חיי שנים עשר הקיסרים/אוגוסטוס

ספר שני: אַבְגוּסְטוּס הָאֱלֹהִי

(קיסר אוקטאביַנוס אבגוסטוס)

1

ראיות רבות מוכיחות, כי בית־האב האוקְטַבִיַנִי היה מן החשובים ביותר בימי קדם בעיר וֶלִיטְרֵי^[1]; כי מאז ומקדם ניקרא רחוב אחד בחלק המיושב ביותר שבעיר על שם אוקטביוס, וכמו כן מראים היו שם מזבח, שהוקדש על ידי אוקטביוס. אוקטביוס זה היה מנהיג־הצבא במלחמה על עם שכן, ובשעה שעמד והקריב קרבנו למַארס הודיעו לו פתאום על האויב שפרץ לארץ; מיד חטף את הקרביים הצלויים־למחצה מתוך האש, ביתרם לקרבן, יצא למלחמה ואף חזר כמנצח. מאז קיימת היתה תקנת־הקהל שלפיה הוחלט, כי גם להבא יקריבו את הקרביים למארס בצורה זו וּשאר חלקי־הקרבן יימסרו לבני אוקטביוס.

2

אותו בית־אב ניספח אל הסנט על־ידי המלך טארקוויניוס פריסקוס בין בתי־האב נחותי־הדרגא^[2], אך לאחר זמן העביר אותו סֶרְבִיוּס טוּלְיוּס לשורות בתי־האב הפאטריקיים. בהמשך הימים חזרו ונצטרפו למעמד הפְלבֶּיִי ורק כעבור זמן רב שבו אל שורות הפאטריקים על ידי יוליוס האלוהי. גאיוּס רוּפוּס היה הראשון בבית־אב זה, שקיבל משרה גבוהה על פי בחירת־העם. הוא היה קְוֵיסְטוֹר ושני בנים נולדו לו, גְנֵיוּס וגָאיוּס, שעליהם נתייחסו שתי משפחות האוקטביים, השונות בגודלן זו מזו; שכן גניוס וכל צאצאיו אחריו שימשו במשרות הגבוהות ביותר, ואילו גאיוס וזרעו, אם ברצון הגורל ואם מרצון עצמם, נישארו במעמד־הפרשים עד לאביו של אבגוסטוס. אביו־זקנו של אבגוסטוס שירת במלחמה הפונית השניה^[3] בסיקיליה כטריבון צבאי בפיקודו של אֵימִילִיוּס פַּאפּוּס. אבי־אביו הסתפק במשרות עירוניות והגיע לשׂיבה טובה בעושר רב ובמנוחת־הנפש. אבל כל אלה הם דברי אחרים; אבגוסטוס גופו אינו מספר^[4] אלא זו בלבד, שמוצאו ממשפחת־פרשים עתיקה ואמידה, שבה היה אביו הראשון שהגיע למעלת סנטור. מַארְקוס אַנְטוֹנְיוּס מעליל עליו, שאביו־זקנו היה עבד משוחרר, עושה־חבלים ממחוז תוּרִיאי ואבי־אביו שולחני. יותר מזה לא מצאתי דבר על־אודות אבותיו של אבגוסטוס מצד אביו.

3

אביו, גאיוס אוקטאביוס, זכה עוד משחר־נעוריו לעושר ולכבוד רב, ותמהני שיש כאלה שכתבו כי גם הוא היה שולחני, או עוד יותר מזה: אחד ממחלקי כספי־השוחד בשעת המסחר בקולות־הבוחרים בשדה־מאַרס. שהרי נתחנך בעושר ורווחה ועל־נקלה זכה במשרות־כבוד, ואף שימש בהן על הצד היותר טוב. אחרי הפריטוּריה נפלה לו בגורל מקידוניה כפרובינציה. בדרכו לשם השמיד את השרידים הנעים והנדים של כנופיות ספארטאקוס וקאטילינה, שהחזיקו בשדות תוּריאי. לתפקיד זה מינה אותו הסנט במיוחד. בפרובינציה שלט ביושר ובתקיפות כאחד; וכאשר הניס את הבֶסים ואת התראקים בקרב גדול, הוכיח בה־בשעה יחס כזה לגבי בעלי־הברית, שמארקוס קיקרוֹ במכתביו, שנתקיימו בידינו, מוכיח את אחיו קוינטוּס, ששימש אותם הימים פּרוֹקֹונסוּל באסיה^[5] ולא זכה לשם טוב כל־כך, ומעוררו לשאוף ליחסי־אחווה עם בעלי־הברית כדוגמת שכנו אוקטביוס.

4

בשובו ממקידוניה מת מיתה חטופה, קודם שהיה סיפק בידו להעמיד עצמו לבחירה כקונסול, והניח אחריו את ילדיו: אוֹקְטַאבְיָה הבכירה, שילדה לו אַנְכָארְיָה אוקטביה הצעירה ואבגוסטוס ילדי אַטְיָה, היא בת מארקוס אַטְיוּס בַּאלְבוּס ויוּלְיָה, אחות יוליוס קיסר. בּאלבּוס מצד אביו היה מיוצאי אַרִיקיָה^[6] ומשפחתו הציגה לראווה פסלי סנטורים רבים^[7]. מצד האם קרוב היה קרבת־בשר לפוֹמפּיוּס הגדול, ולאחר ששימש בפריטוּרה, היה חבר בוועדת־העשרים, שחילקה את המישור הקאמפאני לעם על פי חוק־יוליוס^[8]. ואילו אנטוֹניוּס זה, שנזכר לעיל, מטיל דופי גם במשפחת אמו של אבגוסטוס וטוען נגדו, כי אביו־זקנו מוצאו היה מאפריקה והיתה לו פעם חנות־של־בשׂמים, אחר כך טחנת־קמח בעיר אריקיה; וקאסיוס מפּארמה^[9] מספר עליו באחד ממכתביו, שלא זו בלבד שהיה נכדו של טוחן, אלא גם נכדו של חלפן, וכותב בזה הלשון: "הקמח בא לה לאמך מן הטחנה הדלה באריקיה, שהשולחני מנֶרוּלוּם^[10] לָש אותו, בידיו המזוהמות ממעות קטנות, לככרות־לחם".

5

אבגוסטוס נולד בשנת הקונסולט של מארקוּס טוּליוּס קיקרוֹ וגאיוּס אנטוֹניוּס^[11], ביום העשרים ושלושה בספטמבר, זמן־מה קודם זריחת החמה, ברובע הפאלאטיני ליד "ראשי השוורים", מקום שם עומד כיום המקדש על שמו, שניבנה זמן־מה לאחר מותו. כפי שכתוב בדינים־והחשבונות מישיבות הסנט ביקש גאיוּס ליטוֹריוס, עלם ממוצא פאטריקיי, בשעה שהפיל תחינתו להקל מעליו את העונש, שפסקו לו בשל ניאוף והזכיר את גילו הצעיר ואת זכות־אבותיו – שיצרפו לזכותו גם את העובדה, שהוא בעל אותה הקרקע, שבה נגע לראשונה אבגוסטוס האלוהי בהיוולדו, והוא גם משמש לה שומר. ולמען האלוֹהוּת המיוחדת הזאת, שנמצאת כביכול ברשותו, ביקש שיחוננוהו, ועל־כך החליט הסנט, שאותו חלק הבית יהא קודש מעתה.

6

את המקום שבו קיבל ראשית חינוכו, מראים עוד היום, והוא חדר קטן, מעין מזווה באחוזתו הכפרית של אבי־אביו בקרבת וֶלִיטְרֵי, ובין אנשי אותם המקומות נפוצה הדיעה, כי הוא גם נולד שם. וכחטא נחשב הדבר להיכנס לאותו חדר ללא צורך ובלא טהרת־הנפש, מאחר שנתפשטה אמונה ישנה, כי הניגשים לשם בקלות־ראש, חיל ורעדה יאחזום. ואכן נתאמתה אמונה זו עד־מהרה; כי לאחר שבעלה החדש של החווילה קבע שם, אם במקרה ואם לשם ניסיון, את מקום־לינתו, אירע הדבר שכעבור שעות מעטות בלילה הוטל משם החוצה על ידי כוח פתאומי נעלם ומצאוּהוּ יחד עם מיטתו מוטל לפני הפתח כל עוד רוחו בו.

7

עוד בילדותו ניתן לו הכינוי תוּרינוּס לזכר מקום מוצאם של אבותיו, או אולי משום שבסביבת תוּריאי הצליח אביו אוקטביוס במלחמתו בעבדים הבורחים, זמן קצר לפני הולדת הבן. על הכינוי תורינוס מוסר אני לפי ראיה חותכת למדי, שכן השגתי תמונת־מתכת עתיקה, שבה הוא מתואר כנער, והכינוי הזה כתוב עליה באותיות־ברזל שכבר נמחקו כמעט. תמונה זו הגשתי כדורון לקיסר^[12] והוא סוגד לה בין הלארים^[13] שבחדר־שנתו. אך גם מארקוס אנטוניוס קורא לו במכתביו תכופות בשם תורינוס לגנאי, אבל אבגוסטוס עצמו לא ענה על כך אלא זאת, שתמוה הדבר בעיניו, כיצד משתמשים בכינוי שהיה לו לפנים כדי לגנותו. לאחר זמן נטל לעצמו את שם־הכינוי גאיוּס קיסר, ואחר כך אבגוסטוס. הראשון ניתן לו בצוואת דוד אמו^[14], השני על פי הצעת מוּנַטיוּס פּלאנקוּס. היו שסברו כי יש לכנותו בשם רומולוס, כאילו היה מייסדה השני של העיר אבל בכל זאת העדיפו לקרוא לו אבגוסטוס לא רק משום החידוש שהיה בו בשם זה אלא גם משום שהוא נעלה יותר, מאחר שגם מקומות קדושים, שנתקדשו בחלקם על ידי האבגוּרים^[15], ניתן להם תואר זה, אם מפני השגב שבמשמעותו ואם לפי תנועות או האכלת הצפרים^[16]; הלא כן מלמדנו אֶנִיוּס בשירו:

“Augusto augurio postquam incluta condita Roma est”

(“משנוסדה רומא הגדולה בנבואה נשגבה”).

8

בן חמש מת עליו אביו. בשנתו השתים־עשרה הספיד בפני הקהל את אם־אביו יולְיָה במותה. ארבע שנים לאחר־מכן, משלבש את טוגת־הבגרוּת, הוענקו לו מתנות־פרס צבאיות בחגיגת הניצחון האפריקאי של קיסר, אף כי מפאת גילו הרך לא השתתף עדיין במלחמה. כאשר יצא אחר־כך דוד אמו להיספניה על בני גְנֵיוּס פומפיוס, הלך הנער אחריו (אף על פי שאך זה־עתה קם ממחלה קשה) בדרכים משובשות בגייסות האויב, בלוית אנשים מועטים מאוד, וגם לאחר שטבעה אניתו. על־ידי־כך זכה במידה רבה לאהדתו של קיסר, ויחס זה נתחזק במקרה גם מפאת אופיו של הנער, נוסף על המסירות אשר הוכיח לו בדרך. לאחר שפרובינציות הִסְפַּנְיָה סרו למשמעתו, תיכן קיסר את מסע־המלחמה על הדאקים ואחר־כך על הפרתים ושלח לפניו את אבגוסטוס לאפולוניה^[17], ובימי בטלה אלה הקדיש את זמנו ללימודים. אבל משנודע לו דבר הירצחו של קיסר והירושה שנפלה בחלקו, שקל זמן רב בדעתו, אם עליו לקרוא לעזרה את הלגיונות החונים בקרבת־המקום, ולבסוף הסתלק מן העצה הזאת בהיותה נמהרה וקודם זמנה. חזר על כל פנים לרומא וקיבל לידו את הירושה, על אף ספיקותיה של אמו ואזהרותיו הרבות של אביו־חורגו, מַרְקִיוּס פִילִיפּוּס, קונסול לשעבר. מן העת ההיא, לאחר שגייס צבאות רבים לצדו, עמד בראש המדינה; תחילה יחד עם מארקוס אנטוֹניוּס ומארקוס לֶפִּידוּס, אחר־כך במשך שתים־עשרה שנה עם אנטוניוס בלבד, ולבסוף שלט לבדו בהמשך של ארבעים וארבע שנה.

9

לאחר שתיארתי את חיי אבגוסטוס בקויהם הכוללים, אעבור על פרקיהם השונים אחד־אחד, ואם אמנם לא לפי סדר הזמנים אלא לפי הענין, כדי שיוצגו ויובנו ביתר־בהירות.

אבגוסטוס השתתף חמש פעמים במלחמת־אזרחים: ליד מוּטִינָה, פִילִיפִּי, פֶרוּסְיָה, סִיקִילְיָה ואַקְטִיוּם. הראשונה והאחרונה מבין אלה נגד מארקוס אנטוניוס, השניה נגד בּרוּטוּס וקאסיוּס, השלישית נגד לוּקיוּס אנטוניוס, אחי הטְרִיוּמְוִיר, והרביעית נגד סֶכְּסְטוּס פוֹמפיוֹס, בנו של גנֵיוס.

10

הגורם והעילה לכל המלחמות הללו היתה ההכרה, כי חובתו העיקרית היא לנקום את רצח דודו ולשמור על פעולותיו שפעל. לפיכך החליט מיד עם שובו מאפוֹלוֹניה להתקיף את ברוטוס ואת קאסיוס במפתיע; וכיוון שאלה נמלטו מפני הסכנה, שראוה מראש, עמד לתבוע אותם לדין באשמת רצח שלא בנוכחותם. והואיל ואלה שהחובה היתה מוטלת עליהם לערוך את המישחקים לכבוד נצחונותיו של קיסר, לא העזו לעשות זאת, ערך אותם הוא בעצמו. כדי שיוכל לבצע גם את שאר הענינים ביתר־תוקף, הציג עצמו כמועמד במקומו של אחד מטריבוני העם, שמת באותם הימים, אף על פי שהיה בן־אצילים ועדיין לא זכה למעלת סנטור^[18]. אבל הקונסול מארקוס אנטוניוס, שממנו קיווה בעיקר לקבל את התמיכה העיקרית, התנגד לשאיפותיו ולא חפץ להגיש לו אף את העזרה המשפטית החוקית אלא במיקח שוחד כבד. לפיכך עבר אבגוסטוס לצד האופטימאטים, שידע עליהם כי הם שונאים את אנטוניוס, ביחוד על ששׂם מצור על דקימוּס ברוטוס במוּטינה ועל שביקש לגרשוֹ בכוח הנשק מן הפרובינציה, שניתנה לו מטעם קיסר באישור הסנט. בהתאם לכך, ומעודָד על ידי חבריו למפלגה, שכר אנשים שירצחוהו נפש; ולאחר שנתגלה הקשר ומתוך חשש בפני סכנת הנקמה, גייס חיילים וותיקים לעזרתו ולעזרת הקהיליה כאחד, על ידי הוצאות גדולות ככל אשר השיגה ידו. בראש הצבא הזה אשר הקים נידרש לעמוד בעצמו בדרגת פּרוֹפּריטוֹר ולהחיש עזרה לדֶקימוּס בְּרוּטוּס יחד עם הִירְטִיוּס ופַאנְסָה, שניכנסו אז לקונסולט. מלחמה זו, שהטילו עליו, סיים בשלושה חדשים ובשני קרבות. בקרב הראשון – כותב אנטוניוס – נימלט אבגוסטוס במנוסה ורק לאחר יומיים הופיע שוב בלי סוסו ומעיל־המפקד שלו. אך במה שנוגע לשני, הרי ידוע למדי, כי מילא את חובתו לא רק כמצביא, אלא אף כחייל פשוט ובאמצע ההיאבקות נטל את הנשר מידי נושא הדגל של הלגיון, שנפצע קשה, וזמן רב נשא אותו על כתיפיו.

11

מאחר שבמלחמה זו נפל הירטיוס במערכה, ופאנסה מת זמן־מה אחר־כך בפצעו, פשטה השמועה, כי מות שניהם היה מעשה ידי אבגוסטוס בכוונה תחילה לקבל לידו את הצבאות המנצחים כשהוא לבדו, מאחר שאנטוניוס הונס ולקהיליה לא היו עוד קונסולים. ואמנם עורר מותו של פאנסה חשד כזה והרופא שלו, גְלִיקו, הושׂם במעצר על אשר שׂם, כפי שהאשימוהו, רעל לתוך הפצע. על כך מוסיף אַקְוִילְיוּס ניגֶר, כי את הירטיוס, הקונסול השני, היכה אבגוסטוס עצמו במהומת הקרב.

12

אך משנודע לו, כי אנטוניוס הצטרף לאחר מנוסתו אל מארקוס לפידוס, ושאר המצביאים והצבאות עברו לצד המפלגה ההיא, עזב בלי שהות את מפלגת האופטימאטים ותלה את שינוי־דעתו בדבריהם ומעשיהם של אחרים – דברים שבדה מלבו – כאילו אלה קראו לו "נער" ואלה טענו שיש להעניק לו כבוד ולסלקו; וגם באשר לא נתנו את התודה הראויה לא לו ולא לחייליו הוותיקים כדי להוכיח ביתר בירור, שחזר בו מהשתייכותו לסיעה הקודמת, הטיל קנס כבד על תושבי נוּרסיה, ואף גירש אותם מעירם כאשר לא יכלו לשלמו, על אשר הקימו מכספי־הציבור ציון על קבר חבריהם האזרחים, שנפלו במערכה על יד מוּטינה, וכתבו עליו: "הם נפלו בעד החירות".

13

אחרי שנתחבר עם אנטוניוס ולפידוס הביא לידי גמר גם את מלחמת פיליפי בשני קרבות, ואף על פי שהיה חלוש וחולה. בקרב הראשון נהדף ממחנהו ובקושי התחמק במנוסה אל אגפו של אנטוניוס. בנצחונו לא נהג בוויתורים. את ראשו של ברוטוס שלח לרומא, שיטילוהו לרגלי אנדרטת קיסר, ואחר התעלל בדברי חירוף וגידוף בשבויים המכובדים ביותר. כך מספרים, למשל, שענה לאדם אחד, שביקש ממנו בהכנעה כי יזכהו בקבורה, שדבר זה כבר נמסר לציפרים; אחרים, אב ובנו, התחננו לפניו שיחיים והוא ציווה שיפילו גורל ביניהם או שיכריעו במישחק ה"מורה"^[19], למי משניהם תינתן בקשתו, ולבסוף ראה במות שניהם, כי לאחר שנהרג האב באשר התנדב לכך בעצמו הלך גם הבן למות אחריו מרצונו. לפיכך היו האחרים וביניהם אותו מארקוס פאבוֹניוּס, שחיקה תמיד את דרכי קאטוֹ, משהובילום אסורים בשלשלאות, מברכים בכבוד את אנטוניוס כמצביא, ואותו גידפו בפומבי בדברי־נאצה חריפים ביותר.

משחולקו התפקידים בין השותפים לאחר הניצחון ועל אנטוניוס הוטל להביא סדרים במזרח, קיבל הוא עצמו עליו את החזרת הוֶטֶראנים לאיטליה ויישוּבם על קרקעות הערים, אך לא הפיק רצון בכך לא מהווטראנים ולא מבעלי־הקרקעות, כיוון שאלה התאוננו עליו שגרשם מעל אדמתם, ואלה טענו, שלא נהג בהם כפי שקיווּ על סמך שירוּתם.

14

אותם הימים ביקש לוּקיוּס אנטוניוס לעורר הפיכה בהסתמכו על העובדה ששימש אותה שעה בקונסולט ועל כוח שלטונו של אחיו כאחד. אך אוקטאבינוּס הכריחו לנוס לפֶרוּסיה, ושם הביאו לידי כניעה בהרעבה, אם כי באותה המלחמה ולפניה היה הוא בעצמו בסכנות גדולות. בשעת הצגת מישחקי־גלדיטורים כאשר ציווה לגרש בידי השמשים חייל פשוט, שישב ב"ארבע־עשרה השורות"^[20] ואויביו הפיצו את השמועה, כי מיד לאחר כך המית את האיש בעינויים, היה כפשע בינו ובין המוות בשעת התגודדות המוני החיילים הנרגזים. למזלו הופיע פתאום הנעדר בריא ושלם בגופו. ואילו תחת חומות פּרוסיה נפל כמעט בידי גדוד גלדיטורים, שהתפרצו מתוך העיר, בשעה שהוא עמד והקריב קרבן.

15

לאחר נפילת פֶּרוּסיה הוציא להורג אנשים רבים, וכלפי אלה שאמרו לבקש סליחה ממנו, או להצטדק לפניו, היתה רק תשובה אחת בפיו: "עליך למות!" יש מספרים כי מבין אלה שניכנעו בפניו בחר שלוש מאות משני המעמדות^[21] ובחמישה־עשר לחודש מארס טבח אותם אצל המזבח, שהוקם לכבוד יוליוס האלוהי, כדרך שטובחים קרבנות לזבח. ויש גם שמוסיפים ומספרים, כי יצא למלחמה בכוונה תחילה לגלות את מתנגדיו החשאיים ואת אלה שעמדו לצידו מפחד ולא מרצונם הטוב, על ידי ההזדמנות שניתנה להם לקבל עליהם את הנהגתו של לוקיוס אנטוניוס; וגם כדי שיוכל לאחר נצחונו עליהם להחרים את רכושם ולשלם בכך לווטראנים את הפרסים שהבטיח להם.

16

המלחמה הסיקילית היתה הראשונה שהתחיל בה; אך היא נמשכה זמן ארוך וניפסקה תכופות, פעם לרגל הצורך לבנות מחדש את הצי שאבד לו, פעמיים בהישבר האניות בסערות הים – ובעצם הקיץ – ובפעם אחרת כתוצאה מברית־השלום, שכרת על כרחו על פי דרישת העם, משום שהדרכים נשתבשו והרעב כבד בארץ. לבסוף בנה מחדש את הצי כולו, שיחרר עשרים אלף עבדים והושיבם ליד המשוטים, והתקין את הנמל היוּלי ליד באיא^[22] על ידי חיבור האגם הלוּקְרִינִי והאַבֶרְנִי עם הים. שם אימן לקרב את חייליו כל ימות החורף ואחר־כך ניצח את פומפיוס בין מילא ונאַוּלוֹכוֹס^[23]. משהגיעה שעת הקרב נפלה עליו פתאום תרדימה עמוקה כל־כך, שחבריו אנוסים היו להעירו שיתן את אות־ההתקפה. מכאן לדעתי הנסיבה, שאנטוניוס התקלס בו ואמר עליו, כי לא יכול היה כלל לסקור את מערכת צבאותיו במבט ישר, אלא שכב לו פרקדן והביט בשמים במבט מטומטם, ולא קם מרבצו ולא הופיע בפני החיילים אלא בשעה שמארקוס אגריפה כבר הניס את אניות האויב. אחרים מגנים את דבריו ומעשיו, על שום שבשעת אבדן הצי בסערה, פרץ בקריאה שיזכה בניצחון על אף רצונו של נֶפְּטוּן ובמישחקי־הקירקס, שבאו לאחר מזה, הרחיק את צלם האֵל מתוך התהלוכה החגיגית. לא לחינם היה איפוא בסכנות רבות וגדולות במלחמה זו מאשר בכל מלחמה אחרת: לאחר שהעביר את צבאו לסיקיליה ושב אל היבשת ואל שארית צבאותיו, הותקף באורח בלתי־צפוי על ידי דֵימֹוכָארֵס ואַפּוֹלוֹפַאנֵס, שׂרי הצבא של פומפיוס, ובקושי נמלט משם באניה אחת בלבד. ובפעם אחרת, כשהלך דרך לוֹקְרִי לרֶגְיום^[24] ברגל, ראה אניות כפולות־משוט משל פומפיוס מפליגות לאורך החוף וחשָבָן לשלו, ירד אל החוף וכמעט נפל בשבי. באותו זמן קרה הדבר, שבשעת בריחתו דרך שבילים נידחים, אמר עבדו של אֵימִילְיוּס פַּאוּלוּס, שנילווה אליו בדרך, לרצחו נפש, כדי לקחת נקם ממנו בהזדמנות זו על שאבגסטוס הטיל חרם על אבי אדוניו זמן־מה קודם לכן.

