חידושי הר"ן על הש"ס/מועד קטן/פרק ג

חידושי הר"ן מסכת מועד קטן פרק ג - ואלו מגלחין [המתחיל בדף יג עמוד ב] פרק אלו מגלחין במועד והנזיר והמצורע, פי' נזיר שהשלים נזירותו דהיינו שלשים יום בתוך המועד. א"נ שנתחרט ברגל ושאל על נזירותו, וכתיב וגלח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. וא"ת אמאי לא חשיב גילוח דנתק דכתיב והתגלח ואת הנתק לא יגלח, פירש רש"י ז"ל דאותו גילוח לא קא חשיב דפשיטא הוא דמותר במועד לפי שאינו לנוי אלא לראות אם יפשה הנגע לחוץ וכדמתרגמינן ויגלח סחרני ניתקא ודעם ניתקא לא יגלח, ואליבא דר"מ דאית ליה רואין את הנגעין ביום טוב בין להקל בין להחמיר פשיטא דשרי, ואליבא דר' יוסי דאית ליה אין רואין כלל פשיטא דאסור דהא אין מסגירין ואין מחליטין במועד. [דף יד עמוד א] כיון דאומן הוא מוכחא מילתא, פי' דודאי יאמרו דאנוס הוא דאי לא כיון הוא יכול היה לספר עצמו ערב הרגל. מפני שיצא שלא ברשות, כלומר לרצונו. אמר רבא לשוט דברי הכל אסור, פי' לשוטט בארצות לשחוק ולטייל עצמו ולא בסחורה דברי הכל אסור שהיה לו לגלח ערב המועד. למזונות כלומר למי שהוא עני והוצרך לבקש מזון להשתכר דברי הכל מותר דאנוס הוא. לא נחלקו אלא להרוחה, כלומר שהוא עשיר ויצא לסחורה להרבות בעשרו. אלא פשיטא להרוחה, כלומר שהוא עשיר. וא"ת ואמאי לא אקשי הכא מכלל דר' יהודה אפילו למזונות נמי אסר, דודאי לא שייך לישנא דנראין אלא היכא דפליג בתרתי וקא אסר בתרויהו ורבנן שרו בתרויהו ושייך ביה לישנא דנראין בחדא מיניהו דאי לא פליג אלא בחדא מיניהו לימא הלכה כר' יהודא ותו לא. וא"ת הא אסר בלשוט ההוא רבנן נמי קא אסרי, ורש"י ז"ל תירץ דהא אקשינן בסמוך כעין קושי' זו אלא ה"ק נראין דברי ר' יהודה לרבנן כשיצא שלא ברשות ומאי ניהו לשוט שאפילו חכמים לא נחלקו עליו אלא להרוחה אבל לשוט מודו ליה, וכן נמי מפרשין סיפא דדברי חכמים כשיצא ברשות. נראין דברי חכמים לר' יהודה בשיצא ברשות ומאי ניהו, למזונות, שאפילו ר' יהודה לא נחלק עליהם אלא להרוחה אבל למזונות מודי להו. אבל הרוחה ר' יהודה מדמי לה לשוט וקרי לה יצא שלא ברשות, ורבנן מדמו לה למזונות וקרי לה ברשות. אמר שמואל קטן שנולד במועד מותר לגלחו במועד, כלומר אם השער מצערו. במועד אין, מעיקרא כגון שנולד קודם המועד לא, דגזרינן קטן אטו גדול. כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד כגון הני דמתני' מותרין לגלח בימי אבלן כלומר אם יצא מבית האסורין בימי אבלו במה שהותר במועד הותר באבל. [דף יד עמוד ב] ואי אמרת קטן אית ביה פלוגתא כלומר שחילוק בקטן בין נולד במועד לנולד מעיקרא דבנולד מעיקרא אסור לגלח במועד, נמצא דקטן אסור לגלח בימי אבלו ונמצאת אבלות נוהגת בקטן, ואנן הא תנן מקרעין לקטן מפני עגמת נפש ולא משום חיובא דקטן. יש מהם אסורים ויש מהם מותרים וכגון קטן שנולד מעיקרא דאסור לגלח במועד ומותר לגלח בימי אבלו. אי אבלות דמעיקרא הוא כלומר שמת קודם המועד וחל עליו אבילות קודם קדושת המועד. אתי עשה דרבים דכתיב ושמחת בחגך שהיא מצות עשה לכל ישראל. ודחי עשה דיחיד דכתיב ואכלתי חטאת היום וכו' שחובה עליו להתאבל, א"נ מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום. ואי אבילות דהשתא הוא כלומר שמת בתוך המועד וכבר חלה עליו שמחת יום טוב כ"ש דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים. ומכאן למדו הגאונים ז"ל דיום ראשון דהוא יום מיתה וקבורה דאוריתא, ותופס לילו עמו. מדאמרינן הכא אתי עשה דרבים והיינו ליל ראשון של רגל ודחי עשה דיחיד דהיינו אבילות של ליל ראשון של רגל וגמרי אבל דיום ראשון שהוא מן התורה מאנינות דאמרינן בפ' טבול יום לענין אנינות מת לו מת בי"ד וקברו בו ביום יום מיתה דאוריתא תופס לילו דרבנן, מת לו מת בי"ג וקבורה בי"ד יום קבורה דרבנן לא תפיס לילו מדרבנן. והתם נמי אמרינן עד מתי מתאוננים עליו והולכים כל אותו היום, ר' אומר כל זמן שלא נקבר, הא קבריה אשתרי ליה. מי איכא דלית לי' ואחריתה כיום מר, וכתב הרמב"ן ז"ל ואני תמה איך למדו הגאונים ז"ל אבילות מדין אנינות והלא זמנו של זה אין זמנו של זה, מתו מוטל לפניו אונן דבר תורה וזהו עיקר אנינות וכן פי' רש"י ז"ל במסכת שבת פרק במה מדליקין דאונן הוא כל זמן שלא נקבר מתו ע"כ, ובאותו זמן אינו מתאבל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, נקבר מתאבל עליו, והאיך תלו הגאונים ז"ל עצמן בזה שכתוב ואחריתה כיום מר לענין אבלות הרי שמת ביום ראשון ונקבר ביום שני הרי כאן אנינות דבר תורה ואחריתה כיום מר ואין כאן אבילות כלל מדבריהם והיאך נלמוד זה מזה שאין מרירות של ואחריתה כיום מר אלא בלב. ועוד אמרו הגאונים ז"ל דיום ראשון דהוא דאוריתא לכל דיני אבילות הוא כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ורבותינו הצרפתים ז"ל השיבו עליהם דא"כ היאך פסקינן הלכה כדברי המיקל באבל ואפילו ביום ראשון, ועוד דהא אמרינן בפ' ר' אליעזר גבי נפל שאם לא שהה ל' יום דאינו מתאבל עליו והרי רוב הנשים אינן מפילות דאמרינן במסכת יבמות מת בתוך ל' יום אם אשת כהן הוא אינה חולצת וסמכינן עלה למימר ולד מעליא הוא ולגבי אבלות אזלינן לקולא כמו שאין לו עיקר בתורה, ועוד אזלינן ביה לקולא בפ' יש בכור לנחלה אמר רב אסי הכל מודים לענין אבילות דיום ל' כיום שלפניו דמי, דהוא יום כ"ט ואינו נוהג עליו אבלות דנפל הוא עד שמת ליום ל"א. על כן פירשו ז"ל דדיני אבילות אפילו ביום ראשון דרבנן אלא דאבילות קדשים ביום ראשון דאוריתא, וא"ת ולדבריהם מאי עשה איכא דאמרינן ודחי עשה דיחיד כיון דדיני אבילות דרבנן, והם פי' ז"ל דהאי עשה לאו דוקא אלא דעשה דדבריהם עשה קרי ליה כדאמרינן לענין שופר בר"ה אין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום לא תעשה ואיתמר עלה טעמא שבתון עשה הוא והו"ל יום טוב עשה ולא תעשה ואין עשה כלומר דתקיעת שופר דוחה את לא תעשה ועשה ואלמא משמע דלדבר שהוא שבות קרי ליה עשה ולא תעשה. והכא אלמלא דעשה דאוריתא עשה דרבים היו מעמידין עשה דידהו לדחות עשה דאוריתא בשב ואל תעשה. תדע שהרי לענין אבלות לא אתי דושמחת ודחי אנינות שהרי לדברי האומר אנינות לילה מדאוריתא אונן אינו טובל ואוכל פסחו לערב. ולדידי הראיה שהביאו מההיא דר"ה אינה ראיה בעיני דדילמא לא נקט ההוא לישנא אלא משום דקתני בה אין חותכין אותו בדבר שהוא בלא תעשה. והרמב"ן ז"ל הכריע כדברי הגאונים ז"ל דדיני אבלות דאוריתא יום ראשון כדאמרינן באבל ספק שהוא אחיו ספק שאינו אחיו ספק שהוא בנו ספק שאינו מתאבל ואונן ואינו מטמא. אי זו אנינות מיום מיתה עד יום קבורה דברי ר' וחכמים אומרים אין לך איסור באנינה אלא יום א' בלבד, הרי בכאן ספק אבלות להחמיר אלמא ספק תורה הוא, ודקשיא לך למה הקלו בספק ולדות י"ל דלאו משום ספיקא דרבנן הוא אלא משום דכל ספק בן קיימא אין לבו של אדם דוה עליו ואין בו אבלות בלבו של אדם ולבו נמשך בשמחה ולא מקיים ביה ואחריתה כיום מר הילכך אין מתאבלים עליו, ותניא בסיפרא יכול לבנו ולבתו הנפלים ת"ל לאמו ולאביו מה אביו ואמו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא יצאו נפלים, ומינה ילפינן דלגמרי מיעטינהו רחמנא ואין הולכין בהן אפילו אחר הרוב אלא כל שלא הוחזק בן קיימא אינו מטמא לו. וכיון שאין כהן מטמא לו אין מתאבלין עליו דנפלים לאו ספקא קא ממעט רחמנא להו דהא בנו הוא ודאי אלא גזירת הכתוב הוא שלא יטמא לנפלים. ילמדו /ולמדו/ חכמים אבלות מטומאה וכן לענין אנינות ומה שפסקו הלכה כדברי המיקל באבל מפני שלא מצאו מחלוקת שבאבל אלא בשל דבריהם כגון במקצת שביעי ככולו ובנטילת צפרנים ובבא ממקום רחוק משלשה ואילך אם מונה עמהם, ובשמועה רחוקה, וכללו של דבר בדקדוקי סופרים שהחמירו על עיקר אבלות תורה. וא"ת א"כ למה חייבוהו באבלות כשמתו מוטל לפניו לפי שהוא עיקר אבילות ועיקר מרירותו של אדם ועליו כתיב ואחריתה כיום מר. וי"ל דודאי נוהג הוא במקצת דברי אבלות שהרי אסור ברחיצה וסיכה ק"ו מאכילת בשר ושתיית יין ואכילה כל צרכו נמי אסרו עליו ואצ"ל בשמחה ובתספורת, ולא תקשי לן משנמסר לקוברים דמותר לאכול בשר כיון שאינו מוטל עליו לקוברו דמ"מ בעידונין ושמחה אסור הוא ואסור בשאילת שלום שאף אחרים אסורין כשהמת בעיר, במלאכה נמי או מלאכת עצמו אפילו אחרים אסורים וכבר אמרו שאסור לישב אפילו על מטה כפויה אלא ע"ג קרקע הוא צריך לישב לא אמרו אלא שאינו חולץ מנעל וסנדל ואינו מעטף הראש ואינו חייב בכפיית מטותיו באלו הקלו עליו מפני שהוא טרוד בעסקי המת ומוטל עליו לקוברו ולילך עמו מעיר לעיר, ואם באת להחמיר עליו בחליצת מנעל וסנדל ועטיפת הראש אף עסקי המת נפסדין בכך לפיכך לא החמירו עליו באלו. וכן במלאכה אינו בדין לאסור עליו מלאכת קבורתו של מת והלא אפילו לאחר קבורה מגלה ראשו לכבוד הרבים כ"ש לכבודו של מת. והרבים המתעסקים עמו והנושאין במשואו. וכן נראה עוד שעיקר אבלות מן התורה אינו אלא בעידונין כגון רחיצה וסיכה ותשמיש ושמחה, ותפילין שהן פאר, ותכבוסת ותספורת דשמחה הוא ואבלות כשראה /כשמה/ לא יתעסק בדברים של שמחה אלא בדברי אבלות וזהו אנינות שבלב, שממנו למדו שלא יתעסק בדברי שמחה אלא מנעל וסנדל ועטיפה אינן תורה שלא אמרה תורה לענות ולצער עצמו ממנהגו של עולם לפיכך הקלו באלו עד שיקבר והוא הטעם בעצמו למה שאמרו באבל יצא לדרך נועל ומה שאמרו בועל בעילת מצוה ופורש ולא אסרוהו מפני שאנינותו בזה תורה לפי שבעילת מצוה עשה של תורה היא, וכדתניא ובלכתך בדרך פרט לחתן ודחו זו מפני זו. וכן י"ל בתפילין משום דמצוה רבה היא לא אסרום אלא יום ראשון שיש בו אבלות של תורה אבל משם ואילך לא רצו לבטל מצוה של תורה משום אבלות דדבריהם. ומ"מ משעת אנינותו אסור בהן כדאמרן בר' עקיבא כששמע שמת בנו מיד חלץ תפליו ומפני שהוא טרוד בקבורת המת ואין לבו באבלותו לא מנו שבעה ולא שלשים אלא משעה שיסתם הגולל, ועוד שהרי על כרחם התירוהו במקצת דיני אבלות עד שיקבר מפני צרכו של מת כמו שפירשנו, ואינו בדין שימנה אלא משעה שנוהג בעולם /בכולם/ כן כתב הרמב"ן ז"ל ללמד זכות לדברי הגאונים ז"ל, ודוקא לשבעה מתי מצוה הוא דאבילות יום ראשון דאוריתא כגון אביו ואמו אחיו ואחותו בתולה בנו ובתו ואשתו, אבל ג' מתים שהוסיפו חז"ל לאבלות כגון אחיו ואחותו מאמו ואחותו נשואה. והרמב"ם ז"ל מונה אשתו מדברי סופרים ואינו אלא מן התורה וכן שנאוה עמהם בברייתא לפי הגירסא הנכונה וכן כתובה בהלכות ובנסחי הגאונים ז"ל שהרי כהן מטמא לה, ויוסף הכהן טמאוה אחיו הכהנים בערב פסח בעל כרחו. ומה שאמר הרב ז"ל שהיא מדברי סופרים ועש /ועשו/ אותה כמת מצוה ההיא באשתו קטנה מיתניא בהדיא כדאיתא בפ' האשה רבה ומינה דהא גדולה דאוריתא היא וכן כתב הרב ז"ל באחותו נשואה שבאבלותה מן התורה, וזה לא ידענו לו שום סמך ומקום טענה. והראב"ד ז"ל פי' כי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה וכו' כלומר אבלות דשלשים יום דהיינו גיהוץ ותספורת דדרשינן פרע פרע מנזיר דכתיב בבני אהרן ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, וכתיב גדל פרע שער ראשו, ואיתקוש אבלות דבגדים לאבלות דתגלחת דכתיב ראשיכם ובגדיכם וכתיב נמי ביואב גבי אשה התקועית ולבשי בגדי אבל כאשה זה ימים מתאבלת על מת. אלמא אשכחן בגיהוץ טפי מחד יומא. וכה"ג אמרינן הכא דאית אבלות דמעיקרא היה כגון ח' ימים לפני הרגל אף על גב דאיכא עשה דיחיד כל שלשים יום בגיהוץ ותספורת אתי עשה דרבים ומבטל ליה לגמרי, וס"ל לרב ז"ל דגזירת שלשים דאוריתא ויש בהם עשה. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דודאי אבלות דרבנן תדע שהרי רגל מבטלן בקוברו ז' קודם לרגל עשו אותו כאבלות שאר הימים שהרגל מבטלן מה שאין כן ביום ראשון שהוא מן התורה שאין רגל מבטלו ואף על פי שמפסיק בקוברו ברגל התם דין הוא שלא יחול אבילות ברגל שכבר חל עליו עשה של שמחת הרגל ואעפ"כ רצו לעשות זכר לאבלות מפני שיש לו עיקר בתורה, ואינו נוהג לאחר הרגל, אלא ל' א"כ יפסיק הרגל וינהוג לאחר הרגל בשאר השלשים, ועוד כל דבריהם אסמכתא הם, ואדרבא משמע הא כ"ע מחייבי אלה אבני אהרן אם תעשו תמותו הא לכו"ע רשות, והא תלמודא דמהאי קרא דרשינן שתויי יין ופרועי ראש דבמיתה בשעת עבודה אלמא האי קרא לחיובא דבני אהרן משתמע ובשעת עבודה הוא, וכן מה שאמרו אבל שלא פרס ולא פרע חייב מיתה, כאותה שאמרו אבל ששמש מטתו חייב מיתה, והתם ודאי בכל ז' קאמר ומאי מיתה עונש חכמים כענין כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. [דף טו עמוד א] כגלו של עכן פי' דכתיב ויעמידו עליו גל אבנים גדול. אלא ב"ד שולחין ומניחין אבן אחת פי' דבהכי סגי לזכר בעלמא ולא אתפרש מהיכא נפקא ליה. לא תעטה על שפם פי' וקרא בפורענותן של רשעים משתעי שלא יהו סופדין ומתאבלין זה על זה מרוב מתים שיהו בהם ולא יוכלו להתאבל עליהם ומרוב הפורענות הניתן עליהם בחייהם ישמחו כל א' וא' במיתתו של חברו ולא יקשור אבל עליו. אבל אסור בשאלת שלום מדאמר רחמנא ליחזקאל ע"ה האנק דום פי' שאמר לו רחמנא אף על פי שאמרתי לך שלא תתאבל אפ"ה עשה קצת אבלות כלומר האנק ותאנח כדרך שצועקים על המתים כשיעבור אדם לפניך, ותדום דממת המתים כדרך שעושין למתים שלא תשאל בשלום שום אדם להודיע למי שאינו יודע שהוא אבל שאם לא כן לא יהא נזכר לשום אדם שהוא אבל שהרי מניח תפילין ולא עביד עטיפת הראש וכל זה להודיע לכל שלא יתאבלו ישראל על מתיהן, וי"מ דבכל ענין צוה עליו שלא יתאבל כלל, והכי משמעתיה דקרא מהאנק ומדום שהוא אבל של מתים לא תעשה אותו כלומר כל דבר שאסור לשאר אבל לעשות אני מצוה לך שלא תעשה כגון שאלת שלום ודברי תורה, ולא נהירא בעיני דא"כ כי היכי דאמרינן בגמרא גבי דברי תורה מכלל דלכו"ע אסירי ה"נ הוה ליה למימר גבי שאלת שלום מכלל דכו"ע אסירי. אבל אסור בדברי תורה וכו'. האנק דום פירוש האנק ותצעק ממה שהעולם דוממין ושותקין וזהו דברי תורה כנ"ל. בפקתא דערבות פי' בקעת פלונית הידועה להם והיא יבשה ארץ שאין נמצאין שם מים ונתן לו עצה שיביא לשם וימכרם לעוברים ושבים ומהם תהא פרנסתו שאין לו במה שיתפרנס אלא במלאכה זו שהרי אסור לאדם שישכרנו וגם הוא אסור לשכור אחרים ומי יעבוד קרקעותיו ונמצא שהוא צריך למכור את שלו מעט מעט ולכך התירו לו בדבר זה כדי פרנסתו. אבל אסור בתכבוסת פירוש כל ז' ופירוש במים צוננין ומז' ועד ל' דוקא גיהוץ דהיינו במים ואפר או בנתר ובורית אבל בצונן מותר. ודוקא כלי צמר אבל כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ כדלקמן. דכתיב וישלח יואב תקועה ויקח משם וכו' ולבשי נא בגדי אבל כלומר שחורים ומכוערים. אבל חייב בכפיית המטה פירוש שיהיו רגלי המטה עליונים והוא שוכב ואוכל בה כלומר חוץ מיום השבת שחייב לזוקפה וה"מ בשעת שינה ובשעת אכילה שמסב על מטות כפויות. אבל כל היום אינו יושב אפילו על מטה כפויה אלא יושב ע"ג קרקע שנאמר וישבו אתו לארץ. [דף טו עמוד ב] ורחיצה בכלל סיכה פירוש לפי שלא מצינו איסור בסיכה ומותר ברחיצה, וכתיב נמי ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. הא דבעי' מנודה מהו בנעילת הסנדל ולא איפשיטא. איכא למידק אמאי לא אפשטוה מהא דאמרינן פרק הזהב כשברכו לר' אליעזר אף הוא קרע את בגדיו וזלגו עיניו דמעות חלץ מנעליו ונשמט וישב ע"ג קרקע וי"ל דשאני מבורך דהתם דהיינו מוחרם דחמיר ממנודה. דכתיב וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה פירוש לאחר ז' שמת הילד מכלל דמעיקרא הוא דאסור. וא"ת והא כתיב לעיל מיניה כאשר ראה שמת הילד ויקם דוד מעל לארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו. וי"ל לפי שאין המלך רשאי לנוול את עצמו בימי אבלות כדרך שהקלו עליו ביום הכפורים דתנן המלך והכלה ירחצו את פניהם וכן פטרוהו מכפיית המטה כשהוא אבל, גם י"ל כי דוד המלך לא רחץ ולא סך אלא להעביר מעליו את הזוהמא והעפר ששכב בארץ וחלף בגדים אחרים מפני הקריעה שקרע כשמת הילד דתניא אם בא להחליף מחליף ואינו קורע. וגרסינן באבל מעשה באחד ששמש מטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גויתו. ופשטי' דמצורע נמי אסור בתשמיש המטה והיינו בימי ספירו אבל בימי חלוטו והסגרו מותר. ושמשו מטותיהן, א"ל אביי ודילמה מנודה לשמים שאני דקיל, ואקשי' דקיל. והא אמרת התם חמיר וכו' וכתב הראב"ד ז"ל ואיצטריכי למימר לדעת אביי המדחה מ"ט אקיל רחמנה במנודה לשמים בהנך טפי מהנך, או מ"ט דאחמיר בהנך טפי מהנך, וי"ל משום דתשמיש וקרבנות מצות נינהו אבל עטיפה ושלום אינן מצות והבורא ית' שהאדם שלו והמצות שלו לא רצה לבטל מצותיו מפני נדויו. אבל מנודה לב"ד אין בידם לחלק אלא או בכל יהו אסור או בכל יהו מותר. והשתא דלא איפשיטא כולהו לקולא. ועוד דלא אשכחן בר' אליעזר שנתעטף ראשו אלא מנעליו לבד. והיו ישראל משלחין קרבנותיהן פי' שאפילו עם משה לא הי' הדבור כל אותן השנים שהיו /שהיה/ אותו הדור קיים. ודחי ליה אביי ודילמא מנודה לשמים שאני דקיל ולא ידעינן אם הוא קיל ממנודה לשמים או חמיר או אם הוא שוה ואזלינן ביה לקולא בכלהו. בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן. ובסיפרא מרבה לשאר קרבנות מאם זבח. ועופות ומנחות ויין ולבונה וקרבן עצים מקרבנו דכתיב ואם זבח שלמים קרבנו וכו'. [דף טז עמוד א] אמר רבא מנא לן דמשדרינן שליחא מבי דינא פי' אידי דמשתעי במנודה מפרש מילי דמנדין עליהו. ומזמני' לדינא שיבא לדין. דכתיב ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה'. י"מ דמשה הי' שליח ב"ד שהוא שלוחו של מקום ולפניו זימן אותם לדין למחר ולא הלך משה להזמינם, ולא נהירא בעיני דאם הוא שליח למה לא הלך הוא בעצמו להזמינם. וי"ל לפי פי' זה דמשה עצמו הלך להזמינם שהוא היה שליח ולא ע"י אחר, והנכון דמשה היה ב"ד עם הבורא ית' ועשה שליח לקרח לקרוא לעדתו לדין למחר, ומשה לא הלך להזמינם לפי שאין הדיינים מזלזלין בעצמם לקרוא לבעלי הדין לפניהם ולית ביה משום יוהרא אלא חייבין בעלי הדין לבוא לפני ב"ד על פי השליח. לקמיה גברא פלניא כלומר בשם המומחה. דכתיב לפני ה' ולא אמר לפניו. את ופלניא כלומר שיודיעוהו פלוני צועק עליך. דכתיב אתה והם ואהרן, שקרח הי' חולק כנגד אהרן על הכהונה. ומנא לן דקבעינן זמן דכתיב מחר, וזימנא בתר זימנא כלומר שאם בא לזמן ראשון שנתנו לו שאין אנו רשאין לנדותו על זה. דכתיב קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד, כלומר שלא ישמח פרעה מלך מצרים בעבור שנבוכדנצר קבע לו זמן להלחם עמו ביום פלוני ולא בא שאע"פ שהעביר המועד עוד יבוא. נמצא שדרך מלכות הוא להאריך זמנם. כ"ש בישראל שדרכיה דרכי נועם נתיבותיה שלום. ומנא לן דאי אתעקר בשליחא דבי דינא כלומר אם מעיז פניו וחרף הב"ד בפני השליח ב"ד דאתי ההוא שלחא ואמר ולא מיתחזי כלישנא בישא. שנאמר העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה, ורצה לומר על משה רבינו ע"ה אלא שכינה הכתוב, ובא השליח והגיד למשה שהרי כתבו משה רבינו בתורה. נמצא שהגיד לו היאך כתבו בתורה אלא ללמד ממנו הלכה למעשה. וגרסינן בפרק הגוזל אמר רבא שליחא דבי דינא מהימן כבי תרי. וה"מ לשמתא. אבל לפתיחא לא. פי' פתיחא שטר של שמתא שנותנין ב"ד ביד בעל דינו להודיע לכל שהוא משומת. ואם חזר וצריך לקרוע השטר אינו מחזירו עד שיתן שכר הסופר והילכך אין השליח נאמן לפי שהוא ממון ולממון בעי' שני עדים כדאיתא התם. דכתיב אמר מלאך ד'. פירוש צריך השליח של ב"ד כשמשמת לאחר בשליחות ב"ד שיאמר לו דעת פלוני הרב לנדותך על זה שאם לא כן אין להאשימו כשלא חש לדבריו לפי שסובר שהשליח אמר מעצמו. אבל כשהזכיר לו שם ב"ד ולא חש ראוי לנדותו. וברק היה שליח למלאך ואמר לכל בפני מרוז הבדלו מעל אהלי מרוז ומעל סביביו כי כן צוה מלאך הש"י. ומנא לן דמחרימי' פירוש לאחר שנדוהו שני פעמים. דכתיב יושביה וסתם מושב האדם ד' אמות. ומנא לן דפריטי' חטאיה בציבורא פירוש להודיע על אי זה עון נדוהו. דכתיב כי לא באו לעזרת ה'. ומרוז איש חיל היה ושר אלף היה ולא עזר את ברק בן אבינועם. אמרי לה גברא רבה הוא פירוש על מלאך ה' שכן ת"ח נקראו מלאכים דכתיב ויעל מלאך ד' מן הגלגל אל הבוכים וזה פינחס. ואיכא דאמרי כוכב הוה אותו מלאך דכתיב מן השמים וכו'. ומנא לן דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה פירוש דכפתינן ידיו ורגליו ואסרינן פירוש שקושרין אותו על העמוד להלקותו. אמר רב יהודה הרדפה פירוש יורדין עמו לחייו לפסוק מזונותיו שמושיבין אומנים אחרים סמוך לו שיעשו אומנתו. ויש מפרשים שרודפים אחריו בשני נידויין ואח"כ ארירה. וגרסינן בפרק שבועת העדות תנא ארור בו שבועה בו נידוי בו קללה, ויליף להו מקראי התם. ואלו נתכוין לאחד מן הלשונות אף על פי שלא אמר בפירוש הוי מנודה ואסור לישב בתוך ד' אמותיו ואם נתכוין לקללה הוי קללה ואין צריך להתרחק ממנו ואם נתכוון להשביעו בזה הלשון הוא מושבע בו אף על פי שלא השביעו בפירוש. ואם יעבור עליו כעובר על השבועה. אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב מנדין לאלתר פירוש תכף דלא ציית דינא ועומד בנידוי ל' יום ואם לא חזר בו שונין לנדותו פעם אחרת ל' יום אחרים ואם לא חזר עדיין מחרימין אותו. רב הונא בר חיננא אמר רב חסדא מתרין בו שני וחמישי פירוש אם לא ציית דינא לא משמתינן ליה לאלתר אלא מתרין ביה שני וה' וב' אף על פי שמסרב לבוא לב"ד דדילמא משתמיט עד דמשכח זוזי ופרע והיינו דאמרינן וה"מ לממונא כלומר שגזל חבירו. אבל לאפקרותא כלומר שהעיז פניו לחרף ת"ח מנדין לאלתר בלא התראה. וכתב הראב"ד ז"ל לממונא נמי דוקא למאן דלא אתי לדינא ועד דאתי לדינא לא שרינן ליה לא נידוי ולא חרם. אבל למאן דאתי לדינא ולא ציית לדינא לא מחרימין ליה כלל ואין שונין לאחר ל' יום אלא לבתר דיהבינן ליה זימנא ב' וה' וב' כתבינן פתיחא עלויה דהיינו שמתא והיינו נידוי וקללה ולבתר תשעין יומין נחתינן לנכסיה וקרעינן לפיתחא והכי איתא בהגוזל זוטא. טוט אסר וטוט שרי פירוש אין בין נדוי להתר כלום אלא כיון דמפייס ליה שרינן ליה לאלתר דטוט אסר כלומר תקיעה ראשונה של שופר לנידוי ותקיעה שניה היתר וקול התקיעה קורא טוט. והא קמ"ל דלא חיישי דילמא איכא דשמע בנדוי ולא שמע בהיתר וכשיראה שהן בדלין ממנו ומיד קרבין אצלו יקל בנדוי ב"ד דאיכא למימר דמאן דשמע בהא שמע בהא או אחרים יגידו לו שכבר התירוהו. ת"ש מנודה לרב מנודה לתלמיד פי' החציף פניו כנגד רבו וחרפו ונדהו הרב, מנודה הוא התלמיד לכל תלמידיו וה"ה לכל העיר. מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב ודוקא שנדה התלמיד שלא בפני הרב דאלו בפני רבו אפקרותא הוא והוא עצמו צריך נדוי. חלקו אינו מופר פי' ולא סגי בהיתר השנים אלא א"כ נתן להם רשות. ש"מ תלמיד שנידה לכבודו נדויו נדוי פי' מדקתני אינו מנודה לרב ש"מ דלכבודו נידה התלמיד שהעיז אדם אחר פניו כנגדו שאלו נידה לחלול השם מנודה הוא לרב ולכל ישראל. ת"ר אין נדוי פחות מל' יום פי' מסתמא, אבל אם חזר בנתים ופייסיה לבעל דינו אפי' לאפקרותא שרינן ליה לאלתר. ואם לא חזר בו בנתים ובא לסוף ל' יום לב"ד להתיר נדויו שכבר קבל את דינו, נראה דשרי ליה אף על פי דלא פייסיה לבעל דיניה כמי שנתחייב מלקות שכיון שלקה בין שחזר בו בין שלא חזר בו מניחין אותו. והנדוי הוא תלוי ביד ב"ד למעטי' בימי הנדוי או להרבות כדאיתא בירושלמי וכ"ש אם פירשו לו ימי הנדוי כך וכך שמתירין אותו לסוף הזמן שפסקו עליו. מ"מ יש על הב"ד שלא לצאת מן השטה ע"י כעס ולעיין על מה שהוא אדם לפי כבודו וחכמתו ואם ראוי ליריד אותו לא יציל מן הנדוי. א"ל לאבוה איקפיד פי' כשלא אמר רבינו. [דף טז עמוד ב] אחרונים מכלל דאיכא ראשונים פירש"י דלשון דברי לשון נבואה כמו דברי ירמיהו ועל כן תמה היכן מצינו לו לדוד דברי נבואה חוץ מזו. אישתיק וכו' והראב"ד ז"ל לא פירש כן. אלמלא אתה שאול והוא דוד פירוש אלמלא נולד במזלך ואתה במזלו לומר שהמזל עומד לך ולא חסידותך שהוא יותר חסיד ממך. א"נ שלא היה קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו כמו שהיא תלויה לך. ואין מעמידין פרנס על הצבור וכו, וכו' כדאיתא במס' שבת. וישמע עבד מלך הכושי לא נתפרש שמו אלא אותו האיש עבדו של מלך הכושי היה. מאי קאמר אטו יושב בשבת שמות גבורים נינהו י"מ וכי ראש השלישים היה והלא דוד היה ראש לכולם. ואף על פי שכתב על בניהו בן יהודע מן השלשה הכי נכבד לא שהיה להם ראש. ולא מינהו דוד עליהם אלא שהיה נכבד בעיני דוד יותר מכולם אלא על דוד עצמו הוא מדבר ושמות גבורותיו קאמר. ואף על פי שאין דרך זה מדרך הדקדוק כי הגבורה שם והגבור תואר. תהא ראש לשלשה אבות. פירוש לזרע ג' אבות ורש"י ז"ל פירש על אברהם יצחק ויעקב לימינו. ואדם שת מתושלח לשמאלו. ודוד באמצע והם שבעה רועים. היה עושה עצמו כתולעת מלשון וכבגד עדים שהוא ענין רקבון שמרים תולעים. [דף יז עמוד א] אמר רב יוסף האי צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתיא דפסיקא ליה פי' אי קים ליה שחברו חייב לו ואינו רוצה לפורעו רשאי לנדותו עד שיפרענו. היכי לעביד לישמתיה כלומר להחרימו. צריכי ליה רבנן ואמרינן לעיל לא נשכר ולא נשכרין לו לא שונה ולא שונין לו וכו', וא"ת ינדוהו ותנן מנודה שונה ושונין לו וי"ל דעל עבירה לאו בר נידוי הוא משום דלית ליה זמן ל' יום אלא בר שמתא עד יום מותו אם לא ישוב. עיין ביה בדיניה אי מיבעי ליה למשרי ליה כלומר אם יתכן להתירו. ומה שפחה של בית רבי לא נהגו לה חכמים וכו' הקשה הראב"ד ז"ל ולמה לא התירתו בתוך ג' שנים וא"ת כבר מתה והיא היתה גדולה מכל החכמים שבאותן הדורות והא איכא התם נשיא והוא רבן גמליאל שמתיר את כולן כדאמרינן נדהו ולא ידע מי נדהו ילך אצל נשיא וכו' תירץ ז"ל דהא דאמרינן דנשיא מתיר דוקא הספקות כגון שלא ידע מי הוא המנדה דאזלינן בספיקא בתר רובא ורובא דישראל לא שקלי להדי נשיא. אבל כשמנדה ידוע והוא חשוב כל אדם מתיירא מלשקול עצמו כנגדו שאם שוה לו בחכמה שמא אין שוה לו ביראת חטא ולא בגדולה ולא במנין שנים. וכיון שכן צריך החכם לדקדק כשירצה להתיר מה שאסר חברו שהרי נתיראו אותן הנשיאים מלהתיר נדוי של רב יהודה והשפחה. ועוד תירץ ז"ל שהיא היתה קיימת ועל זה לא התירתו לפי שלא נתחרט אותו האיש על העבירה ולא בא