חיבור התשובה/פרק חמישי
לבאר בו היות כל מתעורר לשוב להרחיק תכלית ההרחקה מידת הגאוה.
"קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע" (תהילים ל"ד, י"ט), כונת נעים זמירות בפסוק הזה ובפסוקים רבים להודיע, שיסוד ההתקרבות לשם והיות תפילת המתפלל נשמעת ומקבלת הוא בשבירת הלב המתפלל ובהיותו דכא ושפל רוח, והוא שסמך פסוק זה לענין קבלת השם תפילת המתפלל כאמרו "עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שוועתם" (תהילים ל"ד, ט"ז), רצה בו שהשגחת השם דבקה תמיד בהם ותפילתם מקובלת כאמרו אחריו "צעקו וה' שמע ומכל צרותם הצילם" (תהילים ל"ד, י"ח). ובאר אחר כן שסיבת קבלתו יתברך תפילתם וצעקתם הוא היותם נשברי לב ושפלי רוח, כי שבירת הלב והכנעתו הוא יסוד התפילה ועניינה, ועל זה סמך ואמר "קרוב השם לנשברי לב", רוצה בו שהוא מקבל תשובתם כאמרו במקום אחר: "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" (תהילים קמ"ה, י"ח), ואל זה גם כיון באמרו "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם" (תהילים קמ"ז, ג'), וכן בענין התשובה הורה שיסודה וגדרה הכנעת הלב, כמו שהקדמנו היות ענין התשובה והגאוה קצוות הפכיים, בהיות גדר התשובה הכנעת הלב וגדר הגאוה גבהות הלב, וכן הורה ישעיה הנביא ע"ה בדברו בענין התשובה ועזיבת הדרכים הרעים כאמרו "סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי" (ישעיה נ"ז, י"ד), אמרו בסמוך לזה: "כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (ישעיה נ"ז, ט"ו), ואמר על זה שבדרך זה ישוב השם וירחב ואם קצף לעונותיהם בזאת יכופר עוונם, והוא שאמר אחר זה "בעון בצעו קצפתי ואכהו וגו' דרכיו ראיתי וארפאהו וגו'" (ישעיה נ"ז י"ז), רצה בו שהרמת המכשול הוא שפלות הרוח והתדכאות הלב והיא היא התשובה המועילה והיא יסודה וגדרה, ומזה הצד נמנעה התשובה מכל המחזיקים בקצה הפך זאת המדה, ר"ל הגאוה, כמו שבארנו, מצורף אל זה היותה שורש כל העבירות כמו שכבר הקדמנו, וזה אצלי הטעם על בלתי היות זאת המדה מנויה בדרכי אותם כ"ד דברים שמעכבין את התשובה, שכבר נתחבטו הרבה מן המפרשים בזאת השאלה, ר"ל לבאר טעם על בלתי היות בעל הגאוה נמנה על הפושעים המתים במגפה ארבעה ועשרים בעלי המידות הנזכרות, אחר שהיא גם כן מעכבת התשובה כהם אף כי יותר מהם, עד שהיה תכלית דבריהם בזה היותה נכללת בקצתם; מהם שאמרו שהיא נכללת במדת החולק על דברי חכמים, שזה בודאי מטבע הגאוה ומפעולותיה, ומהם שכללוה במדת מחשבה רעה כמו שבארנו, ומהם שכללוה במדת המתכבד בקלון חברו או במדת השונא את התוכחת, וכן כללוה במדת המבזה אבותיו ורבותיו ובכללם המבזה את חכמים, גם יש שכללוה בקצת מן האחרות, ואמת אשר כל אלה תולדות מדת הגאוה, בהיות כל אלה המדות נמצאות בטבעה, אבל אפשר לבאר הטעם בזה, ר"ל על בלתי היותה נמנה עמהן, מפני שהיא קשה מכלן ואינה ממין הדברים ההם, כי הדברים ההם, ר"ל אותם כ"ד דברים כבר בארנו בענינם שהם מעכבין את התשובה אבל לא ימנעו אותה לגמרי, ואפשר להמצא בתשובה אף למי שהורגל במדות הרעות ההן ומחזיק בהן אלא שהיא רחוקה, אבל מדת הגאוה היא במין אחר קשה מזה מונע התשובה לגמרי לכל המחזיק בו לא תמצא לעולם התשובה בהמצאה, כי ההתאוננות ושבירת הלב היא הסבה אשר תחריד האדם ותעוררהו לשוב ובעל הגאוה לבו חזק מסלע לא יירא ולא יפחד ולא יחרד, וכל עוד שתעדר ממנו הסבה המעוררת יעמוד בשכחתו ולא יתעורר כלל כמו שבארתי באמרו "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך" (דברים ח', ד'), כי לרום לבבו לא יירא ולא יפחד ויחשוב מן השתנות עליו סדר זמנו, ויחזיק עצמו כבלתי חסר להשגחתו יתברך, וישאר ממה שעליו לזכרו, ר"ל זכירת השם ושוותו אותו לנגדו תמיד, וכן תמצא בהושע הנביא אמר מתרעם על זה, "כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני" (הושע י"ג, ה'), אמר כי לרוב עשרם התגאו ושכחו את השם, וכבר התבאר היות שכחת השם כלל כל העבירות, מיכן ואילך צא וחשוב איך תמצא תשובה עם זאת המדה ואיך תעמוד עם נחש בכפיפה.
