסיאנוס קונסול באמרו בבטחון, כי פעם יזכור לו וודאי מטיוס את הטובה הזאת.

15

לא בנקל יימצא איש חף מפשע שנענש על ידו. רק בהיעדרו או בלי ידיעתו, ועל כל פנים נגד רצונו ובגניבת־דעתו אירע כדבר הזה. הלְווידיוּס פריסקוּס בירכהו בשובו מסוריה רק בשמו הפרטי "אספסיאנוס"; וכששימש פריטור השמיט שמו מכל פקודותיו בלי להזכירו לכבוד, או גם להזכירו בכלל. אבל הוא לא כעס עליו אלא בשעה שלאחר ריב־שפתיים מתחצף הטיח בו דברים כבאדם מן השוק. וגם במקרה זה – אף־על־פי שתחילה הגלהו ואחר ציווה להוציאו להורג – רוצה היה להשאירו בחיים בכל־האמצעים ושלח שליחים שיקראו חזרה את אלה שעמדו להרגו, אלא שהודיעו לו הודעה כוזבת שכבר הומת. בקיצור, מימיו לא נהנה משפיכת דמו של אדם, ואפילו כשנהרג מישהו בדין שפך עליו דמעות והשמיע אנחות^[41].

16

הדבר האחד שבו ניתן להאשימו בצדק, הוא תאוות־הבצע. לא הסתפק במה שחידש את המיסים שגאלבה ביטלם; שהוסיף עליהם חדשים וקשים מהם; שהגדיל את המס המוטל על הפרובינציות ולאחדות אף הכפיל^[42] אותו, אלא עוד שלח ידו בגלוי בעסקי־מסחר כאלה, שאזרח פשוט היה מתבייש בהם. קנה לרוב סחורות שונות כדי למכור אותן אחר־כך בקמעונות וברווח גדול. גם לא היסס למכור את המשרות למועמדים ואת הזיכוי בדין לנאשמים, לזכאים ולחייבים כאחד. אומרים עליו, שדרכו היה להעלות את החמסנים שבנציבים למשרה חשובה יותר בכוונה לחייבם בדין לאחר שיוסיפו להתעשר; והעם אמר על כך, שהוא משתמש בהם כבספוג: בעודם יבשים נותן להם לספוג, ולאחר שספגו דים סוחטם.

יש מוסרים, שמטבעו היה חמדן ביותר ורועה־בקר אחד זקן אמר לו את הדבר בפניו. לאחר שהגיע לשלטון, התחנן לפניו אותו אדם בהכנעה, שישחררהו חינם אין כסף וכשסירב לו, קרא הזקן ואמר: "השועל יהפוך את עורו, אך לא את טבעו!". לעומת זאת יש סוברים, שאנוס היה לחמוס ולגזול משום המחסור הגדול שבאוצר־המדינה וקופת־הממשלה, כפי שהעיד בעצמו מיד בראשית שלטונו בשעה שהכריז, כי יש צורך בארבעים מיליונים כדי שהמדינה תוכל לעמוד על רגליה. דיעה זו נראית גם קרובה יותר לאמת, מאחר שבכספים הללו שרכש בצורה לא נאה ביותר, השתמש על הצד היותר טוב.

17

ביד נדיבה תמך בכל מיני בריות: השלים את החסר ברכושם של סנטורים^[43]; לקונסולים לשעבר, שירדו מנכסיהם נתן תמיכה שנתית של חמש מאות אלף ססטרקים; הקים מחדש ערים רבות בכל רחבי הארץ, ועוד היטיב מצבם לאחר שסבלו מרעידת אדמה או מתבערה, וביחוד עודד בחסדו את בעלי הכשרון והאמנים.