לאחר מנוסת פומפיוּס, כשנתרברב שותפו השני, מארקוס לפּידוּס, שנקרא לעזרתו מאפריקה, ודרש לעצמו באיומים חמורים, על סמך נאמנותם של עשרים לגיונותיו, את המקום הראשון במדינה, הוציא אבגוסטוס את הצבא מידו, וכאשר ביקש הלה את רחמיו, נתן לו חייו לשלל, אך היגלהו לקִירְקֵיִי^[25] לכל ימי חייו.

17

בריתו עם מארקוס אנטוניוס מפוקפקת היתה תמיד ורופפת והחזיקה מעמד בקושי בעזרת נסיונות־התקרבות שונים, עד שלבסוף ביטלה לגמרי. וכדי להוכיח עד מה השחית אנטוניוס דרכו כאזרח, ציווה שיפתחו ויקראו בפני העם את צוואתו, שהשאיר ברומא ובה מינה בין יורשיו גם את הבנים שנולדו לו מקליאוֹפּטרה. אף על פי כן, גם לאחר שאנטוניוס הוכרז כאויב, הרשה לקרוביו ולידידיו, וביניהם גאיוס סוֹסיוּס וטיטוּס דוֹמיטיוּס, שהיו עוד אז קונסולים, לעבור לצידו. גם לאנשי בוֹנוֹנְיָה^[26], שעמדו מימי קדם בחסותו של בית אנטוניוס, הרשה שלא להשבע לו שבועת־אמונים יחד עם כל בני־איטליה. לא ארכו הימים והוא ניצח בקרב הימי ליד אקטיוּם, מקום שם נמשכה ההיאבקות עד לשעה מאוחרת של לילה והמנצח אנוס היה ללון באניה. בשובו מאקטיום לסָמוֹס אל מחנות־החורף, החרידוהו הידיעות על התמרדות החיילים ששלחם לפניו משורות כל הלגיונות לאחר הנצחון בבּרוּנדיזיוּם, ועתה דרשו שכרם ופיטוריהם. לפיכך חזר לאיטליה, ובעברו בים נאבק פעמיים עם הסערה; בפעם הראשונה בין צוקי הסלעים של הפֶּלוֹפּוֹנֵסוֹס ואֵיטוֹלְיָה, ובשניה בסביבת הרי קִירֵאוּנִיוּם. בשני המקומות טבע חלק מספינותיו, והאניה, שבה הפליג, ניטרפו מפרשיה וההגה נשבר. בברונדיזיום לא שהה למעלה מעשרים ושבעה ימים, עד שסודרו תביעות החיילים. אחר כך הקיף את אסיה הקטנה וסוריה ובא למצרים, צר על אלכסנדריה, שאנטוניוס עם קליאוֹפטרה נימלטו אליה, ולכדה בזמן קצר. את אנטוניוס, שביקש במאוחר לפתוח במשא ומתן של שלום, הכריח לשלוח יד בנפשו, ואחר עמד וזן עיניו בגוויתו. כיוון שהשתוקק מאוד להשאיר בחיים את קליאוֹפטרה, כדי להעבירה בתהלוכת־הניצחון, הביא אליה פּסילים^[27], שימוצו ממנה את סם־הארס, כי חשבו שמתה בנשיכת־פתן. לשניהם העניק את הכבוד של קבר משותף, וציווה לסיים הקמת אותה מצבת־הקבר, שבעצמם החלו בבנינה. את הגדול מבין שני בני פוּלְבִיָה, הנער אנטוניוס, חטף בכוח מאת אנדרטתו של יוליוס קיסר, שנימלט אליה לאחר שתחנוניו הרבים היו לשוא, והוציאו להורג. כן עשה גם לקֵיסַרְיוֹן, שקליאופטרה טענה, כי קיסר היה אביו־מולידו; החזירוֹ ממקום מנוסתו והרגוֹ. את שאר בני אנטוניוס, שילדה לו קליאופטרה, השאיר בחיים ואחר־כך פירנס אותם ודאג לכל אחד מהם כפי מעמדו, כאילו היו בני־משפחתו.

18

בימים ההם הוציא את ארונו של אלכסנדר הגדול עם גוויתו מתוך הקבר, ולאחר שהתבונן בו חילק לו כבוד ושם נזר־זהב בראשו, גם פרחים פּיזר עליו. וכאשר שאלוהו, אם יש את נפשו לראות גם את הפּתוֹלֶמאיוֹן^[28], ענה שמלך רצה הוא לראות ולא פגרים מתים.

למצרים נתן מעמד של פרובינציה, כדי לעשותה פוריה יותר, שתוכל לספק תבואתה לצרכי עיר הבירה (רומא), ניקה על ידי חייליו את כל התעלות שהנילוס משתפך לתוכן ונתמלאו בוץ במרוצת־הזמן. כדי להאדיר את ניצחונו באקטיום לדורות, ייסד את העיר ניקוֹפּוֹליס ליד אקטיום; קבע בה מישחקים חגיגיים בכל חמש שנים, ולשם הרחבת המקדש הקדום של אפוֹלוֹ הקדיש לנֶפְּטוּנוּס ולמארס את מקום־המחנה שהשתמש בו לאחר שקישט אותו בשלל הניצחון של האניות^[29].

19

לאחר מכן דיכא מהומות, נסיונות־הפיכה ומעשי־קשר רבים, כל אחד בזמנו, שנתגלו על ידי הלשנה קודם שהספיקו לקבל תוקף, והם: מרידת לֶפּידוּס הצעיר, אחריה מרידת וָארוֹ מוּרֶנָה ופַאניוּס קִיפִּיוֹ, אחר־כך זו של מארקוס אֶגְנַאטִיוּס, של פּלָאוּטוּס רוּפוּס ולוקיוס פַּאוּלוּס, בעלה של נכדתו^[30]. נוסף על אלה דיכא גם את מרד לוקיוּס אַבְדַסְיוּס, איש זקן וחלש בגופו, נאשם גם בזיוף צוואה; כמו כן את קשר אַסִינְיוּס אֶפִּיקאדוּס, בן־תערובת ממוצא פַּרתִּי; ולבסוף את מרד העבד טֵלֶפוּס, ששימש כרוז^[31] בבית אשה אחת. הנה כי כן לא היה חסר מעשי־קשר וסכנות אפילו מצד בריות מן המעמד הנמוך ביותר. אֶבדאסיוּס ואֶפיקאדוּס התכוננו לחטוף את בתו יוליה ואת נכדו אגריפה מן האיים אשר הוגלו שמה ולהביאם אל הצבא, וטֵלֶפוּס ביקש להתקיף אותו ואת הסנט, כי האמין שהגורל הועיד אותו לשלטון. ופעם אחת נתפס בלילה ליד חדר־השינה שלו רוכל אחד מן הצבא שבאיליריקוּם, מזויין במאכלת של ציידים, לאחר שנתחמק מעיני השומרים. ועדיין לא ברור, אם באמת היה בלתי־שפוי בדעתו, או העמיד פנים של מטורף, כי בעינויים לא יכלו להוציא מפיו דבר.

20

רק שתי־מלחמות־חוץ ניהל אבגוסטוס בעצמו: המלחמה הדאלמאטית בעודנו צעיר לימים, והקאנטאבּרית^[32] לאחר שניצח את אנטוניוס. במסע הדאלמאטי ניפצע בגופו לאחר שניפגע בקרב האחד מקלע־אבן בברכו הימנית ובשני בשוק ובשתי הזרועות בשעת התמוטטות אחד הגשרים. את שאר מלחמותיו ניהל על ידי לֵגָאטִים, אם כי בקרבות אחדים נגד הפּאנוֹנים והגרמנים היה נוכח בעצמו או שנמצא בקרבת־מקום, והיה יוצא מן העיר גם עד לראוונה, מֶדְיוֹלַנוּם ואַקְוִילֵיָה.

21

לפניו ניכנעו, בחלקם בהנהלתו האישית ובחלקם בהשגחתו, קָאנְטַבְּרִיָה, אקוויטאניה, פּאנוֹניה, דאלמאטיה עם כל איליריקום. כן ניכנעו רֵיטְיָה, הוִינְדֵלִיקים והסאלאסים, משבטי האַלפּים. גם לפשיטות הדאקים שם קץ והרג שלושה ממצביאיהם ורבים מצבאותיהם. את הגרמנים הדף אל מעבר לנהר אַלְבִּיס^[33], מאלה עקר והעביר את הסְוֵבִּים והסיגַאמְבְּרים לגאליה לאחר שניכנעו לפניו, והושיב אותם בשטחים הסמוכים לריינוס. כן הטיל עולו על עמים אחרים בלתי־שקטים. אבל מימיו לא הרים נשקו נגד עם, אלא מסיבות צודקות והכרחיות, ורחוק היה מן השאיפה להגדיל בכל האמצעים את ממלכתו ותהילתו הצבאית, ועד כדי כך שחייב את מנהיגיהם של עמים ברבריים מסויימים להישבע במקדש "מארס, אֵל־הנקמות", שישמרו על ברית־השלום, אשר ביקשו לכרות אתו; ואילו מאחרים השתדל להשיג סוג חדש של בני־תערוּבוֹת, כלומר את נשותיהם, בראותו כי אינם שמים לב לערובה של גברים; אבל תמיד נתן את האפשרות לכולם לפדות את אלה כל־אימת שביקשו זאת. ואפילו התקוממו תכופות, או בגדו בגידה גסה, לא הטיל עליהם עונש כבד ממכירת שבוייהם לעבדים, בתנאי שלא ישרתו במחוזות הקרובים לארצם ולא ישוחררו אלא כעבור שלושים שנה לפחות. שֵמע גבורתו ומתינותו הניע אפילו את ההודים והסקיטים, עמים שהיו ידועים לנו מפי השמועה בלבד, לבקש מרצונם את ידידותו וידידות העם הרומאי. גם הפרתים וויתרו לו על־נקלה כאשר תבע מהם את אַרְמֵינְיָה, ולדרישתו החזירו לו את דגלי־הצבא שלקחו מידי מארקוס קראסוּס ומארקוס אנטוניוס, ועוד הציעו לו בני־תערובות. וגדולה מזו, בשעה שרבים מביניהם התחרו על כיסא המלוכה בארצותיהם, קיבלו עליהם רק את האיש שאבגוסטוס בחר בו.

22

את מקדש יאנוּס קוירִינוּס^[34], שמיום שנוסדה העיר ועד ימיו לא ניסגר אלא פעם או פעמיים, סגר אבגוסטוס שלוש פעמים בפרק זמן קצר בהרבה, לאחר שהעמיד את השלום על כנו בים וביבשה. פעמיים ניכנס העירה בתרועת־ניצחון^[35]; לראשונה לאחר הניצחון בפיליפי, ועוד פעם אחת לאחר המלחמה הסיקילית. חגי־ניצחון רשמיים חגג שלוש פעמים, על דאלמאטיה, על אַקטיום ועל אלכסנדריה, וכל אחד מהם נמשך שלושה ימים רצופים.

23

תבוסות קשות ומעליבות נפלו בחלקו בסך־הכל פעמיים בלבד, ושתיהן בגרמניה: זו של לוֹליוּס וזוֹ של וואַרוּס. מפלתו של לוליוס היתה מחפירה יותר ממזיקה, ואילו זו של ווארוּס היתה קרובה להביא לידי אבדון, מאחר שנטבחו בה כל שלושת הלגיונות עם המצביא, הסגנים וכל חילות־העזר. משנודע לו דבר התבוסה הפקיד משמרות בעיר כדי למנוע מהומות, והאריך את תקופת שלטונם של נציבי הפרובינציות, כדי שהפיקוח על בעלי־הברית יהיה בידי אנשים מנוסים וידועים להם. כמו כן נדר נֶדר לערוך משחקי־חג גדולים ליופיטר אופטימוס מאכסימוס אִם יוטב מצב המדינה; כך עשה גם במלחמה הקימבּרית והמאַרסית. וכפי שמספרים זיעזע אותו הדבר במידה כזאת, שבמשך חדשים גידל פרע שער ראשו וזקנו ותכופות הטיח גולגלתו במזוזת הדלת והרים קול־צעקה: "קווינטיליוּס ווארוּס, השב לי את לגיונותי!" ויום התבוסה היה לו יום אבל ומספד מדי שנה בשנה.

24

במישטר־הצבא הכניס אבגוסטוס שינויים וחידושים רבים, ואף קבע מחדש תקנות נושנות הרבה. הקפדה יתירה הקפיד על המשמעת הצבאית. לא הרשה לאיש, ואפילו אם היה מן הקצינים הגבוהים, לבקר את אשתו, אלא בקושי ורק בחדשי־החורף, פרש רומאי, שקטע את בהונות־הרגלים לשני בניו הצעירים כדי לפטרם מחובת השירות בצבא, נידון להימכר במכירה פומבית, הוא ורכושו. אבל כאשר ראה אבגוסטוס, כי חוכרי־המסים מבקשים לקנותו^[36], פסק שיתנוהו לעבדו המשוחרר ויישלח אל הכפר לחיות שם כאדם חפשי. את כל הלגיון העשירי שילח מעל פניו בחרפה על אשר צייתו לו באי־רצון, ורבים אחרים, שדרשו פיטוריהם בחוצפה, שוחררו ללא קבלת התשלום המגיע לחיילים מצטיינים. אם פלוגה נסוגה מעמדתה הוציא מתוכה להורג כל חייל עשירי ואת הנשארים כילכל בלחם־שעורים. קֶנְטוּריוֹנִים, שעזבו משמרתם, נענשו עונש־מוות, כדין חיילים פשוטים. על שאר מיני פשעים פסק עונשי־ביזיון שונים: פקד על הנענש לעמוד כל היום לפני אוהל המיפקדה, לפעמים בכותנתו לעורו ובלא חגורה, ולעתים גם עם מוט־המודדים ביד, עשר רגלים ארכו, או עם גושי־עפר^[37].

25

עם גמר מלחמת־האזרחים לא פנה מעולם אל החיילים, לא באסיפה ולא בפקודות, בשם "חברים לנשק", כי־אם בשם "חיילים " ואף את בניו, או בניו החורגים, לא הרשה לקרוא בשם אחר, אם נתמנו למצביאים; כי חשב שיש בכך מידה יתירה של חנופה, למעלה מן הנדרש על־ידי המשמעת הצבאית ומצב־השלום בעת ההיא, ומן ההולם למעלתו ולמעלת־ביתו. פרט למקרים של תבערה ברומא, או מחשש מהומות בשל האמרת מחירי־התבואה, השתמש אבגוסטוס בעבדים משוחררים כחיילים רק פעמיים: לראשונה כחיל־מצב בפרובינציות הגובלות עם איליריקום, אחר־כך להגנת גדות הנהר ריינוס. גם חיילים אלה היו עד אותה שעה עבדים, שנימסרו לו על ידי אנשים ונשים אמידים ושוחררו על רגל אחת, אך הוא העמידם מתחת לדגל מיוחד; לא הוכנסו אל שורות בני־החורין ואף כלי־זינם אחרים היו.

מעדיף היה לתת לחיילים קישוטי־סוסים ושרשרות, וכן כל דבר זהב וכסף לאות הצטינות, מאשר כתרים בצורת סוללה או חומה, שכן באלה היה משום כבוד־יתר; על כן חילק אותם בצימצום, אך בלי משוא־פנים, ותכופות אפילו לחיילים פשוטים. למארקוס אגריפה העניק דגל בצבע הים לאחר הניצחון הימי ליד סיקיליה. הללו שזכו בתהלוכת־הניצחון היו לדעתו היחידים, שאין צורך להעניק להם מתנות, אף כי השתתפו במסעותיו ולקחו חלק בניצחונותיו, שכן היתה להם הזכות משלהם להעניק מתנות כאלו לכל שירצו. הפזיזות וקלות־הדעת היו בעיניו לדבר שאינו הולם כל־עיקר את המצביא המושלם; לפיכך הרבה להזכיר את הפתגמים: "סוף הממהר לאחר", או: "טוב שר־צבא מיושב בדעתו מאמיץ־לב"^[38], ועוד: "כל שנעשה היטב, נעשה גם מהר". בכלל סבור היה, שאין לפתוח בקרב או במלחמה אלא אם ברור מראש, שגדולים הסיכויים לרווח מן החשש להפסד, והמשיל את אלה הרודפים אחרי תועלת מצְערה בסכנה מרובה למי שצד דגים בחכת־זהב, שאם תאבד לא יתן כל שלל פצוי להפסד.

26

בתפקידים ממשלתיים ובמשרות־כבוד זכה עוד קודם שהגיע לגיל הדרוש; מאלה היו גם חדשים לגמרי והוא כיהן בהם כל ימי חייו. את הקונסולט קיבל בהיותו בן עשרים^[39], בשעה שהצעיד את לגיונותיו עד העיר כאויב ושלח לפניו אנשים שידרשו את המשרה למענו בשם הצבא. וכאשר הסנט היסס, הפשיל ראש המשלחת, הקֶנטוּריוֹן קורנליוס, את מעילו לאחוריו, הראה להם את ידית־חרבו ואמר: "זו תעשהו לקונסול, אם אתם לא תעשוהו." בקונסולט השני שימש אבגוסטוס כעבור תשע שנים, בשלישי – לאחר הפסקה של שנה אחת, ובכל השאר – עד הקונסולט האחד־עשר – שנה אחר שנה. לאחר מזה מיאן לקבלו עוד, כאשר הציעוהו לו פעמים רבות, ולקונסולט השנים־עשר ניכנס רק לאחר הפסקה ארוכה של שבע־עשרה שנים; ואילו את השלושה־עשר ביקש שוב בעצמו כעבור שנתיים, כדי שיכהן במשרה הגבוהה ביותר בשעה שיציג את בניו גאיוס ולוקיוס בהופעתם הראשונה בפוֹרום^[40]. בחמשת הקונסולטים שבין החמישי לעשירי שימש כל השנה, באחרים רק שמונה, שישה, ארבעה או שלושה חדשים, ואילו בשני שירת שעות מועטות בלבד; כי לאחר שישב מעט על הכיסא הקוּרוּלִי^[41] וויתר על המשרה ומינה אחר תחתיו. לא תמיד התחיל לשמש בהם ברומא, ואת הקונסולט הרביעי התחיל באסיה, את החמישי באי סאמוֹס, ואת השמיני והתשיעי בטאראקוֹ.

27

בהמשך של עשר שנים השתתף בטריוּמוויראט^[42], כדי להסדיר את עניני המדינה. בתפקידו זה התנגד אמנם זמן־מה לחבריו, שעה שהללו אמרו לערוך החרמות במדינה, אך משהוחל בכך, ביצע אותן באכזריות גדולה מחבריו. כי בשעה שהללו נעתרו תכופות לאנשים רבים מפאת השפעתם האישית או תחנוניהם, עמד הוא לבדו בתוקף על־כך, שאין לחוס על איש. כך הטיל חרם אפילו על אפוטרופסו לשעבר, גאיוס טוראניוס, שהיה חברו של אביו אוקטביוס במשרתו כאֵידיל, יתר־על־כן, יוליוס סאטוּרנינוּס מספר שלאחר ביצוע ההחרמות, כשמארקוס לפידוס לימד זכות בסנט על מעשיהם בעבר ופתח סיכויים למשטר נוח יותר בעתיד, באשר דיים בעונשים שהוטלו כבר, הכריז אבגוסטוס בניגוד לכך, כי הוא יסכים להפסקת ההחרמות רק בתנאי שיתנו לו יד חפשית בכול. על־כל־פנים, מתוך חרטה על אשר הכביד לבו כל־כך, העלה לאחר זמן למעמד־הפרשים את טיטוס ויניוּס פִילוֹפּוֹיְמֵן, משום שנתן פעם מחסה לפטרונו, שהוטל עליו חרם, כפי שסיפרו. במשרתו זו עורר אבגוסטוס שנאה ומריבה. כך, למשל, בשעה שנאם בפני החיילים ונכחו במקום גם אזרחים רבים, שם אל לבו, כי פרש רומי אחד, פִּינַארְיוּס, רושם אילו רשימות; וכיוון שחשב אותו למלשין ומרגל, ציווה להכותו נפש לעיני כולם. טֶדְיוּס אַפֶּר, שנתמנה קונסול, מתח ביקורת על אחד ממעשיו במלים חריפות; אבגוסטוס החרידו על־כך באיומים במידה כזאת, שהלז שם קץ לחייו. קווינטוּס גֶליוּס, הפריטור כשבא אליו לביקור־של־כבוד, החזיק בידו תחת בגדיו לוחות־כתיבה מקופלים; הוא חשד בו, כי הסתיר חרב, אך לא העז לחקרו בו־במקום שמא יתגלה דבר־מה אחר. אולם זמן־מה לאחר מכן ציווה לחטפו בידי קנטוּריונים וחיילים אחדים מעל כיסא־המשפט ולענותו כדרך שמענים עבד, ואף־על־פי שלא הודה להם במאומה, ציווה להמיתו, וקודם לכן ניקר עיניו בעצם ידו. ואילו אבגוסטוס עצמו כותב, שביקש ראיון עמו והתנקש בחייו, הושם במעצר לפי פקודתו, ואחר נאסר עליו להימצא בעיר, ובלכתו לגולה טבע בים, או נפל בידי שודדים שארבו לו, וכך ניספה.

את הסמכות הטריבונית^[43] קיבל לכל ימי חייו ופעמים צירף אליו חבר שני למשך חמש השנים הבאות. גם את הפיקוח על המוסר והחוק^[44] קיבל לצמיתות, ובסמכותו זו, אם־כי לא היה לו תואַר קנסור, פקד את העם שלוש פעמים, בפעם הראשונה והאחרונה יחד עם חברו, ובפעם השניה לבדו.