ומפני זה האריכו כל אשר השתדלו לדבר ולחבר בענין התשובה היות העיקר הגדול לכל אשר יתעורר לתשובה להפשיט ולהסיר מעליו מדת הגאוה ולהרחיק תכלית ההרחקה מה שראוי להרחיק ממנה, וכן הנביאים והחכמים הפליגו על זה הצד בגנות המדה ההיא מאד מאד, אמר החכם השלם "לפני שבר יגבה לב איש" (משלי י"ח, י"ב), "לפני שבר גאון" (משלי ט"ז י"ח), ואמר: "מגביה פתחו מבקש שבר" (משלי י"ז, י"ט), ואמרו ז"ל (תנחומא בראשית ז) בבאורו- לא היה לו לומר אלא משפיל פתחו מבקש שבר, שכל המשפיל פתחו בני אדם נכשלים בו ונשברים; אלא מי שמגביה פתחי פיו בגאוה ומוציא דברים שלא כהוגן הקב"ה משברו, ואמרו גם כן (סוטה ד':) על אמרו ע"ה "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי ט"ז, ה'), ומהם שאמר גם כן כאילו כופר בעקר שנאמר "ורם לבבך ושכחת" (דברים ח', י"ד), ושני אלו המאמרים ענין אחד, וראה שעור מה שאמרוהו ואיך כללו במדה ההיא הריסת כל הדת ובטול כל המצות, כי הכפירה לשם או עבודה לזרים היא הריסת כל התורה, כאמרם (ספרי במדבר) המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, ועל זה השעור היה מהם גם כן מי שהוציאו מכלל תחית המתים, אמרו ז"ל (סוטה ה'.): "כל מי שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער שנאמר "הקיצו ורננו שוכני עפר" (ישעיה כ"ו, י"ט), שוכבי עפר לא נאמר אלא שוכני עפר- שנעשה שכן לעפר בחייו", וכאמרם במקום אחר "למי שמשים עצמו כשירים" (ר"ה י"ז:), ועל זה אמרו "קומה ה' אל יעוז אנוש ידעו גוים אנוש המה סלה" (תהילים ט', כ'- כ"א), ואמרו בדרש הא למדת כשהאדם מעיז ומתגאה אינו יודע שהוא איש, כלומר אינו מכיר אנושותו שאילו היה מכיר את עצמו לא היה מתגאה, וזהו ענין כפירה בעיקר, וממה שדברו בגנותו גם כן אמרם ז"ל (סוטה ה'.) "כל מי שיש בו גסות הרוח- רוח קמעא שוברתו", רצו בו על דעת קצת מפרשים שהוא נענש על הקלות כבחמורות, אבל אצלי בו פירוש אחר והוא שמתולדות הגאוה ומן היוצא ממנה היות בעליה שנוא אצל העולם, והוא בז לשנאתם עליו, כי זה מפעולותיו גם כן כי לרוב משול זאת המדה יחשוב היות חנם מזורה רשת שנאת הרבים עליו וימעטו בעיניו אלף שונאים, בהפך מצות החכם (מבחר הפנינים, לר"ש בן גבירול) שאמר לבנו אל ירבו בעיניך אלף אוהבים ואל ימעט בעיניך שונא אחד, וזה יבוז לשנאת רבים וישלח לחם גאותו על פני המים ארוחת תמיד וברוב הימים ימצאנו יסובו עליו רבים יחד עליו יתמלאון, והוא הנרצה אצלי באמרו "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו" (אסתר ו', י"ג), כי המן הרשע לרוב גאותו היה בז לשנאת היהודים, כמו שנאמר "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו" (אסתר ג', ו') ומעטה