חידושי ר' חיים/הלכות תפילה
פרק ד הלכה א
[עריכה](פ"ד מהל' תפילה ה"א) ה' דברים מעכבין את התפילה אע"פ שהגיע זמנה וכו' וכוונת הלב וכו' כיצד כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה. מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו עכ"ל
מסתימת לשון הרמב"ם מבואר דדין כוונה הוא על כל התפילה - שכל התפילה הכוונה מעכבת בה, וקשה ממה שפסק הרמב"ם פ"י שם וז"ל : "מי שהתפלל ולא כיוון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה ואם כיוון את לבו בברכה ראשונה - שוב אינו צריך" דמבואר להדיא דהכוונה אינה מעכבת רק בברכה ראשונה, וצ"ע.
ונראה לומר דתרי גווני כוונות יש בתפילה:
- האחת - כוונה של פירוש הדברים, ויסודה הוא דין כוונה,
- ושנית - שיכוון שהוא עומד בתפילה לפני ה'.
כמבואר בדבריו פ"ד שם ז"ל: "ומה היא הכוונה? שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה" ונראה דכוונה זו אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפילה, ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ה' ומתפלל אין זה מעשה תפילה, והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה. וע"כ מעכבת כוונה זו בכל התפילה, דבמקום שהיה מתעסק דינו כלא התפלל כלל, וכאלו דילג מלות אלה, והלא וודאי דלעניין עצם התפילה כל הי"ט ברכות מעכבין.
ורק היכא שמכוון ומכיר מעשיו ויודע שהוא עומד בתפלה אלא שאינו יודע פירוש הדברים שזה דין מסויים רק בתפלה לבד, הוספת דין כוונה. בזה הוא דאיירי הסוגיא דברכות (לד.) "המתפלל צריך שיכוון לבו בכל הברכות ואם אינו יכול לכוון את לבו בכולם יכוון באחת מהן, אמר ר"ח אר"ס משום חד דברי רבי: באבות".
ובאמת דגם בדין כוונה תרי דינים יש בזה:
- חדא - דין כוונה שמכוון לעשות המצווה והוי מדין כוונה של כל המצוות דקיימא לן "מצוות צריכות כוונה", ובזה אין חילוק בין ברכה ראשונה לשאר התפילה, כיוון דהוא דין הנוהג בכל המצוות, וכשאר המצוות דכל המצווה כולה צריכה כונה ולא מהני כוונת מקצתה, הכי נמי בתפילה דכוותה כולה צריכה כוונה. וזהו שפסק כן הרמב"ם דהא דבעינן שידע שהוא עומד בתפילה - מעכב בכל התפילה כולה. והיינו מתרי טעמי: חדא משום דבלאו הכי הוי מתעסק,
- ועוד משום דין מצוות צריכות כוונה, דתרווייהו מעכבי בכל התפילה כמו בכל המצוות.
ורק בכוונת פירוש הדברים - דהוא דין מסויים רק בתפילה - בזה הוא דקיי"ל דלא מעכבא רק בברכה ראשונה דאבות וכמבואר בהסוגיא דברכות דף ל"ד.
והנה פ"ד גבי כוונת שיודע שהוא מתפלל כתב הרמב"ם ז"ל: "כוונת הלב כיצד? כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה. ואם התפלל בלא כוונה - חוזר ומתפלל בכוונה, מצא דעתו משובשת ולבו טרוד - אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו", ובפ"י שם לא כתב הרמב"ם רק חד גוונא "מי שהתפלל ולא כיוון לבו -יחזור ויתפלל בכוונה", ואינך תרי בבי שימוד דעתו אם יכול לכוון וכן הא דבלא כיוון הוי כלא התפלל השמיט.
ונראה דדעת הרמב"ם דשני מחלקות הן בתפילה, זאת הכוונה שהוא מכוון ומכיר שהוא עומד בתפילה, דזה הוי משום מתעסק ומשום דין מצוות צריכות כוונה - דזה הדין והעיכוב הלא נוהג בכל התורה ובכל המצוות לחוד. וכוונת פירוש המלות לחוד. ותרי גווני חיובי המה בתפילה: מחוייב הוא לכוון שהוא עומד בתפלה משום דלא שניא תפלה משאר המצוות, ומחוייב הוא בכוונת פירוש הדברים משום חובת כוונה המסויים רק בתפילה. ושני החיובים אין מעכבין זה את זה, אלא דיוצא מזה ממילא, דאם הוא מתעסק או חסר לו דין כוונה של כל המצוות - א"כ הרי בטל עיקר המצווה, וממילא דהרי הוא כלא התפלל, ואם אינו יכול לכוון- אל יתפלל כיון דאין זה תפילה כלל.
