חיי שנים עשר הקיסרים/אותו
אותו
[עריכה](מארקוס סאלוויוס אותו)
1
[עריכה]אבותיו של אוֹתוֹ מוצאם מן העיירה פֶרֶנְטיוּם, ממשפחה עתיקה ונכבדה שנתייחסה על שרי אֶטרוּריה. אבי־אביו מארקוס סאלוויוּס אוֹתוֹ, היה בן פרש רומאי, אך אמו באה ממוצא שפל, ואולי לא היתה בת־חורין אפילו. הוא היה לסנטור בחסדי ליוויה אבגוסטה, שבביתה גדל, אך לא עלה בדרגה אלא עד למעלת פריטור.
אביו, לוקיוס אוֹתוֹ, שמצד אמו היה בן למשפחה מפוארת וקרובים רבים וחשובים לו, היה חביב מאוד על טיבריוס קיסר והיה דומה לו בקלסתר פניו במידה כזאת, שרבים חשבוהו לבן הקיסר. במשרות־הכבוד שבעיר הבירה, בנציבות באפריקה, ובתפקידים צבאיים מיוחדים[1] שימש בקפדנות יתירה. באיליריקום העז להוציא להורג חיילים אחדים, שמתוך חרטה על שנתנו ידם למרד קאמילוּס רצחו את קציניהם כמחוללי הבגידה בקלאבדיוס[2]; ועשה זאת לפני מושב המיפקדה ובנוכחותו, אף־על־פי שידע כי על אותו מעשה עצמו העלה אותם קלאבדיוס בדרגה. במידה שגדלה תהילתו בשל המעשה הזה, אבד חינו בעיני הקיסר; אולם במהרה רכש לו אותו מחדש בגלותו מזימותיו של פרש רומאי, שנודעו לו מפי עבדים שמסרו, כי הוא מתכונן לרצוח את קלאבדיוס. גם הסנט העניק לו כבוד בלתי־רגיל ביותר בהחליטו להעמיד לו פסל בפלטין; וגם קלאבדיוס סיפחהו אל מנין הפאטריקיים והיללוֹ אותה שעה בתשבחות גדולות בנאום, שבו אמר בין שאר הדברים: "זהו גבר, שלא הייתי מאחל לי בנים טובים ממנו". מאַלְבִּיָה טֶרֶנְטִיָה, שהיתה אשה מיוחסת, נולדו לו שני בנים: לוקיוס טיטיאנוס, והצעיר ממנו מארקוס, שקיבל את שם הכינוי של אביו[3]. גם בת היתה לו, שמיד בהגיעה לפרקה אירש אותה לדרוסוס, בנו של גרמאניקוס.
2
[עריכה]הקיסר אוֹתוֹ נולד ביום העשרים ושמונה באפריל בשנת הקונסולט של קאמילוּס ארוּנטיוּס ודומיטיוס אהנובּארבּוּס[4]. משחר נעוריו היה בזבזן והולל במידה כזאת שתכופות היה אביו מייסרו במלקות. מספרים כמו כן שנוהג היה לשוטט בלילה, לתפוס כל איש חלש או מבוסם שפגש בדרכו, להניחו על גבי מעיל פרוש ולטלטלו באוויר. אחרי מות אביו העמיד פני אוהב לגבי משוחררת אחת בעלת השפעה בחצר, כדי שיזכה מלפניה ביתר חן וחסד, ואף על פי שהיתה כבר באה בימים וכמעט בלה. בעזרתה התקרב אל נירון ועד מהרה תפס את המקום הראשון בין ידידי הקיסר, ביחוד בשל הדמיון שבאופים של שניהם; וכפי שמספרים גם בשל יחסי־זנונים הדדיים. והשפעתו היתה גדולה כל כך, שלאחר שקיבל פעם סכום עצום מידי קונסול לשעבר, שנתחייב בדין באשמת סחיטת־כספי, ועוד קודם שהשיג לו את החנינה הסופית, לא היסס מלהכניסו לסנט, כדי שיביע את תודתו על החזרתו[5].