בעיניו גם שנאתם גם קנאתם כמו שהגיע מהשתדלותו עליהם, וחשבה אשת המן בראותה כי החל לבוא אליו מעט כשלון בסבת יהודי אשר היו כולם נבזים בעיניו ובז לשנאתם אליו, יתעוררו עליו רבים מהם, בראותם השתנות סדר הזמן עליו, ויביאו עליו עצות מרחוק לא ישקטו ולא ינוחו עד יפילוהו עד ארץ ישפילהו עד עפר, והוא הדמיון באמרו "רוח קמעא שוברתו", וכן אצלי לבאר באמרם ע"ה (סוטה ה'.) "כל אדם שיש בו גסות הרוח- שכינה מייללת עליו", והוא שדרך בני אדם לילל ולהתאנח על אשר בו הכנות טבעיות מוכנות לחכמה ולמדות הנכבדות והוא מאבד עצמו בסכלותו, ואין דרך בני אדם להתאנח על הפחותים ועל בני הנבלה אשר לא נמצאו נכונים בטבעם לענינים הנכבדים אם ימשכו אחר פחיתותם ואחר סכלותם, אבל יאמר עליהם צרעת נושנת היא בשחין פרחה, ומדת רוממות הלב והתנשאותו לא תמצא על הרוב רק בהרגיש בעליה בעצמו מעלה או מעלות ובא בסבתם לידי המדה ההיא, כי לא תמצא על הרוב זאת המדה עם תכלית הפחיתות, אבל בהרגיש בעצמו סבות ראויות לתת לו חלקים מזאת המדה הגונים לקצת בני אדם, כמו שנבאר, יקח ממנה יותר מן הראוי ויחזיק במה שראוי להרחיק תכלית ההרחקה, ועליו אמר שראוי לילל ולהתאנח לכל העולם מצד היותו נכון ומתעתד לשלמות ואבד ממנו בסכלותו, והוא שיחס על דרך הצחות ההתייללות לשכינה, או אולי יחס ההתייללות לשכינה בא לחזק ההתייללות ראוי עליו, על דרך אמרם (גיטין צ':) בעניינים אחרים "אפילו מזבח מוריד עליו דמעות".
ומהפלגת גנות זאת המדה התפלאו ז"ל איך לא באה למניעתה מצוה מפורשת בתורה, ואמנם קצת בעלי הפשט כללוה במצות לא תשנא את אחיך בלבבך, כי שנאת הלב הוא לדעתם ממקור זאת המדה, כי בעל זאת המדה ישנא בלבבו כל אשר לא ימשך אחר בצע רעיונו, ומקצתם ז"ל הביאו אזהרתו מאמרו "שמעו והאזינו ואל תגבהו" (ירמיה י"ג, ט"ו), ומאשר לא הביא זה החכם ראיה מן התורה השיבו האחר והביא אזהרת המנעו מן התורה כאמרו "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך וגו'" (דברים ח', י"ד), "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך" (דברים ו', ב') וידוע מה שהכניסו תמיד מלות השמר פן ואל בכלל לאוין, ורצה בזה אחר שעקר האזהרה שלא לשכחו יתברך והגאוה היא המשכחת והמסירה כל איש מאחריו היא נכללת בלאו שכחת השם, ולדעתי די הזהירה התורה בזאת המידה באמרו על המלך וצותה אותו היות עמו ספר התורה תמיד, ואמר: "וקרא בו כל ימיו ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת לבלתי רום לבבו מאחיו וגו'" (דברים י"ז, י"ט- כ'), הנה שהזהיר על המלך שאינו ראוי, והורה גם כן בזה כי שמירת דרכי התורה היא העדר הגאוה, ואם השתדלה תורה להסיר זאת המדה מן המלכים אשר מלכו בישראל