אכן בחובת כוונה של פירוש הדברים - כיוון דהויא מסויימת רק בתפילה ע"כ אמרינן דאע"ג דאינו יכול לקיימה מ"מ שפיר חיילא עליה חובת תפילה שיעשה אותה ככל המצוות ואית בה דין תפילה.
ואם שיוכל להיות כן גם בלא טעמא. אבל יש להוסיף עוד, לדעת הרמב"ם דחובת התפלה ומצוותה הוא מדין תורה, ואפילו להחולקים על הרמב"ם היינו רק בחיובה אבל קיומה ועניינה הוי לכו"ע מדין תורה, וא"כ מתעסק דהוי דין דאורייתא בכל התורה כולה - דמתעסק אינו כלום מדין תורה, וכן הא ד"מצוות צריכות כוונה" דנוהג בכל מצוות התורה, הוי ג"כ דין עיכוב שלו מדין תורה ואינה תפילה מדין תורה, ע"כ לא יתפלל. משא"כ דין כוונה של פירוש הדברים המסויים רק בתפילה - הרי גם בתפלה עצמה אינו רק מתקנת חכמים- וא"כ שפיר נוכל לומר כיוון דמדאורייתא מיהא הויא תפילה על כן יתפלל גם בלא יכול לכוון זאת. ואך אם יכול לכוון רק שהתפלל בלא כוונה - יחזור ויתפלל, משום הך כוונה שחיובה מדבריהם, וע"כ לא הביא הרמב"ם רק שיחזור ויתפלל ולא יותר וכמו שנתבאר.
פרק י הלכה ו
[עריכה](פ"י מהל' תפילה ה"ו) "מי שהיה עומד בתפילה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה, ואם היתה תפילת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה" עכ"ל.
ובהשגות ז"ל: "אין כאן נחת רוח" עכ"ל.
עיין בכסף משנה שפירש ההשגה: משום דס"ל דגם תפילת ערבית קבלוה בחובה ודינו שפוסק באמצע הברכה. ולדעת הרמב"ם צ"ל: דהא דחובה ונדבה לא מצטרפי הוא משום דהן חלוקים בעצם החפצא של התפילה, דזו תפילת חובה וזו תפילת נדבה. וערבית- דין רשות ונדבה עלה, והא דקבעוה לחובה פירושו שקבעו חובה על עצמן להתפלל תפילת רשות ונדבה, אבל התפילה בעצמותה נדבה ורשות היא, כיוון דבעיקר תקנת וחובת תפילה אינה רק רשות ונדבה. וע"כ שפיר פסק הרמב"ם דערבית, הואיל והיא בעצמותה רשות ונדבה, מצטרפת עם תפילת נדבה דחד מינא נינהו; שארי תפילות, דהווין חובה בעיקר מילתייהו, הווין תרי מיני ולא מצטרפי עם נדבה.
והנה ברי"ף, בדין תפילת ערבית רשות, סיים ז"ל: מיהו הנ"מ היכא דלא צלי ליה כלל, אבל היכא דצלי ליה לתפילת ערבית כבר שוויהו עלייהו לחובה וכו', ואפילו למ"ד רשות חובה הוא דליתא אבל מצווה איתא, והאידנא נהוג עלמא לשוויהו כחובה. והרמב"ם (פ"א) כתב וז"ל: "ואין תפילת ערבית חובה כתפילת שחרית ומנחה ואעפ"כ נהגו וכו' להתפלל תפילת ערבית וקבלוה עליהם כתפילת חובה". ונראה דהשמיט הא דכתב הרי"ף דמשהתחיל להתפלל שוויהו חובה - דהוי דין בעצמותה של התפילה, דמשהתתחיל להתפלל נעשית חובה מאליה, דלפי זה התפילה בעצמה שניא היא מתפילת נדבה, והרמב"ם דסובר דתפילת ערבית בעצמותה הויא חד מינא עם תפילת נדבה, ע"כ השמיט וסיים רק דקבעוה כחובה, ר"ל: דנהגו להתפלל התפילת נדבה וכמו שנתבאר.
ועיין עוד (פ"ג) מהל' תפילה שכתב הרמב"ם ז"ל: "תפילת הערב אע"פ שאינה חובה המתפלל אותה זמנה מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר וכו' המתפלל תפילה קודם זמנה לא יצא ידי חובתו וחוזר ומתפלל אותה בזמנה וכו' דיש לו להתפלל תפילת ערבית של שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה וכו' לפי שתפילת ערבית רשות" - הרי להדיא דדעת הרמב"ם דתפילת ערבית דין רשות ונדבה עלה גם בשעה שמתפלל אותה. והיינו כטעמיה דמצטרפת עם תפילת רשות ונדבה, וחד מינא נינהו. והראב"ד שם השיג וכתב שאין ראוי לעשות כן אלא לצורך שעה, והיינו כדעת הרי"ף, ולא הויא חד מינא עם נדבה ובשעת התפילה חוזרת להיות חובה מאליה וכמו שנתבאר.