3
[עריכה]הוא היה יועצו ואיש־סודו של הקיסר בכל דבר וביום שהועיד בו נירון את רצח אמו, הזמין את שניהם למשתה מפואר ביותר, כדי להוציא כל חשד מלבה. וכך נמסרה לידו זמנית פופיאה סאבינה, שהיתה אז עדיין אהובתו של נירון, לאחר שנחטפה מבעלה, ונישאה לו למראית־עין; אך הוא לא הסתפק בזה שהדיחה, אלא נתמלא אליה תאווה במידה כזאת, שלא יכול לשאת בשוויון נפש את נירון כמתחרהו. על כל פנים רווחת הדעה שמלבד זה שלא נתן כניסה לביתו לאנשים שנשלחו אליו לקחתה, הרי גם בפני נירון עצמו סגר את הדלת, כשהלז עמד פעם לפני הדלת והשמיע לשווא תערובת דברי איומים ותחנונים בדרשו ממנו את החזרת ה"פיקדון". כתוצאה מכך בוטלו נישואיו, והוא עצמו הורחק באמתלה של מסירת הנציבות בלוסיטאניה לידיו. ונירון הסתפק בכך משום חשש, שכל הקומדיה הזאת תתפרסם על ידי מתן עונש חמור מזה. אף על פי כן נודע הדבר עד מהירה מתוך החרוזים האלה, שנפוצו ברבים:
על מה הוּגלה אותו בכבוד מדומה כי תשאלו,
דעו כי לאשתו שלו התחיל להיות מנאף.
בפרובינציה זו משל כקויסטור עשר שנים, במתינות ובנקיון־כפים יוצאים מגדר הרגיל.
4
[עריכה]כאשר ניתנה לו סוף־סוף ההזדמנות לנקמה, היה אוֹתוֹ הראשון שנתחבר אל נסיונותיו של גאלבה, ובאותה שעה החל גם הוא לטפח תקווה להגיע לשלטון, וזו נתחזקה גם לרגל מצב הענינים, אך עוד הרבה יותר עקב הבטחתו של התוכן סֶלבקוּס[6]. זה הבטיח לו פעם כי יאריך ימים אחרי נירון, ועתה בא מרצונו הטוב ובאופן בלתי צפוי וחזר והבטיח לו כמו כן כי בקרוב יהיה קיסר. לפיכך לא הזניח כל אפשרות לעשיית־טובות או לגמילות־חסד לגבי כל איש ואיש. כל אימת שאֵרח את הקיסר לסעודה, חילק מטבע־זהב לכל אחד מגדוד שומרי הראש, ובאותה מידה השתדל לרכוש את לב החיילים, כל אחד על פי דרכו; וכאשר בחר בו אדם אחד כשופט־בורר בריבו עם שכינו על חלק מגבולו, קנה את כל הקרקע והעמידו לרשותו; וכך לא היה עוד אדם שלא חשב, ואף אמר בגלוי, כי הוא לבדו ראוי לרשת את הקיסרות.
5
[עריכה]הוא קיווה כי גאלב יאַמצהו לבן וציפה לזה מיום ליום. אולם כאשר העדיף את פיסו על פניו ותוחלתו ניכזבה, שם פניו אל השימוש בכוח. לכך זירזוהו מלבד הצער שבלב, גם גודל חובותיו. שכן אומר היה בגילוי־לב, כי לא יוכל להתקיים אלא כקיסר, ואין בכך הבדל, אם יפול בשדה הקרב בידי האויב, או בבית־המשפט בידי נושיו. ימים אחדים קודם לכן סחט מאת אחד מעבדי הקיסר מיליון ססטרקים בשכר משרת סוכן שהשיג בשבילו ובסכום מיצער זה ניגש למפעל הגדול. תחילה גילה את הענין לחמישה מאנשי חיל־המשמר, אחר כך לעשרה אחרים, לאחר שכל אחד מן הראשונים הביא שנים־שנים חדשים. לכל אחד מאלה שילם עשרת אלפים ססטרקים והבטיח להם עוד חמישים אלף. אלה עוררו אחרים, אך לא רבים ביותר, כי בטוחים היו בהחלט, שבשעת המעשה עצמו יצטרפו אליהם רבים.