28

פעמים עלה בדעתו להחזיר את משטר הרפובליקה ליושנו: לראשונה מיד לאחר מפלת אנטוניוס, כאשר העלה על לבו שהלה הוכיחו על פניו תכופות, כי הוא לבדו המונע את הקמת הרפובליקה מחדש. ואחר כך מתוך הדיכאון, שגרמה לו מחלתו הממושכת. אותה שעה קרא לפקידים ולסנט לבוא אל ביתו ומסר להם סקירה על מצב הממלכה. ואילו לאחר שיקול דעת, שגם הוא גופו לא יחיה בביטחון אם יתפטר, ועם זה צפויה סכנה במסירת המדינה לחסדם ולרצונם של אנשים רבים, החליט להחזיק בשלטון גם להבא. ואמנם קשה להכריע בדבר, אם הכוונה היתה רצויה יותר, או התוצאה. על מגמתו זו חזר והכריז פעם בפעם, ואף העיד עליה בפומבי באחד הכרוזים בלשון זו: "מי יתן והקימותי את הרפובליקה שלימה ואיתנה על־תילה, וזכיתי על־כך בתגמול שאני שואף אליו: להיקרא מייסד המשטר הטוב ביותר ולשאת אתי אל קברי את התקווה, שהיסודות שהנחתי למדינה יעמדו איתנים במקומם!" ואף אמנם פעל בעצמו להגשמת משאת־נפש זו ובשקידתו להשביע בכל הדרכים את רצונו של כל אחד ואחד ביחס למשטר החדש. את העיר, שתפארתה לא עמדה עוד אז בהתאמה להוד הממלכה, וסבלה משטפונות ומשריפות, ייפה אבגוסטוס במידה כזאת, שבצדק יכול היה להתפאר, כי העיר שמצאה בנויה לבנים, הניחה – שיש. כמו כן ביצר את העיר גם לדורות הבאים, עד למידה שניתן בידי אדם להכין את הבאות מראש.

29

בנינים ציבוריים רבים הקים, והחשובים שבהם: הפורום עם היכל מארס אל־הנקמות, מקדש אַפוֹלוֹ על הפלטין והיכל "יופיטר המרעים" על הקאפיטול. הסיבה להקמתו של הפורום החדש היתה ריבוי התושבים ושפע עניני־המשפט, שהצריכו פורום שלישי, מאחר שלא היה די בשני האחרים^[45]. על כן מיהרו למסרו לשימושו של הציבור עוד קודם שניגמר בנין היכל מארס, ונקבע ששם ידונו רק במשפטים הנוגעים לעניני הציבור, ושם תבוצע גם בחירת השופטים על ידי הפלת גורל. להקים היכל למארס נדר במלחמת־פיליפי, שבה יצא לנקום את נקמת האב שאימצו לו לבן. לפיכך התקין, כי בהיכל זה יתאסף הסנט בבואו לדון בדבר מלחמות וחגיגות־ניצחון; ממנו יצאו ההולכים לפרובינציות עם קבלת הפיקוד העליון על הצבא, והשבים כמנצחים יניחו כאן את אותות הניצחון. את היכל־אפולו הקים בצד ארמונו הפלטיני, במקום שבו פגע ברק ומגידי־העתידות ביארו דבר זה כאות לרצון האֵל לשכון שם; הוסיף עליו אולמות של עמודים ובהם ספריה רומית ויוונית, ולעת זקנתו ערך במקום זה תכופות את ישיבות הסנט ואת ביקורת רשימות השופטים. ל"יופיטר המרעים" הקדיש היכל לאחר שניצל מסכנה במסע־המלחמה הקאנטאברי, כשעשה דרכו בלילה וברק ירד לפני אפריונו והמית אחד העבדים, שהאירו לפניו את הדרך. בנינים אחדים הקים גם על שם אחרים, נכדיו, אשתו ואחותו, כגון הסטיו והבאסיליקי של גאיוס ולוּקיוס, אולמות־העמודים של ליוויה והתיאטרון של מארקלוס^[46]. ועל כל אלה עוד היה מעורר תכופות שאר אנשים חשובים שיקשטו את העיר, איש במידת יכלתו, בסטווים חדשים או בתיקונם ושיכלולם של הישנים. ורבים אמנם הקימו באותם הימים בנינים שונים, כגון מארקוס פיליפוּס את מקדש הרקוּלס ידיד־המוּזוֹת, לוקיוס קוֹרניפיקיוּס את מקדש דיאנה, אסיניוֹס פּוֹליוֹ את דביר אֵלת־החופש, מוֹנַטְיוּס פּלאנקוּס את מקדש סאטוּרנוֹס; וכן ניבנה תיאטרון על־ידי קורנליוּס באלבּוֹס, אמפיתיאטרון על־ידי סטאטיליוּס טאברוּס ובנינים נהדרים רבים על־ידי מארקוס אגריפה.

30

את שטח־העיר חילק אבגוסטוס לאיזורים ולרובעים^[47] ותיקן, כי על הראשונים יפקחו פקידים המתמנים על פי גורל מדי שנה בשנה, ועל האחרונים – מפקחים שתושבי אותה סביבה יבחרו בהם. להגנה בפני שריפות העמיד משמרות יומם ולילה, וכדי למנוע שטפונות הרחיב וניקה את אפיק הטיבר, שֶבמשך הזמן נתמלא שפך־אבנים ונצטמצם על־ידי בנינים שנהרסו. ואילו לשם הקלת התחבורה עם העיר מכל העברים, קיבל על עצמו את סלילת הכביש הפלאמיני עד ארימינוּם, ואת השאר חילק בין אלה שזכו בחגיגות־ניצחון,שירצפו אותם מכספי השלל והביזה.

היכלי־קודש, שנפלו מיושן, או שנהרסו בשריפות, הקים מחדש, וקישט אותם ואת האחרים בשפע מתנות. כך העניק ללשכת יופיטר הקאפיטוליני תרומה של שישה־עשר אלף ליטראות זהב, ואבנים יקרות ומרגליות ששווין חמישים מיליון ססטרקים.

31

כל זמן שלֶפּידוּס היה בחיים התאפק מלקחת את הכהונה הגדולה מידו, אך לבסוף, כאשר מת הלה, קיבל אותה אבגוסטוס, ומיד ציווה לאסוף את כל ספרי־הנבואה ביוונית ובלאטינית, ללא שמות מחברים, או שנכתבו בשמות מחברים בלתי־מהימנים, שהיו נפוצים בעם, למעלה מאַלפיים במיספר, ושרפם, והשאיר את ספרי־הסיבּילות בלבד, ואף מהם רק קטעים נבחרים. את אלה הטמין בשתי תיבות מצופות־זהב תחת בסיס פסלו של אפולו הפלטיני. את לוח־השנים, שיוליוס האלוהי הביא בו סדרים, אלא מתוך הזנחה נתערבב ונתבלבל מחדש, חזר והעמיד אבגוסטוס כתיקונו מקודם. בשעת סידורו מחדש העדיף לקרוא את שמו על החודש השישי מאשר על חודש ספטמבר, שבו נולד, כי גם הקונסולט הראשון שלו וגם נצחונותיו החשובים ביותר נפלו בחלקו בחודש זה. את מיספר הכוהנים, את מעלת־כבודם ואף את הכנסותיהם הגדיל בהרבה, וביחוד את אלה של בתולות וֶסְטָה. פעם כאשר היה הצורך לבחור אחרת במקום אחת שמתה ורבים השתדלו להוציא את בנותיהם מן הבחירה בגורל^[48], נשבע להם אבגוסטוס, כי אילו הגיעה אחת מנכדותיו לגיל הראוי, היה מציע אותה מרצונו. הוא חידש צורות־טקס אחדות מן העתיקות ביותר, שעברו ובטלו מן העולם, כגון את האַבְגוּרְיוּם על שלום המדינה, את משרת הפְלַאמֶן דִיאליס, את חג הלוּפֶרְקַאלְיָה, משחקי מאת השנים וחגיגות הקוֹמְפִּיטַלְיָה; אסר על ציירים שעדיין לא צמח זקנם להצטרף למירוץ הלוּפּרקאליה, ובמישחקי מאת השנים לא נתן לצעירים משני המינים לבקר באחד משעשועי־הלילה אלא בלווית קרוביהם הגדולים בשנים; כמו כן פקד שיקשטו פעמיים בשנה את התרפים שעל פרשות הדרכם בפרחי האביב והקיץ. את הכבוד הגדול ביותר, לאחר האלים בני־האַלמוות, נתן לזכר המנהיגים, שהעלו את ממלכת העם הרומאי משפלות לגדולה. לפיכך שיפץ מחדש את בניניהם ושמר על הכתובות שעליהם; אף הקדיש להם פסלים מקושטים באותות־ניצחון והעמידם בשני אולמות־העמודים של הפורום שלו, והכריז על כך בזו הלשון: "כוונתי היא, שחיי האנשים האלה ישמשו לאזרחים מעין קנה־מידה, שלפיו יעריכו גם אותי כל עוד אני חי, וגם את מנהיגי הדורות הבאים". את פסל פומפיוס העביר אבגוסטוס מן הקוריה, שבה נרצח גאיוס קיסר, והעמידו מתחת לקשת־השיש מול הכניסה הראשית לתיאטרון פומפיוס.

32

כתחוצאה מהרגלי־ההפקרות של מלחמת־האזרחים נשתרשו קלקלות רבות וגרועות ביותר, שסיכנו את שלום הציבור ובחלקן צצו גם בימי־שלום: חבורות־שודדים העזו להיראות בגלוי חגורי חרב, שנשאוּה, כביכול "להגנת־עצמם". עוברי־אורח ללא הבדל מעמד, בני־חורין כעבדים, נחטפו בשדות והוחזקו בצינוק־העבדים^[49] של בעלי־האחוזות; חבורות רבות נועדו יחד בשמה של איזו אגודה חדשה, וכל אלו רק לשם שותפות לדבר־עבירה. על כן העמיד אבגוסטוס משמרות־צבא במקומות מתאימים, כדי לשים קץ למעשי השוד; בדק את בתי־האסורים של העבדים ופירק את האגודות, מלבד את הוותיקות שבהן; שרף את רשימות החובות הישנים לאוצר המדינה. כיוון שאלה שימשו מקור עיקרי למעשי־סחיטה, ואותם המקומות בעיר, שבעלות הציבור עליהם מוטלת היתה בספק, מסר לאלה שהחזיקו בהם; מחה את שמות הנאשמים במשפטים ממושכים, במקרה שהתוצאה היחידה מהענשתם יכלה להיות סיפוק תאוות־הנקמה של אויביהם בלבד; ובמקרה שמישהו ביקש לחדש את תביעותיו נגד אדם אחר, קבע כתנאי שהמאשים יהיה צפוי לאותו עונש^[50]. אבל כדי שאיזה מעשה־פשע לא יהא פטור מן העונש או שאיזה בירור משפטי לא יסבול מדחיות, העמיד לרשות המשא והמתן המשפטי גם אותם שלושים הימים, שבהם נערכו השעשועים לכבוד כניסת הפקידים הגבוהים למשרותיהם. על שלוש הדֶקוּריוֹת של השופטים הוסיף רביעית, שנבחרה מבעלי רכוש קטן יותר. שמם היה "בעלי־המאתיים"^[51], ועליהם היה לדון במשפטים על סכומים קטנים יותר. לשופטים מינה אנשים מגיל שלושים ומעלה, כלומר בחמש שנים למטה מן הנהוג. אבל מאחר שרבים השתמטו מן החובה להיות שופטים, הסכים מתוך אי־רצון לתת חופשה מדי שנה בשנה לאחת הדקוריות לסירוגין, ולבטל את הנוהג של קיום ישיבות בתי־הדין בחדשי נובמבר ודצמבר^[52].

33

הוא עצמו כיהן במשפט תמיד, לפעמים עד רדת הלילה, ואם הרגיש עצמו ברע, היה שוכב על המסב שהעמידוהו לפני אולם־המשפט, או שוכב היה בביתו. במתן פסק־הדין נהג קפידה יתירה ועם־זאת במתינות. כשביקש פעם, כפי שמספרים, להציל אדם אחד, שהוכחה אשמתו ברצח אביו, מן התפירה בשק^[53], וכיוון שעונש זה נקבע רק לאלה שהודו באשמה, חקר אותו בזו הלשון: "אל נכון לא רצחת את אביך, הלא כן?" ובפעם אחרת, בשעה שדנו בדבר זיוף צוואה וכל העדים צפויים היו לעונש על פי חוק קורנליוּס, נתן אבגוסטוס בידי השופטים, מלבד שני הלוחות^[54], של החיוב והזיכוי בדין, גם לוח שלישי לשם מתן חנינה לאלה אשר התברר, כי על־ידי הערמה או אי־הבנה ניפתו לחתימה. את העירעורים של בעלי־דין מתושבי העיר העביר אל הפריטור העירוני, ואת אלה של אנשי הפרובינציות מסר לקונסולים לשעבר, שנתמנו איש־איש לסידור עניני פרובינציה מסויימת.

34

את כל התיקים בחן מחדש וחקק כמה חוקים חדשים לגמרי, כגון חוק־המותרות, חוק־הניאוף, חוק־הצניעות וחוק על מתן שוחד ועל עידוד נישואין בין־מעמדיים. וכיוון שהתקין תקנות קשות בחוק זה, האחרון, מאשר באחרים, לא יכול להוציאן לפועל, משום סערת ההתנגדות שקמה, אלא לאחר שביטל או הקל חלק מן העונשין, נתן שהות של שלוש שנים^[55] והגדיל את הפרסים. אבל כאשר דרש מעמד הפרשים לאחר כל־אלה, בשעת השעשועים הציבוריים, את ביטול החוק, קרא אליו אבגוסטוס את בניו של גרמאניקוס, נטל מהם לחיקוֹ, ומהם נתן בחיק אביהם והראם לקהל, אגב רמיזה בתנועות ידים ובהבעת־פנים, שלא יקשה עליהם ללכת בעקבות הצעיר הלזה^[56], וכאשר נכח וראה, כי עוקפים את החוק על־ידי אירושין בגיל הרך וחילופי־נישואין תכופים, קיצר את תקופת־האירושין והגביל את הגירושין.

35

מיספר הסנטורים נופח על־ידי אספסוף חסר־דמות וחסר־צביון – עד למעלה מאלף הגיעו ובהם כאלה שלא היו ראויים לכך כל עיקר וסופחו לסנט אחרי הירצחו של קיסר, על ידי נטיית־חסד ומתן־שוחד, וההמון קרא להם משום כך אורקיבים^[57]. לפיכך העמיד אבגוסטוס את מנין הסנטורים על מיספרם וגדולתם הקודמים, על־ידי שני טיהורים: בראשון היתה ההכרעה בידי הסנטורים עצמם, שכל אחד בחר במישהו אחר; השני בוצע לפי שיקול־דעתו שלו ושל אגריפה. אומרים, שאותה שעה ישב בראש הסנט לבוש שריון תחת בגדו וחגר חרב ומסביב לכסאו עמדו עשרת ידידיו האמיצים ביותר שבמעמד הסנטורים. קוֹרְדוּס קְרֶמוּטְיוּס כותב, כי איש מן הסנטורים לא הורשה אז לבוא לפניו אלא ביחידות, ולאחר שחיפשו בבגדיו. אחדים מהם הכריח להתפטר מרצונם ובכבוד, ולאלה שמר את זכותם ללבוּש הסנטורי, לישיבה באורכֶסְטְרָה בשעת המישחקים ולהשתתפות במשתאות־הציבור. וכדי שאלה שנבחרו ואושרו מחדש יוכלו לשמש בתפקידם בכוונה טובה וגם בנוחיות יתירה, קבע שכל אחד ואחד מהם, לפני שיתפוס את מקומו בישיבה, יקטיר לבונה ויסוך יין טהור על מזבח אותו אֵל, שבמקדשו נתכנסה האסיפה. כמו כן החליט שהסנט לא יתכנס אלא פעמיים בחודש לישיבות מן־המנין, כלומר, בראשון ובחמישה־עשר לחודש, ושבחדשי ספטמבר ואוקטובר לא יהא איש חייב להופיע^[58], פרט לאלה שניבחרו לשם כך על פי גורל, כדי שמספר הנוכחים יספיק לקבלת החלטוֹת. לעצמו הקים מועצה, שניבחרה למשך שישה חדשים, ואתה דן מראש בענינים שיש להביאם בפני מליאת הסנט. ואם ענין חשוב ביותר עמד להצבעה לא קרא את חברי הסנט לפי הסדר המקובל אלא כפי רצונו, כדי שכל אחד ירכז את תשומת־לבו לענין, כאילו היה עליו להביע פסק־דינו שלו ולא להצביע סתם.

36

עוד כמה תקנות התקין, כגון: שלא יפרסמו את מהלך ישיבותיו של הסנט; שלא ישלחו את הפקידים הגבוהים לפרובינציות מיד לאחר תום מועד כהונתם; שיקציבו לפרוקונסולים סכום־כסף קבוע לפרדות ולאוהלים, דבר שנעשה עד אז בקבלנות על חשבון המדינה; כן התקין, שהפיקוח על אוצר־המדינה יעבור מן הקְוֶסְטוֹרים העירוניים לידי פריטורים ופריטורים־לשעבר; שבמקום הקוסטורים לשעבר, שהיו נוהגים לכנס את "בית־דין המאה", יעשו זאת להבא הדֶקֶמווירים^[59].

37

כדי שרבים ככל־האפשר יקחו חלק בהנהלת המדינה המציא משרות חדשות: הפיקוח על העבודות הציבוריות, על הדרכים, על אפיק הטיבּר ועל חלוקת התבואה בעם; משרת הפְרֶפֶקטוּס העירוני, וועדת־שלושה למינוי סנטורים, ועוד אחת שתבדוק את מחלקות הפרשים בכל עת שיהא צורך בכך; חזר ומינה קֶנְסוֹרים לאחר שלא נתמנו במשך זמן רב והגדיל את מספר הפריטורים. כמו כן דרש שכל אימת שיימסר לידו הקונסולט, יצרפו אליו שני חברים במקום אחד; אבל את מבוקשו זה לא השיג משום שהכול טענו ואמרו, כי העובדה שהוא נושא את המשרה הזאת עם עוד אחד ולא לבדו, כבר מקטינה ממילא את מעלתו יתר־על־המדה.

38

גם במתן תגמול על אומץ־לב צבאי לא קימץ ידו ודאג לכך, שלמעלה משלושים שרי־צבא יזכו בחגיגת־ניצחון שלימה, ומיספר גדול מאלה באותות־ניצחון. לבני הסנטורים התיר לשאת את הפס הרחב מיד עם קבלת טוגת־הבגרות ולהשתתף בישיבות הסנט כדי שיסכינו בהקדם לעניני־המדינה; לאלה שבחרו בשירות צבאי נתן לא רק דרגת טריבון של לגיון, אלא מינה אותם גם למפקדי־חטיבות של פרשים. וכדי שיתמחו כולם בשירות העמיד לרוב שנים־שנים מבני הסנטורים בראש חטיבה אחת.

תכופות חזר ופקד את מחלקות הפרשים, ולאחר הפסקה ארוכה חידש לשם כך את מנהג המיצעד^[60]. לעומת זאת לא הרשה שבשעת המיצעד הזה יורידו אחד הפרשים או ירחיקוהו מן השורה על ידי מאשימו, כפי שהיה מקובל עד אז, ועם־זה התיר לאלה מחברי מעמד הפרשים, שמפאת זיקנה או חולשת־הגוף לא יכלו לשתף עצמם ברכיבה, לשלוח סוסיהם לפניהם במערכה ובעצמם יבואו ברגל וייענו לקול הכרזתו של הקנסור. לאחר־זמן הירשה לבני שלושים וחמש ומעלה שלא רצו להמשיך בהחזקת סוסיהם, להחזיר אותם^[61].

39

אחרי־כן ביקש מאת הסנט עשרה עוזרים וציווה על כל אחד מן הפרשים לתת דין וחשבון על אורחות־חייו, ועל אלה שנימצא בהם פגם הטיל עונש: מהם ניקנסו, מהם הורדו בדרגה, ולרבים ניתנה אזהרה בלבד. הסוג הקל ביותר של אזהרה היה זה שמסרו בפומבי לוחות־כתובים לידי הנאשמים, שחייבים היו לקראם לעצמם בו־במקום. בין השאר הטיל קנס על אלה שלָווּ כספים בריבית נמוכה כדי לשוב ולהלווֹתם באחוזים גבוהים יותר.

40

אם בבחירות הטריבונים לא נמצאו מועמדים סֶנָטוֹריים, מינה אבגוסטוס פרשים רומיים למשרה זו באופן כזה שלאחר תום תקופת שלטונם יוכלו להישאר באחד משני המעמדות כרצונם. יתר על כן, בשעה שפרשים רבים לא העזו לשבת בהצגות־התיאטרון בארבעה־עשר הספסלים כיוון שרכושם נתמעט בהמשך מלחמת־האזרחים וחששו לעונש על פי חוקי הישיבה בתיאטרון, הכריז אבגוסטוס, כי העונש אינו חָל על אלה, אשר להם או להוריהם היה פעם רכוש של פרשים.

את העם פקד לפי הרחובות והחליט לתת להם שוברים לארבעה חדשים, ג' פעמים בשנה, כדי שפשוטי־העם לא יתבטלו ממלאכתם לעתים תכופות יותר מדי בגלל חלוקת התבואה בחינם. אבל משראה שהעם וויתר רק על כרחו על הנוהג העתיק חזר בו והסכים, שכל אחד יקבל מנתו מדי חודש בחודשו. כמו כן חידש את המנהג העתיק של אסיפות־הבחירות, ועל־ידי אמצעי־עונש מרובים שם קץ לקניית־הקולות. ביום אסיפות־הבחירות חילק לכל איש מאנשי איזורי־הבחירות שלו, הפָּבְּיָאנִים והסְקַאפְטִים אלף ססטרקים, כדי שלא יצפו למתן־בסתר מאחד המועמדים. מלבד זאת החשיב מאוד את השמירה על טהרת העם, שלא ייטמא על־ידי תערובת זרים ודם־עבדים. לפיכך צימצם את מתן האזרחות הרומית וקבע תחום לשיחרור העבדים. ופעם כשפנה אליו טיבריוס בבקשה לטובת יווני אחד מאנשי־חסותו, ענה לו במכתב, שלא יתן לו את מבוקשו אלא אם אותו אדם יופיע בעצמו לפניו ויווכח, כי אמנם יש טעמים מספיקים לבקשתו. גם לבקשתה של ליוויה לא נענה, בשעה שדרשה ממנו מתן זכות־אזרח לאיש גאלי ממשלמי־המס, והעדיף לשחררו מתשלום המס באמרו, כי הנקל לו לשאת הפסד כלשהו על חשבון האוצר מאשר להנמיך את כבוד האזרחות הרומית. בכל שנוגע לעבדים לא הסתפק בכך, שמנע מהם את החירות על־ידי עיכובים רבים, ואת השיחרור המלא מנע עוד בעיכובים רבים מאלה, אלא לאחר שקבע אמצעי־זהירות קפדנים ביחס למיספר המשוחררים, תנאיהם ומצבם החוקי, הוסיף ופקד שעבדים שהושמו באזיקים או עונו בחקירה לא יגיעו לעולם לאזרחות על־ידי כל סוג של שיחרור.