לפניה ולא לפני ב"ד שיתירו לו שמתא שלה ואף על פי שנתנו חכמים שיעור לנדוי ולנזיפה כדלעיל אבל לשמתא אין בו זמן עד שיתודה חטאו. ואפילו מתה היא השפחה החכמים רשאין להתירו כל זמן שיתחרט. והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם הדא אמרה העושה דבר שלא כשורה צריך נדוי. ר' שמעון בן לקיש היה מעיין תאנים בכרכרית אתון לסטאי גנבין מנהון בלילה וכו' הדא אמרה המנדה את מי שאינו צריך נדוי וחזר ונדה אותו נדויו נדוי. ומי מתיר ולא כן תניא מת א' מן המנדין אין מתירין לו אמר ר' יהושע ב"ל הדא דתימא בשאין שם נשיא אבל יש שם נשיא הנשיא מתיר. ר' יעקב בר אחא מעשה באחד שמת אחד ממנדיו ולא התירו לו ולמה לא התיר לו נשיא בשלא חזר בו ע"כ. נמצא כי לא היה מגריעות הנשיא וחשיבות המנדה אלא מפני שבעל העבירה לא חזר בו. למערתא דחסידי ולא קבלוהו פירוש שמצא עכנא כרוכה בפתח המערה ולא הניחתן להכניסו לשם. ויעשה כל מה שלבו חפץ פי' לא שיתיר לו לעשות עבירה בסוף אלא כך אמר יתענה בשחורים ובגלות ואני ערב בדבר שאם יעשה כן יכוף את יצרו שכיון שגלה ממקומו ולבש שחורים אין יצרו מתגבר והיינו דאמר ויעשה מה שלבו חפץ כלומר יעשה מה שיכול שהרי הוא נכנע. ואם יתגבר עליו יצרו אחר כל זה ואינו יכול הוא לתקפו מוטב שיעשה החטא במקום שאין מכירין אותו ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. וזה האיש כך עשה כדי לכוף את יצרו ומש"ה קבלוהו במערה דדייני ומ"מ שמתיה דגברא רבה דכותיה מיבעי ליה למיכף יצריה בדוכתיה. א"נ י"ל דלבתר דשמתיה עבד כר' אלעא. ומפני שעשה תשובה קבלוהו. ואפ"ה במערתא דחסידי לא קבלוהו כיון שלא נתגבר על יצרו במקומו והוצרך לכך. שלו נדוי ושלך אינו נדוי ומהא שמעינן דכל מי שנדה לאחר שלא כדין והפך לו המנודה את נדויו עליו שהראשון צריך היתר ולא השני ואף על פי שהראשון גדול מהשני. והמנדה על תנאי אפילו נתקיים התנאי מעצמו ולא ע"י המנדה. כיון שלא גילה דעתו אם הקפיד על תנאיו או לא, צריך הפרה כדאשכחן ביהודה גבי בנימין כדאיתא במסכת מכות פרק אלו הן הגולין. והמנדה לאדם בפניו, צריך היתר בפניו, ולא שישלח לב"ד שהוא מתחרט ויתירנו, אבל אם נדהו שלא בפניו שלא רצה לבא לב"ד מתירין אותו בין בפניו בין שלא בפניו וכן הנשבע שלא לצורך ומוציא שם שמים לבטלה חייב נדוי ואם שמע חברו ולא נדהו הוא בעצמו יהא בנדוי. ומ"מ מותר להתירו מיד אף על פי שלא יתחרט דהאי נדוי גערה בעלמא הוא והכי איתא בנדרים פ"ק. באושא התקינו וכו' אין מנדין אותו כלומר בפרהסיא. אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך והוא יבין ויעמוד בביתו שלשים יום ולא יצא לחוץ. חזר וסרח מנדין אותו בפירוש ובפרהסיא ולא ישאו פניו. דאמר רב גידל אמר רב ת"ח מנדה לעצמו ומפר לעצמו. ומפרש התם בנדרים דהיינו כשהיו רוצים לנדות אדם גדול מבני הישיבה כדי שלא יתבייש היה הרב מנדה עצמו וכשבא לביתו היה מתיר עצמו. ואף על גב דאמרינן אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים היינו דוקא משום דכתיב לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו. אבל בנדוי לא בעי אחרים. והתם אמרינן אם נדוהו בחלום מה דינו. אמר רב שם מיתה כלומר מיתה בה. ומהני ביה כנורא בתנורא נ"ל פירוש' שהוא מכלה הכל כאש בתנור. והיינו דאמרינן ופליגא דר' יוחנן כלומר שהיה יוצאת ממנו. אמר רב יוסף שדי שמתא אגנובתיה דכלבא כלומר לזבנו. ואיהו דידה עבדא. כלומר עביד בה מקום השמתא. [דף יז עמוד ב] מאי שיפורי פי' מ"ט משמתין בשופרות. מאי תבריה פי' למה תוקעין ג' שברים כשמשמתין אותו. מתני'. והנזיר והמצורע וכו'. כשלא היה להם פנאי לגלח פי' שבאו סמוך לערב מותרין. שלא ישהו קרבנותיהן כלומר לא קנסינן להו לומר אי שרית ליה לגלח במועד דילמא אתי לאשהויי קרבנותיו שיאמר למה אעלה לרגל ט"ו ימים לפני החג להקריב קרבנות צרעתי ונזירותי אמתין עד הרגל שאני מזומן לעלות שם ונמצא שאינו מקריבן בזמנן קמ"ל דלא גזרינן ולא קנסינן להו אלא מותר לגלח כדי שלא ישהו קרבנותיהם. ומודים חכמים וכו' פי' אף על גב דלדידהו לא אמרינן מקצת היום ככלו כדלקמן ובעו יום שמיני שיבטל גזרת שלשים מ"מ היכא שיום שמיני בשבת מודו שיגלח יום שביעי ויעלה לכאן ולכאן. לא צריכא כשחל שביעי וכו' פי' ואנוס הוא לפי שאינו יכול לגלח ערב שבת לפי שהוא יום ששי ולא בשבת ג"כ מפני שהוא שבת והילכך מותר לגלח ברגל. כי תניא מותרין כשתכפוהו אבליו פי' כגון זה אחר זה תוך ל' יום. אמר רב חסדא בתער ולא במספרים פי' חותך מקצתו בתער שהוא בסכין דרך שינוי ולא במספרים כדרך המתגלחין. וי"מ בתער הוא שיגלח מלמטה עיקרי השער כדי להקל עליו. אבל לא במספרים שיחתוך מזנבות השער מפני שזה נראה לעינים אבל תחת שערן אינו נראה. במים אבל לא בנתר פי' אפילו במים חמין אבל לא בנתר שהוא גיהוץ. אמר רב חסדא זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת פי' תוך ז' אפילו במים צונן מדשרי' לתכפוהו אבליו דמשמע דוקא תכפוהו הא לאו הכי אסור. ת"ר כשם שאמרו אסור לגלח במועד כך אסור ליטול צפרנים במועד. פי' כיון שהיה לו פנאי ליטלם ערב הרגל דברי ר' יהודה ור' יוסי מתיר. י"מ טעמא משום דצפרנים גדלין תדיר ואף על פי שנטלן קודם המועד מותר ליטלן במועד. ובהאי טעמא פליגי באבל דר' יהודה סבר שכשם שאסרו לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרנים בימי אבלו ור' יוסי מתיר. ופי' הרא"ה ז"ל דאבלות דצפרנים נפקא ליה מדכתיב וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה ומתרגמינן ותרבי ית טופרנהא. וכתיב ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים. ור' יוסי ס"ל כר' אליעזר דאמר מגלחת את ראשה ומעכבת את צפרניה כדאיתא באבל רבתי. א"נ ס"ל לר' יוסי דקרא דכתיב ועשתה את צפרניה לאו משום אבלות הוא אלא משום נוול כדי שתהא מנוולת לפניו. [דף יח עמוד א] שקלינהו לטופרי וכו' פי' שקלינהו שמואל לטופריה וחבטינהו באפיה פי' באתר דלא שכיחא אשה, א"נ הדר מכניס להו וזורקן לפי שאינן מזיקות אלא במקום נפילה ראשונה. וא"ל שמואל לפנחס לית לך ברית וכו' כלומר ראה הצפרנים שתפשני עליהם ואמרת לי אלו דידיה הוה מי הות מזלזל כולי האי עכשו אתה רואה שאני נוטלן ואיני חושש ולית לך ברית כרותה לשפתים כענין אל יפתח אדם פיו לשטן. ש"מ תלת וכו' יש מוכיחין מכאן דבגנוסתר מותר בחולו של מועד מדלא אמר ש"מ ארבע, ש"מ דבגנוסתר אסור ויש דוחין ראיה זו דהא דלא חשיב ארבע משום דלא אתא למימר אלא הקולות שלמדנו ממנו וזו חומרא היא. קוברן צדיק וכו' כלומר שמצדיק דרכיו בדין וביושר. שורפן חסיד ונקרא חסיד על שעושה לפנים משורת הדין. וי"מ משו"ה נקרא חסיד דאע"ג דידע דשריפת צפרניו מזיק ליה לגופיה אפ"ה שורפן שלא יהיו בעולם למכשול. והזורקן רשע וטעמא שמא תעבור עליהן אשה עוברה ותפיל, וי"מ משום אסטניסות תפיל, וי"מ משום כשפים. כיון דאשתני אשתני פי' לפי שאינן מזיקות אלא במקום נפילתן. אבל אי כניש להו וזורקן לא. וכתב הרב ר' יונתן ז"ל דדוקא היכא שעברה עליהן אשה עוברה תכף שנפלו לארץ כלומר באותו יום עצמו אבל אי כניש להו לאחר אותו יום שכבר נשתנה מראיתן מחמת הקרקע אם רוצה לזורקן ברה"ר לית לן בה ע"כ. והיינו דקאמר וכי תימא אכתי איכא למיחש שמא יקבצם מבית הכנסת ויזרקם לחוץ ותעבור אשה עליהם ואכתי היכי מצי למזרקינהו בבית הכנסת. להא ליכא למיחש דכיון דאשתני אשתני ואפילו יזרקם אינן מזיקות, כיון שאינן במקום נפילה ראשונה וכן אין המקום מזיק שנפלו שם מדשמואל דזרקינהו באפיה. וי"מ שבאותו יום שנפלו אי כניש להו ושדי להו לבראי מזיקות. וכן כתב רבי' יהונתן ז"ל דוקא היכא שעברה עליהם אשה עוברה תכף שנפלו לארץ כלומר באותו יום עצמו אבל אי כניש להו לאחר אותו יום שכבר נשתנה מראיתן מחמת הקרקע אם רוצה לזורקן ברה"ר לית לן בה עכ"ל. ולפי דבריו ז"ל דהא דקאמר וכי תימא דכניש להו ושדי להו לאבראי וכו' ביום המחרת קאמר. ול"נ דאיכא לאקשויי מאותו יום עצמו שנפלו שם. וכן איכא לאקשויי מדשמואל דזרקינהו ועיין והראשון נ"ל עיקר. א"ר אמי ובשפה כל שמעכבת. וכן הילכתא ואפילו באבל ותוך ז' מותר ואפילו במספרים. וכן פסק הרמב"ן ז"ל והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם שפם כנטילת צפרנים לכל דבר א"ר ירמיה ובלבד בנוטות כלומר שנוטות ויוצאות על הפה ומעכבות. ופרמשתקו אמה וזרת כלומר ערלתו לקיים מה שנאמר ושפל אנשים. מתני' מטפחות הידים וכו' פי' לפי שהן מזוהמות תדיר שמנגבים בהן בשעת אכילה הילכך מותר לכבסן במועד. וכן מטפחות שמנגבין בהן פניו ידיו ורגליו כשיוצאין מבית המרחץ. והזבין והזבות והנדות והיולדות וכו' פי' לפי שאין להן פנאי לכבס בגדיהם מערב יום טוב לפי שהן צריכין ז' ימי נקיים והן צריכין להחליף חלוקן ומלבושן ומשו"ה שרינן להו לכבסן בחולו של מועד. וכל העולין מטומאה לטהרה כגון מצורע וטמא מת שצריכין להחליף בגדיהם או לכבסן. גמרא מתני' אף על גב דאית ליה תרתי ומטנפי פי' ולא אמרינן לפשוט חדא לשמשא ולביש אידך עד שיתיבש ולא בעי כיבוס קמ"ל. אבל לשאר בני אדם דאית להו תרתי אסור אפילו תרתי ומטנפי. ואפילו האחד אסור לכבס לפי שיכול לכבס האחד בעוד שהוא לובש האחר אבל חלוק אחד מותר לכבס שאע"פ שהוא מכבסו קודם המועד צריכים לכבסו עוד פעם אחרת מפני שנזדהם ואפילו של שאר מינין אבל של פשתן אפילו תרתי או תלתא מכבסין כדאסיקנא בסמוך. וטעמא משום דמזדהמי טפי מכלי צמר. ועוד שאין כיבוסן קשה כשל צמר ושל צמר גפן. [דף יח עמוד ב] מתני' קידושי נשים פי' שטר קידושין דהיינו הרי את מקודשת לי. ושוברין כגון שנאבד המלוה ורוצה הלווה לילך בשיירה עכשו בחולו של מועד ואינו רוצה לפורעו עד שיכתוב לו המלוה שובר ויפסיד המלוה את חובו אם לא יכתוב לו שובר. דיאתיקי צואת שכיב מרע לשון דא תהא למיקם ולהיות. ומתנות דדבר האבד הוא שמא ילכו העדים ויחזור בו הנותן ויאמר לא נתתיו לך מעולם. פרוזבולין משום דאיכא למיחש שמא ילכו העדים ויעבור שביעית או שרוצה ללכת למדינת הים או לצאת בשיירה. ואגרות שום פי' ששומין הב"ד שדה הלוה למלוה בחובו וקורעין שטר חובו ואם ילכו העדים יפסיד המלוה את חובו. ואגרות מזון כגון הנושא את האשה וקבל עליו לזון את בתה ואם ילכו העדים תפסיד הבת. ומיאונין דאיכא למיחש שמא יעבור המועד שמא תביא סימנין ולא תוכל למאן. ושטרי בירורין כגון שבררו הב"ד ליתומים חלק פלוני לזה וחלק פלוני לזה. ואגרות של רשות פי' הר' יונתן ז"ל פקתא דרשותא פי' שהנשיא נותן רשות לזה לדון וללמד לעם הוראותיהן ונקרא פקתא, וכל מי שנטל רשות מב"ד להיות דיין אם טעה לא ישלם אלא הדר דינא. ואם אין בידו שטר המנוי ישלם מביתו ונמצא שהוא יפסיד אם לא יכתבו לו. ורש"י ז"ל פי' דהיינו אגרות לשלוח למלך על עסקיהם. וי"מ דהיינו אגרות של שאלת שלום ודבר האבד הוא דשמא לא יזדמן לו שליח לשאול בשלום אוהביו והם צריכין לדעת את שלומו והוא שלומם והוא מפורש בירושלמי וכל אלו התירו בלא שינוי. ואמרו המפרשים דהתירו אלה משום דלא חשיבי מלאכה ולא נאסרו אלא שטרי מקח וממכר ושטרי הלואה, ולפיכך יש להתיר לכתוב שאלות ותשובותיהן וכן שטרי פסקין ותנאים של הנידוניא ע"כ. וכן נ"ל מדאמרינן בגמרא לימא מסייע ליה אלו כותבין במועד קדושי נשים מאי לאו שטרי אירוסין ממש לא שטרי פסיקתא וכו' והיינו שטרי תנאים. שדה פלונית לפלוני פי' פסיקת הנדוניא שאדם פוסק עם בתו הכל נגזר קודם יצירת הולד. והרמב"ם ז"ל הרחיק הגדה זו בפירוש פרקי אבות לפי שנשואי אשה ממצות עשה שבתורה היא שנצטוינו בפריה ורביה עי' /ע"י/ קידושין וחופה ומסורת בידינו שאין הקדוש ברוך הוא גוזר על האדם שיעשה מצוה ולא שיעשה עבירה שאם כן עונש ושכר למה, וכל האזהרות שבתורה למה הכל הולך אחר הגזירה. וכן הוא אומר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וכו' ובחרת בחיים וכתיב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, ואולי נאמר שאין הגזירה מכרחת לו לאדם שישא אשה אלא הוא מחזר אחריה ונוטה לה דרך טבעו ויצרו משנבראו אדם וחוה, ולא /ואלו/ רצה לכוף את יצרו מלישא או לפרוש ממנה כמו שעשה בן עזאי הרשות בידו, ויהיה מכלל הסריסים. אבל מאחר שהאדם נוטה מדעתו לישא אשה יבררו לו אשה פלונית מן השמים. ואף על פי שאותה ברירה קודמת ליצירתו ולבחירתו הרי זה כגזירת בין הבתרים על גלות מצרים כמו שמוכיח בתוכחות יחזקאל וכענין שאמר ה' למשה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ והדברים ארוכים והענין עמוק וברוך יודע האמת. שלא יקדמנו אחר ברחמים פירוש שאע"פ שגזור על האדם מן השמים בת פלוני לפלוני אפשר שתועיל תפלת מי שאינו בן זוגה וישאנה ואסיקנא דלבסוף ימות או יגרשנה וישאנה בן זוגה. כי הא דרבא שמעיה וכו' ואי לא כפרת בה לבסוף פירש רש"י ז"ל שתתחרט לאחר זמן אם תשאנה ועוד פי' ז"ל כפרת בה בהקב"ה שמראה אתה כאלו תבוא לבטל גזרתו. וא"ת וכי דבר מחודש הוא שתפלת הצדיק מבטלת גזרה רעה כמו שאמרו באברהם אבינו ע"ה צא מאצטגנינות שלך ועוד אמרו אין מזל לישראל, וי"ל דמ"מ יש לו לצדיק ליזהר שלא להטריח את קונו לעשות דבר שלא בעתו כהנהו עובדי