6
[עריכה]מיד אחרי האימוץ נשא את נפשו לכבוש את המחנה ולתקוף את גאלבה בשעת סעודת הערב בפלטין. אבל לתכנית הזאת עמד מכשול בדרך, כי היה מן הצורך להתחשב בפלוגה שעמדה אותה שעה על המשמר, שלא להגביר את השנאה שרבצה עליה, מאחר שאותה פלוגה עצמה שימשה בשמירה גם בשעת רצח גאיוס וגם בשעת הבגידה בנירון. זמן־הביניים שעבר עד המעשה[7] אבד בגלל אותות מבשרים רעה ואזהרותיו של סלבקוס. לבסוף כשהגיע היום המיועד הזהיר את הקושרים שימתינו לו בפורום, בקרבת מקדש סאטוּרנוס, ליד אבן־המיל המוזהבת[8], ובעצמו השכים לברך את גאלבה ונתקבל בנשיקה כרגיל; אף נכח בשעה שהקיסר הקריב את קרבנו ושמע את נבואות מגיד־העתידות. אחר כך הודיע לו משוחרר אחד, כי "האדריכלים באו" – זה היה האות המוסכם – והוא הסתלק בתואנה, כי "עליו לראות איזה בית העומד למכירה" ומיהר דרך השער האחורי של הפלטין אל המקום המיועד. אחרים אומרים, שהעמיד פנים כי קדחת תקפתו וביקש את אלה שעמדו בקירבתו שימסרו התנצלות זו במקרה שישאלו עליו. אחר מיהר והתחבא בתוך אפיריון של נשים ואץ אל המחנה; כשנחלשו נושאי האפיריון ירד והתחיל לרוץ, אף נתעכב בגלל נעלו שהותרה רצועתה, עד שלבסוף סילקו מלוויו את כל ההשהיות בהרימם אותו על כתפיהם; כל הנוכחים בירכוהו כקיסר והגיע עד למשכן המיפקדה בתוך תרועות מזל־טוב ובין חרבות שלופות; וכל שפגשהו בדרך נצטרף אליו כאילו היו גם הקושרים והמשתתפים במעשה. משם שלח אנשים לרצוח את גאלבה ואת פיסו, וכדי לקנות את לב החיילים על ידי הבטחות, הכריז באסיפתם לא־פחות ולא־יותר אלא שיחשוב לרכושו רק זה בלבד שהם ישאירו לו.
7
[עריכה]אחרי כן, בהתקרב אותו יום לקיצו, ניכנס לסנט ותיאר בנאום קצר, כיצד נחטף כביכול ברחוב והוכרח בכוח לקבל עליו את השלטון, שעתיד הוא לשאת בו בהתאם לרצון כולם; מכאן בא אל הפלטין. וכאשר ההמון השפל קרא לו, עם שאר מחמאות המברכים והמחנפים, בשם נירון, לא הראה כל סימן של דחיה, כי אם להפך, הוסיף – כפי שמסרו רבים – לתעודותיו ולמכתביו הראשונים, ששלח אל אחדים מראשי הפרובינציות, גם את הכינוי נירון. על כל פנים הרשה להקים מחדש את פסליו ואנדרטאותיו של נירון, אף השיב על כנם את הפקידים והמשוחררים שלו, והדבר הראשון שחתם עליו בסמכותו החדשה היה הפקדת חמישים מיליון ססטרקים לסיום בנין בית־הזהב. אומרים שבאותו לילה ניבעת משנתו והשמיע אנחות עצומות, ואלה שמיהרו אליו מצאוהו שוכב על הארץ לפני מיטתו ומבקש לפייס את נשמת גאלבה בכל מיני דרכי־כפרה, כי חלם שנשמתו היא שהחרידתו והשליכתו ארצה; ולמחרת היום בשעת ניחוש־העתידות נתחוללה סערה והוא נפל נפילה קשה, במלמלו אל עצמו תוך כדי כך: "וכי מה ראיתי לחלל בחליל הגדול?"[9].