הוא שאף להנהיג מחדש גם את התלבושת המסורתית, וכאשר ראה פעם באסיפת־העם המון אנשים לובשי מעילים אפורים, קרא בהתמרמרות: "הנה הם הרומאים, אדוני־העולם, העם עוטה הטוֹגה!"^[62] מיד הטיל על האידילים למנוע בעתיד את אלה לבקר בפורום ובסביבתו, אלא אם יסלקו מעיליהם ויתעטפו בטוגה.

41

אבגוסטוס הירבה להראות נדיבותו לכל המעמדות בהזדמנויות שונות. בשעה שהביא בחגיגת הניצחון האלכסנדרוני את אוצרות המלוכה אל העיר, גרם לריבוי עצום של הכסף המזומן, עד ששער הרבית ירד ומחיר הקרקעות עלה עד מאוד. וגם לאחר מכן, כל אימת שהכסף היה בשפע כתוצאה מעיקול נכסיהם של פושעים, העמיד אותו כהלוואה לזמן קבוע ובלא ריבית לרשות אלה, שיכלו לתת ערבון פי שנים מן הסכום. הוא הגדיל את מידת הרכוש המינימאלי הנידרש מסנטורים והעמידו על מיליון ומאתים אלף ססטרקים במקום שמונה מאות אלף, והוסיף משלו את החסר לאלה שלא היה ברשותם כסכום הזה. תכופות חילק בעם מתנות־כסף, אך לרוב סכומים שונים זה מזה. פעם ארבע מאות ססטרקים, פעם שלוש מאות, לפעמים רק מאתיים וחמישים לאיש, ולא פסח אפילו על נערים קטנים, אם כי לא הסכינו מעודם לקבל כסף אלא משנת האחת־עשרה לחייהם. בשנים קשות חילק את התבואה לכל אחד ולעיתים קרובות במחיר נמוך מאוד, לפעמים אף חינם, והכפיל את סכום המחאות־הכסף^[63].

42

ראיה לכך, שדאג יותר לטובת הכלל ברוב נדיבותו מאשר לשם מציאת־חן בעיני ההמון, עשויה לשמש העובדה, שענה במלים קשות לעם, שבא להתאונן לפניו על המחסור ביין ויוקר מחירו ואמר להם: "חתני אגריפה כבר היטיב לדאוג לכך שלא תהיו צמאים על ידי בנין אמות־המים הרבות!" וכאשר דרש ממנו העם את מתנות־הכסף שהבטיח, חזר וענה להם: "אני אדם השומר מוצא־פיו!" אבל כשתבעו ממנו דבר שלא הבטיחם, הוכיח אותם בהודעה פומבית על שפלותם וחוצפתם, והכריז כי לא יתן להם דבר ואף־על־פי שקודם לכן היה ברצונו לתת. באותה חומרה ותקיפות נהג פעם, כאשר הוכרז על חלוקת־מתנות־כסף ונודע לו שעבדים רבים שוחררו והוכנסו לרשימת האזרחים. הוא סירב לכלול בחלוקה את אלה, כי לא הובטח להם דבר, וגם לאחרים נתן פחות מאשר הבטיח, כדי שיספיק הסכום שהיה מיועד לכך. ובפעם אחרת, בשעת מחסור גדול שקשה היה להתגבר עליו, שילח מן העיר את כל העבדים שעמדו למכירה, את הגלדיטורים אשר בקסרקטינים, את כל הזרים, מלבד הרופאים והמורים, וחלק מעבדי־הבית. משהוטב מצב האספקה לבסוף כתב: "היתה בי נטיה חזקה לבטל אחת ולתמיד את חלוקת התבואה מטעם הרשות, משום שהבריות סמכו על כך והזניחו את עבודת־האדמה, אלא שחדלתי מזה משום שמובטח היה לי, כי נוהג זה עתיד להתחדש בזמן מן הזמנים על ידי מי שירצה לשאת חן בעיני העם". אבל מכאן ולהבא הסדיר את הענין מתוך התחשבות בתועלת החקלאים וסוחרי התבואה לא פחות מאשר ברצון העם.

43

בתדירות השעשועים העממיים שערך, בריבוי גוניהם ובתפארתם, עלה אבגוסטוס על כל שקדמו לו. הוא מספר, שערך משחקים ארבע פעמים בשמו ועשרים ושלוש פעמים במקום פקידים גבוהים אחרים, שלא היו בעיר אותה שעה, או שלא היו להם האמצעים לכך. לפעמים ערך אותם בכל רובע מרובעי־העיר; על במות רבות בבת אחת ועל ידי שחקנים מכל הלשונות. משחקי גלדיטורים הציג לא רק על הפורום והאמפיתיאטרון, אלא גם בקירקס ובסֵיפְּטות^[64], ולעתים הסתפק בהצגת ציד־חיות בלבד. גם מישחקי־אתליטים נתן והקים לשם כך יציעי־עץ בשדה־מארס; קרבות־ים נערכו בבריכה, שנחפרה בסביבת הטיבר, מקום שם נמצאת כיום חורשת הקיסרים. בימים כאלה העמיד משמרות בכל רחבי העיר למנוע סכנת שודדים מפאת מיעוט הנשארים בבתיהם. בקירקס הציג מרוצי מרכבות ואנשים, וציד חות־טרף, לעתים בהשתתפות בני־נוער מיוחסים ביותר. ואילו את מישחק־טרויה הציג לעתים קרובות עד־מאוד על ידי נערים גדולים וקטנים, משום שחשב זאת למנהג קדום ונאה, שזרע האצילים יפגין יכלתו בצורה זו. נֹוניוס אספרֶנַס, שנפל וניפגע במישחק זה, קיבל ממנו במתנה שרשרת־זהב והורשה לו לשאת את הכנוי "טוֹרקוואטוּס", הוא ובניו אחריו. אך עד־מהרה שם קץ להצגות אלה, לאחר שהנואם אָסִינְיוּס פּוֹליוֹ, התאונן מרה בסנט, ובהתמרמרות רבה, על האסון שקרה לנכדו אַסֶרְנִינוּס שרגלו נשברה. להצגות־תיאטרון ולמשחקי־גלדיטורים היה משתמש לעתים בפרשים רומיים, אבל רק עד שהדבר נאסר מטעם הסנט. לאחר מכן לא נתן עד לבן־טובים להופיע בהצגה, מלבד הנער ליקיוּס, וגם אותו הציג לראוָה בלבד, כי היה אותו עלם פחות משתי רגלים^[65] בגובהו, משקלו שבע־עשרה ליטראות בלבד, ואילו קולו אדיר היה. באחד מימי השעשועים העביר לראווה דרך הזירה את בני־התערובות, שנישלחו אז בפעם הראשונה על ידי הפרתים, והושיבם ממעל לו בשורה השניה. גם מחוץ לימי־השעשועים, כל אימת שהובא איזה דבר ראוי לציון, שעין עוד לא ראתה, נוהג היה להעמידו לראוה באופן מיוחד באחד המקומות. כך הציג, למשל, קרנף על יד הסיפטות, נמר בתוך התיאטרון ונחש, חמשים אמה ארכו, בקומיטיום. במישחקי קירקס, שערך פעם משום נדר שנדר, קרהו המקרה שתקפתו חולשה ואנוס היה לעבור בראש "תהלוכת האלים"^[66] כשהוא שוכב באפיריון. ושוב נפל דבר בפתיחת משחקי־גלדיטורים בשעת חנוכת תיאטרון מארקלוס, כשהותרו פרקי כסא־הכבוד והוא נפל לאחור. ובפעם אחרת כשנכדיו ערכו שעשועים, פרצה בהלה בקהל מחשש להתמוטטות, וכאשר לא עלה בידו בשום פנים להשתלט עליו, על הקהל, ולהרגיעו, העתיק מקומו ועבר לשבת באותו צד, שנחשב מסוכן ביותר.

44

הוא הביא סדרים בהתנהגותו הפרוצה והמופקרת של קהל־הצופים. למעשה זה הניעו עלבונו של סנטור אחד, שאיש לא פינה לו מקום בתוך הקהל הרב שמילא את התיאטרון מפה אל פה בשעת המישחקים בפוּטֵיאוֹלי. לפי דרישתו הוציא הסנט פקודה, שלפיה ישמרו את מקומות־המושב שבשורה הראשונה לסנטורים בכל ההצגות הפומביות, ואפילו על צירי העמים החפשיים ובעלי־הברית אסר לשבת באורכסטרה, מאחר שנודע לו, כי בין אלה היו לעתים גם עבדים משוחררים. הוא הפריד בין אנשי־הצבא והעם; הקציב שורות מיוחדות לגברים נשואים מפשוטי־העם, חלקה נפרדת לנערים, ואת המושבים הסמוכים קבע למחנכיהם. כן אסר על לבושי־הבלואים לשבת בשורות האמצעיות. לנשים לא התיר להסתכל בהצגות הגלדיטורים אלא מן השורה העליונה, אף על פי שמאז ומתמיד נהגו לשבת יחד עם קהל הגברים. רק לבתולות־ווסטה היקצה מקום מיוחד בתיאטרון, אל מול לשכת הפריטור. מהצגות האתליטים הרחיק את הנשים לגמרי^[67], ובמידה כזאת שבשעת המישחקים שערך ככוהן גדול דחה לשעת־בוקר מוקדמת של יום־המחרת את מלחמת האגרופנים, שהעם דרש ממנו, והודיע שאין הוא רוצה כי נשים תבאנה לתיאטרון לפני השעה החמישית^[68].

45

בעצמו צופה היה במשחקי הקירקס על פי רוב מן החדרים העליונים של בתי ידידיו או משוחרריו^[69], אך לפעמים מעל הבמה הקיסרית^[70], שבה ישב יחד עם אשתו וילדיו. מן ההצגות נעדר היה במשך שעות רבות, לפעמים ימים תמימים, אבל תמיד התנצל והציע אחרים שישמשו בתפקיד היושב־בראש במקומו. ואולם בשעה שהיה נוכח בהצגה, לא היה עוסק בדברים אחרים, אם משום שלא רצה שירננו אחריו – שכן זכר כי רבות גינו בגלוי את קיסר אביו על אשר מצא לו זמן בשעת ההצגה לקריאת מכתבים ורשימות ולכתיבת תשובות עליהם – או אולי מצא לו ענין והנאה בהצגה, דבר שלא הסתיר מעולם אלא הודה בו תכופות בגלוי. משום כך היה מרבה להעניק פרסים ומתנות מפוארות משלו גם בשעשועים, שנערכו על ידי אחרים, ומעולם לא היה נוכח בהצגת התחרות יוונית בלי לכבד במתנות כל אחד מן המשתתפים כראוי לו. במיוחד ניהנה מן ההסתכלות במתאגרפים ובעיקר בלאטינים שבהם, לא רק במאומנים ורגילים בכך – אותם נהג אפילו להעמיד מול יוונים – אלא גם באנשי ההמון העירוני, שהתנגחו בסמטאות הצרות להנאתם ובלי מומחיות. בקיצור, הוא הוכיח תשומת־לבו לכל סוגי האנשים, שהראו כשרונותיהם בשעשועים פומביים: שמר ואף הרחיב את זכויות האתליטים, אסר להעסיק גלדיטורים בלי שתהיה להם התקווה לצאת פעם לחפשי, ומן השלטונות שלל את הזכות, שניתנה להם על פי חוק ישן, לנקוט באמצעים של עונש נגד השחקנים בכל עת ובכל מקום, אלא הגביל את סמכותם למקום ההצגה ולזמנה. אף על פי כן הטיל השגחה חמורה על התחרויות באולמי־האימונים וקרבות־הגלדיטורים ואחז באמצעים קשים נגד הפקרוּת השחקנים. כך, למשל, משנודע לו על דבר סטֶפאניוֹ, שחקן במחזות רומיים, שמטרוניתא אחת מבנות רומא היתה משרתת לפניו גזוזת שערות בלבוש נער, ציווה לייסרו בשבטים בכל שלושת התיאטראות ולגרשו מן העיר. כמו כן הלקה בשוט וברצועה לעיני כל, בתוך האולם שבביתו, את הילאס, שחקן הפאנטומימות, מפני שהפריטור הגיש עליו תלונה; ופילאדס גורש מן העיר ומאיטליה על שום שהראה באצבע^[71] על אחד הצופים שהשמיע שריקה והיפנה אליו על־ידי־כך את תשומת לב הקהל.

46

אחרי שסידר כך את העיר ואת עניניה, הגדיל את הישוב באיטליה על ידי ייסוּד עשרים ושלוש מושבות והירבה להמציא להן הכנסות ובנינים ציבוריים, ואף השווה את זכויותיהן ומעמדן מבחינה מסויימת ובמידת־מה לאלו של הבירה, על ידי המצאת סוג מיוחד של הצבעה בבחירת שלטונות עיר הבירה, שנבחרי המושבות העבירוהו איש־איש במקומו וביום הבחירות שלחו את התוצאות לרומא חתומות בחותמת. וכדי שלא יִכְלו מביניהם אנשי־מעלה, וגם ההמון הפשוט יפרה וירבה, קיבל לשירות צבאי אל חיל־הפרשים את כל־אלה שביקשו זאת, אבל רק על פי המלצת אחת הערים; ומצד שני נתן אלף ססטרקים לראש ילד לכל אלה שהציגו לפניו את בניהם ובנותיהם כבני־חיל, בשעה שביקר בסביבה ההיא.

47

בעצמו לקח בידו את הפרובינציות החשובות ביותר, שהנהלתן על ידי פקידים ממונים מחדש בכל שנה ושנה לא היתה קלה ואף לא בטוחה, ואת השאר חילק בגורל בין הפרוקונסולים; אבל לפרקים החליף את מעמדן של פרובינציות אחדות ותכופות ערך ביקורים באלו ובאלו. הוא ביטל חירותן של ערים אחדות מבעלות־הברית, אשר לרגל אי־תלותן הגיעו לעברי־פי־פחת, והקל את מצבן של אחרות שהחובות העיקו עליהן, או שבנה מחדש ערים שנהרסו ברעידת־אדמה, ואף העניק את הזכויות הלאטיניות^[72], ואפילו אזרחות רומית לאלו אשר יכלו להסתמך על מעשי־חסד שעשו עם העם הרומאי. כמדומני שאין פרובינציה אשר לא ביקר בה, מלבד אפריקה וסרדיניה; גם אל אלה התכונן לעבור מסיקיליה לאחר שניצח את סכסטוס פומפיוס, אך סערות ממושכות וכבידות מנעוהו מכך, ולאחר מכן לא היתה לו עוד הזדמנות או סיבה לעשות זאת.

48

את הממלכות שכבש בסערת־מלחמה החזיר, פרט לאחדות, לאלה שלקחן מידיהם, או שמסרן לידי זרים. את המלכים בעלי־הברית קשר בקשרי־משפחה הדדיים בינם לבין עצמם, ומוכן ומזומן היה תמיד לשמש מתווך או יוזם לכל שידוך והתקשרות ידידותית. לכולם דאג באותה מידה, מהיותם כולם איבריה של ממלכה אחת, ונוהג היה למנות אפוטרופסים לאלה שעמדו בגיל רך, עד בוא שעת התבגרותם, או לחולי־רוח שבהם, עד שישובו לאיתנם; בניהם של רבים מהם גידל וחינך עם בניו יחד.

49

מכוחות־הצבא שלו חילק לגיונות וחילות־עזר בכל הפרובינציות. מחלקה אחת של הצי העמיד במיסֵנוּם, השניה ברַאוֶנָה, להגנת הים העליון והתחתון^[73]. לשאר הצבאות ניתנה השמירה, בחלקם על עיר הבירה, בחלקם על אבגוסטוס עצמו, לאחר ששילח את גדוד הקאלאגוּרִיטַנים והגרמנים שהיו בין שומרי ראשו, אלה עד הנצחון על אנטוניוס, ואלה עד לתבוסת ווארוּס. מכל מקום לא הירשה ליותר משלושה גדודים להימצא בעיר באותה שעה, וגם אלה נשארו ללא מחנה קבוע. את השאר נוהג היה לשלוח למחנות־חורף־וקיץ ליד הערים השכנות. אולם כל אנשי־הצבא, ובכל מקום ומקום, נתחייבו בחוקה קבועה אחת, בכל שנוגע למיספר שנות השירות וגודל ההענקות, על ידי קביעת תקופת השירות והענקת־הפיטורין לכל אחד ואחד על פי דרגתו, שלא יוכל איש להסיתם להפיכה לאחר שילוחיהם. כדי שיוכל לספק תמיד ובלי קשיים את ההוצאות לכלכלתם מפאת גילם ועָניָם ולתמוך בהם, הקים אוצר צבאי, ולו הכנסות חדשות משלו.

כשי שיוכל להיוודע ולהיווכח מן הנעשה בפרובינציות השונות במהירות יתירה ובלי שהיה, העמיד תחילה רצים צעירים ברווחים לא גדולים בדרכי המלך, אחר־כך החליפם במרכבות לבלדרים, כי דבר זה נראה לו נוח יותר, שאם היה צורך בכך, יכלו מיד לחקור את השליחים, שהביאו בעצמם את המכתבים ממקומותיהם.

50

לחתימת תעודות, מכתבים והודעות השתמש תחילה בספינכס, אחר כך בתמונות אלכסנדר הגדול, ולאחרונה בתמונתו שלו, גלופה בידי דיוֹסקרִידֵס, ובאותה חותמת המשיכו לחתום גם השליטים הבאים אחריו. לכל המכתבים היה מוסיף, לציון זמן נתינתם, את השעה המדויקת לא רק ביום אלא אף בלילה.

51

מצויות הוכחות רבות וחשובות על טוב־לבו ועל פשטותו. לא אמנה בפרוֹטרוט מי הם ומה מספרם של אותם האנשים מן המפלגות המתנגדות שנתן להם סליחה ומחילה והעניק להם גם תפקידים מדיניים חשובים, ואזכיר רק זאת, כי בשעה שהטיל עונשין על יוּניוּס נוֹבאטוּס ועל קאסיוּס פאטאוינוּם, שניהם מפשוטי העם, הסתפק בפסק־דין של עונש־כסף לאחד, ולשני בגלות ובתנאים קלים, אף כי האחד הפיץ בקהל מכתב בשמו של אגריפה הצעיר, שפגע באבגוסטוס פגיעה קשה, והשני הכריז בגלוי בפני אורחים רבים באחת הסעודות, שאין הוא חסר לא רצון ולא אומץ־לב לרצוח נפש את אבגוסטוס. ואילו במשפטו של אֵימִילְיוּס איליאנוּס איש קוֹרדוּבּה, בשעה שהבליטו בין שאר חטאיו את האשמה, שנוהג היה לדבר סרה בקיסר, פנה אבגוסטוס אל הקטיגור ואמר בהתרגשות מעושה: "רוצה הייתי שתוכיח זאת! ואני כבר אדאג לכך, שאיליאנוס ידע כי גם לי לשון ואוכל גם אני ללעוֹז עליו רבות!" ולא הוסיף עוד לחקור בענין זה לא באותה שעה ולא לאחר מכן. לטיבריוס, שהתאונן לפניו במכתב על אותו ענין, אבל ביתר התרגשות, השיב כדברים האלה: "אל־נא תתן לגילך הצעיר, טיבריוס יקירי, שיוליכך שולל בענין זה, ואל יחרה אפך במידה יתירה על אשר מצוים כאלה המדברים עלי רעות; דיינו בזה שאיש לא יוכל לעשות לנו כל־רע."

52

מיקדשים לא נתן להקדיש לו בשום פרובינציה, אלא אם היו שמו ושם רומא נקראים עליהם במשותף; ואף על פי שידע, כי אפילו לפרוקונסולים נוהגים היו לעשות כן. בעיר הבירה היה מרחיק מעליו את הכבוד הזה בעקשנות יתירה ואף את אנדרטות־הכסף, שהעמידו לו לפנים, התיכן כולן ומפדיונן הקדיש חצובות־קטורת של זהב לאפולון הפּאלאטיני.

את הדיקטאטורה שהעם דחק בו בתוקף רב לקבלה, מאן לקבל, כרע על ברכיו, סילק את הטוגה מעל כתפו, חשׂף חזהו והתחנן שירפו ממנו.

53

את הכינוי "אדון"^[74] דחה תמיד בשאט־נפש כעלבון ושם־גנאי. פעם אחת, בשעה שביקר בתיאטרון, ובמחזה נאמרו המלים "הוי אדון ישר וטוב!" קם כל העם על רגליו והריע לכבודו, כאילו היו המלים מכוּונות אליו; אך הוא ביטל במחי־יד ובהעוויות בפניו חנופה קלוקלת זו בו במקום, ולמחרת היום נזף באותם משחקים קשות על ידי הודעה ממלכתית. מאז ואילך לא נתן לבניו ולנכדיו, שיקראו לו "אדון", אם בליגלוג ואם בכובד־ראש, ואסר עליהם דברי־חונף מעין אלה אפילו בינם לבין עצמם. ככל האפשר השתדל לבוא אל איזו עיר או לצאת מתוכה בשעות הערב או בלילה בלבד, שלא יטריח אדם על ידי קבלות־פנים רשמיות. בשנים, שבהן היה קונסול, היה יוצא ובא בין הבריות כמעט תמיד ברגל, ובשנים אחרות לעתים קרובות באפריון סגור. בשעות־קבלה פומביות הרשה גם לפשוטי־העם לגשת אליו והיטה אוזן לבקשות הבאים לפניו ברצון, ואף נזף פעם אגב צחוק במישהו, שהגיש לו את כתב־הבקשה בפחד כזה, כאילו היה מגיש, בלשונו, "פרוטה לפיל". ביום ישיבת הסנט בירך את הסנטורים תמיד רק בקוריה^[75], ודווקא כשהם יושבים לפניו, וקרא לכל אחד מהם בשמו בלי שמישהו יזכיר לו שמותיהם. וגם בצאתו ניפרד מהם באותה דרך, בלי שיקומו ממקומם. הוא היה מחליף ביקורי־ידידות עם אנשים רבים ולא חדל מלבקר בחגיגות־משפחה של כל אחד מהם, אלא בשעה שהיה כבר בא בימים, לאחר שניטרד פעם על־ידי ההמון הנידחק בחגיגת־אירוסין. הסנטור גאלוּס קֶרִינְיוּס לא היה מידידיו הקרובים, אבל משנתעורר פתאום והחליט להמית עצמו ברעב, בא אליו אבגוסטוס בכבודו ובעצמו ובדברי־נחמה השיבהו לחיים.