18

הוא היה הראשון שקבע משכורת שנתית של מאה אלף מאוצר הקיסר למורי הדיבור הלאטיני והיווני ונתן תשורות הגונות ושכר גדול למשוררים מצויינים^[44] וכן לאמנים, כגון לזה ששיפץ את הוונוּס מקוֹס ואת פסל־הענק^[45]. למכונאי אחד, שהבטיח להסיע עמודי־ענק אל הקאפיטוליום בהוצאות מועטות, העניק פרס לא קטן בעד אמצאתו אולם וויתר על ביצוע המפעל בהערה: "תרשה לי לתת פרנסה לדלת־העם!".

19

בהצגות, שבהן חנך את הבימה המחודשת בתיאטרון מארקלוס, העלה מחדש גם את השׂחקנים־המדקלמים הישנים. לשחקן הטרגדיות אַפֶלס נתן ארבע מאות אלף ססטרקים, לטֶרפּיניוּס ודיוֹדוֹרוּס המנגנים בקתרוס מאתיים אלף, לרבים מאה אלף, ולמקבלים פחות מכולם ארבעים אלף ססטרקים, מלבד זרי־זהב רבים שחולקו. גם משתאות ערך במשך כל הזמן, מהם תכופות ברוב עם ובשפע מאכלות, כדי לתמוך בסוחרי־המכולת. תשורות־כיבוד נותן היה לגברים בחג הסאטורנליה, וכן לנשים בראשון למארס^[46]. אך גם לאחר כל־זה לא סר מעליו הלעז הקודם על תאוות־הבצע. בני אלכסנדריה הוסיפו לקרוא לו בשם קיבּיוֹסאקטֵס^[47], שם כינוי לאחד ממלכיהם, שנתפרסם לגנאי ככילי גדול. ואפילו בשעת הלוויתו, כאשר פאווֹר, ראש כת־הליצנים, שהיה מחופש במסכת הקיסר, חיקה, כנהוג, את הלכותיו של הניפטר ואת דיבורו בעודנו בחיים, וקיבל את התשובה מפי הפקידים הממונים על שאלתו ששאל קבל־עם בכמה תעלה קבורתו וטכס־ההלוויה: "עשרה מיליונים ססטרקים" – פרץ בקריאה: "תנו לי מאה אלף ואחר כך השליכוני לתוך הטיבר!".

20

גיזרת גופו מוצקה היתה, איבריו איתנים וחזקים וארשת־פניו כשל איש המתאמץ לעשות צרכיו. משום זה ענה לו אחד מליצני־הדור בפיקחות יתירה, בשעה שאספסיאנוס ביקש ממנו, שיעשה גם אותו פעם לצחוק, ואמר: "אעשה ברצון את רצונך, מיד לאחר שתעשה את צרכיך!". בריאותו היתה כרגיל מצויינת, אף על פי שלא עשה דבר לשמירתה פרט לזה שהיה משפשף צווארו ושאר איבריו בתנועות קצובות באולם־המישחק^[48], ועושה יום אחד של צום מדי חודש בחדשו.

21

אורח־חייו היה לערך כזה: כשהיה קיסר היה משכים תמיד לקום, ועוד לפני עלות השחר. אחר כך קרא את המכתבים וההודעות הקצרות של הפקידים ולבסוף הניח לידידיו לבוא אליו, ועד שאלה בירכוהו לשלום נעל בעצמו את נעליו וגם לבש את בגדיו. לאחר שפסק בכל הענינים שבאו לידו נח מעסקיו במסע של טיול ולאחרונה במנוחת־הצהרים. אותה שעה שכבה לצידו אחת מפילגשיו, שלקח לו רבות במקום קיניס שמתה. מחדר־השינה עבר לרחצה ומשם לאולם־האוכל. כפי שמוסרים לא היה נוח לבריות ומסביר פנים כבאותה שעה, ואנשי ביתו היו שוקדים לנצל את הרגעים האלה כדי להביא לפניו בקשותיהם.

