חזון איש/יורה דעה/קצב
סימן קצב
[עריכה]א) בכורות י"ג א' אלא אמר רבא הא ר"א דמקשי כו' נראה דר"נ דאמר שאם פדאו פדוי נמי כר"א הוא דלרבנן דלא מקשי למה לא יפדנו לכתחילה וכדתניא לעיל תפדה מיד, אלא דר"נ סבר דמודה ר"א שאם פדאו פדוי שפטר חמור חלוק בזה מבכור אדם שהרי אסור בהנאה ושייך בו פדיון והוי כהקדש אלא לענין המצוה ילפינן מבכור אדם, ולפיכך לא מוקי הא דתניא פ"ח לאלתר כרבנן דאפי' כר"א אתיא, מיהו הא דתניא ל' יום ע"כ כר"א וכן הא דתניא מצותו ל' יום מכאן ואילך כו' כר"א, אבל ר"ש מוקי הא דל' יום אפי' כרבנן דכל ל' יום אינו עובר עליו דכל מצוה שאין לה זמן אינו עובר עליו אם דעתו לקיימה וכדדרשינן ושמרתם את המצות כו' מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה ומשמע דאינו עובר אלא משום חימוץ, והכא קבעו חכמים זמן ל' יום ומכאן ואילך עובר עליו מדרבנן א"נ כיון שאמרה תורה ואם לא תפדה וערפתו הדבר מסור לחכמים לקבוע זמן, ולפ"ז הא דאמר רבא הא ר"א כו' הוא לתרץ דברי ר"ש דהא דר"ש לפרש הברייתא היינו כרבנן וברייתא דהכא דקתני מצותו כל ל' יום כר"א, והנה לכו"ע מצותו לאלתר למאי דקיי"ל כרבנן, אלא דלר"ש עובר עליו אחר ל' וכייפינן לי' ולר"נ אין שיעור לדבר ולא כייפינן לי' אלא אם אין דעתו לקיימה, וקיי"ל כר"ש באיסורא והילכך לאחר ל' כייפינן לי' ואפשר דאם אין לו שה כופין אותו לערפו, וכ"מ ברש"י לעיל י' ב' ד"ה לפיכך, מיהו מסוגיא שם אין הכרח די"ל הוא הפסיד ממונו ש"כ ר"ל שאמרה תורה דין טריפה בזמן שאינו מקיים מצות פדי'. [עי' בכורות סי' י"ז סק"ב]. [א"ה, ועי' לעיל סי' קנ"ג סק"ה ובמה שמצוין שם, ועי' בכורות סי' י"ז סק"ד].
וזה נראה דעת הר"מ פי"ב מה"ב שכתב שמצותו תוך ל' ופודהו גם אח"כ אלא שעבר מצוה שלא להתעכב עד לאחר ל' והיינו עובר עליו דר"ש, אבל בשו"ע לא הזכיר ל' יום שמפרש דרבא פליג אדר"ש ומפרש הא דתניא ל' יום כר"א ולרבנן לא הוזכר ל' יום כלל, וק"ק למה לא מוקי ברייתא כר"א ולא תקשה לר"ש, וע"כ רבא מסברא קאמר.
והגר"א ז"ל סק"ב כ' דל"ג אלא, ורבא מתרץ דהא דאמר ר"ש דעובר עליו לאחר ל' היינו לר"א וברייתא כרבנן ומצוה לפדותו כל ל' ואחר מכאן נמי פודהו אלא שעבר מצוה בעיכובו, והנה לר"א עבר בעשה וצ"ע מנ"ל דלר"א עבר וגם בבכור אדם לא עבר בעשה ואולי ביטל מצוה בשעתה, והנה לפי' זה צ"ל דר"ש לא מפרש כר"נ דס"ל דגם לר"א מצותו כל ל' וצ"ע כיון דמקיש למה תהא מצותו לאלתר, ועוד קשה לפי' זה דאכתי הו"ל למימר לאחר מכאן עבר מצות עיכוב וזה דזמנו לפדותו גם לאחר מכאן לא איצטריך לאשמעינן והיינו דקא קשיא לי' לאחר מכאן עובר עליו מבעיא לי' וצ"ע.
שם בגמ' א"ה מכאן ואילך או פודהו או עורפו עובר עליו מבעיא לי', כ"נ דצ"ל, ור"ל דהו"ל למתני מכאן ואילך עובר עליו.
יו"ד סי' שכ"א ס"א. [א"ה, עי' לעיל סי' קנ"ג סק"ה].
ב) ב"ק ע"ח א' השתא כלאים אירבי לי' נדמה מבעיא, אין לפרש משום דכל כלאים הוא נדמה מצד האב או מצד האם, דשפיר י"ל דנדמה מצד האב לא הוי נדמה דהא מספקינן אי חוששין לזרע האב, [ומיהו י"ל דאף אם אין חוששין לזה"א, מ"מ בעצם יש לו אב והוא משונה ממנו] אלא נראה דר"ל דתערובות מין אחר בגופו פוגמו יותר מתערובות צורתו שיש בו מצורה אחרת, וכדאמר בכורות י"ב א' איזהו דמי לכלאים כו'.