54

בסנט אירע שמישהו ניכנס לתוך דבריו וקרא: "לא הבינותי!" ואחֵר אמר לו: "הייתי מדבר נגדך אילו ניתנה לי שעת־הכושר לכך". לא אחת קראו אחריו כמה מן הסנטורים בשעה שעזב פתאום את הישיבה בכעס על וויכוחי־הסרק הממושכים: "כלום אין רשות לסנטורים לדבר בעסקי־הציבור?!" – בשעת בחירת הסנטורים, כשכל אחד צריך היה לבחור באחד, הצביע אָנְטִיסְטְיוּס לָאבֵּין בעד מארקוס לפּידוּס, אויבו של אבגוסטוס לפנים, שבאותה שעה היה עוד בגולה; וכאשר שאלוֹ אבגוסטוס אם אין אחרים הראויים יותר לכך, ענה לו כי לכל אדם דעה משלו. ואף על פי כן לא באה מעולם רעה על איש בשל דיבורו החפשי, או עזותו.

55

גם לכתבי־פלסתר, שהופצו נגדו בקוּריה, לא חשש, ואף לא טרח הרבה להילחם בהם או לחפש את מחבריהם, והציע רק זאת שמעתה יחקרו אחר מעשיהם של אלה שהוציאו בשם בדוי כתבים או שירים בגנותו של מישהו.

56

כשבריות מסויימים התקיפוהו בהלצות, שהיה בהן מעין התקלסות ועלבון, לא נענה להם אלא בהודעה רשמית. אף על פי כן מנע חקיקת חוק נגד חופש הביטוי שבצוואות^[76]. כל אימת שהיה נוכח בבחירות השלטונות, היה סובב באזורים השונים יחד עם המועמדים משלו ומבקש בשבילם את קולות הבוחרים, כפי שנהוג היה לפי מסורת קדומה. גם הוא מסר קולו באיזור שלו כאחד העם. אם היה עליו להעיד במשפט, נשא בסבלנות את החקירה ואף את סתירת־דבריו. את הפוֹרוּם שלו בנה צר יותר משרצה לבנותו כי לבו לא נתן לו להפקיע את הבתים הסמוכים מידי בעליהם. בשעה שהמליץ על בניו בפני העם לא שכח מעולם להוסיף: "אם יהיו ראויים לכך", והתרעם מאוד כאשר כל הקהל קם פעם מפניהם בתיאטרון והריע לקראתם והם היו עוד למטה מגיל הבגרות. הוא שאף לכך שידידיו יהיו גדולים ובעלי־השפעה במדינה, אבל בתנאי שיהיו שווים בזכויותיהם לשאר האזרחים ומשועבדים באותה מידה לנוהג המשפטי. בשעה שאַסְפְרֵנאס נוֹניוּס, שהיה מקורב אליו ביותר, הועמד לדין משום שקאסיוס סֶוֵירוּס האשימוֹ ברצח על ידי רעל, שאל אבגוסטוס בעצת הסנט, מה מחובתו לעשות לדעתם; כי נבוך היה ואמר, שאם יעמוד לימינו יתקבל הרושם, שהוא נותן לו מחסה מפני החוק, ואם יעזבהו לנפשו יחשבו, שהוא מפקיר את ידידו ועל ידי כך דן אותו מלכתחילה לכף־חובה. על פי החלטתם המוסכמת ישב כמה שעות באולם בית־הדין, אך שתק ולא נתן כל גילוי־דעת בשבח הנאשם. תומך היה גם באנשי־חסותו, כגון באחד סקוּטאריוּס, שהיה לפנים קצין מתנדב^[77] בצבאו, שניתבע לדין במשפט־נזיקין. רק אדם אחד ויחיד הציל מידי החוק, וגם אותו רק על ידי בקשת־חנינה, שהפציר בקטיגור לחונו בנוכחות השופטים; היה זה אותו קאסטריקיוּס שגילה לו את קשר מוּרֶנָה.

57

הנקל לשער עד־מה אהבוֹ העם על מעשי־חסד אלה. עובר אני בשתיקה על החלטות־הסנט, שכן יכולים לראותן כתוצאה של לחץ או יראת כבוד. פרשי־רומא חגגו תמיד את יום־הולדתו במשך יומיים מרצונם ובהסכמה כללית. בני כל המעמדות זורקים היו מטבע לתוך אגם קוּרטיוּס^[78] מדי שנה בשנה לקיום נדר שנדרו, וכן הביאו לו בראשון לינואר מתנת ראש־השנה אל הקאפיטוליום גם כשלא היה בעיר. בסכומים אלה קנה אבגוסטוס פסלי־אלים יקרים והקדישם לאפולון סנדליאריוס, ליופיטר טרגודוס ולאחרים בכל אחת מן השכונות. כשבנה מחדש את ביתו הפאלאטיני, שנשרף בתבערה, הביאו הווטראנים, אנשי הדֶקוּריוֹת והטְריבּוס, וכן יחידים משאר שכבות־העם סכומי־כסף מרצונם הטוב, איש כפי שהשיגה ידו; אבל הוא לקח לו מערימות הכסף אך מועט מן המועט, לא יותר מדינר מכל אחת מהן. כשהיה חוזר מאחת הפרובינציות קיבלוהו בקריאות־ברכה, ואף בשירה ובזמרה; כמו כן ניזהרים היו שלא להוציא אדם להורג ביום כניסתו אל העיר.

58

את התואר "אבי־המולדת" העניק לו העם כולו במפתיע ובהסכמה כללית; לראשונה באה אליו משלחת מטעם העם הפשוט בענין זה לאַנְטְיוּם; אחר־כך, כיוון שלא קיבלוֹ מידם, הוצע לו הדבר על ידי קהל עצום של צופים עטורי זרי־דפנה בתיאטרון בבואו לרומא; לבסוֹף – הסנט בקוּריה, אך לא בהחלטה ולא בתרועת־הסכמה אלא על ידי וַאלֵרְיוּס מֶסַאלָה שפתח בשם כולם: "אושר וברכת־אלוהים עליך ועל ביתך, קיסר אבגוסטוס! כי אכן סבורים אנו שבתפילה זו אנו מבקשים גם אושר מתמיד למדינה וששון לעיר הזאת. הסנט בהסכמה אחת עם העם הרומאי מברכך כאבי־המולדת!" דמעות נוצצו בעיני אבגוסטוס כאשר ענה לו במלים אלה (הריני מביא את דבריו כפי שנאמרו מלה במלה, כמו שהבאתי גם את אלו של מסאלה): "מאחר שנתקיימו בזה כל מאוויי, אתם האבות הנאספים בזה, מה עוד נותר לי ואבקשהו מאת האלים בני האלמוות, אם לא שאזכה לשמור על אהבתכם זו עד קץ ימי־חיי."

59

לאנטוניוס מוּסה רופאו, שמאמציו עמדו לו לקום ממחלה אנושה, העמידו מצבה ליד זו של אַסְקְלֶפִּיוּס מן הכסף שנאסף במיוחד לתכלית זו. רבים מראשי המשפחות דאגו לכך, שיורשיהם יביאו קרבן־תודה אל הקאפיטוליום עם כתובת הנישאת לפניהם וישלמו בזה את הנדר, שנדרו אבותיהם אם אבגוסטוס יאריך ימים אחריהם. ערים אחדות באיטליה החלו מונות שנתן מן היום, שבו ביקר בהן לראשונה. הפרובינציות ברובן הקדישו לזכרו, מלבד מקדשים ומזבחות, גם מישחקי־זיכרון בכל חמש שנים בכל עריהן כמעט.

60

כל אחד מן המלכים ידידיו ובעלי־בריתו ייסד ערים בשם קיסריה^[79], איש איש בממלכתו, וכולם יחד החליטו לגמור בהוצאות משותפות את מלאכת מקדש יופיטר האולימפי, שיסודותיו הונחו עוד מימי קדם באתונה, ולהקדישו לגניוּס של אבגוסטוס, אף עזבו תכופות את ארצותיהם ובאו אליו, לבושי־טוגה ובלא אותות־מלכותם, ליתן לו את הכבוד הראוי בכל יום ויום כדרך אנשי החסות, ולא רק ברומא אלא גם בשעה שבא לפרובינציות.

61

לאחר שתיארתי לעיל, והאיך נהג בשלטון הצבאי והאזרחי והאיך משל במדינה, שהשתרעה על פני תבל כולה, בעת מלחמה ובעת שלום, אספר להלן על חייו המשפחתיים והפרטיים; מה היו מנהגיו ומה היו מנת־חלקו וגורלו בביתו ובין בני משפחתו מנעוריו ועד אחרית־ימיו.

אמו מתה עליו כשהיה קונסול בפעם הראשונה, ואחותו אוקטביה במלאות לו חמשים וארבע שנים, וכשם שמילא חובתו כלפיהן במסירות יוצאת מן הכלל בעודן בחיים, כן חילק להן במותן את הכבוד הגדול ביותר.

62

עודו נער נארסה לו בתו של פּובְּלִיּוּס סֶרְוִילִיוּס אִיסַבְרִיקוּס; אך לאחר שהתפייס עם אנטוניוס, בגמר המחלוקת הראשונה שביניהם, כשדרשו צבאות שניהם שיתקשרו גם על ידי קרבת־משפחה כלשהי, נשא לאשה את קְלָאבְדִיָה, בתו החורגת של אנטוניוס, שילדה פוּלְוִיָה לפּוּבּליוּס קלאבדיוּס; ואף על פי שעדיין לא הגיעה לפרקה. אבל בעטיה של מריבה שפרצה בינו ובין חותנתו פוּלוויה גירש אותה עוד קודם שנגע בה והיא בבתוליה. מיד לאחר־כך נשא לאשה את סְקְרִיבּוֹנְיָה, שנישאה כבר קודם לכן לשניים אחרים, קונסולים לשעבר, ומבעלה השני היו לה גם ילדים. גם לה נתן גט־פיטורין על שום שקצה נפשו, כפי שכתב, בפריצות־דרכיה. לאחר זמן־מה גזל את לִיוְיָה דְרוּסִילָה מבעלה טיבריוס נירון, אף על פי שהיתה כבר הרה ללדת. אותה אהב והעריץ באמת ובתמים.

63

מסקריבוניה נולדה לו יוליה, אך מליוויה, כל כמה שהשתוקק לכך, לא היו לו בנים. היא נתעברה, אך הפילה את הוולד קודם זמנו. את יוליה השיא אבגוסטוס למארקלוּס, בן אחותו אוקטביה, שרק זמן מה לפני כן הגיע לבגרות. אחרי־כן, במותו של זה, נתָנָה לאשה למארקוס אגריפה, והפציר באחותו שתוותר על חתנה למענו; שכן באותו זמן היתה מארקלה, בתה השניה של אוקטביה, אשתו של אגריפה ואף ילדים היו לו ממנה. ולאחר שגם הוא מת הירבה לחפש במשך זמן רב אחר שידוך, אפילו במעמד הפרשים, ולבסוף בחר בבנו־חורגו טיבריוס^[80] והכריחו לגרש את אשתו, שהיתה בהריונה ואף ילדה לו כבר בן קודם לכן. מארקוס אנטוניוס כותב, שתחילה אירס את יוליה לבנו אנטוניוס, אחר כך לקוטיסו מלך הגֵטִים, שביקש לו בו־בזמן את בתו חלף זה לעצמו לאשה.

64

מאגריפה ויוליה היו לו שלושה נכדים: גאיוס, לוקיוס ואגריפה, ושתי נכדות: יוליה ואגריפינה. את יוליה נתן ללוקיוס פאולוס, בנו של קנסור, את אגריפינה לגרמאניקוס, נכד אחותו. את גאיוס ולוקיוס אימץ לבניו, לאחר שקנה אותם מאגריפה אביהם בביתם בכסף מלא^[81]. עודם רכים בשנים קירבם אל עסקי המדינה, שלח אותם לבקר בפרובינציות ובצבאות כקונסולים נבחרים. את בתו ונכדותיו חינך באופן כזה, שאפילו לטוויה בצמר הרגיל אותן ואסר עליהן לדבר או לעשות דברים, שהשתיקה יפה להם, אלא דברים כאלה הראויים שייכתבו ביומן־הבית^[82]. מנע מהן מלבוא בחברת זרים, אף כתב פעם לעלם אציל ומצויין, לוקיוס ויניקיוּס שמו: "מעשך, בבואך לבקר את בתי בבַיאֶיי, לא היה מנומס ביותר". את נכדיו לימד לרוב הוא עצמו קריאה, שחייה ושאר ידיעות עיקריות, וביותר שקד על כך שידעו לחקות את כתב־ידו. כאשר אכלו בחברתו היה עליהם לשבת בקצה השולחן^[83], ואם נסע אתם יחד, נסעו הם במרכבה ההולכת לפניו, או רכבו לצידו.

65

אבל בעצם ימי אשרו, כשהוא סומך על צאצאיו ועל המשמעת בביתו, פנה לו מזלו עורף. אנוס היה להגלות את שתי היוּליוֹת, את בתו ואת נכדתו, על שהכתימו את שמן בכל מיני מעשי־זימה. גאיוס ולוקיוס מתו עליו בתקופה קצרה של שמונה־עשר חודש: גאיוס בליקיה ולוקיוס במאסיליה. את נכדו השלישי, אגריפה, יחד עם בנו־חורגו טיבריוס, אימץ לבנים בפוֹרוּם על פי חוק שנתקבל באסיפת הקוריות^[84]; אך את האחד, את אגריפה, נידה שוב בגלל אופיו השפל והפרא והרחיקוֹ לסוֹרֶנְטוּם. אבל את מות בניו נשא ביתר סבלנות מאשר את חרפת בנותיו; כי בשעה שמות גאיוס ולוקיוס לא דיכא אותו ביותר, לא הודיע על דבר גירוש בתו לסנט באורח אישי, אלא במכתב שהוקרא על ידי הקוויסטוֹר, וזמן רב התרחק בבושת־פנים מחברת בני־אדם, ואף שקל בדעתו להוציאה להורג. על כל פנים, כאשר אחת ממתי־סודו, המשוחררת פוֹיְבֵּה, שמה קץ לחייה בתליה בסמוך לאותו זמן, אמר כי מעדיף היה להיות אביה של פויבה זו. על הבת המגורשה אסר את שתית היין וכל מיני מותרות, ולא הרשה לבקרה לא לאדם חפשי ולא לעבד, אלא בהסכמתו האישית, ורק אחר שנוכח לדעת מה גילו, קומתו, צבע עורו של המבקר ואפילו אם יש לו סימנים או צלקות בגופו. רק כעבור חמש שנים העביר אותה מן האי ליבשה בתנאים יותר נוחים מעט. אבל לא הועילו כל התחנונים שיחזיר אותה לגמרי. וכאשר עם רומא העתיר עליו בקשות ועמד בתוקף על תביעתו, ענה להם במלים הנוראות הללו: "אני מאחל גם לכם בנות ונשים כאלה!". הילד שנולד ליוליה נכדתו לאחר שנגזר עליה דינה, ציווה אבגוסטוס שלא להכיר בו ולא לגדלו. את אגריפה, שלא היטיב דרכו מכל וכל, אלא עוד הוסיף להשתולל יותר בהמשך הימים, העבירו לאי אחר, ועוד העמיד עליו משמר צבא, ודאג לכך שיוחזק שם כל ימי חייו על פי החלטת הסנט. וכל אימת שניזכר שמו, או שם אחת היוּליוֹת, היה פורץ באנחה, אף צעק מרה: "מי יתן ונשארתי ערירי ללא אשה ומת ללא־בנים!"^[85]. הוא לא קרא להם אחרת, אלא בשם "שלושת המכות הטריות שלו" או בשם "גידולי־הסרטן שלו".

66

לא על־נקלה היה קושר קשרי־ידידות. אך קיים אותם בנאמנות רבה, ולא זו בלבד שגמל לידידיו כמידת מעלותיהם ומעשיהם הטובים, אלא גם מחל על מגרעותיהם ושגיאותיהם, אם רק לא היו למעלה מן המידה. ואכן יקשה למצוא בכל מנין אוהביו הרבים כאלה שהרחיקם מעליו, מלבד סַאלְוִידְיֵאנוּס רוּפוּס – אותו העלה עד לקונסולט – וקורנליוס גאלוּס – שהגיע למעלת נציב מצרים – ושניהם מן הדרגה הנמוכה ביותר; את הראשון מסר למשפט הסנט על אשר ניסה לחולל הפיכה; על השני אסר מלבוא לחצרו, או לפרובינציות הקיסריות, בשל אופיו הרע, שהיה כפוי־טובה וחורש־מזימות. אך כאשר גאלוס נדחף לשים קץ לחייו בגלל ההלשנות של מקטרגיו והחלטות הסנט, הילל אמנם את התמסרותם של אלה ואת מידת־ההתמרמרות שהוכיחו לו, אבל עם־זה שפך דמעות וקבל על גורלו, כי הוא היחידי אשר לא ניתן לו להציב גבול לכעסו לגבי ידידיו כחפצו. שאר אוהביו, איש־איש כראש מעמדו, שיגשגו בגדולה ובעושר כל ימי חייהם, אם כי היו פה ושם מקרי אי־הבנה ביניהם. אזכיר רק – כדי שלא להרבות בדוגמאות – את אלה: לא פעם קבל על חוסר סבלנותו של מארקוס אגריפה, כשהניח למשל את־הכל והלך לו למיטילנה משום שחשש שהקיסר מעדיף את מארקלוס על פניו; או שטען נגד מֵיקינאס, שלא ידע לשמור לשונו, ומסר לאשתו טֶרֶנְטִיָה את סוד גילוי קשר מורינה. הוא דרש מידידיו מסירות כבחייהם כן במותם. אם כי לא נשא עיניו כלל לירושות ולא חפץ בשום פנים לקבל דבר על פי צוואתו של זר, התיחס ברגישות יתירה לדבריהם האחרונים של ידידיו ולא הסתיר צערו, אם מישהו מאלה צימצם דבריו ולא סיפר בצוואתו בשבחו וגם על שמחתו לא כיסה, כשזכרוהו מתוך הכרת־טובה וידידות. נוהג היה לוותר על נקלה לטובת הבנים על עזבונות או חלק בירושה, שאחד ההורים היה מניח לו. ואם היורשים היו עוד רכים בשנים, היה משיב להם את הסכום יחד עם הריבית ביום שהגיעו לבגרות, או ביום נישואיהם.

67

הוא היה פטרוֹנם של עבדיו ואדונם הקפדן, ובה בשעה גם רך ונוח להם, אל רבים ממשוחרריו התייחס בכבוד ובאימון רב, כגון לליקינוס, קֶלאדוּס ואחרים. על עבדו קוֹסמוֹס, אשר דיבר עליו בגסות יתירה, לא הטיל עונש כבד יותר מאשר מאסר באזיקים בלבד. כאשר טייל פעם עם דיומדס סוכן־ביתו, הגיח פתאום חזיר־בר משתולל והלה עזבו לנפשו בבהלה. אך אבגוסטוס העדיף לזקוף את–הדבר על חשבון פחדנותו מאשר לכוונתו להזיק, ולבסוף הפך את הענין, שהיתה בו משום סכנה גדולה, לצחוק, מאחר שלא היה כאן רצון רע. הוא כּפה על פוֹלוּס, אחד ממשוחרריו המקובלים עליו ביותר, לשלוח יד בנפשו לאחר שנוכח לדעת כי יש לו יחסי־אהבים עם גברות אצילות; אף ציווה לשבר את רגליו של תאלוֹס מזכירו, על שום שלקח חמש מאות דינרים בשכר גילוי תכנו של מכתב. את מחנכו של גאיוס בנו ואת משרתיו ציווה להטיל לתוך נהר כשמשקלות כבדות תלויות בצווארם, על שניצלו מחלתו ומותו של אדונם לבצע מעשי עושק ואכזריות בפרובינציה.

68

בשחר נעוריו הוציאו דיבתו רעה על מעשים מגונים שונים, סכּסטוּס פומפיוס חירפו על היותו רכרוכי כאשה; מארקוס אנטוניוס העלה עליו, כי דודו אימץ אותו בשכר זימה; כן אמר לוקיוס אחי מארקוס אנטוניוס, שלאחר שצניעותו חוללה על ידי קיסר, התמסר גם לאֵוּלוּס הירטיוּס בהספניה במחיר שלוש מאות אלף ססטרקים ונהג לחרוך שערות שוקיו בקליפות־אגוזים מלוהטות שצמיחתם תהא רכה יותר. אבל פעם ביום של הצגה תיאטרונית, זקף גם כל העם את הדבר לגנותו והריע תרועת־הסכמה גדולה למשמע החרוז הבא, שנאמר מעל הבמה על דבר הכוהן של אם־האלים המכה בתוף^[86]: "הראית, כיצד המופקר הלז שולט בכדור?!"

69

ואף אמנם לא יכחישו גם אוהביו שעסק במעשי־ניאוף, אלא שהם מעלים לזכותו שהיו אלה לא פרי תאוותו, אלא נעשו בכוונה תחילה לבוא ביתר־קלות עד חקר מזימות מתנגדיו באמצעות נשותיהם. מארקוס אנטוניוס הוכיחו על פניו גם על נישואיו הפזיזים עם ליוויה, ונוסף על כך גם בשל כך שהוליך את אשתו של אדם אחד בדרגת קונסול מאולם־המשתה של בעלה ולעיניו אל חדר־המשכב, ועל אשר החזיר אותה מיד אל בין המסובים כשאזניה לוהטות עדיין ושערותיה פרועות; על אשר גירש את סקריבוניה מפני שהביעה בגילוי־לב, מוגזם אמנם במקצת, את צערה על השפעתה היתירה של צרתה; על שביקש לו הזדמנויות בעזרת ידידיו, שהפשיטו נשים נשואות ובתולות שהגיעו לפרקן להסתכל בהן כאילו סוחר העבדים טוראניוּס היה מוכר אותן. כמו כן כתב אליו אנטוניוס במכתב סודי, קודם שהתנכר לו והפך לשונאו, את הדברים הבאים: "מה זה הסב את לבך ממני? משום שאני שוכב את המלכה?^[87] הלא היא אשתי! כלום זה עתה התחלתי בכך, ולא זו לי כבר השנה התשיעית? ואתה, האם שוכב אתה את דרוּסילה בלבד? חייך, אם בשעה שתקרא את מכתבי זה לא שכבת כבר את טרטולה או טרנטילה, את רופילה או סילוויה טיטיסניה, או את כולן גם יחד. וכי מה חשיבות בכך, היכן ובמי אתה ממלא תאוותך?".