8
[עריכה]באותו זמן בערך נשבעו הצבאות אשר בגרמניה שבועת אמונים לוויטֶֶליוס. כאשר נודע לו הדבר, הציע בסנט שישלחו מלאכות שתבאר לוויטליוס כי כבר בחרו בקיסר ותייעץ לו לשמור על השקט והאחווה. יחד עם זה הבטיח על ידי אנשי ביניים ובמכתבים לוויטליוס חלק בשלטון והציע לו את עצמו כחתן. אבל כאשר המלחמה היתה כבר מחוץ לגדר של ספק והחיילות על מצביאיהם, שוויטליוס שלח לפניו, התקרבו ובאו, הכיר את רחשי לבם ונאמנותם של חיילי המשמר, שהביאו כמעט לידי רצח כל המעמד הסנטורי. הפקודה ניתנה להעביר נשק בידי חיילי הצי ולהסיעו באניות[10]. כאשר הוציאו את הנשק הזה לפנות ערב ממחסן־הנשק של המחנה, קם בלב חיילים אחדים החשד, שיש כאן בגידה, ואלה עוררו מהומה; אז רצו כולם בבת אחת בלי שיעמוד איש בראשם, אל הפלטין ודרשו מוות לסנטורים. ואחרי שהיכו אחור את הטריבונים שניסו לעצור בעדם, וגם הרגו אחדים מהם, התפרצו כפי שהיו, מלוכלכים בדם, לתוך אולם האוכל, בחקרם לדעת היכן הקיסר, ולא חדלו מכך אלא לאחר שראוהו בעיניהם.
את מסע המלחמה התחיל במרץ אבל מתוך פזיזות, בלי לשים לב גם לענינים שבאמונה, אלא דווקא בזמן שהמגינים הקדושים[11] הוצאו כבר אך עוד לא ניגנזו, דבר שנחשב מאז ומקדם לאות מבשר רע, וביום שבו התחילו מעריצי אֵם־האלים[12] לקונן ולבכות; ועל כל אלה עוד היו הניחושים מבשרים רעות: כי הנה הקרבנות ששחט לכבוד דִיס, אבי שאוֹל, עלו יפה, בה בשעה שבקרבן כזה רצויים דווקא קרביים המבשרים את ההפך מזה. אך יצא לדרכו נתעכב לרגל שיטפון הטיבר, וליד אבן־המיל העשרים מצא את הדרך חסומה בפניו על ידי בנינים שנהרסו.