22

בשעת הסעודה, כבכל זמן אחר תמיד, מעורב היה עם הבריות עד מאוד, ועל דברים רבים עבר בהלצה; שכן מטבעו היה מרבה לעג וחידוד, אם כי מן הסוג ההמוני והגס, עד שלא נימנע גם מדברי־ניבול. אף על פי כן ידועים לנו גם כמה וכמה דברי־טעם, שאמרם בפיקחות יתירה, כגון אלה:

מֶסטריוּס פלוֹרוּס, קונסול לשעבר, העיר את אזנו פעם, כי מוטב לומר "פּלאוּסטרה" מאשר פּלוֹסטרה". למחרת היום ברכהו אספסיאנוס בשם "פלאוּרוּס"^[49]. שוב, כשנעתר לאשה אחת, שטענה כי נפשה כלתה באהבתה אליו, ולאחר שהביאה אל משכבו ונתן לה ארבע מאות אלף ססטרקים, שאל אותו סוכן ביתו באיזה שם יאמר לרשום את הסכום בספרי־החשבונות, ענה: "בשכר אהבה לוהטת לאספסיאנוס".

23

גם בחרוזים יווניים ידע להשתמש בשעה הנכונה, כגון שאמר פעם על איש אחד גבה־קומה ומגודל־איברים יתר על המידה:

"צעדי און יצעד, ומנוֹפף בכידוֹן מארך צל"^[50].

עבדו המשוחרר קרילוּס, שהתעשר מאוד, התחיל באחד הימים לספר, שהוא בן־חורין מלידה ושינה את שמו ל"לאכיס", כדי להשתמט מתביעות האוצר. על כך אמר אספסיאנוס:

"הוי, לאכֵס, לאכֵס!

משתמוּת, תשוב ותהיה כמקודם

אותו קֶרילוּס"^[51].

אך בראש וראשונה היפנה את חידודיו אל עסקיו המכוערים, כדי להדיח את המגונה שבהם על ידי בדיחה כלשהי ולהפוך את הענין לדבר שבצחוק. אחד מעוזריו החביבים עליו שביקש ממנו משרה לאיש אמר עליו כי אחיו הוא. אספסיאנוס דחה את בקשתו וקרא אליו את המועמד עצמו. לאחר שקיבל ממנו את הסכום, שהיתנה הלז עם ממליצו, מינה אותו למשרה בלי שהייות. כשפנה אליו אחר כך אותו מליץ־עוזר מחדש השיב: "בקש לך אח חדש; זה, שאתה חושב אותו לאחיך, שלי הוא". באחת מנסיעותיו ירד העגלון לפרזל את הפרדות, אך הוא חשד בו כי עשה זאת כדי לתת הזדמנות ושהות לבעל־דין לגשת אל הקיסר; על כן שאל אותו "כמה לקח בעד הפירזול", ודרש לעצמו חלק מן הרווח. משהוכיחו בנו טיטוס על כך שהטיל מס גם על בתי־כבוד, הגיש אספסיאנוס מטבע אחד מן ההכנסה הראשונה אל חוטמו של הבן ושאלו, אם לא נעם לו הריח, וכשענה לו בשלילה אמר: "ואף על פי שהוא בא מן השתן!". כאשר מלאכות אחת הודיעה לו, כי הוחלט להקים לו פסל־ענק בסכום גדול מכספי־הציבור, ציווה להציבו מיד ואגב הושיט את ידו הפתוחה ואמר: "הנה הבסיס כבר מוכן!". וגם כשהיה שרוי בפחד או בסכנת־מוות לא חדל להתבדח: בשעה שבין שאר אותות מבשרי־רעה נימצאו פתאום דלתות המאבסוֹליוּם^[52] פתוחות ובשמים הופיע כוכב־שביט, אמר, כי הראשון מכוון אל יוּניה קאלווינה, נצר ממשפחת אבגוסטוס, והשני אל מלך הפרתים שמגודל־שיער הוא^[53]. וכאשר תקפתו בפעם הראשונה מחלה אמר: "אוי לי, דומני שאני הולך ונהפך לאֵל!"^[54].