70

אף הירבו להג על מסיבה, שנערכה בביתו בסודי־סודות ונתקראה בפי העם "מסיבת שנים־עשר האֵלים", ובה הסבו האורחים אל השולחן בלבוש אֵלים ואֵלות ואבגוסטוס עצמו התקשט כאפולון. מסיבה זו היתה לגנאי לא רק במכתבי אנטוניוס שבהם נקב בשמותיהם של כל המשתתפים מתוך מרירות רבה, אלא גם בחרוזים המפורסמים הללו של מחבר בלתי־ידוע:

אך מצא שולחנם של אלה מנצח על המחולות

ולעיני מַלְיָה ניגלו ששת האלים ושש האלות;

בשָׂחֵק קיסר תפקידו המדומה של אפולון בעזות־מצח;

בסעדו מתוך הוללות ומשתים של האֵלים –

הוי, כל דרי־מעלה הסבו פניהם מן הארץ,

אף יופיטר עצמו נטש כיסא־זהבו.

הירבו לרנן אחרי המסיבה הזאת בעיקר לרגל הדחקות והרעב, ששררו בעיר בימים ההם, ולמחרת יצא הקול, שהאֵלים אכלו את כל תבואת־הארץ, וקיסר הוא אל־נכון אפולון, אך אפולון "המציק"^[88], כינוי שהעריצו בו את האל הזה באחד מרבעי העיר. קינטרוהו גם על אהבתו היתרה לרהיטים יקרים ולכלי־קורינתוֹס ועל נטייתו למישחק־הקוביה; וכך נימצא כתוב על גבי האנדרטה שלו בימי ההחרמות: "אבי היה סוחר בכסף ואני בכלי־קורינתוס", משום שחשדו בו כי צרף אנשים אל רשימת ההחרמה אך ורק בגלל כלי־קורינתוס שהיו ברשותם. גם בימי מלחמת סיקיליה נפוץ המכתם הזה:

מאחר שנוצח ציו פעמיים ואבדו אניותיו,

קוביה יטיל, לנצח סוף־סוף פעם אחת.

71

מבין הדברים האלה – אם חטאים ניקרא להם ואם האשמוֹת – הלא סתר את דבר הפריצות הבלתי־טבעית על־נקלה על ידי טהרת חייו גם בימים ההם וגם לאחר מכן. ואילו את העלילה על אהבת המותרות עירער על ידי כך, שלאחר כיבוש אלכסנדריה לא שמר לעצמו דבר מכל כלי־הבית של המלך אלא גביע מוּריני אחד בלבד, ואת כלי הזהב שהיו משתמשים בהם שם שמוש יום־יומי, מסר מיד לכור־ההיתוך. אך בתאוות־בשרים דבקה נפשו ומספרים שאפילו לאחר שנים היתה בו נטייה לבעול בתולות, שהומצאו לו ממקומות שונים ואפילו על ידי אשתו. לא חשש כלל ועיקר, שצא לו שם של קוביוסטוס, שיחק בגלוי ולעין כל להנאתו גם בזיקנתו, ולא רק בחודש דצמבר^[89], אלא גם בשאר מועדים וימות־חול כאחד. ודבר זה אינו מוטל בספק כלל, כיוון שהוא אומר במכתב אחד, שניכתב בעצם ידו: "סעדתי, טיבריוס שלי, בחברת אותם האנשים; ניתווספו למיספר האורחים וֵיניקיוּס וסיליוּס האב. בשעת הסעודה, כתמול כן היום, הטלנו את הקוביות כיאה לזקנים. במשחק נהגנו כך: אם מישהו הטיל "כלב" או "שש", היה מניח באמצע דינר אחד על כל קוביה. ואילו את כל הכסף הזה קיבל מי שהטיל "ונוּס". ובמכתב אחר הוא כותב: "חג הקְוִוינִקְוֵטרְיָה"^[90] עבר עלינו בעליצות יתירה, טיבריוס יקירי, כי שיחקנו כל ימי החג ולא נתנו מנוח ללוח־המישחק; אחיך הירבה להתאונן על מזלו, אך לבסוף לא הפסיד הרבה ומעט־מעט כיסה את הפסדיו הגדולים בלי שקיווה לכך. אני כשלעצמי הפסדתי עשרים אלף ססטרקים, בעיקר על שום שנהגתי בנדיבות יתירה בשעת המישחק, כדרכי מאז, כי אילו דרשתי מידי כל אחד את הטלותיו הפסולות, במקום לוותר עליהן, או אילו שומר הייתי לעצמי את הסכומים שנתתי במתנה, הייתי זוכה בלא ספק בחמישים אלף, אך אני מעדיף ללכת בדרך זו, כי בנדיבות רוחי זו תגיע תהילתי עד לב־השמים". ולבתו כתב: "שלחתי לך מאתים וחמישים דינרים, אותו סכום שנתתי לכל אחד מאורחי, אם יהא את נפשם לשחק בקוביות או ב’זוג ופרט' בשעת־המשתה". בשאר שטחי־החיים היה, כידוע, מסתפק במועט שבמועט ולא נפל עליו מעולם כל חשד של דופי.

72

תחילה היה מתגורר בקרבת הפורום, מעל ל"מעלות עושי־הטבעות", בביתו של הנואם קאלווּס, אחר־כך עבר אל הפאלאטיום, לביתו של הוֹרְטֶנְסִיוּס שגם הוא היה צנוע למדי ולא הצטיין לא ברווחה ולא בשכלולים; אולמותיו קטנים, עמודיהם עשויים אבן אלבאנית^[91], חדריו ללא קישוטי־שיש או רצפה מצויינת ביופיה. ארבעים שנה ומעלה שהה באותו חדר־השינה, גם בקיץ וגם בחורף, ואף־על־פי שידע כי השהייה בעיר מזיקה לבריאותו בימות־החורף, לא בילה מימיו את החורף מחוצה לה. אם ביקש פעם לעבוד בבדידות ובאין־מפריע, היה לו לכך מקום ניבדל בעליה, שהיה קורא לו "סיראקוסי"^[92], או "מעבדה"; לשם היה עובר או לביתו של אחד ממשוחרריו בפרברים; ואילו בשעת מחלה שוכב היה בבית מיקינאס. לשם מרגוע היה מבקר לרוב במקומות שעל שפת הים, באיי קאמפּאניה או בעיירות בקרבת רומא, כגון לַאנוּבִּיוּם, פְּרֵינֶסְטִי, וטִיבּוֹר; בזו נוהג היה לשבת תכופות גם למשפט בסטיו של מקדש הרקולס. ארמונות גדולים ומפוארים היו לו לזרא, אף הרס עד־היסוד את החווילה שבנתה לו נכדתו יוליה בהוצאות מרובות. ואילו את בתי־הקיץ שלו עצמו, אם כי צנועים היו, העדיף לקשט, במקום בפסלים ובתמונות, בשבילים ובחורשות, או בחפצים הראויים לציון כעתיקים, או יקרי־מציאות, כגון העצמות הגדולות של חיות־ים ויבשה ענקיות, שקוראים להן "עצמות הגיגאַנטים", או בכלי־הנשק של הגיבורים הקדמונים.

73

הצימצום שנהג בכלי־ביתו ובכלי־תשמישו נראה עד היום לעין במיטות ובשולחנות שנשתיירו אחריו ורובם אינם מהודרים למדי אפילו לאזרח פשוט. כמו כן אומרים עליו שלא היה שוכב אלא במטה נמוכה ומוצעת בפשטות. לא־ברצון עטה לבוש אחר מאשר בגד־הבית, שעשו לו אחותו, אשתו, בנותיו, או נכדותיו. את הטוגה לא היה מהדק או מתיר יתר־על המידה ופס הארגמן שעליה לא היה צר או רחב מדי; אך נעליו גבוהות היו במקצת. כדי שייראה גבוה מכפי שהיה. ובכל עת תמיד היו נעליו ובגדי־השרד שלו מוכנים בחדר־שנתו למקרים פתאומיים ובלתי צפויים.

74

היה מרבה לערוך סעודות ותמיד בצורה רשמית, והיה מדקדק מאוד במעמד המוזמנים ובאישיותם. וואלֶריוּס מֶסָאלָה מספר, שמעולם לא שיתף בסעודה איש ממשוחרריו, פרט למֵנאס, וגם אותו רק כשהושווה בזכויותיו לאלה שנולדו בחירות, לאחר שמסר את הצי של סכסטוס פומפיוס. אבגוסטוס עצמו כותב, שהזמין פעם אדם אחד, שהיה לפנים שלישו, משום שהיה בדעתו ללון בחווילה של הלז. לא פעם היה מאחר לבוא אל השולחן, או מקדים לעזוב אותו, ולאורחים ניתן לפתוח בסעודה קודם שהסב עמהם ולהמשיך בה לאחר שנפטר מהם. הסעודה היתה מורכבת משלוש מנות, או ביד רחבה יותר, משש, ובמקום להרבות במותרות היה מרבה בהסברת־פנים לאורחיו, והיה מעורר את השותקים והמתלחשים ביניהם, שישתתפו בשיחה הכללית; או שהיה מביא אל הסעודה זמרים, שחקנים ואף מוקיונים פשוטים מן הקירקס ובעיקר מספרי מעשיות של מוסר־השכל.

75

חגים ומועדים היה חוגג ברוב פאר והדר, אך לא אחת גם מתוך ליגלוג בלבד. בסאטורנאליות, וגם בכל עת אחרת כפי שעלה על לבו, היה מחלק פעם מתנות בגדים וכלי זהב וכסף, פעם מטבעות מטביעוֹת שונות, ביניהן של המלכים הקדמונים ושל מדינות־חוץ. אך לעתים היה מסתפּק במתן שמיכות צמר, ספוגים, כפות־עץ ומלקחיים ועוד דברים כיוצא באלה, ועליהם כתובות סתומוֹת ודו־משמעיוֹת. כמו כן רגיל היה למכור בשעת משתים גורלות על חפצים, שהיו שונים מאוד בערכם זה מזה, או ציורים שפניהם כוסו, ובאופן זה היה מכזיב או מאשר את תקוות הקונים, שהיתה תלויה במקרה. קניות אלו נעשו במשותף על ידי אלה שהסבו על אחד המסבים^[93], באופן שהרווח וההפסד היו מתחלקים ביניהם.

76

באכילה (שכן גם על פרט זה אין אני חפץ לעבור בשתיקה) היה ממעט ביותר וניזון לרוב במאכלות פשוטים. לחם שחור, דגים קטנים, גבינת־בקר סחוטה ביד ותאנים ירוקות, המבשילות פעמיים בשנה, היו המאכלים החביבים עליו מכל, והיה סועד בהם את לבו גם קודם הארוחה בכל מקום ובכל שעה שהיה לו התאבון לאכילה. והנה דברי עצמו במכתביו: "בכרכרתי טעמתי מעט לחם ותמרים"… ובמקום אחר: "בשעה שחזרתי מן הארמון הביתה באפריון, אכלתי אונקיה לחם וגרגרי־ענבים אחדים מקשי־הזג", ושוב: "אפילו היהודי, טיבריוס יקירי, אינו שומר על צום־השבת"^[94] שלו בקפדנות כזו, שאני שמרתיו היום, ורק בבית המרחץ, בשעה הראשונה של הלילה אכלתי סוף־סוף שתי פרוסות לחם לפני שהתחלתי לסוך בשרי בשמן". מחמת רשלנות זו היה סועד לא אחת לבדו קודם שהתכנסו האורחים למשתה, או לאחר שניפטרו מעליו והלכו, ואילו בנוכחותם לא נגע במאומה.

77

גם בשתיית היין היה מתון מאוד מטבעו, קוֹרְנֶלְיוּס נֶפּוֹס מספר, שבמחנה ליד מוטינה לא נהג לשתות יותר משלוש פעמים בארוחה אחת. גם לאחר מכן, ואפילו בשעה שהיה מתענג ביתר־רווחה, לא עבר על שש כוסות^[95]. ואם שתה יותר מזה, היה נוהג להקיא. מעדיף היה לשתות יין רֵיטְיָה, אבל רק לעתים רחוקות היה שותה בין ארוחה לארוחה. במקום משקה היה אוכל פת טבולה במים קרים או פלח מלפפון, גבעול־חסה או תפוח טרי או מיובש שלמיצו היה טעם יין.

78

לאחר סעודת־הצהרים היה נח מעט בלי לפשוט מעליו בגדיו ונעליו; רגליו היו מכוסות וידו על עיניו. לאחר סעודת־הערב חוזר היה אל הדרגש שבחדר־עבודתו; שם ישב עד לשעה מאוחרת בלילה וסיים כל שנשתייר לו מעבודת־יומו; כולו או רובו. אחר־כך עלה על מיטתו והיה ישן לא יותר משבע שעות, וגם אלו לא בהעלם אחד, אלא היה מקיץ באותו רווח־זמן שלוש־ארבע פעמים. ואם לאחר הפסקה כזאת לא יכול להרדם עוד, כפי שאירע לעתים, הביאו לפניו קריין או מספר־מעשיות, וכשחזרה אליו שנתו היה ממשיך בה תכוּפוֹת עד לאחר עלות־השחר. מימיו לא שכב ער בחשיכה בלי שמישהו ישב עמו. להשכים לא אהב, ואם היה צורך לקום בשעה מוקדמת של בוקר לרגל איזה טקס או פולחן דתי, היה לן בחדרו של אחד מאנשי־ביתו, שהיה קרוב למקום המעשה, כדי שהדבר לא יפגע בנוחיותו. וגם אז היה נרדם וישן כשהחזירהו לביתו דרך הרחובות, או כשהניחו את האפיריון לרגל איזה עיכוב.

79

יפה־תואר היה ומלא־חן בכל הגילים, אף כי מאס בכל מיני טרזנות; לתסרוקת־שערותיו לא שם לבו, ועד למידה כזאת שהיה מחיש את גזיזת־שערו בידי ספרים אחדים בבת־אחת, ואת זקנו גוזז היה לעתים ולעתים מגלח, ובשעת מעשה היה קורא או גם כותב. ארשת־פניו, בין בדברו בין בשתיקתו, היתה שלווה ונעימה מאוד, עד שאדם אחד ממפקדי הגאלים הודה בין מתי־סודו, כי פנים אלו הם שהפכו את לבו ומנעוהו מלבצע זממו שיזם להתקרב אל אבגוסטוס במסע דרך־האלפים, באמתלה של שיחה קלה, ולדחפו אל התהום. עיניו היו בהירות ומבהיקות וקיבל ברצון את דעת אלה שאמרו, כי יש בהן איזה כוח אלוהי, ונהנה היה בשעה שמישהו השפיל עיניו כשהטיל בו מבט חריף ביותר, משל כאילו ניפגע מזוהר־השמש. לעת זיקנתו כהה כוח־הראיה של עינו השמאלית. שיניו היו נפרדות, זעירות ופגומות, שערותיו מתולתלות במקצת וצהבהבות; גבות עיניו מחוברות, אזניו בינוניות, האף בולט במשהו בחלקו העליון ובתחתיתו מחודד במקצת. עורו היה כהה־לבן, קומתו נמוכה, אם־כי יוליוס מאראטוּס, עבדו המשוחרר ומזכירו, מספר שגבהו היה חמש רגל ושלושת־רבעי הרגל^[96] – אבל דבר זה לא ניראה לעין מפאת יפי אבריו והתאמתם, וניכר רק על ידי השוואה עם איש גבוה ממנו, שעמד על ידו.

80

גופו, כפי שמספרים, היה מלא בהרות, וסימנים מלידה היו פזורים על בטנו ועל חזהו בצורתם, בסידרם ובמיספרם של הכוכבים אשר במזל הדובה הגדולה שבשמים. כמו כן היו כמה צלקות בעורו שבאו לו מן החיכוך שבגופו ומן השימוש המתמיד והנמרץ בקרצף^[97], ולבסוף קיבלו צורת זָרַעַת מוגלה. ירכו, השוק והאמה של רגלו השמאלית לא היו חזקות ביותר ותכופות היה גם צולע, אך הלך והתחזק על ידי ריפוי בחול ובקנים^[98]. גם באצבע ידו הימנית הרגיש לעתים קרובות חולשה גדולה, וכאשר היתה קפואה ומכווצת מקור הניעה בקושי לכתיבה בעזרת טבעת עשויה קרן. גם על כאבים בשלפוחית התאונן, אבל לבסוף הוקל לו מהם משיצאו האבנים עם השתן.

81

מחלות קשות ומסוכנות עברו עליו כמה פעמים בחייו, ובעיקר לאחר כיבוש קאנְטַאבְּרִיָה, שעה שניפגע על־ידי מורסה שבכבד, ואובד־עצות אנוס היה לקבל על עצמו דרך־ריפוי בלתי־רגיל ומסוכן: כיוון שהתחבושות החמות לא הועילו, הביאוֹ הרופא אנטוניוס מוּסה לידי כך שיתרפא בתחבושות קרות. כמו כן התנסה גם במחלות אחדות, שחוזרות בכל שנה ושנה בעונה מסוימת: קרוב ליום הולדתו תקפתו לרוב חולשה; בראשית האביב חלה בהתנפחות הסרעפת ובתקופת הרוחות הדרומיות – בנזלת. על ידי־כך נחלש כל מיבנה גופו עד כדי כך, שנתקשה מאוד לשאת קור וחום.

82

בחורף היה מגן על עצמו מפני הקור בארבעה חלוקים וטוגה כבדה, בכותונת, אפודת־צמר, מכנסים וגרבים, ואילו בקיץ היה ישן בחדר־השינה ליד דלתות פתוחות, אך לעתים קרובות לָן בביתן־הגינה ליד המזרקה, וגם כאן היו מנפנפים עליו במניפה. את השמש לא יכול לשאת גם בחורף, ואפילו בביתו לא היה מטייל תחת כיפת־השמים אלא בכובע רחב־שוליים לראשו. מסעותיו עשה באפיריון כמעט תמיד בלילות, באיטיות רבה כל־כך ובהפסקות תכופות, שהדרך לפריניסטי או לטיבור נמשך לו יומיים; ואם יכול היה להגיע לאיזה מקום בדרך הים, היה מעדיף להפליג בספינה. בחולשתו הגדולה שמר על עצמו בדאגה רבה, ובראש וראשונה על ידי מיעוט ברחיצה. את גופו סך תכופות, או שהיה מזיע ליד האש, ואחר כך התקלח במים פושרים, או מחוממים על ידי שמש עזה. אבל כל אימת שעצביו ניזקקו לטיפול באמבטיות מי־מלח או מי־גפרית חמים, הסתפק בזה שישב באמבטי של עץ, שהיה קורא לו דוּרַטָה בלשון ספרד, וניענע ידיו ורגליו חליפות.

83

את אימוני־השדה שברכיבה ובנשק הניח מיד לאחר מלחמות־האזרחים ועבר תחילה למישחקי־כדור שונים ולאחר זמן רוכב היה לבדו, או מטייל ובקצווי הדרך היה רץ בקפיצות קלות, עטוף מעיל או שמיכה. כדי לבדר את רוחו היה צד דגים בחכה או משחק בקוביות, כדורי־שיש ואגוזים בחברת נערים קטנים ונחמדים ביפים ובפיטפוטיהם, שהיה מכנס אותם מכל קצווי העולם, ובעיקר ממאבְרֶטַנְיָה ומסוריה. ננסים, בעלי־מום ושאר בריות כיוצא־באלה היו לו לתועבה, כי ראה בהם שרירויות הטבע, העלולות להביא רעה.

84

משחר־נעוריו עסק באמנות הדיבור ובלימודים הכלליים בחשק ושקידה רבה. מספרים עליו, שבמלחמת מוטינה היה קורא, כותב ומדקלם מדי יום ביומו על אף המעמסה הגדולה של שאר עסקיו. בהמשך הימים שבאו לאחר זה לא היה נואֵם מעולם לא בסנט, לא בפני החיילים והעם אלא לאחר שתיכן תחילה את הנאום וחיברו בכתב, ואף־על־פי שלא היה חסר את הכישרון לדבר בלי הכנה במקרה בלתי־צפוי. אבל כדי שלא יבוא לידי סכנה של שיכחה ולא יבזבז זמנו בשינון הנאום, קבע מנהג לעצמו לקרוא הכל מן הכתב. גם את שיחותיו עם יחידים וחילופי־דברים רציניים יותר עם אשתו ליוויה היה רושם תחילה וקורא מתוך פנקסו, שלא לדבר פחות או יותר מן המידה מחוסר הכנה. מבטאו היה נאה ונעימה מיוחדת לו, והיה עושה בו תרגילים עם המורה למבטא; אבל לא אחת דיבר אל העם באסיפותיו באמצעותו של כּרוֹז מפאת החולשה שתקפה את גרונו.

85

הוא חיבר כתבי־פרוזה רבים וכן שונים, מהם שקרא בפני ידידיו הקרובים, ששימשו לו קהל צופים, כגון "האיגרת לברוטוס נגד קאטוֹ", אבל בשעת קריאה זו, כשהגיע כמעט עד לסוף החיבור, התעייף מהיותו כבר בא בימים ומסר לטיבריוס, שימשיך בקריאה. כן כתב "דברי התעוררות לפילוסופיה" וחלקים אחדים מ"זכרונות־החיים", שבהם תיאר את הקורות אותו בשלושה־עשר ספרים והגיע רק עד למלחמת קאנטאבּריה, בדברי שירה עשה רק נסיונות קלים; נשתמר בידינו רק ספר אחד, שכתב בהכסמטרים, ושמו ותכנו של זה: "סיקיליה". כמו כן מצוי עמנו גם ספר שני של "מכתמים" באותו היקף שחיבר אותם לרוב בשעות השהייה בבית־המרחץ. טראגדיה ("אַיאַכּס"), שהתחיל לכתוב אותה בהתלהבות גדולה, השמיד לאחר כך, כי התיאור לא עלה יפה; וכאשר שאלוהו ידידיו לשלום "אַיאַכּס", ענה להם: "אַיאַכּס שלי נפל על הספוג"^[99].