9
[עריכה]ומתוך אותה קלות־דעת החליט להביא את הקרב לידי הכרעה מהירה ככל האפשר, אף על פי שלאיש לא היה כל ספק בדבר כי מן הצורך הוא להאריך את המלחמה, באשר האויב נמצא במצוקה מפני הרעב והמקום הבלתי־נוח של מחנהו. יתכן שעשה זאת מחוסר סבלנות לשאת במתיחות הממושכת, ובתקווה שעוד לפני בואו וויטליוּס יעלה בידו להכותם מכה ניצחת; או אולי משום שלא יכול לעמוד בפני ההתלהבות, שבה דרשו חייליו לצאת למלחמה. הוא עצמו לא השתתף בשום קרב ונישאר יושב בבריקסֵלוּם[13]. בשלושה קרבות ניצח, ואם אמנם בינוניים, אחד ליד האלפים, עוד אחד בקרבת פְּלַקֶנְטְיה[14] וב"בית־קאסטוֹר", כפי שקוראים לאותו מקום; אך באחרון, ובגדול שבהם, נוצח ליד בֶּטְרִיאַקוּם[15], ובמירמה. עוררו תקווה למשא ומתן, וכאשר יצאו חייליו לשם קביעת תנאי השלום, הוצרכו פתאום להלחם בלי שציפו לכך, בעצם הרגע שברכו איש את רעהו לשלום. מיד תקף אותו הרצון למות, בעיקר מתוך בושה, כפי שרבים משערים בצדק, כי לא רצה להוסיף ולהחזיק בשלטון בסכנה גדולה כל כך לאבדן רכוש וחיי אדם, ולא מתוך יאוש כלשהו, או אי־אמון בחיילותיו. שכן חיל המילואים, ששמר אתו לעת צרה, היה אז עדיין שלם, וצבאות נוספים באו לעזרתו מדאלמאטיה, פּאנוֹניה ומוֹיסיה ואף אלה שנוצחו לא היו נדכאים עד כדי כך שלא היו מוכנים לכל סיכון, מרצונם ואף בלי עזרה, כדי לנקום את חרפּת המפלה.
10
[עריכה]אבי, סוִיטוֹניוּס ליטוּס, השתתף במלחמה הזאת כטריבון צר־הפסים[16] עם הליגיון השלושה־עשר. נוהג היה לספר תמיד אחרי כן, כי אוֹתוֹ בהיותו עוד אזרח רגיל מתעב היה מלחמת־אזרחים, ועד כדי כך שאם מישהו הזכיר בשעת משתה את גורלם של ברוּטוּס וקאסיוּס, תקפתו רעדה; ולא היה בא לידי התנגשות עם גאלבה, אילו לא היה בטוח כי אפשר לעשות את הדבר בלא מלחמה. לשים קץ לחייו לאחר אותו קרב הגיע על ידי הדוגמה, שהראה לו חייל פשוט: הוא בא והודיע לו על תבוסת הצבא; וכאשר איש לא האמין לדבריו, אלא האשימוהו בשקר ובמורך־לב, כבורח מן המערכה, נפל על חרבו לרגלי אוֹתוֹ. ואבי סיפר, כי אוֹתוֹ משראה את הנעשה הכריז בקול ואמר, כי לא יוסיף עוד להביא סכנה על אנשים כאלה, אשר שירתוהו בנאמנות כזאת!
לפיכך היה מדבר על לב אחיו ובן־אחיו ועל לב כל אחד מידידיו, שידאגו איש לשלומו כפי שיוכלו, ולאחר שחיבקם ונישק להם, שלח את כולם מעליו. אחר כך התבודד במקום־סתר וכתב שני מכתבים: מכתב־תנחומים לאחותו, ועוד מכתב שבו הפקיד את גופתו ואת זכרונו בידי מסאלינה, אלמנת נירון, שחשב קודם לקחתה לאשה. לאחר־זה שרף את כל מכתביו, כדי שלא יביאו סכנה או נזק למישהו עם הניצחון. גם כסף חילק למשמשיו ככל שהיו האמצעים בידו.
11
[עריכה]וכך בהיותו כבר מוכן למות, לאחר שעשה את הכנותיו, הרגיש מתוך המהומה שקמה בינתיים, כי האנשים שהתחילו להתחמק ולעזוב את המקום, ניתפסו והושמו במעצר כבורחים. אז אמר: "אוסיף לחיות עוד את הלילה הזה!" – אלה היו דבריו מלה במלה – ואסר להשתמש בכוח נגד מישהו. עד שעה מאוחרת היה חדר השינה שלו פתוח לרווחה וניתנה האפשרות לבוא אליו לכל שרצה בכך. אחרי כן השקיט צמאונו בשתית מים קרים, לקח בידו שני פגיונות ולאחר שבחן את חודו של כל אחד, הניח את האחד מתחת לכר ויישן שינה טובה ליד דלתיים סגורות. משנתעורר לבסוף לפנות בוקר דקר עצמו דקירה אחת תחת חזהו השמאלי, וכאשר התפרצו אליו האנשים לשמע אנחתו הראשונה, כיסה וגילה לפניהם את הפצע חליפות והוציא את נשמתו. חיש־מהר קברוהו, כפי שציווה, בשנת השלושים ושמונה לחייו וביום התשעים וחמישה לממשלתו.