רק במה שראוי ממנה כמו שנבאר, מה יעשו אזובי הקיר ודי בזה תוכחת לעם, וכבר התפלאו רבים בראותם גנות החכמים והנביאים זאת המדה עם מה שהאריך שלמה גם כן בגנותה, איך שבח בקצת דבריו יקרת רוח, כאמרו: "יקר רוח איש תבונה חושך שפתיו משכיל" (משלי י', י"ט), וכן אמר: "חושך אמריו יודע דעת יקר רוח איש תבונה" (משלי י"ז, כ"ז), עם היות יקרת רוח אצלם מין ממיני הגאוה, אע"פ שאפשר לפרשו על מחשבת הדיבור כאמרו "כל רוחו יוציא כסיל" (משלי כ"ט, י"א), ואמר שמי שהוא מיקר עצמו מחשוב בלבו לדבר כלל רק בעתים הצריכים הוא איש תבונה, ומלת יקר כענין "ודבר ה' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ" (ש"א, ג', א'), רצו בו שלא היה פתח הנבואה פתוח אבל היה החזון יקר, ר"ל נמצא על הרחוק. או נפרש רוח, דיבור ממש, כהקרא הדיבור ניב על שם הנשימה היוצא מן הפה לדעת רבותינו ז"ל. שאמרו, בענין הולכת השלהבת (ב"ק ס'.), מאן דתני לבה לא משתבש ומאן דתני ניבה לא משתבש, מאן דתני ליבה לא משתבש דכתוב "בלבת אש" (שמות ג', ב'), ומאן דתני ניבה לא משתבש דכתוב "בורא ניב שפתיים" (ישעיה נ"ז, י"ט). הנה אצלם מילת ניב כמלת רוח, אחר שגזרו ממנה לשון הולכת השלהבת, והיתה כונת החכם לשבח מי שאינו מדבר רק מעט מזער לפי הצורך, והוא שסמך זה בשני המאמרים אל מניעת הדיבור, אמר בראשון "חשוך אמריו משכיל", ואמר בשני "חושך אמריו יודע דעת", אבל לפי מה שהבינו רבים בענינו, ר"ל בענין מלת יקרת רוח, היותו מין ממיני הגאוה, אין זה סתירה בדבריו האחרים בשבחו המין הזה, כי הוא המדרגה והחלק הראוי לכל חכם ובן מעלה, ר"ל מי שיש לו מעלה ויתרון על שאר העם בצד מן הצדדים.
ומפני זה ראיתי לבאר ענין זה תכלית הביאור, ויותר מכולם יעירני לבאר ענין זה, מה שראיתי ברבנו הקדוש עם היותו נודע ומפורסם במדת הענוה עד שאמרו עליו בתלמוד סוטה (מ"ט.) שביום שמת בטלה ענוה, עם כל זה העידו עליו בתלמוד כתובות (ק"ג:) שבשעת פטירתו צוה לבנו הנשאר נשיא אחריו שיתנהג בנשיאותו בגאוה ושררה והוא שאמר ז"ל עליו, נהוג נשיאותך ברמים, איך אפשר במי שנודע והתפרסם בחייו במדת ענוה יתרה צוה להשאיר אחריו מדת הגאוה, אף כי בעת המות אשר הוא עת השתפל כל גאה והכנע כל לב ערל, זה העירני לבאר המדה הזאת באור מספיק, מה שראוי להרחיק ממנה לכל, ומה שראוי להחזיק בו מלכים ושרים ובכללם כל מנהיגי עם, ומה שראוי להחזיק בו החכמים ובני המעלה, ומה שראוי ממנה לרוב בני אדם, אבאר כל זה ביאור נאה ודברים מחודשים לא קבלתים מזולתי, ואומר כי המדה הזאת חלוקה לארבע מדרגות, הראשונה נקראת בשם גאוה, והשנית נקראת בשם שררה או התנשאות, והשלישית נקראת בשם יקרת רוח, והרביעית בשם סלסול או נקיות הדעת.