אולם אשר יראה בדעת הראב"ד, דהנה בברכות דף כא [ע"א] אמר ר' יהודה אמר שמואל: היה עומד בתפילה ונזכר שהתפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה וכו', ואמר ר' יהודה אמר שמואל: התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין - אם יכול לחדש בה דבר יתפלל, ואם לאו אל יתפלל. וצריכא: דאי אשמעינן הכא משום דלא אתחיל בה, אבל התם דאתחיל בה אימא לא צריכא. וכתב הרי"ף דהא דר"י אמר שמואל לא פליגא אדר' יוחנן דהלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו - דההיא ג"כ ביכול לחדש קמיירי ואי לא אל יתפלל, ואפילו באמצע הברכה פוסק. אכן ברש"י בשם בה"ג פסק דהלכה כרבי יוחנן בספק התפלל וכר"י אמר שמואל בוודאי התפלל, ומבואר בדעתם דר"י אמר שמואל ורבי יוחנן פליגי.
וברמב"ם פ"א מהל' תפילה פסק וז"ל: "תפילות אלו אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהם וכו' וכל אותן התפילות שמוסיף כמו מקריב נדבות לפיכך צריך לחדש דבר" - הרי להדיא בדעת הרמב"ם דהא דצריך שיחדש דבר הוא משום דהוי תפילת נדבה, וזהו להדיא כדעת הרי"ף דרבי יוחנן דאמר הלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו לא פליג אדר"י אמר שמואל דצריך שיחדש בה דבר. והראב"ד שם חולק וכתב ז"ל: "אעפ"י שלא יחדש" עכ"ל, והיינו משום דס"ל כדעת רש"י והבה"ג דרבי יוחנן דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו פליג אדשמואל, ופסק כרבי יוחנן דאין צריך חידוש דבר בנדבה.
והנה במימרא שנייה דשמואל דבעמד להתפלל ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה, עיין ברי"ף שפירש דשמואל תרי דינים תני בתפילת נדבה: חדא דאם אינו יכול לחדש דבר פוסק, ושנית דגם ביכול לחדש אם התחיל בתורת חובה אינה מצטרפת לנדבה ופוסק באמצע ברכה. אכן לדעת הראב"ד י"ל: דבאמת ליתא כלל דינא דאם התחיל בתורת חובה אינה יכולה להיות שוב נדבה, דאין בהתחלה שעל דעת חובה שום גריעותא כלל לעניין דין נדבה, וגם התפילה שעל דעת חובה אם רק אינה חובה חוזרת להיות נדבה, והא דקאמר שמואל פוסק ואפילו באמצע ברכה - הוא זה גופא הדין הראשון דשמואל דאם אינו יכול לחדש בה דבר אל יתפלל ומשום הכי הוא דפוסק. או דאיירי גם הכא באינו יכול לחדש דבר, או דאפילו ביכול לחדש מ"מ כיוון דבהתחלה הייתה שלא בתורת נדבה וחידוש דבר א"כ הוי בכלל אינו יכול לחדש דבר דלשמואל אינו יכול להתפלל בכה"ג תפילת נדבה, אבל שום הוספת דין מחמת אתחלותא דחובה לא נאמר בזה כלל.
ונראה דזהו ביאור ההשגה שכתב "אין כאן נחת רוח", והיינו דהראב"ד פליג על עיקר הדין של הרמב"ם דאם נזכר שכבר התפלל פוסק, ומשום דלדעת הראב"ד כל זה הוא לדעת שמואל דסובר דבעינן שיחדש דבר אבל אנן קיימא לן כרבי יוחנן דיכול להתפלל תפילת נדבה גם בלא חידוש דבר, וממילא דגם בהתחיל בתורת נדבה גומר ודין תפילת נדבה עלה.
ולפי זה קיימא ההשגה אתחילת דברי הרמב"ם דאם נזכר שכבר התפלל פוסק בתפילת חובה, על זה הוא שהשיג דגם בתפילת חובה אם נזכר שכבר התפלל גומרה בתורת נדבה וכטעמיה לעיל בפ"א דיכול להתפלל תפילת נדבה גם בלא חידוש. וכמו שנתבאר לדעת הראב"ד גם ההתחלה שעל דעת חובה מצטרפת להיחשב תפילת נדבה ותליא רק בדין חידוש דבר.