24

בשעה ששימש קונסול בפעם התשיעית^[55] באו עליו התקפות קלות בימים שעשה בקאמפאניה. מיד שב לרומא ומשם פנה לקוּטיליי^[56] ולאחוזתו ברֵיאַטֵי, במקום שנוהג היה לבלות את הקיץ בכל שנה ושנה. כאן הוסיפה מחלתו להציק לו ועוד גרם היזק לקיבתו על ידי שתייה מופרזת של מים קרים. אף על פי כן מילא תפקידיו בהנהגת המדינה כדרכו מאז, ואף קיבל את הצירים בשכבו במיטה. והנה בא לו שילשול פתאומי, שהחלישו עד אפיסת־הכוחות. אז אמר: "קיסר חייב למות בעמדו על רגליו!" ובעודו מתאמץ להזדקף, גווע בזרועות התומכים בו ביום העשרים ושלושה ליוני, חודש אחד ושבעה ימים לאחר שמלאו לו שישים ותשע שנים.

25

דעת הכול היא, שאספסיאנוס מובטח היה במזלו ובמזל ביתו. ועל אף כל מעשי־הקשר שקשרו נגדו בלא הפסק יכול היה לומר בסנט ברוב העזה, כי בניו יירשו את מקומו או שלא יירשנו שום איש. אומרים, שפעם חלם חלום ובו ראה מאזנים שהועמדו באמצע הפרוזדור בבית הפלטין וכפּוֹתיהם שקולות זו כנגד זו; בכף האחת עמדו קלאבדיוס ונירון, ובשניה – הוא ובניו. והחלום לא כיזב, כי אלה ואלה מלכו אותו מיספר השנים^[57].