הראשון הוא הראוי להמנע ממנו והמחויב להרחיקו תכלית ההרחקה לכל אדם ונקרא גאוה, ולשון גאוה ענינה ענין רוממות וגבהות, מלשון גאו המים, היגאה גמא (איוב ח', י"א), שכל זה נאמר על גבהות הדבר, וענין זה המין הוא שידמה בעליו להיות מעלתו רמה ונשאה על מעלת חבריו ודעתו ושכלו על דעתם ושכלם, וישנא וימאס כל מי שיעמוד ויתריס כנגד מעלתו או כנגד דעתו, לא מצד התברר לו האמת בדבריו או בענין מחלוקתו, אבל מצד חשבו היותו עליון על כל שאר החולקים על דעתו בחכמה ובמעלה, תכלית כונתו לבטל כל שאר הדעות ואם הן אמתיות, ולהכניע החולקים עליו ואע"פ שהאמת עם שכנגדו, יחלוק גם עם האמת וינצחהו, ויכניע גם עוזרי האמת תכלית ההכנעה על אשר לא נטו מדרך הישר אחרי בצע לבבו, ועשה כרצונו והגדיל, יגזור אומר וישים כל השתדלותו לקימו, לא מצד האמת רק מצד בקשת הנצוח והמשכת הכבוד אליו בכל צד, להיות דבריו קימים אם אמת ואם שקר אחר אשר נפלו הדברים ההם בפיו, ונקרא המין הזה גם כן זדון כי הזדון יכונה על גבהות הלב כאמרו, "זדון לבך השיאך וגו' אומר בלבו מי יורידני ארץ" (עובדיה א', ג'), מה שלא יתכן כן במלת רשע, כי מלת רשע תאמר גם בעשות העברות מצד היצר מבלי זדון לב והכעסה, ויקראו גם כן בעלי המדה הזאת יהירים בלשון הפסוק "זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון" (משלי כ"א, כ"ד), רוצה בו שכל פעולותיו הם בתוקף הגאוה והזדון, ובלשון רבותינו יקראו גם כן גסי הרוח, וכן יקראו בלשונם זחוחי הלב כאמרם ז"ל (חולין ז'.): "משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקות בישראל", הנה מרוב גבהותם היו מעמידים דבריהם כנגד האמת ורבו המחלוקות תמיד בעניני ההוראות, ועל זה אמרו ז"ל (פסחים ס"ו:) "כל המתייהר, אם חכם הוא- חכמתו מסתלקת, ואם נביא הוא- נבואתו פוסקת", ותחת המין הזה מי שבטבעו זאת המדה אלא שאיננו מוציאה לפועל, אם להעדר יכולת אם להעדר תחבולה, אבל ימאס וישנא בלבבו החולקים עליו- יקרא זה גם כן בלשון גאוה, כאמרם (פסחים קי"ג:) "על זה דל גאה", שאין לו רק רוממות הלב, ויש גם בזה המין מי שבטבעו זאת המדה ולו היכולת והתחבולה וימנעוהו מזה מדותיו או חכמתו או מוסרו מהוציא גאותו לפועל אבל ישאירנה בלבבו, ואע"פ שיצא קצת הפסדו בשכרו ונשמר מהעמיד דעות נפסדות לצד נצוח, יארע לו מזה אחר שהשאירו אותו בלבבו רצונו והשתדלותו, להתכבד בקלון האחרים, מצד היותם נבזים ושפלים והוא הוא בעיניו הנישא הנעלה, וימעיט בכבוד הבריות תכלית ההמעטה, והוא מפעולת המין הזה, ועל זה הצד הכניסו דבורה וחולדה בכלל מדת היהירות על מעטם בכבוד הגדולים כמו שאמרו עליהן בתלמוד מגילה (י"ד:) "לא נאי יהירותא לנשי", ואמרו זה על דבורה במה שנאמר עליה: "ותשלח ותקרא לברק בן אבינועם" (שופטים ד', ו'), ואלו איהי לא אזלא, ואמרו כן על חולדה באמרה לשלוחי המלך, "אמרו לאיש אשר שלח אתכם אלי" (מלכים ב', כ"ב, ט"ו), ולא קראתהו בשם מלך, יהיה כלל פעולת המין הנזכר הנקרא גאוה, בקשת הנצוח והמשכת הכבוד לעצמו וההמעטה בכבוד אחרים, זהו המין הרע אשר הפליגו בגנותו ושהעידו היותו שורש פורה ראש ולענה לכל העברות, וכללו