דתענית ול"נ שהצדיק מבטל בתפלתו גזרה רעה אבל כאן מאן נימא לן שהיא גזרה רעה אם לא ישא זאת ישא אחרת טובה ממנה. או איהו לימות מקמה פירוש קודם זמנו. או איהי תמות מקמיה שהיה מתחרט על שנשאה. א"ל לא אמרי לך לא תבעי רחמי עלה דמילת' הכי כלומר שיש אנשים שתפלתם ראויה לבטל גזר דין ויש שאינם ראויים לכך. ומד' אשה משכלת פירוש והיינו בת קול דאמר שמואל, ובא לומר שאינו מקרה כשאר מקרים הנולדים על האדם משנה לשנה לפי מעשיו של אותה שנה אלא גזרה קדומה היא מקודם שנולד בתחלת היצירה. התם להכעיס הוא דעבוד פי' ואינהו גופייהו הוו ידעי דלית ביה. ואסיקנא בקלא דלא פסיק גו יומא ופלגא והוא דלא פסק ביני ביני לאו כלום הוא, והוא דלא חזר וצמח לאחר מכאן יומא ופלגא. דא"כ הוה ליה כמעקרא אף על גב דאיבטיל, קמא, והוא דפסק שלא מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה חיישינן ליה קלא והוא דליכא אויבים. מתני'. אין כותבין ספרים תפלין ומזוזות במועד. פי' ר' יונתן ז"ל אפילו לעצמו. ולא נ"ל דא"כ מתני' מני לא ר"מ ולא ר' יוסי, דת"ר כותב אדם וכו' לעצמו דברי ר"מ ר' יוסי אומר כותב ומוכר וכו' אלא הנכון דמתני' ר' מאיר ומתני' בכותב לאחרים בשכר אבל לעצמו או לאחרים בטובה מותר ור' יהודה פליג עליה ואמר דדוקא לעצמו אבל לאחרים אסור. בין בשכר בין בטובה. ומכאן למדו בתוספות שמניחין תפילין בחולו של מועד דאי לא למה כותב לעצמו. וכן נראה מהירושלמי דאמרינן התם כותב כדי להניחם עליו, אבל הראב"ד ז"ל כתב שהתירו לכתוב תפלין במועד אף על פי שאין מועד זמן תפלין כדי שיהיו מזומנין לו לאחר המועד ע"כ. ויש מן החכמים שנהגו להניח במועד בלא ברכה מספק. [דף יט עמוד א] כותב ומוכר כדי פרנסתו פי' בה"ג ז"ל שאין לו מה יאכל. ואינו מחוור דא"כ אמאי פליגי ר"מ ור' יהודה בתפלין משאר מלאכות דאם אין לו מה יאכל שרי. אפילו לעשיר ליתן לו מלאכתו לעשות, אלא הנכון שיש לו מה יאכל והתירו כדי פרנסתו. וטווה אדם על ירכו תכלת לציציתו כלומר נותן החוט על הירך ומשפשף בידו אבל לא בידיו. תניא בתוספתא משקין. כותב אדם חשבונותיו במועד ומחשב את יציאותיו במועד, ומקבלין קבולת במועד למוצאי מועד, אבל לא ימוד ולא ימנה ולא ישקול כדרך שהוא עושה בחול. מתני' הקובר את מתו וכו' מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת כלומר מה טעם לא אמרו חכמים הקובר את מתו ג' ימים קודם שבת בטלה ממנו גזרת ז' מפני שאמרו שבת עולה וכו' לפי שנוהג בה מקצת אבלות דהיינו דברים שבצנעא ואינה מפסקת שצריך להשלים לאחר השבת ז' ימים דאי מפסקת לא משכחת ז' ימי אבלות שהרי אין שבעה בלא שבת. [דף יט עמוד ב] אבל כיון שעמדו מנחמים מאצלו, וכו' מכאן אמרו בתוס' דצריך לנהוג מקצת אבלות ביום שביעי, ואין הרמב"ן סובר כן. ולא סגי במקצת ליל שביעי. גם בתוס' העידו שר"ת ז"ל התיר בשעת הדחק לאבל לרחוץ בליל שביעי. רבא אמר הלכה כאבא שאול ביום ל'. פירוש לפי שהוא אבלות קלה דלא איתסר ליה אלא גיהוץ וגילוח ונטילת צפרנים בכלי והילכך מקצת היום ככלו. ואין הלכה כמותו ביום שביעי דהוא אבילות חמור מכמה דברים ומיהו למסקנא הלכה כאבא שאול בזה ובזה. ואם חל שביעי שלו בשבת ערב הרגל מותר לגלח ברגל עצמו שהרי שבת עולה לו, והרי זה כקובר ז' ימים קודם הרגל, אבל אם חל שביעי שלו בי"ט לא יגלח במועד כיון דכשנכנס י"ט לא השלים אבלותו דששי שלו היה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות אבל בהלכות י"ט פרק ז' השוה חל שביעי שלו בי"ט לערב י"ט שהוא שבת וטעות ספר הוא בדבריו. וכתב הריא"ף ז"ל ומאן דשכיב ליה שכבא וכו' כמו שכתוב בהלכות. וי"א דבי"ט שני של ר"ה שאינו מתאבל כלל דקדושה אחת הן ואף על פי שעולה אינו נוהג לעולם ואפילו הוי יום מיתה וקבורה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל. ולפי דעת הגאונים ז"ל כיון שהוא מדרבנן אתי עשה ודחי ליה הילכך נהיג ביה כשאר י"ט שלגליות. דקא נהגא מצות שלשים ברגל פי' מדין אבלות כגון שהיו לו כלים מגוהצים חדשים ולבנים שיכול ללבשם ברגל הוי אסור משום שלשים וכן לענין נטילת צפרנים בגנוסטר. ולענין שמחת מרעות. ואם בא ממדינת הים ובית השביה ושאר דרכים שמנו חז"ל שהוא מותר לספר ולכבס מדין הרגל מדין אבלות אסור. וכן פי' הרמב"ן ז"ל והטעם לפי שאין אבלות מתפרסמת עליו בכך. ומלאכתו נעשית ע"י אחרים פירוש בבתיהם אבל לא בביתו ודוקא מלאכתה שאינה אבידה אבל מלאכה האבידה מותר לעשות בעצמו כדאמרינן בפירקין דלעיל. ועבדיו ושפחותיו עושין בצינעא בתוך ביתו, דאע"פ שהוא אבל לא נאסרו עבדי' ושפחותיו בצנעא. [דף כ עמוד א] ואין רבים מתעסקים בו שכבר נתעסקו לנחמו ברגל. ת"ר קיים כפיית המטה וכו' מכאן למד הראב"ד ז"ל דמי שעבר ולא קיים אבילות כלל בתוך שבעה בין בשוגג בין במזיד שצריך לנהוג כל ל' יום שלא יהא חוטא נשכר, וכן אתה אומר במי שהוא חולה כל ז' ולא נהג בו אבילות ונתרפא שאין אונסו פוטרו מדיני אבילות כל ל' יום. מה חג שבעה אף אבילות שבעה ובירושלמי סמכינן לה מדכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ואמרינן במדרש דמשה תקן להם לישראל ז' ימי אבלות ומיהו אסמכתא היא דמדאורייתא אינו אלא יום אחד. איני והא אמר רב בר אחוה דר' חייא דהוא בר אחתיה דר' חייא כלומר שאחיו של ר' חייא נשא אחותו של ר' חייא כגון שנולד אחיו מאביו בן אשה אחרת ואחותו מאמו שלא מאביו. א"ל ר' חייא לרב אבא קיים לאחיו היה קורא אבא דרך כבוד וכן לאחותו אימא. [דף כ עמוד ב] א"ל ואימא קיימת בתמיה אימא קיימת וא"ל ואבא קיים בתמיה. ומתכוין היה שלא להוציא שמועה רעה מפיו והאמת כי שניהם מתו. חלוץ לי מנעלי והוליך אחרי כלים לבית המרחץ וכו' כתב ה"ר יצחק בן גיאת ז"ל דמהכ' שמעינן למי ששמע שתי שמועות רחוקות ביום אחד שאינו נוהג עליהם אלא יום אחד ואם היו קרובות או שמתו לו שני מתים כאחת מונה לשניהם כאחד שבעה, ושלשים. שמע לזה היום ולזה למחר מונה לשנים ימי שמועה שלו שבעה ושלשים. וש"מ מקצת היום ככלו. פירוש מדאמר מיד והוליך אחרי כלים לבית המרחץ. אמר רב יוסי בר אבין שמע שמועה קרובה ברגל כגון שמת כ"ג יום לפני הרגל. ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה עולה לו וכו' ואף על פי שאמרנו דשבעת ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים היינו כשנהג עיקר אבילות של שבעה אבל הכא דלא נהג מאבילות דשבעה כלל לא ביטל ממנו אפי' גזירת שבעה כ"ש שלשים דהיא לבתר שבעה ולכן זה השומע חמור מן הרואה. והרואה די לו בשעה אחת קודם הרגל לבטל ממנו גזרת שבעה או שבעה ימים קודם הרגל לבטל גזרת ל' ואלו השומע אחר הרגל בשמועה קרובה נוהג שבעה ושלשים. ואיכא מ"ד דשמועה ביום ל' כשמועה דיום ל"א והויא שמועה רחוקה ואינו נוהג אלא יום אחד. וגמרינן לה מהא דאמרינן בבכורות פ' יש בכור לנחלה אמר רב אשי הכל מודים לענין אבילות דיום ל' כיום שלפניו דמי. דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל ומפרש"י ז"ל כיום שלפניו כיום אחד ושלשים, ואינו מחוור כלל דההיא לענין נפל איתמר ולומר שאם מת ביום ל' כאלו מת ביום כ"ט ואינו חייב להתאבל עליו דכל שלא שהה ל' יום הוי נפל דאמר שמואל הלכה כדברי המקל באבל. ואלא מיהו דוקא בדלא קים ליה ביה שכלו לו חדשיו. ואפילו גמרו סמניו שערו וצפרניו שלמים אבל היכא דקים ליה ביה שכלו לו חדשיו. וכגון שפירש מאשתו זו ט' חדשים בין שלמים בין מקוטעין חייב להתאבל עליו אפילו מת בן שמונה ואפילו בן יומו. ואלו מת לאחר ל' אפילו נולד לשמונה חדשים הרי זה ככל אדם והוא דאתיליד בשמונה אימר האי בר שבעה ואשתהויי הוא דאשתהי והכי איתא בפרק הערל והרמב"ם ז"ל בן שמונה שמת אפילו לאחר ל' הרי זה כנפל אינו מחוור, והנכון לענין שמועה דעד יום ל"א לא הוי שמועה רחוקה וכן דעת בה"ג והרמב"ם ז"ל. והקורע בשבת אמרינן בפרק ר' אליעזר שיצא ידי קריעה, וא"ת ומ"ש ממצה גזולה שלא יצא משום דמצוה הבאה בעבירה וי"ל משום דהמצה גופה עבירה אבל הכא הוא עביד עבירה. וכן פריקו לה התם בירושלמי. ומינה דהמוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת יצא משום דאיהו עביד עבירה ועוד שמעינן מינה שאם קרע בחלוק גזול שלא יצא ידי קריעה. כל שמתאבל עליו מתאבל עמו. כלומר כל מי שהוא חייב להתאבל עליו אם ימות כגון בנו או אחיו או כיוצא בזה מתאבל עמו כלומר אם הוא אבל כגון שמת בן בנו או בן אחיו וכיוצא בזה והיינו שניים דקאמר ת"ק. א"ל צודיאנתא בעית למיכל פירוש הבראה והוא מלשון צדה לדרך. [דף כא עמוד א] על גבי אודייני פירש בעל הערוך ז"ל מכתשת. וי"מ שהוא אמבטי של מים. וי"מ שהוא נסר רחב שמכסין בו פי הבור. ורבינו יהונתן ז"ל פירש שהיא עריבה שכפה אותה וישב עליה. וה"פ לא מיבעי' דאבל אסור לישכב בהאי דאמרן אלא גדולה מכולן אפילו ישן על גבי קרקע לא יצא ואמר ר' יוחנן טעמא דלא יצא לפי שלא כפה המטה וא"כ כפה המטה ומילתא יתירתא הוא דעבד כששכב ארצה. וא"ל כעין ארצה כלומר לא שכב ארצה אלא כעין ארצה ששכב במטה כפויה ולקמן אפרש יותר בע"ה. ת"ר אלו דברים שאבל אסור בהן וכו' וכתב הרמב"ם ז"ל אין דיני אבילות חלין כלל בין מיתה לקבורה עד שיסתם הגולל. ומה שרחץ דוד המלך וסך כשמת לו הילד בין מיתה לקבורה היה. וא"נ י"ל דשאר בני אדם ברחיצה וסיכה בין מיתה לקבורה דלא גרע מאכילת בשר ושתיית יין, ואכילת כל צרכו נמי אסרו עליו ואין צ"ל בשמחה ותספורת, דכל מילי דאיתו לידי עצלה ויאוש מהספד וצרכי קבורה אסירן, ולאו משום אבילות נגעו בה ושאני מלך שהוא מותר כדי שלא יראה מנוול. וא"נ י"ל דשאני מלך שיש לו עבדים הרבה שישתדלו בצורכי המת. וראיתי להר"י בספר המצות הקצר דאסור לסרוק שער ראשו כל ז' אבל האשה מותר. ואם יש לו חטטין בראשו או הוא איסטניס מותר. אפילו לחוף ראשו תוך ז'. אבל הריטב"א ז"ל כתב בשם בעלי התוס' ז"ל שהאבל שקשה עליו ערסתא דרישיה והוא מיצר בה שמותר לו לרחוץ מיום ראשון ואילך, כיון שאינו מכוין לתענוג. וכן היולדת רוחצת בימי אבלה לפי שאינה מתכוונת לתענוג ע"כ. כלומר דלא נאסר אלא במתכוין בתענוג /לתענוג/ כדמוכח לשם. ותורגמן השמיע לרבים וכתב הר"י בן גיאת ז"ל טעמא דרבים צריכין לו להתלמד עמו הוא דמותר ע"י לחישה, משום דת"ת טפי עדיף, הא לאו הכי באיסורא עומד. ומינה שמעינן דכהן אבל ואין שם כהן אלא הוא אסור לקרות בתורה וסגי ליה בישראל והוא עומד וקורא וכ"ש במקום ת"ח דהא רב קרא בכהני ע"כ לשון הרב ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב ולדעתנו שאין אבל יוצא כל ז' לבית הכנסת אין צ"ל שישראל עומד וקורא ואין בו משום דרכי שלום. ותניא באבל דחכם משיב בשפה רפה בהלכות אבלים. אבל הוא אינו שואל מיהו אם הוצרך לעין בהם כדי שידע במה הוא צריך ליזהר שם. ת"ר אבל ג' ימים הראשונים אסור להניח תפלין. פירוש מפני ששלשה ימים הראשונים הם חמורים כדאמרינן שלשה לבכי. ואם באו פנים חדשות אינו חולץ פירוש ולא אמרינן היכא דלא ידעי שכבר עברו עליו ג' ימים הראשונים וחשדי ליה דאבל מניח תפלין יום ראשון דהא מצי שאיל ומודעי ליה. ולמסקנא קימא לן כר' יהושע דאינו אסור אלא יום א' ובשני מותר ודוקא לאחר שיתפלל ויעמדו מנחמים דהא בעי ר' יהושע מקצת יום שני. והתימה מן הריא"ף ז"ל דכתב דאינו אסור אלא יום ראשון בלבד דעיקר מרירא חד יומא דכתיב ואחריתה כיום מר. ואפשר דדעת הרב ז"ל שלא הכניס ר' יהושע יום שני בכלל איסור תפלין מדין אבילות דהא קימא לן דאין יום ראשון תופס לילו אלא משום דין תפלין שאסורין בלילה. ונמצא מקצת יום שני באיסור והיינו ליל כניסתו אלא ביום מותר מיד דהא לא כתיב אלא כיום מר דהיינו חד יומא ואמרו המפרשים ז"ל דמיבעי ליה לאבל ליתובי דעתיה ולכווני ליבא לתפלין שלא יסיח דעתו מהן כדמוכח במס' יומא ובשעת ההספד והבכי אינו מניח. [דף כא עמוד ב] והאשה טווה בפלך בתוך ביתה פירוש מלאכה של צנעא ושל ארעי. ואם אינה מספקת עושה אומנות שלא בצנעא בתוך ביתה שכן במועד שכר פעולה שאין לו מה יאכל מותר. ירושלמי תלתא יומין נפשיה טייסאה על גופיה סברא דהיא חזרה גביה כיון דהיא חמיא דאשתני זיוהון דאפיה היא שבקא ליה ואזלא. לאחר ג' ימים הכרס נבקעת על פניו ואמרת /ואומרת/ לו טול מה שגזלת וחמסת ונתת בי. חגי מייתי לה מן הדין וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. באותו שעה אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. ת"ר אבל ג' ימים הראשונים אינו הולך לבית האבל כלומר לאבל אחר אפילו הוא קרובו. מכאן ואילך הולך לכבוד קרובו כן פירשו המפרשים ז"ל. ולפי פירוש זה נ"ל שאם אינו קרובו אסור לילך כל שבעה. ול"נ שאפילו לכל אבל קאמר דהא סתמא קתני. ואינו יושב במקום המנחמים לפי שגם הוא צריך להתנחם. אסור בשאילת שלום בין לשאול בין להשיב וכן הילכתא דאפילו לא ידעי ביה דהוא אבל בתוך ג' ושאילו בשלומיה מודע להו דהוא אבל ולא מהדר שלמא. מג' ועד ז' אי לא ידעי ושאילו בשלומיה מהדר להו שלמא. ולא צריך לאדועינהו. אבל הוא אינו שואל. מז' ועד ל' הוא שואל בשלום אחרים שאחרים שרוים בשלום. אבל אחרים אין שואלים בשלומו שהוא אינו שרוי בשלום. אבל לאחר ל' שואלים בשלומו. וה"מ בשאר קרובים אבל על אביו ועל אמו אין שואלין בשלומו עד לאחר י"ב חדש. אבל הוא שואל בשלום אחרים לאחר ז' אפילו מת אביו ואמו. ובעונותינו בדור הזה אינן נזהרין וה' ברחמיו יכפר עונותינו. והוא שיש גדול הבית בבית פירוש אבל אם היה זה הבא לכאן גדול הבית או שהיה הגדול במקום אחר וזה שבא לכאן גדול אצל קטנים אפילו תוך ג' ימים וממקום קרוב מונה לעצמו משום דלא חשיב אבילות הצעיר לצרופי גדול בהדיה כי ליתיה. וכתב הר"י בן גיאת ז"ל דמאן גדול הבית דסמיך ביתו עליה וגריריה כולהו בתריה לא שנא בן ולא שנא אח קטן ע"כ. [דף כב עמוד א] ת"ר על כל המתים כולם מדחה מטתו הרי זה משובח כלומר ממהר לקברו לפי שאין מתאבלין יותר מדאי. וי"מ לפי שאין מעכבין את המת בלא הספד ואין דרכן להספיד עליהם כל כך. אבל על אביו ועל אמו שחייב להספידם הרבה לא. ולפי זה נראה דאפילו על שאר מתים אם מתעסק בהספד יכול לעכבו והראשון נ"ל עיקר. רצה ממעט בעסקו פרש"י ז"ל דאע"פ שנאסר במלאכה לא נאסר במשא ובמתן אבל על אביו ועל אמו אסור במשא ובמתן, והרמב"ם ז"ל הוסיף ואמר על כל המתים כולם מותר לילך בסחורה לאחר ל' יום. על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבריו ויאמרו לו לך עמנו ע"כ. ומנה זה בכלל ה' דברים שהאבל אסור בהן תוך ל' יום והן תספורת וגיהוץ ושמחת מרעות ולילך בסחורה ממדינה למדינה וצ"ע מאין לו זה. [דף כב עמוד ב] רצה חולץ פרש"י ז"ל חולץ כסותו העליון מעליו שנראה כמתעסק בצורכי המת. א"נ במתאונן ואינו יודע מה לעשות כן ע"כ. וכן נהגו עכשו. ובהרבה מקומות נהגו לילך לבושי חלוקים לבנים בפני המטה והנכון מה שפירשו הגאונים ז"ל דחולץ כתפו, וכן הוא במדרש וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו ל"ו חלוצי כתף. ע"כ. רשב"ג נשיא. וכולי עלמא וכו'. פירוש שרשב"ג אביו של ר' היה ואם אביו של ר' מת כ"ע מיחייבי ליחלץ. על כל המתים וכו' עד שיגערו בו חבריו מכאן מוכח ואפילו פגע בו חבריו ואפילו פגע בו רגל לאחר ל' יום אינו מגלח עד שיגערו בו חבריו. והכי איתא בירושלמי דגרסינן כל דבר שתלוי בשבעה ובשלשים הרגל מפסיקן, ברם הכא עד שיגערו בו חבריו ע"כ. והיינו תוך י"ב חדש. ונראה דאין הדין כן באשה אלא מותרת לאחר ז' מיד דגרסינן גבי מאי דאמר רב יוסי כל הנשים יתארסו וכו' ופירש הרי"אף ז"ל שם ומה במקום שאסור לספר ולכבס, כגון חולו של מועד מותר ליארס כדתנן מארסין אבל לא כונסין וע"ש. ירושלמי בפ' יציאות השבת, ישב לגלח ובאו ואמרו לו מת אביו הרי זה משלים את ראשו אחד המגלח ואחד המתגלח. ע"כ. פירוש אחד המגלח שהוא האומן ואסור בעשיית מלאכה ואחד המתגלח שאסור בתגלחת, כאן שרי שכיון שהתחיל גומר דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. אמר רבה בר רב הונא ולשמחת מרעות וכו' פירוש והיא סעודה שעושים רעים זה לזה ואוכלין ושותין זה עם זה וחוזרין ושותין זה עם זה למחר כענין שכתוב ועשו משתה בית איש יומו ומותר לאלתר. ואסיקנא דדוקא לפורענא כלומר לפרוע היום שכל עם חבריו. אבל לארישותא כלומר להתחיל ולעשות להם מרעות אסור עד ל' יום משום דאינו בדין שיתחיל לעשות סעודה תוך ל'. על כל המתים אפילו לבוש עשרה חלוקים אינו קורע אלא עליון. וי"מ דאם קרע את כולן שמותר לתפרן לאחר ז' כיון שקרען שלא כדין. וי"מ אפילו תוך ז' ואפילו לאלתר, ול"נ דאם קרע את כולן עובר משום בל תשחית, והיינו דקאמר אינו קורע אלא עליון דמשמע עכובא. ולא קאמר רצה קורע רצה אינו קורע כדאמר בהני אחרניאתא. רצה מבדיל קמי שפה פירוש והוא האימרא שעושין התופרים סביב פתח בית הצואר. ופעמים שאדם קורע בגדו מתחת האימרא והאימרא קיימת למעלה והיא מחברת את הקרעין ואינן נראין כשנים. שולל לאחר ז' פירוש תפירה רחבה שאינה מדבקת שפתי הבגד זה עם זה שקורין ראנד"ה, ופירוש מאחה לשון דבוק כאחים שדבוקים זה עם זה. בין ביד בין בכלי פירוש בסכין אי לא יכול למקרע ביד. ת"ר על חכם חולץ מימין פירוש אבל לא משמאל שהרי כל השנה מוליכו מכוסה בסרבל שלו. ועל אב בית דין משמאל פירוש משום כבודו דאב ב"ד השמאל לבדו שהוא יותר גנאי לו לפי שהיה רגיל להוליכו מגולה אף על פי שהוא רגיל לבוש בבגדו ועכשו מחזיר הסרבל לצד ימין. ועל נשיא מכאן ומכאן וכדי שלא יפלו הבגדים יקשור אותם באבנטו. [דף כג עמוד א] ואין אומרין שמועה וכו' פירוש לכל אבל אמ' ואפילו בשבת וטעמא לפי שמושכין את הלב ולא יתעסקו באבילות. אמרו עליו על ר' חנינא ב"ג שהיה אומר שמועה ואגדה בבית האבל מפני מנהג שביהודה שהיו נותנין שלום בכניסתן וביציאתן דקסברי אין אבילות בשבת, וגם שורפין על הנשיא כמו שמפורש בע"ז פ"ק, וע"ש. ת"ר אבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו וכו' התם באבל מוכח דהיינו שבת ממש וקתני עלה בד"א בבית הכנסת אבל בבית המדרש נכנס אפילו שבת ראשונה. אבל רבינו האיי גאון ז"ל כתב בבבל בכפרים כ"ע נפקי לבית הכנסת. ובכרכין ובמדינות גדולות רובא יושבין בבתיהם ורעיהם וגומלי חסד באין אליהם ומיעוטא עיילי לבי כנישתא יתבי במקום אבלים ומצלו ע"כ. ואמרינן בפרקי ר' אליעזר הגדול ע"ה ראה שלמה המלך ע"ה שמדת גומלי חסדים גדולה לפני הב"ה, וכשבנה בית המקדש בנה שני שערים אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודין, והיו ישראל הולכין בשבתות ויושבין בין שני השערים הללו, והנכנס בשער החתנים היו יודעין שהוא חתן והיו אומרים השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות. והנכנס בשער האבלים והיו שפמו מכוסה היו יודעין שהיה אבל והיו אומרים לו השוכן בבית הזה ינחמך. והנכנס בשער האבלים ולא היה שפמו מכוסה היו יודעין שהוא מנודה והיו אומרים לו השוכן בבית הזה יתן בלבך לשמוע אל דברי חבריך ויקרבוך, כדי שיצאו ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים. ומשחרב בית המקדש התקינו חז"ל שיהיו חתנים ואבלים הולכים לבתי כניסיות ולבתי מדרשות ואנשי המקום רואין את החתן ושמחים עמו. ורואין את האבל ויושבים עמו על הארץ, כדי שיהיו ישראל יוצאין ידי חובתן בגמילות חסדים ועליהם הוא אומר, ברוך נותן שכר טוב לגומלי חסד ע"כ. וא"ת ולמה מכוסה שהרי אין אבלות בשבת, וי"ל שהיו לו מנעלים ברגליו ומותר כדלקמן. ועושין כן כדי להכיר בינו ובין המנודה. ובאבל רבתי תניא ג' ימים אינו יוצא אחר המטה. מג' ועד ז' יוצא בשכונתו אבל בשכונה אחרת לא ע"כ. פי' כשמת לאחרים בשכונתו יוצא אחר המטה לבית הקברות מפני כבוד רבני שכונתו. ת"ר כל ל' יום לנשואין פי אפילו מת אביו או אמו מותר לישא אשה לאחר ל'. ואמרו המפרשים ז"ל דכשם שמתירין לו סעודת ארוסין ונשואין שלו לאחר ל' כך הוא מותר בגלוח זקנו שלא ינהוג בשמחת חתונתו בנוול שער. גם יש להתירו לאחר חתונתו בגלוח אף על פי שהוא תוך י"ב חדש דכיון דאישתרי אשתרי. וכבר נדחה מעליו אבלותו. ואפשר ובכלהו שמחות וסעודות דעלמא נמי לישתרי מהאי טעמא וצ"ע. מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו ג' רגלים. וטעמא כדי שישכח הראשונה. ועוד שמא יבואו בניו מא' מט' מדות שיהיו בני ערבובי' או בני שנואה. וי"מ מפני ששלש רגלים אמורים לנדר לענין בל תאחר. ובעון נדרים אשתו של אדם מתה ובעבור זה הצריכוהו לעכב ג' רגלים כדי שיתן אל לבו שבעון נדרים מתה אשתו ולא יהא רגיל בנדרים. הרמב"ם ז"ל פסק כת"ק שאסור לישא עד ג' רגלים ואינו מחוור שהרי הלכה כדברי המקל באבל. אלא הלכה כדברי ר' יהודה דרגל שלישי מותר וכן פסק הר"י ן' גיאות ז"ל. ואיכא מאן דסבר שהקובר את אשתו קודם ר"ה וי"ה כרגלים הם ומותר לישא אשה אחר י"ה אליבא דר' יהודה. ואינו מחוור דלא אמרו שהם כרגלים אלא לענין גזרת ז' ול' אבל לא שיהו רגלים בשעורי חכמים ובלשון תורה. ועוד דהא בעינן הרחקת זמן כדי שישכח הראשונה והכא ליכא הרחקת זמן ולא אפילו שלשים. ולאו דוקא נשואין אלא ה"ה לארוסין כדמוכח התם בפ' החולץ. והרמב"ם שכתב שמותר ליארס מיד אפילו ביום המיתה לאו דוקא דהא בהדיא איתמר התם כל שלשים נמי לארוסין. וכתב הרמב"ם ז"ל וכן האשה שהיתה אבלה לא תבעל עד ל' יום ע"כ. ומשמע דנשאת היא מיד, והקשו עליו דהא באירוסין תנן חוץ מן האלמנה מפני האיבול והם ל' יום. ולדידי אינה קושי' דדילמא לאו באלמנה שמת בעלה השתא קאמר הרב ז"ל, אלא שהיא אבלה מאחיה או מאחותה או מאביה או מאמה הנ"ל, שהיא מותרת לינשא מיד דהא תנן כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה איבול ל' יום, דמשמע דוקא אלמנה הא לאו הכי מותרת מיד כמו שאתה מתיר למי שאין לו בנים משום פריה ורביה אף על פי שאינה מצווה. וטעמא דמקילין מפני שהיא עלובה ואין דרכה לחזר אחר האיש. ואם לא תנשא עכשו שמא לא תמצא אח"כ כנ"ל. ואם אין לו בנים מותר לישא אשה לאלתר. י"מ דמאי לאלתר ל' יום, ולגבי מאי דקאמר ר' יהודה שני רגלים למי שיש לו בנים קרי לאלתר ל' יום. ולא נהירא לי דמאן לימא לן דבאלמון קאמר דנידוק הכי דילמא בבחור קאמר וכגון שמת אחיו. או אחותו או כיוצא בזה שהרי ג"כ בחור מצווה על פריה ורביה, אלא דרישא קאמר כל ל' יום לנשואין ומיירי בבחור קטן שעדיין יש לו שהות לקיים פריה ורביה. והילכך ימתין עד ל' יום. וסיפא אשמעינן דאם הוא זקן ועדיין לא נשא אשה מימיו מותר מיד לאחר ז' משום פריה ורביה ואין צריך להמתין עד ל' כנ"ל, אלא דנראה לכאורה דכולה סיפא דמתני' אמתה אשתו קאי, אלא מ"מ הדין נראה כן כמו שפירשתי דליכא לחלק בין אלמון לבחור לענין פריה ורביה. ולענין פריה ורביה כמה בנים יהיו לו ויהיה אסור לישא לאלתר כדתנן לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא א"כ יש לו בנים ב"ש אומרים שני זכרים וב"ה אומרים זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה בראם וקימ"ל כב"ה. ואם היו לו בנים ומתו ויש לו בני בנים כבר קיים מצות פריה ורביה דת"ר בני בנים הרי הם כבנים ולא שנא ברא לברתא ול"ש ברתא לברא או ברא לברא וברתא לברתא בכלהו קיים מצות פריה ורביה. ודוקא תרי מתרי כלומר, מכל א' וא' מן הבנים שהיו לו אחד כי הבנים עומדים במקום אביהם אבל תרי מחד בהא לא. אם מת לו בן אחד ונשארו לו ממנו שני בנים לא קיים עדיין מצות פריה ורביה. ואלא מיהו האלמנה שהתרנו לאחר ל' יום להנשא דוקא במקום שאין לחוש להבחנת הולד שהוא ג' חדשים על הדרך המפורש בגמרא בפ' החולץ. ת"ר כל ל' יום לגיהוץ פי' ודוקא בגיהוץ אמרו שהוא מים חמין באפר או בנתר ובורית. אבל כיבוס שהוא בצונן מותר בתוך ל' יום אבל בתוך ז' אפילו במים צונן אסור. וכן תוך ל' נמי בעי' אעבורי חומרתא אמנא, היא אבן שמחליקין בה בגדי פשתן. ולת"ק דוקא שיוצאין מתחת המכבש שקורין פרימישא בלעז. אבל אנן כרשב"ג קי"ל דלא אסרו אלא כלים חדשים ולבנים מגוהצין אף על פי שאינן יוצאין מתחת המכבש אבל כלים ישנים אף על פי שיוצאין מתחת המכבש בין לבנים ובין צבועים שרי. וכן חדשים צבועים שרי אליבא דהרשב"א ז"ל דהא רבא נפק בהמיינא רומיתא סומקתי חדתי כלומר אדומה שלא היתה לבנה וס"ל כרשב"א ז"ל ויום שביעי מקצתו ככלו ולפיכך מותר לגהץ ולרחוץ ולעשות שאר הדברים ביום הז' וכן יום ל' מקצתו ככלו ומותר לספר וללבוש כלים חדשים לבנים מגוהצים. ולדברי הראב"ד ז"ל דדוקא חדשים לבנים יוצאין מתחת המכבש, נמצא שאסור ללבוש חלוק של פשתן שחתך אותו מן היריעה של תגרין שזה ודאי יוצא מתחת המכבש ואינו מניח יריעותיו ללכת לכאן ולכאן אלא כובשן מיד או שמא אין זה נקרא יוצא מתחת המכבש לפי שהחייט תופרו והולך לכאן ולכאן. אלא כגון טלית וסדין או שתפרו תחלה ונתנו לכובש וכבשו תחת המכבש. מתני' מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת. כתוב בחבורי הגאונים ז"ל שבת עולה ואינה מפסקת דעונג כתיב בה. הרגלים מפסיקין ואינן עולין דשמחה כתיב בהו. [דף כג עמוד ב] אינו אוכל בשר ואינו שותה יין פי' כדי שלא יתעצל בצורכי הקבורה ולפיכך בנותיו של אדם הנשואות אפשר להקל עליהן מטעם שאין צורכי קבורה מוטלין עליהן כיון שיש לו בנים יורשים. ואפילו לגבי כבוד האב מחיים אמרינן שאין ספק בידה לעשות לפי שרשות אחרים עליה. ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין לפי שאין צורכי המת מוטלין עליו בשבת. ואמרו המפרשים ז"ל דמי שמתו מוטל לפניו ליל מוצאי שבת במקום שאין קוברין בלילה אינו נמנע מלהבדיל על היין ולשתות ממנו מלא לוגמיו. ואפשר דאפילו כל צרכו נמי יכול לשתות לפי שהלילה לאו שעת קבורה. או לפחות ליטעמיה לינוקא ולא חיישינן בכי הא דילמא אתי למיסרך כדחיישינן בקידוש דיום הכפורים ובכשותא דכרמא דלא שכיחא. ותניא באבל כל זמן שמתו מוטל לפניו אינו ישן ע"ג מטה זקופה ולא ע"ג מטה כפויה פי' אלא ישן ע"ג קרקע וכדאמרינן אינו מיסב. ובירושלמי במס' ברכות תניא הכתפים אסורים בנעילת הסנדל שמא תפסק סנדלו של אחד מהם ונמצא מתעכב מן המצוה ע"כ. ובמנעל שלנו ליכא למיחש. והתם בפ"ק דכתובות ובמס' ברכות פ' מי שמתו מאריך בענין מי שמתו מוטל לפניו וע"ש. ולענין צורכי המת אם נעשין בשבת או לא כבר מבואר במס' שבת פרק שואל. ולענין מת המוטל בחמה או שצריכין להוציאו בחוץ אם מטלטלין אותו או לא ובאי זה דבר מטלטלין אותו מבואר הוא התם במס' שבת פרק כירה. ובפ' המצניע ובפ' שואל. ואינו מברך פי' ברכת המוציא שפטור הוא מן המצוה לפי שהוא טרוד במצוה. [דף כד עמוד א] אמר רב מנשיא בר תחליפא אמר רב כהנא פח"ז חובה כלומר חייב בשבת בפריעת הראש וכו' כדמפרש ואזיל. ופי' פריעת הראש שמגלה ראשו מעטיפתו. והיינו דאמרינן בסמוך פריעת הראש נמי לאו כ"ע עבדי דמגלו רישיהו כלומר שיש אנשים שמגלים ראשם בשבת. וא"כ כי מכסהו לא מוכחא מילתא דמשום אבילות הוא. שמואל לטעמיה וכו' מחוי רב נחמן עד גבי דדיקנא פי' והוא שער שעל הסלתות. ולמדנו שצריך להתעטף ראש וזקן דומיא דמצורע דכתיב ועל שפם יעטה, ומתרגמינן ועל פומהון כאבילא יתעטף. וישמעאלים נראין עדיין שמצניפין קצת המצנפת על פיהם על ראש החוטם שלהם. ובירושלמי, גרסינן ולא תעטה על שפם מכלל שצריך לכסות פניו ויכסנה מלרע דלא ליהון אמרין פומיה הוא תשיש ע"כ. ואמרו המפרשים ז"ל דעטיפה זו כל היום אבל כשבאים אחרים ומנחמין אותן מגלין את ראשו מאותה עטיפה לכבוד הרבים עד שילכו להם ע"כ. כי תניא ההיא בכבוד אביו ואמו והכין הילכתא דאם בא להחליף בתוך ז' מחליף וקורע, וקא מבעיא לן קרעים מתאחין או אין מתאחין, כלומר אותן בגדים שהחליף וקרע מתאחין או לא. מי הוו כבגדים ראשונים שאין מתאחין או לא, ואסיקנא דאין מתאחין דהא איכא תרי דסברי לה הכין וחד הוא דאמר מתאחין ולא קימ"ל כותיה, דהא אבוה דר' הושעיא ובר קפרא פליגי בהא מילתא ור' הושעיא בריה אית ליה דאין מתאחין והילכך קימ"ל דאין מתאחין. ונשאל לרבינו האיי גאון ז"ל אם קורע את כולם כבגדים הראשונים או העליון לבד. והשיב ז"ל מנהג הנוהג מימים קדמונים שאינו קורע את כולם. ואין הרמב"ן ז"ל סובר כן. אמר רבא אבל מטייל באונקלי בתוך ביתו. פי' רבינו חננאל ז"ל שהיא מצנפת ולומר שמכסה ראשו בשבת לפי שהוא דברים שבצינעא, ולדידי קשי' לישנא דמטייל, ורש"י ז"ל פי' בגד קרוע וגם זה קשי' לישנא דמטייל, ועיקר הפי' שהוא תכשיט של כתף שמחברין בו הקריעה. הכי אמר ר' יוחנן דברים שבצנעא נוהג. דעת הרמב"ם ז"ל דדוקא בשבת איתמר משום דשבת עולה ואינה מפסקת אבל ברגלים דאינן עולין אין דברים שבצנעין נוהג. והתם בכתובות גורס גבי כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים וכו' אף על פי שאמרו אין אבילות בשבת אבל דברים שבצנעא נוהג והיא שמועתו של ר' יוחנן האמורה כאן. ואין כן גירסת הגאונים ז"ל וגרסת ההלכות שם אלא דברגל נוהג גם כן דברים שבצנעא, וכן שנו בתוספתא אין אבל רשאי להתאבל בתוך המועד אבל נוהג בצנעא בתוך ביתו, וגם בירושלמי אמרו שאסור בתשמיש המטה ברגל כמו שמפורש בספר תורת האדם. ולענין פורים לא אשכחן דלידחו מיניה אבילות כרגלים אף על גב דכתיב ביה לעשות אותם ימי משתה ושמחה דכל שאינו י"ט ואינו נאסר בעשיית מלאכה כר"ח וחנוכה ופורים אין אבילות נדחה בהם. ומדקרי ליה ימי משתה ושמחה לא אסרוהו אלא בהספד ותענית ואין בין חנוכה לפורים אלא מקרא מגלה ומתנות לאביונים. וכן כתב הרמב"ם ז"ל שכל דברי אבילות כיון דיום ראשון דאוריתא ואליבא דמ"ד דהני אבלות דיום ראשון דאוריתא ואתי עשה דאוריתא ודחי עשה דפורים דרבנן, אבל בשאר הימים שהן מדרבנן יש להסתפק ומ"מ כן נראה כדברי הרמב"ם ז"ל. וה"ה למת בי"ט שני של ר"ה שנוהג אבילות דאתי יום ראשון דאוריתא ודחי יום שני של ר"ה, דאע"ג דקדושה אחת נינהו מ"מ יום שני דרבנן הוא דהא כחול שויוה רבנן לגבי מת ואינו מונה לאחר מכאן אלא ששה ימים, וכן השיב מורי נר"ו. כל ל' יום יוצא בחיק כלומר בזרועותיו ונקבר באשה אחת ושני אנשים וליכא למיחש לזנות שהרי בני דעת נינהו ומתביישין זה מזה. אבל לא באיש אחד אפילו הוא כשר. ושתי נשים דדעתן של נשים קלה וכל אחת מכסה על חברתה. [דף כד עמוד ב] אבא שאול אומר אף באיש אחד ושתי נשים, וא"ת והא תנן לא יתיחד איש אחד עם שתי נשים. וי"ל דשאני הכא דאגב מרירותיה לא תקיף יצריה עליה ומ"מ שלשה בעי'. ואין עומדין עליו בשורה וכו' ולקמן נפרש מאי שורה זו ומאי ברכת אבלים ותנחומי אבלים. בדלוסקמא פי' נסר רחב. באגפים כלומר בזרועותיו. לעניים בן שלש, פי' לפי שהעניים מגדלין בניהם ברעב וחביבין להן יותר. ובני זקנים אפילו עשירים כבני עניים אף על פי שהם קטנים לפי שאינם יודעין אם יהיו להן עוד בנים. ופי' מצהיבים מתרגשין ומצטערין ומאדימין פניהם מרוב הצער. והגירסא באבל בני עשירים כבני חכמים בני חכמים כבני מלכים, כלומר שמספידים אותן כהוגן ובעילוי. תינוק שיודע לישא וליתן יוצא במעשהו. אם אין לו מעשה יוצא במעשה אבותיו ואם אין לאבותיו מעשים יוצא במעשה קרוביו. פי' כשסופדין אותו ויוצא לקוברו מזכירין את שבחיו או את של אבותיו או את של קרוביו. הכלה יוצאה בין בכבוד אביה בין בכבוד חמיה מפני שמעלין ואין מורידין כלומר עולה עמו ואינה יורדת עמו. וכתב רבינו האיי גאון ז"ל קטן כל שעברו עליו שלשים יום אומר עליו צדוק הדין ויתגדל שאין אלו גדולים מן השורה שעומדין עליו ואין דבר זה דומה להספד דקימ"ל עניים בני חמש. עשירים בני שש. ובני זקנים כבני עניים. והפרש יש בין עניים לעשירים שעשירים יש בהם מתנות טובות שדעתן מיושבת בהן אבל עניים אין דעתן מיושבת אלא בבניהם בזמן שנוטלין מהם אם אתה נד להם ומרויח כאב לבם בהספד באין לידי צער גדול. וכן בני זקנים, וכשהם עומדים בשורה אומרים דברי תנחומין לאבל וכו' וצדוק הדין אשר אתם אומרים אין אנו יודעין מה הן דבריו אם יש בהן ממין ההספד כגון הוי או אבוי או בכו או כמה קשה או כיוצא באלו בזמן שהוא תינוק הסירו את הדברים ההם. ואם דברי צדוק הדין בלבד הם יאמרו אחר התינוקות בזמן שהם בני אבל ואין בכך כלום עכ"ל. ועוד כתב רבינו נחשון גאון ז"ל ינוקא דאתיליד והוא בר תרין או בר תלת וארבע יומין הכי רגילין וגמירין כי ניחא נפשיה דמהלי ליה על קבריה ואין מברכין על המילה ומסקינן ליה שמא דכמתרחמין מן שמיא והוי תחיית המתים הויא ידיעה בינוקא ומבחין ליה לאבוה עכ"ל. ואני שמעתי שיש בספר הזוהר דמלאכי השרת מלין אותן ומשימין ערלתם במילת המומרין כדי שנראין ערלים וברוך היודע האמת. יום א' לפני ר"ה ור"ה הרי כאן י"ד וא"ת ומה צורך לחשבון הזה שהרי ז' ימי החול שבין ר"ה לי"ה צריך לנהוג גזרת ל' ואתי יום הכפורים ומבטל ליה. וי"מ דבכי הא אין י"ה מבטל ממנו גזרת ל' דתרי קולי בחדא אבילותא לא עבדינן. ועוד כיון שר"ה פגע בו ולא כח בו לבטל מעליו כח גזרה זו של ל' אף י"ה כן, לפי שאין הרגל השני יפה מן הראשון וכבר הוחזק גזרת שלשים להתנהג ברגלים. ולהאי פירוקא הקובר מתו בערב י"ה אין חג הסוכות מבטל ממנו גזרת ל', אלא מונה אחר י"ה ששה עשר יום. וכן דעת בה"ג ז"ל שכתב והיכא דמית ליה מת קודם ר"ה יום א' עולה לו למנין ז' ור"ה ז' הרי י"ד וז' שבין ר"ה לי"ה הרי כ"א וי"ה דהוא רגל וחשוב ז' הרי כ"ח נקיט ליה בתר י"ה תרי יומי למשלם תלתין ומגלח ערב סוכות וכן הילכתא עכ"ל. וזה קשה להרמב"ן ז"ל דאין הדעת סובלת שלא יהא י"ה מבטל גזרת ל' שהרי אם מת לאחר ר"ה מותר לגלח ערב י"ה שהוא יום ז' הואיל ונהג יום א' בגזרת ל' אתי רגל ומבטל. זה שנהג ז' ימים בגזרת ל' לא כ"ש. ואף על פי שאין לנו מן הגמרא ראיה לדחות סברא זו אפ"ה לא מסתבר טעמיהו. ועוד קשה לי דמה ראיה לומר לפי שאין ר"ה מבטל גזרת ל' ולפיכך אין י"ה מבטלן דהא דאין ר"ה מבטלן לפי שלא נהג כלל בגזרת ל'. והראב"ד ז"ל פי' דודאי ר"ג הוא דאית ליה הכין שר"ה וי"ה כרגלים לענין שהם מבטלין גזרת ל' אם נהג בהם קודם. אבל רב פפא לית ליה שיהו כרגלים לגמרי אלא לחשבון הזה שעולין למנין ז' משום דאיתקוש כל המועדים, אבל לבטל גזירת ל' אינם כרגלים דהא לא כתיבא בהו שמחה. וא"ת כיון דמבטל גזרת ז', הילכך יש להם דין לבטל הגזירות, לא היא, דז' דוקא הוא מפסיק משום דר"ה נחשב כז' אבל גזרת ל' לא. ואין הרמב"ן ז"ל מודה לדבריו כמו שכתב בספר תורת האדם. וי"מ דנפקא מינה לשמועה רחוקה כגון שמת לו מת י"ו קודם ר"ה שמונים לו יום א' לפני ר"ה ור"ה י"ד יום הרי כאן ל' והויא לה שמועה רחוקה ואינו נוהג אלא יום א'. וכן הדין ביום א' לפני החג והחג ושמיני שלו שהם כ"א יום לשומע שמועה לאחר החג ט' ימים שנעשית לו רחוקה. והקשה לפי' הזה הרז"ה ז"ל דהיאך יעלו ימים למי שלא שמע ולא חל עליו בהם אבלות ולא בטלו ממנו כלום. אם אמרו במי שעלו לו ימים הללו לז' ובטלו ממנו גזירותיו. יאמרו במי שלא שמע כלל, והם השומע ביום ל' כשומע ביום כ"ט הוא ונוהג ז' ול', ואף על פי שאמרו יום ל' ככולו במי ששמע ונהג אבילותו לא אמרו במי שלא שמע כלום. ואף זה כן אין מונין יום א' לז' למי שלא שמע ולא בטל ממנו כלום, ואילו היה דין מי שלא שמע ולא נהג אבילות כדין מי שנהג בו, השומע אחר הרגל שמת לו מת קודם הרגל ז' ימים היו בטלות ממנו גזרת ל'. ולא משכחת לה שומע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה לעולם. שאם מת לו מת ח' ימים קודם הרגל אפילו בתוך הרגל רחוקה היא, שכבר בטלו גזרת ל', ואם תוך ז' מת המת אפילו אחר הרגל קרובה. אלא שאין דין מי שלא נהג אבילותו ולא שמע בו כדין הנוהג, הילכך לא שנא ערב הרגל ול"ש יומו של רגל אינו /אינן/ נמנין לגבי שמועה אלא לעצמן. והרי"ף ז"ל לגבי שבת ראשונה ושניה אם ישב במקומו או לא ולא נהירא. וא"ל אנא מסתברא כר"ג אמרי מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שהוא מפרש שרבינא לא אורי במנין ר"ה שיהא עולה למנין ז' מפני שאינו רגל, והיינו דאמרינן מסתברא כר"ג אמרי להפסיק כרגלים אבל לא לימנות יומי ז'. שכתב שהקובר את מתו שעה אחת קודם ר"ה או יום הכפורים בטלה ממנו גזרת ז' ומונה כ"ג יום ולא כתב ומונה י"ו יום. ועוד סובר הרב ז"ל שאין י"ה מבטל ממנו גזרת ל' כסברא ראשונה. והרמב"ן ז"ל פי' דה"ק ליה אני לא פירשתי מנין אלא אמרתי שהם כרגלים וראויים הם לרבינא לממתן י"ד יום דכיון דאיהו סבר כר"ג שהן כרגלים למה לא יהיו ראויים לספירת י"ד כשארי רגלים. וא"ת מפני שאין להם תשלומין כל ז' וכטעמיה דרב ששת והרי שמיני של חג שאין לו תשלומין ומנהו רבינא גופיה בכלל ז'. ועוד דהא משמע דרבינא כותיה דרב פפא ס"ל ועליה קאי וכאלו אמר אף אנו נאמר יום א' לפני החג וכו'. וא"ת א"כ למה לא אמר בפירוש הרי כאן י"ד. וי"ל דה"ק כר"ג אמרי שהוא כרגלים וחשוב אותו אתה ז' או י"ד דודאי רגל הוא. וכפי הפי' הזה רבינא עצמו נשמר ונזהר מן הקושי' הזו החמורה אצל המפרשים ז"ל. וכן כתב בעל המנהיג ז"ל שכתב, מת יום לפני י"ה כשיבוא ערב החג יכול לגלח שכבר בטלה ממנו גזרת ל' שהרי נאסר ד' ימים בגיהוץ ותספורת וכיון שנהג בגזרת ל' יבוא החג ויבטל גזרת ל'. וזה שלא כדברי בעל הלכות ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל אלא כדברי הרמב"ן ז"ל. וי"מ מסתברא אמרי כלומר מסתברא טעמיה ולא פסק הלכה כן וממנו טעו לומר כן בשמו. או אפשר דמסתברא כותיה לענין שמפסיק ובהא אורי כותיה אבל במנין זה לא אורי. והראשון הוא העיקר. מתני' אין קורעין ולא חולצין וכו' ואין מברין אלא על מטות זקופות, פי' רבינו יהונתן ז"ל דוקא המברין אבל האבל במטה כפויה דוקא. ולא נהירא אלא אפילו האבל במטה זקופה משום כבוד המועד וקמ"ל מתני' דעבדינן הבראה במועד ולא מחלל בה שמחה דמועד באבילות. ואין מוליכין לבית האבל פי' המברין אין מוליכין מיני מאכל. לא בטבלא שהוא דרך כבוד. ולא בארסתולא שהיא שלחן קטן. ולא בקנון שהוא סל גדול. אלא בסלים העשויים מנצרים של ערבה קלופה. וטעמא מפרש בגמרא בברייתא. ואין אומרים ברכת אבלים במועד פי' ברכת רחבה המפורשת בכתובות וקמ"ל דמתני' כשמת לו מת ברגל עסקינן דאלו מת קודם הרגל פשיטא דלא מברכין, ועוד שברכת רחבה ומעמדות ומושבות לא היו נוהגין אלא ביום הקבורה וא"כ פשיטא דלא מברכין. אבל עומדים בשורה לנחמו ומנחמין ופוטרין את הרבים שילכו מיד לאהליהם ולא יסבו ויברכו ברכת רחבה כשאר הימים כן פי' רבינו יהונתן ז"ל. ולא נהירא לי דהא קתני רישא הכי ואין אומרים ברכת אבלים במועד. וי"מ ופוטרין את הרבים לומר לכו לשלום לאהליכם דאע"ג דאבל אסור בשאלת שלום אלא א"כ בכבוד הרבים כדעבד ר' עקיבא היינו דוקא בחול אבל במועד מותר בשאלת שלום אפילו ליחיד משום כבוד המועד. ואלא מיהו דוקא קרוביו של מת הראויין להתאבל קורעין במועד אבל שאר אינשי לא ודוקא במועד אבל בי"ט אפילו בי"ט שני לא ואפילו קרובין הראויין להתאבל. [דף כה עמוד א] גמרא. הא למה זה דומה לס"ת שנשרף, פרש"י ז"ל לפי שעדיין יכול הוא ללמוד וה"ל ס"ת, ואינו מחוור דא"כ דוקא באנשים ולא בנשים ואנן סתמא קתני העומד על המת בשעת יציאת נשמה דמשמע אפילו נשים. וי"מ דכשם שקורעין על הכתיבה כך קורעין על מקיימי מצותיה לפי שבשריפתה של כתיבה אובדין מצות של כתיבה. אף במצות עושיה. אובדין מצות של מעשיה. הילכך על כל אדם מישראל קורעין ואפילו של אשה. סבור מאי דהוה הוה פי' שהרי כבר עברו ג' ימים. וכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע. כל זמן שעוסקין בהספדו חייבין לקרוע וה"ל שעת חימום. סבור למקרע לאלתר פי' קודם שיתקבצו בהספדו. ואמר להם אביי חכם כבודו בהספדו כלומר כשתתקבצו להספדו ראוי לקרוע. ולענין הפסק על חכם קורע אפילו אינו עומד בשעת מיתתו, והא דתניא באבל חכם שמת כל