שם תוד"ה השתא, וי"ל דבלא שום קרא הוי מרבינן נדמה שדומה במקצת סימנין כו' תימה דנדמה שדומה במקצת סימנין חשיב בע"מ כדאמר בכורות ג' ב' ולא איצטריך קרא למעוטי וצע"ג, אח"כ ראיתי שכבר האריך בזה הריט"א לק' מ' ב' בסוגיא דעינו אחת גדולה, והביא שכבר הקשו כן תו' תמורה כ"ד ב', עי' לק' סק"ג.
נראה דכלאים מחמורה שנתעברה מסוס ונולד פרד אינו קדוש, דאע"ג דיש בו מקצת סימנים של אם, מ"מ כלאים גרע מנדמה כולו, ואע"ג דלא שמעינן לי' אלא לענין הקרבה, הא אמרינן בסוגין דלענין בכור לא איצטריך השתא נדמה אמרת לא כו' אלמא דגם לענין דלא קדוש כלל ילפינן כלאים ק"ו מנדמה, וילפינן קדושת דמים מקדושת הגוף.
ג) בכורות י"ב א' א"כ שה שה מאי אהני, ומ"מ כלאים לא אמעיט משה שה דדוקא שחוטה וטריפה מסתבר למעוטי דאיפחת ערכה אבל כלאים הוי בע"מ ולכך איצטריך בנין אב מפסח דכתיב מן הכבשים ומן העזים ללמדנו עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה ולפסח לא איצטריך דכבר אימעט קרבנות מכלאים ובא ללמדנו לפדיון פ"ח כדאמר ב"ק ע"ח א', וכן הא דמבעיא לק' בנדמה ג"כ לא מגז"ש דשה שה אלא דלמא נדמה הוי ככלאים וכיון דאמעיט כלאים מסתבר למעט משה שה גם נדמה, וכ"ז נלמד מדברי התו' ב"ק ע"ז ב'.
ור"א דמכשיר כלאים מוקי בנין אב דרבא לטהורה שעיבורה מן הטמא וכדאמר ב"ק שם, ומסברא מרבינן נדמה מתפדה תפדה רבה.
שם תחת תחת מקדשים גמר, ושמעינן מכאן דנדמה שיש לו מקצת סימנים אימעיט בקדשים מחמת נדמה ונ"מ דאפי' ולדות קדשים לא חייל עליהו קדה"ג וכמש"כ תו' תמורה כ"ד ב' [מיהו צ"ע מנ"ל הא למה נדמה גרע מבע"מ הלא גם בבע"מ מעיקרו לא חלה עליו קדה"ג ומ"מ בולדות קדשים חשיב כתם ונעשה בע"מ ה"נ בולדות קדשים הוי כנעשה נדמה ועוד הא אפי' כלאים קדישי בולדות קדשים כדאמר תמורה י"ז א' כש"כ נדמה וכ"כ תו' זבחים קי"ד א'], דאי בקדשים הוי פסול בע"מ א"כ במעשר תיקדיש דהא בע"מ נכנס לדיר להתעשר עי' לעיל סק"ב.
ובעיין לא אפשט ואם פדה בו צריך להפריש עוד שה לאפקועי איסורי' ונותן אחד מהן לכהן, ועי' שו"ע שכ"א ס"ג, ול' הר"מ פי"ב שכ' ואם פדה פדוי לא נתפרש, ומש"כ הכ"מ טעם מפני שאינו קדושת הגוף אינו מובן, וכי זוטר איסור הנאה, ואפשר דהר"מ מפרש שויוהו רבנן ככלאים דהיינו מדרבנן, ויש לעי' ביש בו מקצת סימנים אי הוי בכלל האיבעי.
ד) בכורות י"א א' פריק לי' בשילקי בשויו, נראה דלא היה בשילקי ג' זוזי ולא אמרו ברגיא אלא כשהוא בשה בפחות משויו, וכ"כ הגר"א לגי' דידן.
שם קשיא הלכתא אהלכתא ל"ק כאן בשה כאן בשויו, כ"ה גי' הר"מ, ואין פודין בשויו בפחות מג' דינרין מחומרת חכמים, כ"כ הגר"א סי' שכ"א ס"ק י"א, ולפ"ז בשה כ"ש לכתחילה, [ואף לגי' דידן יש לפרש כן וקאי אשויו וקשיא לי' הלכתא אהלכתא דכיון דשה כ"ש כמו כן הדין נותן דשויו כ"ש ומשני אה"נ דמעיקר הדין גם בשויו בכ"ש אלא בבא לימלך מורין לי' ליתן בעין בינונית].
יש לעי' במפריש לעצמו כגון בספיקות או בנפלו לו מבית אבי אמו כהן אי צריך ג' זוזי לכתחילה, ונראה דבפחות משויו אף אם פדה אינו פדוי ואע"ג דבהקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל האי פדיון לא דמי לגמרי לקודש דבקודש נכנס לרשות הקדש דמיו אבל בפ"ח אין הפדיון אסור וכש"כ לר"ש שאין כאן איסור כלל אלא הכי קים להו לחז"ל דפדיון שויו שפיר דמי ודוקא שויו שזהו עיקר פדיון הקדש אבל לעשות אונאה ולשום דמיו בפחות, בזה לא ילפינן מהקדש וכדתנן אין פודין לא בעגל כו' ומשמע אף דיעבד, והכי מוכח י"א א' דאמר כאן בבא לימלך כאן בעושה מעצמו, אלמא דדיעבד נמי דוקא פטרוזא ולריבר"י שקל ולא סגי בכ"ש מדין שויו וכ"מ בר"מ פי"ב מה"ב שכתב בנדמה שאם פדה פדוי מכלל דכולהו דיעבד נמי לא.
יו"ד סי' שכ"א ס"ה. [א"ה, עי' בכורות סי' י"ז סקי"ג].
יו"ד סי' שכ"א ס"ז. [א"ה, עי' בכורות סי' י"ז סק"ח].
ה) נראה דמי שיש לו ב' פ"ח יכול להפריש פ"ח זה לפדיון פ"ח שני בשויו והנפדה משתער שויו כמה שוה חמור פשוט כזה, והניתן לפדיון אינו נחשב שויו רק ביני ביני שישראל הלוקח צריך ליתן שה לכהן, ודין זה בין לר"י ובין לר"ש, [מיהו למאי דאמר י"ב א' אין איסור חל ע"א ה"נ י"ל בפ"ח] ויש לעי' אם אפשר להפריש את הפ"ח עצמו בעד עצמו ולהוסיף שויו של שה, ומסתבר דאין הפ"ח אלא בדבר אחר ולא בעצמו בעד עצמו, ולפיכך אם נתן הפ"ח עצמו לכהן אין זה פדי' כלל אף אם ישלים שיווי שה, וכש"כ כשלא השלים, ולפיכך אין הכהן חייב ליקח מידו הפ"ח עצמו והא דתנן י"ב א' נתנו לכהן כו' היינו מדעתו כדאמר בגמ' והוי כנותנו במתנה לא לשם כהונה ומ"מ אין כאן איסורא דלא גרע כהן מישראל והלא רשאי ליתנו במתנה ע"מ שיפריש המקבל שה וכהא דאמר ט' ב' דרשאי לקדש בו אשה, ובבר"י הביא דמהרא"י נסתפק אי קיים מצותו, ואין הכונה מצות פדי' אלא דיש מקום לומר דיש כאן מצות נתינה שהרי הכהן מפריש שה לעצמו ויש לו כל הפ"ח והוי כעין נתינת שויו, ומ"מ י"ל כיון דאין כאן פדי' אין כאן מתנות כהונה, ובבר"י תמה על מהרא"י ולמש"כ דברי מהרא"י מכוונים מאד ואין מקום למה שפקפקו עליו.
ו) פה"ב ופדיון פ"ח חלוקין זה מזה, פה"ב חלות הפדיון תלוי בקבלת הכהן ואי אפשר להפריש ולהעמיד ביד שבט וכדתנן בכורות נ"א א' המפריש פדיון בנו ואבד כו' ואילו בפדיון פ"ח אמר שם י"א ב' דמעידני' דאפרשי' ברשותי' דכהן קאי, ולר"י דאסור בהנאה והו"ל פדיון ניחא, אבל לר"ש דאינו אלא מתנות כהונה כפה"ב למה סגי בהפרשה ומיהו גם ברה"ג סגי בהפרשה וכדתנן חולין קל"ה א' ובפה"ב ילפינן מקרא כדתנן במתנ' שם, ויש לעי' בהא דאמר ר"ש מי איכא מידי דהוא אסור ופדיונו מותר הלא לר"ש אינו פדיון כלל, ונראה דלטעמי' דר"י קמותיב.
[נ"ב, במה שכתבנו דברה"ג סגי בהפרשה, דברים שאמרתי טעות הן בידי, ברם תניא בתוספ' פ' רה"ג המפריש רה"ג ואבד חייב באחריותו ופסקו הר"מ פ"י מה' בכורים ה"ח, ופי' הכ"מ שם דילפינן מדכתיב נתינה, והא דתנן לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור, פי' המל"מ שם דצבע כל הגיזה, וכן הוא בתו' ב"ק ס"ו א', ומיהו בפדיון פ"ח דכתיב בו פדיון שפיר מתפש פדיונו אף לר"ש דהא בפה"ב וברה"ג אצטריך קרא].
יו"ד סי' שכ"א ס"ח. [א"ה, עי' בכורות סי' י"ז סק"ז].
יו"ד סי' שכ"א סי"ד. [א"ה, עי' בכורות סי' י"ז סק"א].