הערות שוליים

1. גאלבה, אוֹתוֹ, ווויטליוס.
2. ראה: דומיטיאנוס, פרק 10 ואילך.
3. בארץ הסאבּינים, היום ריאֶטי.
4. מכס שהוטל על סחורות יבוא ויצוא בנמלים וגם בדרכים, בסך 1/40 של ערך הסחורה, כלומר ½2 אחוזים.
5. בצפון ארץ הסאבינים, היום Norcia.
6. באוּמבּריה, היום Spoleto.
7. שנת 9 לסה"נ.
8. עיר באֶטרוּריה.
9. של המעמד הסנטורי, כדי שיזכה במשרות גבוהות.
10. ברומית: anteambulo: עבד שהיה מהלך לפני אדוניו ומפנה לו דרך ברשות־הרבים.
11. קאליגולה.
12. לפידוס וגיטוליקוס; ראה קלאבדיוס פרק 9.
13. אנטוניה הצעירה, אמו של קלאבדיוס קיסר.
14. ראה עליו: קלאבדיוס פרק 28.
15. Isle of Wight.
16. שנת 51 לסה"נ.
17. השווה: יוסף, מלחמות VI, 5, 4 וגם: Tacitus, Histor., V, 13. אבות הכנסיה הנוצרית הרבו לנצל את הדברים האלה ולהסבם אל ישו הנוצרי. ראה למשל: Eusebius, Histor. Eccles. III, 8.
18. גסיוּס פלוֹרוּס.
19. קסטיוּס גאליוּס.
20. שישאף לשלטון.
21. במצור יודפת, ראה יוסף, מלחמות, III, 7, 22.
22. היד המסמלת את הכוח והשלטון; פרשות הדרכים שימשו גם מקום להטיל בהן כל מיני אשפה.
23. הכוונה כמובן ליוסף בן מתתיהו, והמאורע מסופר גם בספרו, מלחמות III, 9, 8 ובמקורות תלמודיים.
24. השווה: יוסף. מלחמות IV, 10, 6.
25. בן אחיו של הפילוסוף פילון; לאחר שהמיר דתו היה נציב ביהודה מ־48–46, במצרים מ־70–66.
26. לפי יוסף, מלחמות IV, 10, 6 נישבעו קודם הצבאות בא"י.
27. נציב סוריה. השווה: יוסף, מלח' שם.
28. מלך בשנים 78–51; שלח נזר־זהב לטיטוס לרגל כיבוש ירושלים. ראה: יוסף, מלחמ' VII, 5, 2.
29. היא אלכסנדריה, עיר הבירה והנמל הצבאי החשוב.
30. שמו ניגזר ממלה יוונית, שפירושה: מלך, וגם זה נחשב לו לאספסיאנוס לסימן טוב.
31. תיאור מפורט במלח' VII, 5, 4: וראה גם להלן בפרקים על טיטוס ודומיטיאנוס.
32. ניראה, שהכוונה כאן לאותם משמרות מכבי־האש שקבע קלאבדיוס בשעתו בשני המקומות האלה; השווה: קלאבדיוס, פרק 25.
33. שנישרף על־ידי וויטליוס; ראה שם פרק 15.
34. השווה: קלאבדיוס, פרק 45.
35. שנקרא קוֹלוֹסיוּם על פי מידותיו הכבירות והמפליאות עיני המסתכל עוד בימינו.
36. חבר־שופטים מורכב לכתחילה מ־105 שופטים (אחר כך עלה מספרם), שדן בעיקר בדיני קנין וירושה.
37. השווה פרק 6 לעיל.
38. רמז לפריצות־דרכיו של מוקיאנוס, כנ"ל.
39. יש סוברים, שהאסכולה הפילוסופית הקינית קיבלה את שמה מן המלה היוונית κύωѵ = כלב, מפאת חייהם של בני הכת, הדומים בפשטותם הגסה לשל כלב, וכאן העוקץ שבכינוי.
40. ממנה ניתנו הרשיונות לבוא לראות את הקיסר.
41. על פי מעשיו ביהודה אנו מקבלים ממקורותינו תמונה אחרת מאספסיאנוס, אלא שיש לזכור, שלא היחס לבני רומא באותו זמן, כיחס אל בני עמים זרים ואויבים.
42. כגון מס־הגולגולת שהטיל ביהודה; ראה יוסף, מלח' VII, 6, 6.
43. מאז ימי אבגוסטוס מיליון ומאתיים אלף ססטרקים.
44. כגון יוספוס פלאוויוס; ראה חיי יוסף 76.
45. של נירון, מעשה ידי זנוֹדוֹרוֹס. פּסל וונוס הניזכר הוא של פרקסיטלס.
46. בחג ה"מאטרוֹנאליה", חגן של נשי רומא, דומה לחג הסאטורנליה.
47. שפירושו מוכר דגים מלוחים; חריפותם של בני אלכסנדריה מפורסמת היתה בימים ההם.
48. Sphaeristerium: אולם למישחק בכדור (sphaera), שהיה קיים ליד כל בית־מרחץ גדול.
49. Plaustra = מרכבות; אספסיאנוס ביטא זאת כנראה בניב הנהוג בארץ־מולדתו הסאבּינית ובפי ההמון בכלל. תשובתו קולעת גם מפני ש־ flaurus מקורו ביוונית ופירושו: ריקא, חסר־ערך.
50. הומרוס, איליאס 213, VII.
51. החרוזים – בשינויים – הם משל מנאנדר. היות ורכושו של משוחרר שמת בלא בנים עבר אל פטרונו־משחררו, רצה אספסיאנוס לומר לבעל־דברו, כי ירד לסוף דעתו בבואו לשנות את שמו, אבל הדבר לא יעלה בידו.
52. קבר־המשפחה המפואר של בית־אבגוסטוס.
53. ואילו אספסיאנוס עצמו קרח היה.
54. הסנט נוהג היה להעלות את קיסרי רומא לאחר מותם למנין האלים.
55. שנת 79 לסה"נ.
56. עיר סאבּינית עתיקה, מפורסמת במעינות־המרפא שלה. היום: Coutiglione.
57. נירון וקלאבדיוס מלכו יחד 27 שנים וכך מלכו אספסיאנוס ושני בניו.