בהסרת המדה ההיא שוללות כל מדות הרעות בכלל, וכן תמצא הר"ם ז"ל בדברו על תכלית השלימות אמר, זה לשונו: ראוי עוד שיהיה זה האיש כבר נתבטלה מחשבתו ותשוקתו לרשיות ולשררות הבלתי אמתיות, ר"ל בקשת הנצוח, או הגדיל העם לו והמשיך כבודם ועבודתם אליו. וראה אמרו ע"ה שררות בלתי אמתיות, ר"ל בקשת הנצוח, רצה בו שאין הכונה בהם להעמיד האמת רק להתכבד ולהתנשא, והוא הנרצה בלשון ז"ל בהטלת אימה שלא לשם שמים, ר"ל שלא יטילנה על צד העמיד דבר אמת רק מצד המשכת הכבוד אליו, ורבים מחכמי האומות האריכו דבריהם במשלים נאים להעביר זאת המדה, אמרו חכמי הערב במשליהם כי באו שלושה נכבדים לפני המלך וישבו לפניו בטרם יצוה אותם לשבת, ואמר להם המלך איך סדרתם ישיבתכם, ענה האיש אשר ישב על השנים- יחסי הגדול הושיבני על רעי, אמר השני- חכמתי היתירה הושיבתני על אשר תחתי, אמר השלישי- ענותי הושיבתני תחת כולם. ויאמר המלך: השלישי קום שב על כולם כי לך הכבוד והענוה ואין להם היחס והחכמה. ראה איך יסרם בהמשיך הכבוד אליהם. ואמרו גם כן במשליהם, השחוח והיחס שני תאומים ושפלות הלב והכבוד שני אחים נעימים, ומה מאד הפליג במשל המשורר האזובי, באמרו בשבחיו על אחד הנכבדים אשר בדורו מחזיק במדת הענוה, אמר עליו באחת מחרוזותיו, רב גדולותיו ולבו שח כעץ, שחו ענפיו עת מגדיו פשו.
המין השני נקרא שררה או התנשאות, וענינו שאין בטבעו זדון הלב וגאוה, אבל שהוא בהרגישו בעצמו מעלות רמות והמסר אליו הנהגת מדינית, כמו שידוע היות קיום הישוב צריך למנהיג והפסדו בהעדר ההנהגה, יסבב לעצמו מקרה ההתנשאות לכונה רצויה, ויתגבר להעמיד דעות אמתיות על צד העמדת האמת על מכונו לא על צד נצוח, ועל זה הצד, ר"ל היות זאת המדה בלתי מוטבעת בו, רק שהוא מסבב המקרה ההוא לעצמו על דרך הצורך ההכרחי, ר"ל לסדר הישוב וקיומו, לזה תמצא אלו שתי המלות, ר"ל שררה והתנשאות, באות על הרוב בהיותן מונחות על בני אדם בלשון התפעל, אמר: "כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במדבר ט"ז, י"ג), וכן אמר "ומדוע תתנשאו על על קהל ה'" (במדבר ט"ז, ג'), וזה כי ההתפעל על אחד מדרכיו יפול בדקדוק על מי שהוא מסבב המקרה לעצמו וממשיכו אליו, ויש בזה המין שלא יהיה עצם הדבר אצלו ויסבב לעצמו מקרה הענין הנמשך ממנו, כמו "מתעשר ואין כל" (משלי י"ג, ז'), שהוא אין אצלו העושר והוא המסבב אותו לעצמו, וכן "מתרושש והון רב" (שם), וכן "מתהלל במתת שקר", ויש בזה המין שהוא מסבב עצם הדבר לעצמו ומשתדל לקנותו, כמו "והמה מתנבאים", ר"ל מסבבים מקרה הנבואה לעצמם ומשתדלים להגיע אליהם הנבואה, ואל זה הצד ר"ל להעמיד האמת על מכונו ולקיים הישוב יכונו בעלי זאת המדה להעמיד דבריהם ולהמשיך הכבוד לעצמם והגדלת העם להם, לא שיהיה עיקר כונתם בזה מצד רצותם בכבוד, כי ממה שצריך להם להשתפל בתוך לבם לנגד השם יתברך ושוותם אותו נגדם תמיד, כמו שהוזהרו מלכינו בקריאת התורה תמיד לבלתי רום לבבם, אבל שתהיה כונתם במדה הזאת להעמיד האמת ולקיים הישוב ולהסיר הרעות והנזקים מבני אדם אשר נמסרה הנהגתם אליהם, וזאת המידה היא נתונה עד תכליתה למלכים ולסגנים ולמושלי