86

שואף היה לדרך־ביטוי הדור ומתון כאחד ונימנע ממליצות תפילות ומלאכותיות, ומ"צחנת־מלים־נושנות", כפי שקרא להן. בדאגה מיוחדת שקוּד היה להביע את רעיונו בבהירות ככל האפשר. כדי שדבר זה יעלה בידו על־נקלה ולא יבלבל או ישהה את הקורא או את השומע באיזו נקודה, לא היסס להשתמש במלות־היחס עם שמות הערים, או לחזור על מלות־הקשר פעמים אחדות, אם העדרן יכול היה לגרום לאי־הבנה כלשהי, אף על פי שהיה בו משום תוספת־חן. במחדשים כבמשמרים בלשון בחל באותה מידה, מהיותם חוטאים שניהם בכיוונים מנוגדים, ולא אחת ליגלג עליהם, וביחוד על ידידו מֵיקינאס, שעל "סילסולי־סיגנונו הנוטפים בושׂם", כפי שקרא להם, היה חומד לו לצון בכל שעת כושר ושׂם אותם ללעג בחיקוי מבדח. אפילו על טיבריוס לא חס, על שום שהיה רודף לפעמים אחר ביטויים בלתי־רגילים וגם נושנים; למארקוס אנטוניוס קרא "מטורף" על שכתב בסיגנון, שביקש לעורר בו את תמהונם של הקוראים יותר מאשר את הבנתם. ועוד הוסיף ולעג לדרכו הפגומה בבחירת אפני־הביטוי והוסיף: "כנראה שוקל אתה בדעתך, אם עליך לחקות את אניוס קימבּר או את וראניוּס פלאקוּס ולהשתמש במלים שליקט סָלוּסטיוּס קריספוּס מתוך ה"אוֹרִיגִינֵס" של קאטו, או שמוטב לך להכניס ללשוננו את שפע הדיבור חסר־התוכן של הנואמים מן האסכולה האסיאטית"^[100]. ובמכתב אחר, שבו שיבח את כשרונות נכדתו אגריפינה, כתב: "אבל עליך לשקוד על כך, שכתיבתך ודיבורך לא יהיו מלאכותיים".

87

בדיבור היומיומי השתמש לעיתים קרובות בביטויים מסויימים, כפי שמעידים גם המכתבים שכתב בעצם ידו. ביקש דרך משל לומר על מישהו, שלא ישלם חובו לעולם, היה אומר: "פלוני ישלם בקאלנדים היווניים"^[101]; כאשר העיר למישהו, שיש להשלים עם המצב כמות שהוא, כתב: "נסתפק בקאטוֹ זה שיש לנו!". כדי להביע את המהירות שבה יש לפעול בענין דחוף, כתב: "מהר מבישול האספרגוס". במקום stultus (שוטה) אמר תמיד baceolus (טיפש); במקום pullus (כהה) – pulleiaceus (שחור); במקום cerritus (מטורף) – vacerrosus (משוגע); במקום להרגיש male (ברע) – vapide (תפל); כמו כן כתב betizare בהוראה, "להיות עיף", במקום הביטוי העממי lachanizare; כמו כן simus תחת sumus, domos תחת domuos^[102] ביחס הקניָן שבמספר יחיד^[103]. את שני האחרונים לא כתב מעולם אחרת אלא בצורה זאת, כדי שכל אחד יבין, כי הרגלו הוא בכך ואין כאן שגיאה. בכתב־ידו שׂמתי לב במיוחד לדברים אלה: אין הוא מחלק את המלים לשניים ואינו מעביר את האותיות המיותרות מסוף השורה האחת לתחילתה של השניה. אלא כותב אותן בו במקום מתחת לשורה ומבדילן בקו מסביב.

88

לכּתיב הנכון, כלומר לחוקי הכתיב שקבעו המדקדקים, לא הירבה לשים לב, ונראה שהיה מעדיף לנהוג לדעת אלה האומרים כי יש לכתוב בדיוק כפי שאנו מדברים. תכופות אמנם מחליף היה או משמיט לא רק אותיות אלא גם הברות שלמות, אבל אין זו אלא שגיאה הרוֹוחת בין בני־אדם, ולא הייתי מציין דבר זה אילולא שמעתי לתמהוני מספרים עליו, כי החליף אחד הנציבים הקונסולאריים באחר, על שהיה בור ועם־הארץ, באשר מצא שהלה כתב ixi במקום ipsi. כשהשתמש בכתב־סתרים היה שם B במקום A, C במקום B וכן שאר האותיות באותו אופן, ואילו במקום X כתב A פעמיים.

89

גם ללימודי יוון נתמסר באותה שקידה והצטיין בהם ביותר. את הדיבור הנכון למד מפי אפולודורוס איש פרגמון, ובנעוריו לקחוֹ אתו מרומא לאפולוניה, אם כי המורה כבר היה אז בא בימים. אחר־כך העשיר ידיעותיו במדעים שונים בחברתו של אַרֵיוּס הפילוסוף ושני בניו דיוֹניסיוּס וניקאנוֹר; ואף על פי כן לא הגיע לידי כך שידבר יוונית בשטף או שינסה לחבר בה איזה חיבור; וכאשר היה צורך בכך היה כותב דבריו לאטינית ומוֹסרם לאחֵר לתרגום. אבל ידיעותיו בשירה לא היו קטנות כלל וכלל, אף נהנה מן הקומדיה הקדומה והירבה להציגה בהצגות פומביות. בשעת קריאה בספרים בשתי השפות ביקש בעיקר עצות ודוגמות מועילות לכלל או לפרט; את אלו היה מעתיק מלה במלה ושילחן תכופות אל בני־ביתו, ואל שרי־הצבא ונציבי־הפרובינציות ושלטונות־הבירה, במידה שהיה אחד מהם זקוק לתוכחה. גם מגילות שלימות קרא באוזני הסנט, או פירסם אותן תכופות בעם על ידי כרוזים, כגון נאומיו של קְוִינטוּס מֶטֶלוּס "על ריבוי הילודה", של רוטיליוס "על גובה הבניינים". וכל אלה עשה כדי שיקל לו להוכיחם שלא הוא הראשון ששׂם לבו לשני הדברים האלה, אלא עוד הקדמונים דאגו לכך בשעתם. את בעלי הכשרונות שבדורו היה מעודד בכל הדרכים והיטה אוזן קשבת באורך־רוח לאלה שקראו לפניו דבר, ולאו דווקא שירים ודברי היסטוריה בלבד, אלא גם נאומים ודיאלוגים. אבל אם נכתב עליו איזה דבר מתוך הקלת־ראש בידי מחברים ממדרגה שניה, היה ניפגע לעתים, ואף הזהיר את הפריטורים שלא להוריד את שמו אל במות ההתחרויות האמנותיות.

90

בעניני אמונה ואמונות תפילות נודעו לנו עליו הדברים הבאים: היתה לו חולשה מסויימת בפחדוֹ מפני הברק והרעם; על כן היה נושא עמו תמיד ובכל מקום עורו של כלב־ים^[104] לסגולה, ולחשש כלשהו של סופה גדולה התחבא בחדר מקומר במסתרים, וכל־זה משום שניבהל פעם במסע־לילה על ידי מכת־ברק, שחלפה על ידו, כפי שנזכר כבר לעיל.

91

מעולם לא הסיח דעתו מחלומות שחלם בעצמו, או שחלמו אחרים עליו. במערכה שליד פיליפּי החליט שלא לצאת מאהלו לרגל מחלתו, וחזר בו ויצא משום האזהרה, שניתנה בחלום לאחד מידידיו; והיה הדבר למזלו, כי בשעה שניכבש המחנה בהתפרץ האויב לתוכו דקרו את מיטתו וקרעו מעליה את האפיריון בחשבם שהוא שוכב שם עדיין. בכל ימות־האביב היה רואה חלומות רבים ונוראים עד־מאוד, אך ריקים וחסרי־משמעות; ואילו בשאר תקופות־השנה היו חלומותיו נדירים יותר, אך גם מובנים יותר. בימים שבהם הירבה לבקר בהיכל "יופיטר המרעים", שייסד בקאפיטוליום ראה בחלומו והנה יופיטר הקאפיטוליני מתאונן באזניו, שמעריציו סרו מאחריו; ואילו הוא, אבגוסטוס, ענה כי בעל־הרעמים אינו אלא שומר־הסף שלו. בעקבות החלום הזה עיטר מיד את חזית ההיכל בפעמונים, מאחר שהיה נהוג לתלותם בשערי־הבתים. עקב חזיון־לילה דומה לכך היה מבקש נדבות מדי שנה בשנה ביום מסויים מאת העם ופשט ידו לקראתם, שיטילו פרוטות לתוכה.

92

לאותות ולסימנים ידועים התייחס כאל וודאות מוחלטת. אם החליפו את נעליו בבוקר והנעילוהו את השמאלית במקום הימנית, חשב זאת לאות מבשר רעה; ואילו אם ירד במקרה הטל ביום שיצא לדרך ארוכה בים או ביבשה, היה לו זה לסימן טוב, המבשר את דבר שובו במהרה ובהצלחה. אך גם ממעשי־ניסים היה מתפעל במידה יתירה. דקל שצץ ועלה לפני ביתו מבין סדקי האבנים, העבירוֹ לחצר הפנימית, מקום שם עמדו תרפי־הבית, ודאג במסירות רבה לטיפוחו ולגידולו, בבואו לאי קַפְּרִי התחילו שם ללבלב מחדש ענפי אחת האֵלות עתיקות־היומין, שכבר נבלו והיו מוטים כלפי מטה. שמחתו של אבגוסטוס היתה גדולה כל כך למראה זה, שהחליט לעשות חילופים ולתת במקומה את אֵינַארְיָה לקהילת ניאפוליס. כמו כן ניזהר היה בימים מסויימים שלא לצאת לדרך מדרכיו למחרת ימי־השוק^[105] או להתחיל בדבר בעל חשיבות בּנוֹנים^[106], אך לטיבריוס כתב, שלא נתכוון בזה אלא להיזהר מפני "הצילצול הרע" של השם^[107].

93

למנהגים העתיקים והמקובלים שבדתותיהם של עמים זרים חילק כבוד גדול, כשם שמזלזל היה באחרים. באתונה הובא בסוד הפולחן^[108], ולאחר זמן כשהיה דן ברומא במשפט הנוגע לזכויות כוהני קֶרֶס, האֵלָה האַטִית, שילח מעליו את חבר־השופטים עם קהל־הנוכחים וחקר בעצמו את בעלי־הדין. לעומת זאת נמנע, בשעה שסייר את מצרים, לטרוח מעט ולהאריך דרכו כדי לראות את האַפּיס, ושיבח את נכדו גאיוס על אשר לא ערך תפילה בירושלים, בשעה שעבר את ארץ־יהודה.

94

וכיוון שהגענו לכאן, יהא זה במקומו אם אוסיף ואספר על המקרים שקרו קודם שנולד ובעצם היום שבו נולד, וגם לאחר מכן, שמתוכם ניתן להבחין ולראות מראש את גדולתו העתידה ואת הצלחתו, שלא פסקה.

עוד בימי קדם קרה המקרה שברק פגע בחלק מחומת עיר מולדתו וֶלִיטְרֵי והחוזים חזו לפי זה שאחד מאזרחיה עתיד לשלוט פעם על העולם. בני ווליטרי, ששמו ביטחונם בנבואה זו, פתחו באותם הימים במלחמה על העם הרומאי, וגם אחרי כן נלחמו בהם תכופות, עד שהושמדו כמעט עד אחד. רק לאחר זמן רב נתברר בעקבות המאורעות, שהאות הזה מכוון היה לשלטונו של אבגוסטוס.

יוּליוּס מאראתּוּס מעיד, כי כמה חדשים קודם שנולד אבגוסטוס הראו אותות ומופתים לעין־כל, כי הטבע עתיד להוציא לאור־עולם מלך לעם רומא. מיד ניבהל הסנט והחליט שלא יגדלו ילד שנולד באותה שנה. אבל אלה שנשותיהם היו הרות דאגו לכך שפקודת הסנט לא תופקד בבית־האוצר^[109], מאחר שכל אחד מהם ייחס את הסיכוי הזה לעצמו. אַסְקְלֶפִּיאַדֶס איש מֶנְדֵס כתב ספר בשם "מאמרים על האלים" ובו קראתי דברים אלה: כשבאה פעם אטיה בחצות־הלילה אל הפולחן החגיגי של אפולון, נירדמה באפיריונה בתוך ההיכל, בשעה שהמתינה לבוא שאר המטרונות. והנה זחל פתאום ובא דרקון אל האפיריון ולאחר זמן חזר ונסתלק; אבל משהקיצה משנתה זו טבלה וניטהרה כלאחר משכב עם בעלה, ומיד הופיע בגופה כתם בדמות דרקון שאי־אפשר היה לסלקו עוד, עד שנימנעה מלבוא אחרי־כן אל בתי־המרחץ הציבוריים. לעשרת חדשים ילדה את אבגוסטוס, שנחשב משום כך לבן־אפולון. אותה אטיה חלמה לפני הלידה, שקרביה נתרוממו עד לכוכבים והתפשטו על פני שמים וארץ; ואביו אוקטאביוס חלם שהשמש בזהרה עולה מרחם אטיה. ביום שבו נולד נידון קשר קטילינה בקוריה ואוקטאביוס איחר לבוא לישיבה, כי אשתו כרעה ללדת; והנה דבר ידוע ומפורסם הוא, שפּוּבּליוּס ניגידיוּס^[110], משנודעה לו סיבת האיחור ושמע מה היתה שעת־הלידה, אישר כי אמנם נולד מוֹשלוֹ של העולם. כאשר הוליך אחר־כך אוקטאביוס את צבאו דרך ערבות תּראקיה, שאל לעתיד בנו בטקס ברברי שנערך בחורשת "ליבּר פאטר"^[111], והכוהנים אישרו לו מחדש את הנבואה הקודמת. שכן מן היין שנסך על המזבח פרצה ועלתה להבת־אש גדולה, שעברה על פני גג המקדש ונתנשאה עד לשמים; אות ומופת בדומה לזה שניזדמן רק לאלכסנדר הגדול בשעה שהקריב קרבן ליד אותו מזבח. ובאותו לילה נידמה לו לאוקטאביוס, שהוא רואה את בנו גדול ממידת בן־תמותה; בידו הברק עם השרביט של יופיטר אופטימוס מכסימוס והוא לבוש בגדי האל ועטרת־נגוהות בראשו; יושב במרכבה מקושטת זרי־דפנה ומשוכה על־ידי סוסים מזהירים בעורם הלבן, שתי פעמים שישה במיספר.

עוד בשחר־ילדותו – כפי שניזכר בנאומו של גאיוס דרוּסוּס – הניחתו ערב אחד האומנת בעריסתו שבקומת־הקרקע, ובבוקר שלמחרתו לא מצאוהו שם, ורק לאחר חיפושים ממושכים נמצא סוף־סוף בראש מגדל־גבוה, והוא שוכב ופניו אל השמש העולה. אך התחיל לדבר ושמע לראשונה את קירקור הצפרדעים באחוזת אבי־אביו, ציווה עליהן את השתיקה; והמסורת אומרת שמאותה שעה אין הצפרדעים מקרקרות עוד שם. כאשר סעד פעם את ארוחת־הבוקר בחורשה עם אבן־המיל הרביעית בדרך הקאמפאנית, חטף פתאום נשר את הפת שבידו ולאחר שהגביה עוף חזר וירד בנחת והשיבה לו.

לאחר שקווינטוּס קאטוּלוּס חנך את הקאפיטוליום, חלם חלום בשני לילות רצופים. בראשון ראה את יופיטר אופטימוס מכסימוס בוחר אחד מן הנערים הרבים, המשחקים מסביב למזבחו, מטה אותו הצידה ומניח את סמל המדינה שנשא בידו אל חיק הנער. ובלילה השני ראה אותו הנער בחיקו של יופיטר הקאפיטוליני, וכאשר צווה להרחיקו משם, הזהירו האל שיימנע מכך, כי הנער הזה יגדל ויהיה מושיע למולדתו. ולמחרת אותו יום פגע קאטולוס בלכתו ברחוב באבגוסטוס (הוא לא הכירו עוד), הביט בו בתמיהה ואמר, שהוא דומה מאוד לאותו נער שראה בחלומו. אבל יש שמתארים את חלומו הראשון של קאטולוס בצורה אחרת והיא: כמה נערים עמדו לפני יופיטר וביקשו ממנו שיתן להם אפוטרופוס, והוא הצביע על אחד מהם שאליו יביאו כל משאלותיהם; ובדברו ליטף פניו של אותו נער ואָצל עליהם נשיקתו.

מארקוס קיקרוֹ, בשעה שנילווה אל גאיוס קיסר לקאפיטוליום, סיפר לידידיו חלום שראה בלילה הקודם: נער אציל־המראה הורד מן השמים בשרשרת־זהב, הועמד על יד שער הקאפיטוליום ויופיטר מסר לו מגלב. מיד לאחר זה ראה במקרה את אבגוסטוס, שרוב הנוכחים לא הכירוהו עוד וקיסר דודו הביאו אתו להקריב קרבן, ואמר כי זה הוא הנער, שדמותו נתגלתה לו בחלומו.

כאשר לבש את טוגת־הבגרות, ניפרמה כותנתו רחבת־הפס משני הצדדים ונפלה לרגליו. והיו שפירשו את הדבר כאות לכך, שמעמד זה שהפס הרחב מסמל אותו^[112], עתיד להשתעבד לו באחד הימים.

בשעה שיוליוס האלוהי כרת פעם יער ליד מונדה כדי לפנות מקום למחנהו ומצא שם עץ־תומר, ציווה לשמור עליו כאות לנצחון. והנה צץ ועלה מתוך העץ הזה נצר, שגדל בִן ימים מעטים עד־מאוד, ולא זו בלבד שהיה שווה בגובהו לעץ, שממנו יצא, אלא עוד עלה עליו. בראשו בנו להם יונים רבות קן^[113], אף על פי שבעלי־כנף אלה נמנעים במיוחד מלישב על צמרות־עצים קשות וחדות. ויש אומרים, כי זה היה המופת העיקרי שהניע את קיסר לדאוג לכך, שדווקא נכדה של אחותו יעלה אחריו לשלטון, ולא אחר.

בימים שישב בהם בהתבודדות באפולוניה, עלה אבגוסטוס בלווית אגריפה אל מיצפה־הכוכבים של התוֹכן תֵּיאוֹגֶנֵס. אגריפה שאל ראשון לעתידו, וכאשר חזו לו עתידות גדולים שלא ייאמנו כמעט, שתק אבגוסטוס בעקשנות ולא חפץ לגלות את יום הולדתו, מחשש ומבושה שמא יימצא קטן מחברו. ורק לאחר שהירבו להפציר בו, גילה בלא רצון ותוך היסוסים את היום, ומיד הרתיע תיאוגנס ממקומו ונפל לפניו אפיים ארצה. מאותה שעה גדל ביטחונו של אבגוסטוס במזלו, עד כי פירסם את מערכת־מזלו ברבים וטבע על מטבע־כסף את סימן מזל־התיש, שבו נולד.

95

לאחר רצח קיסר, כשחזר מאפולוניה ובא אל הבירה, הוקף גלגל־החמה לפתע במעגל, שמראהו היה כעין הקשת, אם כי השמים בהירים היו ללא כף ענן. מיד לאחר מכן פגע ברק במצבת יוליה, בת קיסר.

בתקופת הקונסוטלט הראשון שלו שאל באבגורים. וניראו לו, כמו לרומולוס, שנים־עשר בני־עיט, וגם כשהקריב את זבחו, נמצא שבכל הקרבנות היה הקפל התחתון שבכבד נטוי כלפי פנים, וכל הבקיאים בדבר הסיקו מזה את המסקנה האחת, שתופעה זו מראה על עתיד גדול ומאושר.

96

וגדולה מזו: לבו מנבא היה לו מראש את תוצאות כל מלחמותיו. בשעה שהטריוּמווירים איחדו את חילותיהם בבוֹנוֹניה, ירד נשר וישב על גג אהלו של אבגוסטוס והסתער על שני עורבים, שתקפוהו מִזה ומִזה, והטילם בכוח לארץ. מכאן הסיק כל הצבא, שפעם יפול סיכסוך בין השותפים – וכך היה באמת ־ וחזו מראש גם את התוצאות. בדרכו לפיליפי בישׂר איש תֶסאלי אחד את דבר בוא הניצחון בפקודת קיסר המנוח, שדמותו נתגלתה לפניו בדרך עזובה. ליד פֶּרוּסיה לא נירצה קרבנו וכבר ציווה להוסיף על מיספר הקרבנות, והנה פרץ לפתע־פתאום האויב מן העיר וחטף את כל כלי־הקודש והקרבנות; והחוזים הסכימו ביניהם, שהסכנות והאסונות שאבגוסטוס היה צפוי להם בשעה שהקריב את קרבּנוֹ, יחולו מעתה על ראשם של אלה, אשר הקרביים בידיהם; וכן היה. יום אחד לפני שהצי שלו פתח בקרב ליד סיקיליה, מטייל היה בחוף והנה קפץ דג מן הים ונפל לרגליו. באַקטיום, ברדתו אל המערכה, בא לקראתו חַמר על חמורו: שם האיש היה אֶבטיכוס, שם הבהמה: ניקון^[114]. לאחר הניצחון הפך אבגוסטוס את מקום מחנהו למקדש והעמיד בו פסל־נחושת של שניהם.

97

גם מותו, שעליו אדבר להלן, ודבר העלָאתוֹ למנין האֵלים לאחר שמת, נודעו לו מראש באותות ברורים ביותר. בשעה שסיים במעמד עם רב את הלוסטרום^[115] בשדה־מארס, נתעופף נשר על סביביו פעמים אחדות, טס אל ההיכל הקרוב וישב שם על האות הראשונה שבשם אגריפה. משהרגיש אבגוסטוס בדבר, ציווה על חבירו למעשה, טיבריוס, לקרוא את הנדרים, שנהגו לקבל עליהם לתקופת־השנים הבאה ואמר, שאין ברצונו לקבל על עצמו דברים, שלא יהא ביכולתו לקיימם, וכל־זה לאחר שכבר הכין וכתב על הלוחות את הנדרים קודם לכן. אותם הימים פגע ברק בכתובת שעל גבי האנדרטה שלו והתיך את האות הראשונה שבשמו; דבר זה נתפרש, שיחיה עוד מאה ימים בלבד, כערך האות C, ואחר יהא נימנה עם האלים, כיוון שהמלה aesar כלומר החלק שנשתייר מן השם Ceasar פירושה "אֵל" בלשון האטרוסקים.#

כשעמד לשלוח את טיבריוס לאיליריקוּם וביקש ללוותו עד בֶּנֶבֶנטוּם ובעלי־הדינים עצרוהו במשפטיהם בהביאם לפניו ענינים מעניינים שונים, פרץ בצעקה – וגם זה נחשב אחר־כך לאחד מן האותות – שעל אף כל המניעות לא יוסיף להישאר ברומא. יצא לדרך ובא עד אַסטוּריה. משם הפליג בספינה עוד בשעות הלילה, שלא כהרגלו, כיוון שנזדמנה לו רוח רצויה, ועל ידי כך הביא עליו אותה מחלה, שתחילתה בקלקול־הקיבה, שמת בה.