12
[עריכה]לא תוארו ולא הליכותיו התאימו לגדולת־נפש כזו מכל וכל. מספרים, שקומתו היתה בינונית, רגליו חלשות ועקומות, אלא שבהידור גופו דומה היה לאשה כמעט. מורט היה שערות גופו, ובגלל מיעוט שער־ראשו חבש פיאה נכרית הדוקה היטב, עד שאיש לא יכול להבחין בכך. גם את פניו נהג לגלח יום־יום והיה ממרח אותם בלחם שרוי במים ועוד מראשית צמיחת זקנו עשה זאת, שלא יגדל לו הזקן. היה משתתף תכופות בפולחן־איסיס גלוי לעין כל ולבוש בגדי־בד כדת. וזאת היתה הסיבה, לפי דעתי, שמותו שלא התאים כלל לחייו, עורר השתוממות יתירה. רבים מן החיילים, שהיו נוכחים שם, נשקו ברוב בכי את ידיו ורגליו בשכבו, קראוהו בקילוס "האמיץ באנשים, היחיד בקיסרים" ומיד ובו במקום, לא רחוק מן המוקד, שלחו יד בנפשם. גם רבים מאלה, שלא היו נוכחים שם, משקיבלו את הידיעה, אחזו בחרב והרגו מרוב צער איש את רעהו. לבסוף היו מרבית אותם הבריות, שבחייו שׂטמוהו ביותר, משבחים אותו בפיהם אחר מותו, עד שהכריזו עליו ברבים, כי סילק את גאלבה לא כדי שימשול תחתיו, אלא משום שביקש לחדש את הקהיליה ואת החופש.
הערות שוליים
[עריכה]- ^ מלבד הפקידים הגבוהים, מפקדי הצבא הרגילים ונציבי הפרובינציות קיבלו גם אנשים פרטיים לתפקידים מיוחדים זכות־פקוד מלאה ובלתי מוגבלת.
- ^ ראה: קלאבדיוס פרק 13 ופרק 35.
- ^ אותו.
- ^ שנת 32 לסה"נ.
- ^ חייבים בסחיטת כספים נידחו משורות הסנט עוד בפקודת יוליוס קיסר (ראה שם, פרק 43).
- ^ אצל טאקיטוס שמו פּטוֹלמאוּס (תלמי).
- ^ מאימוץ פיסו ועד הרצח עברו ארבעה ימים.
- ^ עמוד שהותקן על־ידי אבגוסטוס בפורום, ולוחות מוזהבים היו תלויים עליו.
- ^ פתגם יווני על המקבלים עליהם דבר, שהוא למעלה מכוחם.
- ^ לא מובן במקור.
- ^ שנים עשר מגינים קדושים, שהוכנו לפי האגדה בידי המלך נומה והוקדשו למארס, ובחודש מארס היו מעבירים אותם בתהלוכה חגיגית בחוצות העיר, אחר מחזירים אותם למקומם.
- ^ קיבלה, ראה עליה: אבגוסטוס פרק 68; טיבריוס פרק 2, ובהערות שם.
- ^ עיר קטנה באיטליה הצפונית, על גדות הנהר פּוֹ.
- ^ עיר קטנה באיטליה הצפונית, היום Piacenza.
- ^ עיירה קטנה בין וורוֹנה וקרמוֹנה.
- ^ כלומר, שהיה ממוצא פלביי, שכן הפס הרחב בשולי המעיל היה זכותם של הטריבונים בני־האצילים בלבד.