שעומדין עליו בשעת מיתתו קורעין עליו וכל שאין עומדין עליו בשעת מיתתו אין קורעין עליו משבשתא היא דאדם שמת גרסינן. ועוד נראה דאדם כשר לא מחייב בקריעה על ת"ח שהרי לענין עמידה דהדור אמרינן התם בקידושין חדא דאתון חבראין ואנא חבר. ואיתמר התם שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה, דאמר מר שמואל קאים מקמיה. דאלמא מקמי זה הוה קאים הא מקמי אחרינא לא. וש"מ שאין ת"ח גדול עומד לפני ת"ח קטון ממנו. ובתשובות הגאונים ז"ל אי זהו ת"ח שקורעין עליו במועד כל ששואלין אותו בדבר הלכה בכל מקום ואומרה ואפילו במס' כלה ע"כ. סבור לאתובי ס"ת אפורייה פי' ולומר עליו קיים זה מה שכתוב בזה. ואמר להו רב חסדא וכו' ומהכא שמעינן דאין מניחין ס"ת לפני המת ואף על גב דאמרינן במדרש דלחזקיה מלך יהודה הניחו ס"ת לפניו מ"מ לא גמרינן מיניה. וכתב גאון ז"ל ולענין הספד נוהגין בישיבה שלא להספיד לפני המטה לשאר תלמידים, אבל חכם ואלוף וגאון מכניסין אותו לבית המדרש ומניחין את המטה במקום שהיה דורש וסופדין אותו תלמידים וקהל ישראל. וכשהם מוציאין את המטה סופדין אותו עד לבית הקברות. ואם חכם הוא סופדין עוד יום אחד בתוך ז' ימי האבל. ולזמן ישיבה סופדין אותו כל ישראל הקרובים והרחוקים לפי כבודו בחדש אדר ואלול. וליום שלישי ושביעי עולים לבית הקברות ומבקרין אותו וליום ל' שוב מבקרין אותו ולתכלית י"ב חדש משכיבים אותו ומבקרין אותו ע"כ. היה היה דבר ה' וכו' בארץ כשדים כלומר בארץ בבל אלמא שכינה שורה חוצה לארץ. מאי היה שכבר היה כלומר כבר התחילה לו בארץ ישראל ולא פסקה ממנו אפילו בבבל. אבל לכתחילה לשרות בבבל לא. כאן בששלדו קיימת כאן בשאין שלדו קיימת. פי' כששלדו קיימת דהיינו השדרה אומרים עליו ברכת אבלים וכו' וה"ה דמבטלין ת"ת בכל הוצאת המת לקבורה. אבל אין שלדו קיימת אי איכא דמתעסקי ביה לא נפקי ולא מבטלין ת"ת. חכם כיון שהחזיר פניו וכו' כלומר חכם שמת שולל מיד אבל אינו מאחה עד לאחר קבורה. וי"מ מיד מותר לאחות בשלילה. אבל על רבו שולל למחר לפי שחייב להתאבל יום אחד כדלקמן ולא מצינו שולל בתוך ימי אבלו וכן מפורש בירושלמי. [דף כה עמוד ב] כי מטו גישרא קום גמלי'. פי' כשהגיעו לגשר קמו הגמלים מעבור והמתים יושבים על הגמלים. אמרו ליה רבנן דקא עברי וקרא להדדי. כלומר החכמים נותנין כבוד זה לזה זה אומר אתה תעבור תחלה וזה ג"כ אף על פי שהיו מתים. אמר ההוא טייעא. בדינא דידי כלומר אלו הייתי אני דיין הייתי אני דן שחכם בן חכם יעבור תחלה. נתיר ככי ושניה דההוא טייעא פי' משום חלישות דעתו של רב המנונא. קאת וקפור פי' אלו עופות רעות באות לראות נשמתו. ההוא יומא מאי קאמרת. פי' ההוא יומא דלימות רב אשי. בא רב שלישית במים. פי' לפי שהעולם שליש יישוב שליש מדברות שליש ימים ונהרות. לכך הוא אומר שהשליש של יישוב בא עתה ברוב מים. ויש גורסין בה שלישי ברוב מים. ומפרשי על הנהר השלישי חדקל קאמר שיצא לעולם ברוב מים. לגרמיה הוא דעבד. כלומר הוא רצה להחמיר על עצמו ולא שיהא חייב אלא יום א' כנ"ל. וכתב הראב"ד ז"ל דאינו אוכל בשר ואינו שותה יין כשרבו מוטל לפניו מת, וכן מקבל תנחומין תלמיד על רבו. ונשיא אף על פי שהכל מיטמאין בו אין מתאבלין עליו, דלענין טומאה עשאוהו כמת מצוה אבל לענין אבילות לא למדנו בו כלל. כי נח נפשיה דר' אחות עמודי דקסרי דמעיי פי' כך היו סופדין. אתעקור כל ארזיא פי' סימן שנפל ארז אדיר. דר' שמואל בר יצחק איתעקור כל אילני פי' מפני ההדס שהיה נוטל ומרקד בפני הכלות כדאיתא במס' כתובות. אתעקור כל אנדרטיא. סימן שלא היה מביט בצורות כלל מלשון אנדרטי של מלך בע"ז. אישתעו כל צלמניא והוו למחצלאי. כלומר הוחלקו ונמוחו פניהם ונעשו כעין רקועים והוא סימן שלא היה מביט בהן כלל. אחתרו שבעין מחתרתא בטבריה. פי' סימן שבזכותו היו ניצולין מן הלסטים ומן הגנבים. נחות כיפי דברדא מרקיעא והוא סימן שבזכותו היה הגשר עומד וכל החנויות והבתים שהיו בנויות עליו, שהם עיקר העיר, בזכותו היו עומדין ועכשיו נפלו כולן. טעון דקלי שיצי. פי' קוצים והוא סימן שבזכותו היו הדקלים מתברכין והיה פרנסת ישראל מהן. ואמרו בהגדה מפני מה גלו ישראל לבבל מפני הדקלים שיש שם הרבה, שהמתיקה מרגלת את הלשון. ועוד אמרו אית להו לבבלאי צנא דדובשא בזוזא ולא עסקי באוריתא. [דף כו עמוד א] ת"ר אלו קרעין שאינן מתאחין וכו' ועל רבו שלמדו חכמה וכו'. ת"ר רבו שאמרו שלמדו חכמה ולא שלמדו מקרא ומשנה דברי ר' מאיר, ר' יהודא אומר כל שרוב חכמתו ממנו, ר' יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא בהלכה אחת הרי זה רבו. אמר רבה כגון רב סחורא דאסברא לי זומא ליסתרא דתנן בכלים זומא ליסתרא וכו' פי' והוא הכף בלשון יוני. וי"מ שהוא כמו זוהמא לסטת כלומר שמסלק זוהמת התבשיל בכך לצד אחר. אמרו היכא נינחיה רב הונא רבץ תורה בישראל וכו' ור' חייא רבץ תורה בישראל עייליה למערתא דר' חייא וכו' ומהכא שמעינן שמדקדקין בקבורת האנשים זה אצל זה בין צדיק לכשר בינוני לחסיד ומופלג ואין קוברין איש צדיק אצל מי שאינו צדיק. ועוד דהא אמרינן לעיל עייליה למערתא דחסידי ולא קבלוה למערתא דדייני וקבלוה. לא אמרו אלא ברוב צבור וכמעשה שהיה פי' במות שאול ויהונתן שהיו רוב ישראל לשם ונפלו בחרב אויביהם ואף על פי שלא מתו אלא מיעוט. ת"ר אחד השומע ואחד השומע מפי שומע, פי' ודוקא שאמר העד בפי' פלוני ברך את השם ומזכיר שם בן ד' אותיות אבל בספור בעלמא לא. והכי איתא בירושלמי ובמס' סנהדרין ודוקא שומע מפי שומע אבל שומע מפי השומע של שומע לא. דכיון שלא שמע מפי עדו לא מחייב בקריעה. והשומע אזכרה מפי הגוי אינו חייב לקרוע אבל מישראל קורע אפילו בזמן הזה ואפילו /בכינוי/. דכתיב והיה כקרוא יהודי שלש דלתות וכו' ואלא מיהו לא היה ספר תורה אלא מגלת איכה. ומכ"ש קא יליף. ואפשר מפני שאבד את האזכרות שבה ולאו דוקא אמר ס"ת. מאי כתיב בה איכה ישבה בדד אמר להו אנא מלכא, כלומר אף על פי שהוא מקונן אני מלך על כרחו. לא אמר ואלא בזרוע וכמעשה שהיה. פי' לא אמרו לקרוע אלא כשהוא שורף להכעיס להב"ה וכמעשה שהיה שנתכוין יהויקים לבזות המגלה להכעיס אבל אם נפלה דליקה בס"ת ובתפילין באונס או חטפן עופות אינו חייב כלל. הא דפגע בירושלם ברישא הא דפגע בבית המקדש ברישא, פי' וקבעא טפח לכל אחד ואחד ומרחיק ג' ג' אצבעות בין קריעה לקריעה כדי שיהא היכר בדבר. וכן בכל חיוב שתי קריעות דאמר בגמרא מרחיק ג' אצבעות, ואמרינן בירושלמי דהרואה הרואה ירושלם משלשים יום לשלשים יום חייב לקרוע אבל תוך ל' לא. ת"ר וכלן רשאין לשללן ללקטן וכו' פי' מיני חבורים הם, והם חיבור מפוזר שאין שפתי הקריעה מתחברין בכך. [דף כו עמוד ב] ת"ר ורשאי להפכו למטה פי' אם בא להפוך חלוקו מלמטה למעלה לעשות בית צואר אחר ובית הצואר הקרוע, בין רגליו שרי. לפיכך מוכר צריך להודיע ללוקח פי' שהוא מן הקרעים שאינן מתאחים, ותניא באבל הלוקח חלוק קרוע מחברו אסור לאחותו עד שידע שהוא מן הקרעים המתאחין. מ"ט דר' יהודה בן בתירא פי' דאמר לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ואמו אי משום כבוד אביו ואמו אין מוסיפין על קרע שלהם, ליקרע על אחרים תחלה ויוסיף על אמו ואביו. ואמר רב נחמן בר יצחק לפי שאינן בתוספת שכשם שאין מוסיפין על קרע שלהם כך אין קרעים שלהם מתוספין על אחרים. ופרש"י ז"ל דר' יהודה אכלהו פליג אפילו אמרו לו מת אביו וקרע ומת בנו אינו מוסיף אלא קורע במקום אחר רחוק ג' אצבעות משום חשיבות אביו ואמו, ואף על גב דקריעה של אביו גדולה שהוא בשעת חימום וקורע והולך הוא ופעמים מוסיפין בה יותר מעד לבו, ודאחרים טפח וא"כ נכרת היא הקריעה של אביו אפ"ה אינו בדין שיהו נטפלין עם אחרים משום כבודם כדאמרינן קורע על המקדש בפני עצמו ועל ירושלם בפני עצמה. והראב"ד ז"ל פי' דר' יהודה לא פליג אלא בקורע בבת אחת לכולן אבל בזה אחר זה ולאחר ז' מודה דמוסיף, אבל הרמב"ם והרמב"ן ז"ל לא פירשו כן. ועוד נראה דר' יהודה מודה דעל אביו ועל אמו קורע קרע אחת על שניהם דע"כ לא פליג ר' יהודה אלא בקריעה דשאר קרובים אבל על אביו ועל אמו לא, ועוד דהא קאמר על אביו ועל אמו קרע אחת. וי"מ דעל אביו או על אמו קאמר על כל א' קרע בפני עצמו ולא נהירא ואלא מיהו פלוגתא היא באבל דחכמים ור' יהודה בן תימא דס"ל לר' יהודה דכל א' קרע בפני עצמו ולא קימ"ל כותיה דיחיד ורבים הלכה כרבים, וכן פסק הרמב"ן ז"ל. אבילות לחוד וקריעה לחוד. י"מ משום דקריעה דאוריתא ואזלינן לחומרא מדכתיב ראשיכם לא תפרעו, ובגדיכם לא תפרומו, ואמרינן מכלל דכ"ע מחייבי, ולהאי פירושא תינוק שמת בתוך ל' אף על פי שאינו מתאבל עליו חייב הוא בקריעה כיון דקריעה דאוריתא ואזלינן לחומרא משום ספיקא, ולא מחוור האי פירושא דקריעה דרבנן היא וקרא דראשיכם אסמכתא היא דלבני אהרן אסרה תורה הא כ"ע רשאין, והכי משמע דיוקיה דקרא. וכשם שאין מתאבל על ספק נפלים כך אינו קורע עליהם עד שיהו בני קיימא, אלא ה"פ וקריעה לחוד שהולכים בהם אחרי רבים כשאר דברי סופרים ופעמים פסקינן כיחיד, היכא דמסתבר טעמיה בין לקולא בין לחומרא. הגיע לטבורו מרחיק ג' אצבעות וקורע, פי' על מת אחר ואפילו מן הצד של קריעה אבל על אביו ועל אמו קורע לו מן הצד בשפת הבגד שהרי צריך להבדיל קומי שפה שלו וקורע עד שמגלה את לבו. הופכו למטה פי' יעשה בית הצואר מן השולים ויקרענו. אלא שכהן גדול פורם מלמטה פי' קורע בשולי בגדיו כיון שכהן גדול אינו חייב באבילות אלא לזכר בעלמא לכבוד אביו ואמו הילכך לא יקרע בבית הצואר, אבל בית הצואר בין לפניו בין לאחריו נקרא מקום קריעה וזהו קמי שפה כדכתיב שפה לפיו, ותניא באבל אין קורעין אלא בין שתי האימריות. הקורע מן הפחת ומן הצדדין לא יצא. הרי זה גוזל את המתים ואת החיים כלומר מבטל כבודם. ותניא באבל חמור גזל המת מגזל החי, שהגוזל את החי יכול לפייסו ולהחזיר גזלתו ובמותו אינו יכול, כיוצא בו המכבד את יולדיו במותן משובח ממי שמכבדן בחייהם, שהמכבדן בחייהם אינו מכבדן אלא משום יראה והמכבדן במותן אינו מכבדן אלא לשום שמים ע"כ. קורעו ומאחהו פי' לפי שלא נתן לו רשות אלא על הקריעה כדי שלא יתבייש שם בביתו אבל לא הקנהו לו לגמרי שלא לאחותו כדין בגדיו שלא ניתנו ליאחות על אביו ועל אמו. המשאיל חלוק לחברו לילך לבית האבל אינו רשאי ליטלו עד שיצאו ימי האבל וברגל עד שיצאו ימי הרגל, ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה. ת"ר חולה שמת לו מת אין מודיעין אותו שמא תטרף דעתו וכו' מהכא שמעינן דלבריא חייב להודיעו שאין מניחין אותו לעבור בידים על מצות לא תעשה שבאבל. ויש דוחין שלחולה אסור משום סכנה הא לבריא רשות. ומ"מ כן נראה שמודיעין אותו מטעמא דאמרן. ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש פי' להרבות בבכיה. הא שלא מפני עגמת נפש לא. והר"י ן' גיאות ז"ל כתב אם הגיע לחנוך קורע הוא על קרוביו כשאר מצות שמחנכין אותו בהן ע"כ. ובשלהי נדרים אמרינן שאם קרע על אביו ונמצא בנו, אם הודיעוהו תוך כדי דיבור דאמר אין רצוני על זה אלא על זה יצא ואם לאו לא יצא. ועוד אמרינן התם ואם קרע על מת ולא ידע מי הוא ואח"כ נודע לו יצא דאמרינן יש ברירה. והיכא שיש לו חולה וכסבור שמת וקרע ולא מת ואחר כך חזר ומת אם מת תוך כדי דבור יצא. וכתב הר"י ן' גיאת ז"ל דהיכא ששמע שמת אביו וישב עליו ג' ימים ואמרו לו קיים הוא ופסק מאבילותו ואח"כ שמע שמת משעה ראשונה אין עולין לו מן המנין שלשה הראשונים דז' רצופין בעינן לפי שהוקשו לחג. והרמב"ם ז"ל תמה עליו שהרי לת"ק דמתני' אם מת לו מת שני ימים קודם הרגל מונה חמשה לאחר הרגל אף על פי שהרגל מפסיק. וא"ת הרי נהג אבילות ברגל בדברים שבצנעא מ"מ קשי' למ"ד אין אבילות בשבת וכ"ש ברגל ונמצא מונה בהפסקה, ועוד דלדברי הכל מ"מ הפסק אבילות הוא שאם לא תאמר כן נמצא שנוהג אבילות יותר מז' ולא מצינו גזרות הללו נוהגות יותר מז', וקרוב היה לומר שכיון שחלה עליו אבילות ונהג בו אף על פי שיש בו הפסקה שיעלו לו. ונמצא מתגנה על הבריות פי' כשאינו בוכה על מתו כראוי שהרי בשאלת שלום נאסר כ"ש שהוא אסור להרבות דברים של שחוק. [דף כז עמוד א] ת"ר אבל הולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקו ימעט וכו' פי' רבינו יונתן ז"ל אבל הולך ממקום למקום לסחורה ושמע שמועה קרובה כל ז' אם יכול למעט שלא יעשה שום עסק באותה העיר שרוצה לילך בה ימעט, ואם לאו שלא יקנה באותה העיר סחורתו לא ימצא באותן הדמים מקום לקנות יקנה ויגלגל כלומר יקנו לו חבריו סחורה עמהם. ואם לא יוכל לעשות שאין רוצין לטרוח יעשה בענין בהצנע לכת שיהיה ניכר שמתאבל קצת ע"כ. אבל הרי"ף ז"ל לא פי' כן. אם לבו גס בו יברוהו על מטות כפויות. פרש"י ז"ל אם יראוהו את האבל שאין מתנהג כשאר אבלים אלא שהוא שמח ואינו דואג על מתו. יושבים אפילו המנחמים על מטות כפויות כדי להכניע את לבו וידאג על מתו. ושאר המפרשים ז"ל לא פירשו כן אלא על המברה שהוא אוהבו או קרובו. ופי' הר"י ן' גיאות ז"ל ואם אין המברה לבו גס בו הוא אוכל על מטה זקופה והאבל בכפויה, ולא נהירא אלא אפילו האבל בזקופה ודוקא בשעת הבראה והוא הנכון. מאימתי כפיית