98

לאחר מזה, כשביקר בחוף הקאַמפּאני ובאיים הקרובים, בילה עוד ארבעה ימים בפינה השקיטה שלו בקאפרי, שבה התמסר בכל נפשו למרגוע ולכל מיני־שעשועים. וכאשר עבר במקרה על פני מפרץ פוּטֵיאולי ראה והנה הנוסעים והמלחים של ספינה אלכסנדרונית, שזה־עתה הגיעה למקום, לבושים בגדי־חג ועטורי־פרחים, מקטרים לבונה ומריעים לקראתו בברכות ובדברי־תשבחות קולניים, כי הוא המחייה אותם, הוא המסיעם באניות, הוא הנותן להם ליהנות מן החופש וההצלחה. שמח מאוד על כך, חילק בין בני־לוויתו ארבעים מטבעות־זהב לאיש והשביע אותם שלא יוציאו את הכסף שקיבלו אלא לקניית סחורות אלכסנדריה. גם בימים שלאחר זה המשיך לחלק, בין שאר מתנת קטנות, גם טוגות ופַּאלִיָה^[116] וקבע כלל, שהרומאים ישתמשו בלבוש ובלשון יוון והיוונים בלשון רומא, כמו כן הירבה להתבונן באַפֶבִּים^[117] המתאמנים, שמיספרם בקאפרי עוד גדול היה ובהתאם לנוהג הקדום. לאלה ערך גם סעודה, שבעצמו השתתף בה והתיר להם, אף דרש מהם, חופש גמור במעשי־ליצנות, כגון שיתקוטטו ביניהם על פירות, מגדנות ושאר מיני דברים שזרק להם. בקיצור, לא מנע מעצמו כל־שעשוע.

את האי שבקרבת קאפרי היה קורא בשם אַפּראַגוֹפוֹליס (עיר הבטלה), על שום החיים באֶפס־מעשה של חלק ממלוויו, שפרשו וחיו שם. ולאחד החביבים עליו מבין אלה, מאסגאבּס שמו, נוהג היה לקרוא בשם Ktistes^[118], כלומר מייסד אותו האי. מאסגאבס זה מת שנה אחת קודם לכן. כאשר ראה אבגוסטוס מחדר־האוכל שלו שבא המון רב לבקר את קברו של מאסגאבס ובידיהם מספר רב של לפידים, קרה בקול חרוז יווני, שחיברו בו־במקום:

"ראיתי קבר המייסד מואר באש לפידים."

אחר פנה אל תראסילוּס, בן־לוויתו של טיבריוס, שהסב ממולו אל השולחן ולא ידע מכל הענין, ושאלהו מי הוא המשורר, שחיבר את החרוז הזה, לדעתו. וכשהלה בא במבוכה הוסיף עוד שורה אחת:

"ראה את מאטגאבס, באוּרים מתכבד!"

וגם על חרוז זה שאל לדעתו. וכאשר הנשאל לא נענה אלא בזה שהחרוזים טובים מאוד, ויהא מחברם מי שיהיה, פרץ אבגוסטוס בצחוק והוסיף והמשיך בדברי־ליצנות. מיד לאחר זה עבר לניאפוליס. אם כי היה עדיין חולה במעיו, ומחלתו גברה ורפתה חליפות. אף־על־פי־כן נכח במשחקי־התחרות, שערכו שם לכבודו פעם בחמש שנים, מתחילתם ועד סופם. אחר יצא עם טיבריוס למקום המיועד להם. אבל בשובו גברה המחלה עד כדי כך שנישאר שוכב בנוֹלָה^[119], החזיר אליו את טיבריוס מדרכו והאריך אתו בשיחה סודית. לאחר מזה לא שם עוד אבגוסטוס לבו לשום דבר של חשיבות.

99

ביומו האחרון שאל וחזר ושאל אם ההמון סוער כבר בחוץ בגללו; אחר־כך ביקש ראי וציווה לסרוק את שערותיו ולפשר לו את לסתותיו הנופלות. הניח לאוהביו לגשת אליו ושאל אותם, אם לפי ראות עיניהם היטיב לשחק את תפקידו במשחק־החיים, ולבסוף סיים בתוספת בלשון יוונית:

אם היטבתי לשחק, מחאו כף

ושַלחוני ברוב תשבחות פה־אחד!

אחרי כן שילח את כולם מעליו, ועוד הוא שואל את הבאים מן העיר לשלום בת דרוסוס החולה, יצאה נשמתו פתאום בזרועות ליוויה במלים אלו: "היי שלום, ליוויה, וזכרי את נשואינו המאושרים." זכה למיתה קלה, כפי שנתאווה כך תמיד; שכן כל־אימת שהיה שומע על מישהו, שמת מיתה חטופה בלא יסורים, מבקש היה גם לעצמו ולבני־ביתו "מיתת־נשיקה"^[120] כזאת, כפי שנוהג היה לקרוא לכך במלה יוונית. רק סימן אחד בלבד של איבוד־העשתונות הראה לפני יציאת נשמתו: מתוך איזו חרדה־פתאומית פרץ בזעקה, שארבעים עלָמים עומדים לחטוף אותו. אבל גם בזה היה יותר משום הרגשה מוקדמת מאשר סתם טירוף־הדעת, כי אותו מיספר חיילים פריטוֹריַניים הוציאו את גוויתו החוצה.

100

הוא ניפטר באותו חדר, שבו מת אביו אוקטאביוס, בשנת הקונסולט של שני הסֶכְּסְטִים פומפיוס ואפולֵיוס^[121], בתשעה עשר לחודש אבגוסט בשעה התשיעית, שלושים וחמישה ימים לפני שמלאו לו שבעים ושש שנים.

את גוויתו נשאו נבחרי השלטונות העירוניים והקולוניות מנוֹלָה ועד בּובִילֵי, ובשעות הלילה, מפאת תקופת השנה, ואילו ביום הניחוה בבסיליקי, או במיקדש הגדול שבאותו עיר. מבּוֹבילי קיבלו עליהם את המשא חברי מעמד הפרשים; הביאוהו אל הבירה והניחוהו בפרוזדור שבביתו. בענין סידור ההלוויה וכיבוד־זכרו קמו וויכוחים והתחרויות גדולים כל כך בין הסנטורים, שבין שאר ההצעות הרבות הציעו אחדים, שההלוויה תעבור מתחת לשער הניצחון, לפניה ישאו את פסל־הניצחון, העומד בקוריה, וילדי נכבדים בנים ובנות, ישאו שירי־קינה. אחרים הציעו, שביום קבורתו יסיר כל אחד את טבעת־הזהב ויענוד טבעת־ברזל; שוב אמרו אחרים, שהכוהנים מן המשמרות הגבוהות ביותר חייבים ללקט עצמותיו; היה גם מי שיעץ להעביר את שם החודש אבגוסטוס לספטמבר, כי בזה נולד אבגוסטוס ובהלה מת; ועוד אחד הציע, שכל השנים מיום היוולדו עד לפטירתו ייקראו בשם "תקופת־אבגוסטוס", וכך יצויין בלוח. לבסוף חילקו לו כבוד במידה מוגבלת ונשאו עליו שני הספדים. טיבריוס הספידו לפני היכל יוליוס האלוהי, ודרוסוס, בנו של טיבריוס, לפני במת־הנואמים הישנה. לאחר מזה נישא על כתפי הסנטורים אל שדה־מארס ושם שרפוהו. ונימצא אדם אחד, פריטוֹר לשעבר, שנישבע כי ראה את דמותו עולה בשעת השריפה אל השמים. הראשונים במעמד הפרשים, בכותונת ללא־חגורה לעורם ויחפים ליקטו את שרידי עפרו והטמינום במאבסולֵיום, הבנין שהקים אותו בין הכביש הפלאמיני וגדות הטיבר עוד בשנת הקונסולט השישי והקיפוֹ חורשות ושדירות־טיול, שהקדישן עוד אז לרכוש הרבים לשימוש העם.

101

את צוואתו הכין בשנת הקונסולט של לוקיוס פְלַאנְקוּס וגאיוס סילְיוּס, בשלישי לאפריל, שנה וארבעה חדשים לפני פטירתו. בשתי חוברות נכתבה, בחלקה בעצם ידיו, ובחלקה בידי משוחרריו פּולִיבְּיוּס והילאריוֹן, והונחה אצל בתולות־וֶסְטָה, שהוציאוה ומסרוה יחד עם עוד שלוש מגילות חתומות כמותה. כל־אלו ניפתחו ונקראו בפני הסנט. ליורשיו מינה: בשורה הראשונה את טיבריוס, על מחצית ועוד ששית הירושה, את ליוויה על השליש, אף ציווה ששמו ייקרא עליהם; כיורשי־משנה ניקבעו: דרוסוס בן טיבריוס עד לשליש, גרמאניקוס ושלושת הבנים הזכרים שלו על החלק הנותר. כיורשים ממדרגה שלישית קבע רבים מקרוביו וידידיו. לעם רומא הניח ארבעים מיליון סֶסְטֶרְקִים, לשבטים שלושה וחצי מיליון, לחיילי המשמר הפריטוריני אלף לאיש, לאנשי הגדודים העירוניים חמש מאות לאיש ולחיילי הלגיונות שלוש מאות. את הסכומים האלה ציווה לשלם בבת אחת, היות והכסף היה מונח עמו במשמרת מאז ומתמיד למטרה זו. כמו כן העניק גם עזבונות אחרים בסכומים שונים; מהם כאלה שהעלה עד לעשרים אלף ססטרקים, ואילו את מועד־התשלום קבע לשנה הבאה, ונימק את האיחור בצימצום רכושו בהכריזוֹ שבחלקם של יורשיו לא יפלו יותר ממאה וחמישים מיליון, אף־על־פי שבעשרים השנים האחרונות קיבל מעזבונות ידידיו אלף וארבע מאות מיליון, אלא שכל הסכום הזה כמעט, יחד עם שתי אחוזות נחלת אבותיו ושאר עזבונות, הוציא לטובת המדינה. אסר לקבור את בתו ונכדתו יוליה בקברו, אם יאונה להן דבר^[122]. בשלוש המגילות ניכללו הדברים האלה: בראשונה הוראות בדבר קבורתו; בשניה רשימת מעשיו אשר עשה, שביקש לחרות אותה על לוחות־נחושת, שיעמידום לפני המאבסוליום^[123]; בשלישית סיכום מצב הממלכה כולה: מיספר החיילים שבשירות במקומות השונים, סכום הכסף שבאוצר הממלכה ובקרנות השונות וסכום המסים שעוד לא ניגבו. לזה הוסיף את שמות המשוחררים והעבדים, שמהם אפשר יהיה לקבל פרטים נוספים בכל הענינים האלה.

הערות שוליים

1. עיר וולסקית קדומה, Vellebri של היום בדרך לנאפולי.
2. היינו משפחות פּלבּיים שנתקבלו לסנט נוסף על האצילים.
3. בשנת 216 לפנסה"נ.
4. בזכרונותיו.
5. אסיה הקטנה.
6. כיום l'Ariccia, עיר לאטינית בקרבת רומא.
7. היו אלה מסכוֹת־שעווה של אבות־המשפחה, שהוצגו באולם המרכזי של הבית.
8. ראה: קיסר פרק 20.
9. משורר ממפלגת הרפובליקאנים, אחד מרוצחי קיסר.
10. עיר בקאמפאניה.
11. 63 לפנסה"נ.
12. הדריאנוס.
13. מעין תרפים אֵלי־הבית; פסלי אבות־המשפחה, המגינים על צאצאיהם.
14. יוליוס קיסר, שאימצו לבן.
15. כוהנים מגידי־עתידות על פי תצפיות במעוף־הציפרים.
16. augere = להגדיל; או לשון־נופל־על־לשון על־פי avium gestus gustusve
17. אשר באיליריה, מרכז־לימודים יוני.
18. לפי תקנות סוּלָה יכלו רק סנטורים להיבחר למשׂרת טריבוני־העם.
19. מישחק עממי, שבו הושיטו שני המשתתפים מיספר אצבעות וזכה מי שהצליח לנקוב מיספר האצבעות שהושיט חברו.
20. מקום־מושבו של מעמד־הפרשים.
21. של האצילים והפרשים.
22. Baiae, בקאמפּאניה. אחר־כך עיר־מרחצאות מפורסמת.
23. ליד מסינה בסיקיליה.
24. בקאלאבּריה.
25. בין רומא ונאפולי.
26. היא בּוֹלוֹניה של היום.
27. משבט אפריקאי, שנחשבו מומחים בריפוי נשיכות־נחש.
28. קבר המשפחה של מלכי בית־תלמי.
29. בחרטומי אניות האויב שנתפסו.
30. יוליה.
31. nomenculator – תפקידו היה להכיר ולקרוא בשם את אלה, שאדוניו בא אתם במגע ומשא, וביחוד בבחירות ובסעודות.
32. בהיספּניה.
33. הוא נהר אֶלבּה בימינו.
34. נוּמה, מלכה השני של רומא אחר רוֹמוּלוּס, תיקן לפי המסורת, ששערי המקדש הזה יפתחו בזמן מלחמה ובעת שלום ייסגרו; אבל הדלתות ניסגרו רק בימיו של נומה זה, ובשנת 235 לאחר המלחמה הפונית הראשונה.
35. מעין תהלוכת־ניצחון שניה במעלה, שבה ניכנס המנצח אל העיר ברכיבה או ברגל ולא במרכבה והוכתר בזר־הדסים במקום זר־הדפנה.
36. הללו היו משתייכים למעמד הפרשם ויוכלו אחר־כך לשחררו.
37. מדידת השטח במוט וחפירת תעלות־ההגנה למחנות הצבא היו עבודתם של החיילים הפשוטים. ומכאן ההשפלה הסמלית שבעונש זה לגבי קצינים.
38. מתוך ה־“Phoenissae” לאבריפידס, שורה 599.
39. הקונסול צריך היה להיות לא פחות מבן 43 שנם לפי החוק.
40. בשעה שנתבגרו ולבשו לראשונה את טוגת־הגברים הצחורה.
41. כיסא־הכבוד של הפקידים הגבוהים.
42. עם אנטוניוס ולפידוס, בשנות 43–33 לפנסה"נ.
43. הדרגה העליונה של השלטון האזרחי מקבילה ל־imperium של השלטן הצבאי. לכתחילה היו הטריבונים באי כח העם לגבי האצילים; תוקף שלטונם בא בעקר מזכות הווטו אשר בידם.
44. משׂרה אשר קיסר הנהיג אותה בעקר לשם פקוח על הרכב הסנט.
45. הפורום הקדום והפורום של יוליוס קיסר.
46. בן אחותו אוקטאביה.
47. 14 אזורים היו, 2561 רובעים או רחובות.
48. משום תנאי הנזירות הקשים, שבהם חיו כוהנות האֵלָה ווסטה.
49. חדרי־מאסר תת־קרקעיים,שבהם שיכנו בעלי־האחוזות את העבדים.
50. במקרה שלא יעלה בידו להוכיח את האשמה.
51. שרכושם לא פחות ממאתיים אלף ססטרקים.
52. בחדשים אלה חלו חגים ומועדים רבים, ביניהם חג־הסַאטוּרנליה העליז.
53. רוצחי קרוביהם נענשו במלקות, אחר כך תחבום לתוך שׂק של עור יחד עם כלב, תרנגול, קוף ונחש ולאחר תפירת השׂק זרקום לתוך הים או הנהר.
54. שבהם הצביעו השופטים במתן פסק־הדין.
55. לנישואין שניים לעאחר מות הבעל או האשה.
56. גרמניקוס נשׂא לו אשה בגיל של עשרים שנה והיו לו תשעה ילדים.
57. כלומר, בני־מוות (Orcus =שאול), שכן רובם לא היו אלא עבדים ששוחררו על פי צוואת אדוניהם; כאן על ידי מארקוס אנטוניוס, שזייף כמה צוואות של קיסר, כדי להכניס את אנשיו לסנט.
58. כדי שיוכלו להשתתף בחגיגות־הבציר.
59. חבר של עשרה שופטים.
60. תהלוכה מפוארת, שנערכה ביום 15 ביולי, שבה עלו הפרשים, רכובים על סוסיהם, לגבעת הקאפיטול ועברו בסך לפני הקוויסטור, שקיים או ביטל את זכויותיו של כל אחד בהתאם להתנהגותו ולמצב־רכושו.
61. וישוחררו על ידי כך משירות בצבא־הפרשים.
62. . מתוך Vergilius: Aeneis I. 282.
63. לוחות, או כדורי־עץ קטנים, ועליהם מספר, והם חולקו בעם כהמחאות במקום מתנות־הכסף והתבואה בעין, כנהוג.
64. שטח מרובע בשדה־מארס, ששימש תחילה למקום אסיפות־בחירות; קיסר ואגריפה קישטוהו בבנינים וסטווים.
65. 1 רגל=296 מ"מ.
66. תהלוכת פסלי האֵלים, בה היו פותחים את משחקי הקרקס.
67. כי נאבקו ערומים.
68. בין השעות 10–11 קודם הצהרים.
69. שעמדו בקרבת הקירקס.
70. Pulvinar = כר, שימש לכתחילה כעין במה להעמיד עליו את פסלי האלים; אחר כך נתקבל בהשאלה לבמת המשפחה הקיסרית.
71. דרך ניבול ופריצות.
72. אזרחות מוגבלת, שגבולותיה נשתנו עם הזמן.
73. הים התּיריני והאַדריאטי.
74. dominus, תואר שיש בו מן ההכנעה של עבד בפני אדוניו.
75. ולא נתבקשו להשכים לפתחו.
76. מחשש לחייהם לא הביעו הרומאים את דעותיהם על הקיסר בחייהם באופן חפשי והעדיפו לעשות זאת בצוואותיהם.
77. . evocati, חיילים שבתום תקופת שירותם ניקראו על ידי המצביא להמשיך בשירות; הם שימשו בעקר לאימון חיילים חדשים וניהנו מזכויות מיוחדות.
78. שקע־אדמה על הפוֹרוּם; לפי האגדה ניפתח שם בשנת 362 לפנסה"נ נקיק עמוק, ורק לאחר שמטיוּס קוּרטיוּס קפץ לתוכו מרצונו כקרבן לאֵלי שאוֹל, ניסתם התהום. מאז נהגו להטיל לתוכו מטבעות־כסף לפייס את הכוחות של העולם התחתון.
79. בארץ־ישראל בנה הורדוס את העיר היוונית סבּסטי במקום שומרון הקדומה, ואת קיסריה על חוף הים, היא מגדל סטראטון.
80. מי שהיה אחר כך לקיסר.
81. ברומית per assem et libram. האימוץ בוצע בצורת קניה סמלית, שחזרו עליה ג' פעמים בנוכחות הפריטור, על ידי שהניחו מטבע (as) על כפות המאזנים (libra ).
82. יומן מיוחד, שנתנהל על־ידי אחד העבדים ובו נרשמו כל מאורעות הבית.
83. בכל אחד מג‘ צדי השולחן העמידו ג’ מסובים והאחרון שבהם נקרא בשם imus lectus = המושב התחתון.
84. עם רומא נתחלק (לפי האגדה על־ידי רוֹמוּלוּס אביהם) לג' שבטים (tribus) וכל שבט לעשר קוּריוֹת; מיספר הטריבוס נשתנה עם הזמן; לא כן מיספר הקוּריוֹת; אסיפתן שימשה מוסד־מחוקק.
85. חרוז שנלקח בשינויים מסוימים מתוך 40 Homerus: Ilias III..
86. הכוונה לכוהן הסריס של קיבּלה (Cybele ) ולתפקידו בפולחן ההוללות של האֵלה הזאת, והרמז גלום בלשון נופל על לשון שבמלה orbis שפירושה גם כדור־התוף וגם כדור־הארץ.
87. קליאוֹפּטרה.
88. תואר שניתן לאפולו על התאכזרו בסטיר מרסיאַס, שאמר להתחרות עמו בנגינה.
89. שבו ניתן חופש לכל מיני הוללות בגלל חג הסאטוּרנליה העליז.
90. חגגוהו בחודש מארס במשך חמישה ימים לכבוד האֵלה מינרווה.
91. אבן־בזלת אפורה וזולה.
92. אולי מפני שבעיר סיראקוסי נוהגים היו לבנות חדרי־עליה כאלה.
93. על כל מסב שכבו שלושה אנשים.
94. אותם הימים היתה כבר קהילה יהודית גדולה ברומא ומנהגיהם, שהיו משונים בעיני זרים, הביאו בוודאי לדעות־הבל כאלו, שהיהודים צמים בשבת.
95. במלה "כוס" תורגם כאן ה־"sextans", שהוא 0.546 ליטר.
96. 1,700 מטר בערך.
97. מכשיר שהשתמשו בו בבית־המרחץ לסלק את שמן־הסיכה מן הגוף.
98. מין איספלנית.
99. אַיאכּס שבאגדה המית עצמו על ידי כך שנפל על חרבו.
100. בניגוד לפשטות־הסיגנון של האסכולה האַטיקיסטית.
101. קאלנדים ניקראו ראשי־החדשים בשפת הרומיים, ואילו ליוונים לא היה ביטוי לכך.
102. כל אלה ביטויים המוניים, שפירושם של רובם ומוצאם אינו ידוע.
103. domuos, הצורה הקדומה של gen. sing. במקום domus המאוחרת יותר.
104. לדעת פליניוס אין הברק פוגע בכלב־ים ואין לו השפעה מתחת לפני האדמה.
105. החודש הרומי נתחלק לשלוש פעמים תשעה ימים, וכל יום תשיעי היה יום־שוק (Nundinae).
106. nonae, כל יום חמישי או שביעי בחודש.
107. שמתחילים במלת־השלילה non.
108. פולחן־המיסתורין, שהיה נהוג לכבוד דימיטיר־קרס אֵלת־האדמה באֶלבסיס שליד אַתּונה.
109. רק לאחר זה ניכנסו פקודות הסנט לתקפן.
110. אסטרולוג מפורסם, ידיד קיקרו.
111. הוא האל בּכּכוּס או דיוֹניסוס.
112. הוא מעמד הסנטורים.
113. היוֹנים היו מקודשות לאֵלה וונוס, שבית יוליוס נתייחס עליה על־ידי יולוס ואיניאס אביהם.
114. מלים יווניות, שפרושן "בר־מזל" ו"מנצח".
115. lustrum קרבן־טהרה שבו זבחו חזיר, כבש ופר, והקריבוהו בסוף כל חמש שנים בשעה שהקנסורים סיימו את המיפקד.
116. לבוש מיוחד ליוונים, כטוגה לרומיים.
117. חבורות נערים מגיל 18 ומעלה בערי היוונים שעסקו בתרבות־הגוף כחלק מחינוכם. בקאפרי היתה מושבה יוונית קדומה.
118. פירושו "מייסד" ביוונית.
119. בקאמפאניה.
120. Euthanasia במקור, שפירושו מיתה נוחה.
121. שנת 14 לסה"נ.
122. כלומר, כמותן.
123. כתובת זו אינה מצויה במקורה, ורק חלקה הגדול נימצא, ברומית ויוונית, בעיר אנקירה שבאסיה הקטנה בכתובת הידועה בשם Monumentum Ancyranum.