הארץ, ועל צד האמת יאות לכל מושל להראות לעם התנשאו והתרוממו עליהם לבעבור תהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו, כי אלו ישוו המלך והמושל כבודם לכבוד שאר העם אולי יקל מוראו עליהם ויהרסו מצב המלכות ויפרצו גדר האדנות בסור אימתו מעליהם, והיתה ענותו ושפלות רוחו סיבת היות כל הארץ חרם אלה וכחש רצוח וגנוב ואין מחריד, ואל זה כונו ז"ל באמרם: "שום תשים עליך מלך" (דברים י"ז, ט"ו), שתהא אימתו מוטלת עליך. וזה גם כן הורו משוררי ערב באמרם, מלך מיסר בחרונו טוב מעם משולח עושה כרצונו, ואל זאת הכונה אמר: "מלך יושב על כסא דין מזרה בעיניו כל רע" (משלי כ', ח'), ולא ימנע בהיות המושל מתנהג בזאת המדה מהקראו ענו ושפל, אחר שהנהגתו זאת עקר כונתו בה לצורך קיום העולם, כמו שתמצא בעניני תכסיס המלך הנבחר גם כן שלא יקרא אכזרי בכלותו אנשי הרשע המחויבים לרשעם להמיתם לבערם מן הארץ, ולא ישולל ממנו היותו נקרא רחמן ואע"פ שאינו רחמן לחייבים, אחר שתכלית רצונו שלא יעשה אחד מבני עמו דבר יגיעהו העונש עליו, וגם זה מדרכיו יתברך שנאמר עליו היותו בלתי חפץ במות הרשע כמו שנאמר: "החפץ אחפוץ וגו'" (יחזקאל י"ח, כ"ג), לפי שפרשו במיתת העולם הזה, עם צוותו להמיתו ולבלתי קחת כופר עליו, וזה כי הוא יתברך לא אל חפץ רשע ונמשך אל זה צוה לבער הרע, כן המלך הנבחר אשר נמסרה לו הנהגת העולם מאת השם לקיום הישוב רצונו לבלתי העניש פרט או כלל, ר"ל שלא יעשו בני עמו דבר יגיעם זה בסבתו, אבל בעשותם דבר יתחייבו העונש עליו, רצונו להענישם לכונת התבער הרע מן הארץ, ולא ישולל ממנו היותו נקרא רחמן על צד כונתו, כמו שנמצא גם כן בשם יתעלה היותו נקרא רחמן עם האמר עליו "הנה יום ה' בא אכזרי ועברה וחרון אף וגו'" (ישעיה י"ג, ט'), וכן בזאת המדה אחר היות המושל מחזיק בה לצורך קיום הישוב לא ישולל בה ממנו מדת הענוה אבל היא הענוה כמו שנבאר, ואל זה הצד באו בשם יתברך על דרך המשל ועל צד ההשאלה מלות יורו על הגאוה ומלות יורו על הענוה גם כן, הורו זה באמרם (מגילה ל"א.) "כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה אתה מוצא ענותנותו", ואל זה כיון ע"ה באמרו "ה' מלך גאות לבש, לבש ה' עוז התאזר, אף תיכון תבל בל תימוט" (תהילים צ"ג, א'), אשר באה השאלה איך נמשך עם לבישת השם לבוש הגאוה ענין אף תיכון תבל בל תימוט, ופרש אחד מן החכמים בדרך זה כלומר, ה' מלך- והוא המלך הגדול אשר לבשתהו הגאוה והתלבש יפה במדת הרוממות ולו יאתה המלוכה והתנשאות ורוממות, לא כשאר המתגאים אשר לו להם תאות הגאוה ובקשו להלמה ואל הלמתם, ואמר "אף תיכון תבל בל תימוט", כלומר פליאה נשגבה בגאותו יתברך אשר בה תיכון הארץ ותעמוד מבלי התמוטטות מה שאין כן בגאות התחתונים אשר הגאוה על הרוב סיבת הריסת ארץ אבל גאותו ורוממותו הוא סיבת עמידת הארץ, כאמרו גם כן "ובגאותו שחקים" (דברים ל"ג, כ"ה), וכן בהחזיק המלך בזאת המדה על צד הכונה הנזכרת הוא סיבת עמידת הארץ וקיומה, והוא צריך לזאת המדה על זה הצד צורך גדול, ואל זאת הכונה אמרו תמיד על קצת דברים שהותרו אצלו משום "מלך ביפיו תחזינה עיניך" (ישעיה ל"ג, י"ז).