המטה פי' מאימתי מתחילין לנהוג אבילות וכופין את המטות וה"ה לנעילת הסנדל. משיצא מפתח הבית. פי' אף על פי שלא נסתם הגולל, א"נ נסתם הגולל אף על פי שלא יצא מפתח ביתו. ור' יהושע סבר דדוקא עד שיסתם הגולל אבל ביציאת פתח לא. ופי' גולל כסוי ארון של מת והא דאמרינן כבר כפינו על פי זקן כלומר כר' אליעזר במטה הוציאוהו ולא בארון דאלו בארון סתמוהו בבית לכו"ע חלה עליו אבילות זו היא שיטת רש"י ז"ל והקשו עליו בתוספות מדאמרינן בסוכה ובערובין כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא גולל לקבר, ומהכא שמעינן דגולל סתימת הקבר הוא ולא סתימת הארון. ועוד אמרינן בשחיטת חולין וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וכסוי ארון אינו בנגיעה על פני השדה אלא טמון בכוכין הוא. ופי' הם ז"ל גולל אבן גדולה שנותנין על הקבר לסתמו מלשון וגללו את האבן. וכן פי' בערוך גם רבינו חננאל ז"ל כתב גולל כסוי הקבר. דופק אבנים מכאן ומכאן כמו כותלים והמת נתון באמצע. וכיון שכן לענין הפסק אינו נוהג אבילות ואין מונין לו כל זמן שהארון מגולה בפנינו עד שינתן בקבר ויסתם באבנים או בנסרים כפי דרכם בקבורה. וכן עמא דבר. אבל אם הוליכו את המת לעיר אחרת לקברו ואינו יודע מתי יקבר מיד שהחזירו פניהם מללוותו מונין ומתאבלין. מאימתי זקיפת המטה פי' שחייב לזקוף המטות בע"ש לפי שאין אבילות בשבת. אף על פי שאין לו אלא יום א' אפ"ה לצורך מוצאי שבת חוזר וכופה. חמשה אחין ומת א' מהם כולן כופין פי' לפי שאין מיתת המת בבית גורמת הכפייה אלא חובת האבל הוא. ובאבל תניא היו לו ה' בתים בזמן שמשתמש בכולן כופה בכולן ואם לאו אינו כופה אלא בבית שמשתמש בו בלבד. חמשה אחין היו אוכלין על שלחן אביהם ומת אביהם בזמן שכל אחד ואחד הולך וישן בביתו כופה וישן בתוך ביתו ואם לאו אינו כופה אלא בבית שמשתמש בו בלבד. הדר באכסניא אצל חברו אם היה לבו גס בו הרי זה כופה ואם לאו אינו כופה אבל בפונדק אמרינן בירושלמי שאינו כופה שלא יאמרו כשפים הוא עושה לנו. ולפיכך ישן ע"ג קרקע ואינו כופה מטה שיש לו בפונדק. מטה שנקליטיה יוצאין זוקפה ודיו. פירוש שיש לה שני נקליטין לבד שאלו היו לה קנופות שהן ארבע לארבע רגלי המטה היה יכול לכפותה, אבל כאן דאין לה אלא שנים אחד באמצע צד מראשותיו ואחד באמצע צד מרגלותיו וקנה אחד מחובר על ראשיהם עובר מזה לזה ופורסין עליהם סדין ומגין עליה מן הזבובים. ונמצא שאינו יכול לכפותה לגמרי אלא מטה על צדה האחד ודיו. ואמרינן באבל דהמלך אינו חייב בכפיית המטה ביום שלא יתגנה עליהם ולא ישב בקרקע. אבל בלילה חייב, כדאשכחן בדוד דכתיב וישכב ארצה ומפרשים כעין ארצה. ת"ר ישן ע"ג מטה י"מ אפילו כפויה וכגון שלא כפה שאר המטות, וי"מ כגון שהטה אותה על צדה. יתר מכולן ע"ג קרקע לא יצא. י"מ אפילו כפה כל המטות שיש לו בתוך ביתו משום דבעינן שישכב על המטה כפויה. והא דאמרינן לעיל דמילתא יתירתא עבד שכפה המטה ושכב ארצה, איכא לאוקומה כגון ששכב ארצה לבוש במלבושיו אבל ערום לא אלא במטה כפויה ולא נהירא. והיו עניים מתביישין י"א אם היו עניים המברין היו מתביישין שאין ידיהם משיגות כעשירים שמביאין הבראתן בקלתות של כסף. וי"מ והיו האבלים העניים מתביישין שאין מביאין להם הבראה בקלתות של כסף כמו שהיו מביאין לאבלים העשירים. בראשונה היו מגלין פני עשירים. פירוש היו מגלים פני מתים עשירים כדי להרבות בבכי. והיו אומרים ראו פלוני כמה היו פניו יפות ושמנות והך שופרא בלה בארעא ותכלנו התולעת. היו מוציאין העשירים בדרגש פירוש בנסר של רגלים. [דף כז עמוד ב] ועניים בכליבה פירוש כלוב קיץ שעושין להם קובה מלמעלה והוא עומד כעין כלוב של תרנגולים, ורבינו יהונתן ז"ל גריס איפכא. בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו פירוש משום יוקר התכריכין שהיו משימין תכריכין נאים עד שהיו מניחין ובורחין ומטילין אותן על הצבור והאידנא נהוג עלמא אפילו בסודרא בר זוזא פירוש בחתיכת בגד ששוה דינר לבדו מרוב עביה. מתני' אין מניחין את המטה ברחוב מפני שמרגלת הספד פירוש אם מת במועד מפני שמזיק לאבלים הבכיה. וי"ט מתחלל בכך. וכתב רבינו יהונתן ז"ל ולפיכך אין מוליכין את המת לבית הקברות כשהוא מת במועד עד שיהא כל הקבר מתוקן ומזומן לשימו בקבר. ולא של נשים לעולם אפילו בחול. מפני הכבוד. וסברי נהרדעי בגמ' דדוקא לחיה וטעמא שמא תהא שופעת דם ותתבזה. ואסיקנא דלא שנא חיה ולא שנא שאר נשים משום כבודן לפי שגנאי הוא לנשים החיות אם המתה עומדת בתכריכיה לבושות לפני האנשים. בזה ובזה לא מקוננות פירוש בחולו של מועד ואפילו בראשי חדשים. נקבר המת לא מענות פירוש וכ"ש מטפחות ואפילו בר"ח וכ"ש במועד. איזהו ענוי שכולן עונות כאחת, קינה אחת מקוננת וכלן עונות אחריה. ומכאן אמרו הגאונים ז"ל דבמקום שרגילין כל הצבור לומר צדוק הדין ביחד עם האבל אומרים אפילו במועד משום דדמי לענוי ותנן נשים במועד מענות אבל במקום שהאבל אומר והצבור עונין אחריו אסור אפילו בר"ח משום דדמי לקינה ותנן בזה ובזה לא מקוננות. אבל לעתיד לבוא מהו אומר בלע המות לנצח וכו' כלומר שיבלע הב"ה את המות לגמרי ולא יביא מיתה לעולם ויחיו לעולם כימי השמים החדשים והארץ החדשה. גמרא וה"מ בפניו פירוש במקומו אבל שלא במקומו לא. אמר עולא הספד על לבו כלומר מטפח ידיו על לבו. טפוח ביד כלומר סופק ידיו זו על זו. קילוס ברגל שמכה ברגלו ע"ג קרקע. אית ספרים דגרסי א"ר יוחנן לכל אין אומרין שבו חוץ מחולה ואבל, ופירוש כל העומדים מפני נשיא אין אומרים שבו בעוד שהנשיא עומד חוץ מחולה ואבל, שאם קמו מפניו אומרים להם שבו. ואין הגירסא מחוורת אלא הכי גרסינן לכל אומרים שבו חוץ מחולה ואבל, ופירוש אם עמדו לפני גדול הנכנס אומרים להם שבו חוץ מחולה ואבל שאם עמדו לפני גדול אין אומרים להם שבו מפני דמשמע שב באבלות שלך שב בחולי שלך אלא אומרים להם אל תטרח ה' יברכך. רבה ורב יוסף מחלפי סעודתיהו להדדי. פירוש כשהיה אחד מהם אבל מחליף סעודתו לחברו ונמצאו שאין אחד מהם חסר כלום והאבל לא היה אוכל משלו. וזו היא הבראה ומיהו אמרינן בירושלמי שאם רצה האבל להתענות יום ראשון כדי שלא יקבל הבראה הרשות בידו. וכשמברין את האבל אוכלין ושותין עמו כל בני משפחה והעוסקין עמו בהספד, כדתנן אין מברין במועד אלא קרוביו של מת דמשמע הא בחול נמי מברין. וגרסינן בפ"ק דב"ק ויזד יעקב נזיד אותו היום נפטר אברהם אבינו ע"ה ועשה יעקב אבינו ע"ה תבשיל של עדשים לנחם בו את יצחק אביו ע"ה, והקשה התם מאי שנא עדשים, מה עדש זה גלגל אף אבל גלגל הוא שחוזר בעולם. איכא דאמרי מה עדש זה אין לו פה אף אבל אסור לדבר מאי בינייהו איכא ביניהו לנחומי בביעי. ותניא באבל מקום שנהגו לנחם האבלים בבצים ועדשים מאכילין, מקום שנהגו בבשר ויין מאכילין הכל כמנהג המדינה. וכתב הר"י ן' גיאת ז"ל יש מקומות שנוהגין להרבות בסעודה בשר ומיני מטעמים וכדאמרינן צודיינאתא קא בעית למיכל. ומנחמין תחלה בתבשיל זה של עדשים או בביצים זכר לאבילות ואח"כ אוכלין כל צרכן ע"כ. אמר רב יהודה אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה פירוש כדי שישתדלו בזריזות בצורכי הקבורה. רב המנונא איקלע להרמתא שמע קל שיפורא דשיכבא חזא להנך אינשי דעבדי עיבידתא, אמר להו בשמתא להוו הנהו אינשי לאו שיכבא איכא במתא, אמרו ליה חבוראתא איכא כלומר העיר חלוקה לחבורות אלו מתעסקים בצורכי המתים שבת אחת ואלו שבת אחרת. אמר להו אי הכי שרי לכו. ומקצת מפרשים אוקמוה במת מצוה שאין לו קוברין ואין הרמב"ן ז"ל סובר כן דהא שמעתא סתמא היא. ועוד לרב המנונא מי בריר ליה דמת מצוה הוא, דלישמתינהו כי שמע קל שיפורא אלא אפילו במת דעלמא הוה מעשה ועוד כתב הר"מ ז"ל ומכאן אני אומר שכל מי שרואה את המת ואינו מלוהו עד שיהא שם כל צרכו בר נדוי הוא. ותניא באבל אין שואלין שלום זה את זה כהמת /כשהמת/ בעיר בד"א בכפר קטן אבל בעיר גדולה שואלין. ע"כ. זה שעבר עבירה ושנה בה פירוש והיינו להולך כלומר להולך בשרירות לבו, כי לא ישוב, לא תזדמן לו תשובה כשאר בני אדם, שנעשית לו כהיתר כדאמרינן הכא. א"ר לוי אבל כל ג' ימים הראשונים יראה את עצמו כלומר בכובד ראש. כאלו חרב מונחת לו על כתפיו פירוש שאם יזקוף ראשו דוקרתו מאחריו. מג' ועד ז' כאלו זקופה כנגדו בקרן זוית. כלומר שעדיין יש לו להתירא וזוקף וכופף ראשו. מז' ועד ל' כאלו עומדת כנגדו בשוק כלומר שאין צריך לכוף את ראשו כ"כ אלא מעט כאלו היתה עוברת לפניו בשוק מרחוק. והכונה שיש לו להתירא ממלאך המות שנכנס לביתו שמא ישוב שם פעם אחרת, וגרסינן בירושלמי כל אותה שנה הדין מתוח כנגד אותה משפחה למה"ד לכיפה של אבנים נתרועעה אחד מהן נתרועעו כולן ע"כ. ואמר ר' אלעזר נולד בן זכר באותה משפחה נתרפאת כל אותה משפחה. [דף כח עמוד א] חמשה זו היא מיתת כל אדם פירוש ואין אומרים עליו שהוא רשע. חמשים זו היא מיתת כרת. פירוש של חייבי כריתות, דשנות גבורות שמונים הם, דל מיניהו עשרים דלא מענש, פשו להו שתין, ופלגא דשתין הא תלתין. וכי חשבת להו הנהו עשרים בהדייהו אשתכח דחמשין שנין זו היא מיתת כרת. חמשים ושתים זו היא מיתתו של שמואל הרמתי. וא"ת מנא לן דלא חי אלא חמשין ותרתין שנין. ויש לומר מדכתיב ביה יגמל הנער וימי היניקה כ"ד חדש וכתיב וישב שם עד עולם דהיינו חמשים שנה שהוא עולמו של יובל. וכתיב בלוים מבן חמשים שנה וכו'. אמר רבא בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא פירוש לאו בזכותא בלחוד תליא מילתא אלא אף מזל גורם אף על פי שאינו הגון. דליכא למימר שאין הזכות מועיל לו כלום דא"כ קשיא מאזהרות שבתורה אלא דלא משמע הכי מעובדא דרב חסדא ורבא דמייתינן עלה. וי"א דה"ק שאין הזכות עוקר מהכל את המזל אלא מצילו לאדם במקצת לא מהכל. כדאמרינן דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ולהאי פירושא איכא למימר דהיינו דוקא אליבא דמ"ד יש מזל לישראל ורבא ס"ל הכין, אבל הא קי"ל כמ"ד אין מזל בשלהי מס' שבת. יתיב קמיה דרב חסדא פירוש לפני מטתו שהיה חולה. א"ל דקא דחקן רגלי דבר נתן פירוש בר נתן דהוא רב הונא ממהר להיות במקומך ולמלוך. דהכי אמרינן בפרק דיני ממונות מימות ר' ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד. והוינן בה והא הוה הונא בר נתן שאני הונא בר נתן דמיכף הוה כייף ליה לרב אשי ולבתר רב אשי הוה נשיא. א"ל בשוקא כבהמה פירוש בתמיה, רוצה אתה להרע אותי כבהמה בשוק תא לגו ביתא ושם תמיתני. [דף כח עמוד ב] וי לאזלא וי לחבולי פירוש אוי להולך אוי לממושכנין עליו. וי"מ אוי להולכה כזו שמוליכין את הקבר שאינו חוזר, ואוי למשא כזה. שאילו איצטלא דמילתא לבר חצרי דשלמו ליה זוודי. פירוש השאילו לזה הנכבד גלימא של משי שכבר הושלמו הוצאותיו ולא תצטרכו להוציא עליו עוד מזון וכסות. זה היה אומר על עני בן טובים שאין לו תכריכין לפי כבודו. עטוף וכסו טורי וכו' זה היו אומרים על אדם גדול שמת בדרך כבוד ועושר והולך ככל צרכו והיו אומרים התעטפו הרים וכסו עצמכם בכלי כבוד כי מאד אתם נכבדים בתכריכי הגדול שישן עליכם. דיטעון יטענוניה. פירוש הנושא, לבית הקברות ישאוהו ותרגום משא טוענא. אל יכנס אדם מכם לתוך דברי חברו. פירוש שלא ידרוש שום אחד ממנו מה שיאמר חברו. א"ר עקיבא ואני אחרון פירוש ולא אדרוש שום דבר שתאמרו, כנ"ל לפרש. שלא יעלו ישראל לרגל פירוש שאמר אל יעלו ישראל שם ויראו מלכות בית דוד יושבים בעזרה, ואני לא אשב בעזרה לפי שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד, ויחזרו כל ישראל מאחרי, ויהיו נמשכין אחרי דוד, וכדכתיב עתה תשוב הממלכה לבית דוד. ומה צדקיהו מלך יהודה וכו'. וקשיא לי והא אמרינן לעיל שהיה משונה במעשיו ולומר שהיה צדיק גמור. וי"מ דמ"מ על אותה מצוה שהעלה את ירמיהו מן הטיט א"ל הנביא כך. שלא עשה אלא דבר אחר בטוב. פירוש סמוך למיתתו. דכתיב והמלך היה מעמד וכו' פירוש שנתכוין לטובה כדי שלא ימס לבב העם ויברחו ותהיה בהם המגפה ונחשב לו לצדקה והספידוהו כל ישראל הספד גדול ויהושפט ואנשי יהודה שהיו שם עמו. אמר רב נחמן בר יצחק ינוחם כתיב כלומר מאחרים דיש אם למסורת. [דף כט עמוד א] כצפורן התקועה בפי הושט. פירוש והיתה מיתת אסכרה שהנשמה יוצאה מן הגוף בצער גדול. ורבי יוחנן אמר כפטורין בפי הושט. פירוש והוא כעין פקעיות עגולות. אל יאמר לו לך בשלום פירוש דמשמע שההליכה תהיה בשלום אבל הוא לא ימצא שלום. אבל הנפטר מן המת אומר לו לך בשלום מפני שהוא נפחד וצריך לפקדו בשלום בהליכתו. וכתב הר"א ז"ל שיש בני אדם שמנחשין ומשיאין הדבר אל לבם וכנגדן דברו כאן חכמים אבל למאן דלא קפיד אין הדבר מזיק כלום. ע"כ. ואמר רבי יוחנן ת"ח אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא כלומר אפילו לאחר מיתה יעסקו בתורה לפני השכינה כדאמרינן במעשה יהודה דלא הוה ידע למשקל ולמטרי בהדי רבנן. דכתיב ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון וזה בשעת פטירתן שנהנין מזיו השכינה וזהו ציון של מעלה שהוא כנגד ירושלם של מטה הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו. סליק פירקא, וסליקא מסכתא, בסייעתא דשמיא.