חזון איש/יורה דעה/קג
סימן קג
[עריכה]נדה י"ד א' נמצא על שלו כו', שבועות י"ח א' כניסה תנינא נמצא על שלו כו', נראה דעיקר מקום הספק הוא אי דיינינן כשוגג סמוך לוסתה ואין חילוק בין כניסה לפרישה דאל"ה לא הוי משני מידי דקאמר והא נמצא קתני כו' אכתי דלמא חיובא משום פרישה, וכן נראה באמת דחיובא משום פרישה דכניסה הוי לאחר שיעור וסתה וכמש"כ תו' ד"ה המשמש וה"ה נמצא על שלו אין זה בירור דהי' בשעת כניסה והנה רב אדא מפרש למתני' דארגשה ואח"כ נמצא על שלו או על שלה והלכך חייבין אפרישה, והנה מבואר בכאן דפורש בא"ח חייבת גם היא, ונראה דאפי' אם לא הגידתו שהרגישה חייב קרבן ולא חשיב אונס כיון דהוי ידיעה בעולם הוי כנתחלף לו חלב בשומן דלא חשיב אונס, והקשו בתו' דאי מיירי דארגשה א"כ בנמצא לאחר זמן למה פטורין מן הקרבן, וכתב הגרע"א בתשובה סי' ס"ב די"ל דבאמת הרגשה לא הוי רק ספק דאימא הרגשת שמש הוא ומ"מ אונס לא הוי כיון שהרגישה, ודבריו ז"ל צ"ע שהרי פשוט בסוגיא לעיל דאם אמרה לי' נטמאתי ופירש מיד בת"ח ליכא קרבן אפרישה בין בשעת וסתה בין שלא בשעת וסתה ואמאי נהי דלא פירש מספק מודאי היה פורש והוי שפיר שוגג [בס' אור שמח מהגאב"ד דווינסק הביא ד"ז מירושלמי פ"ו דתרומות יעו"ש פ"ה מא"ב ה"ו שהוכיח ג"כ מסוגיא דשבועות דרוב דמים טמאים] ועוד דקאמר בת"ח לזו ואין ת"ח לזו וחשיב לי' כידיעה בינתים, ואם איתא דלא הוי רק ספק הא קיי"ל בכריתות י"ט ב' דאין ספק ידיעה מחלקת לחטאות, ועוד אכתי תקשה סיפא דמתנ' ואח"כ מטמאה מעל"ע וא"מ את בועלה, ואמאי כיון שכבר נולד בה ספק, ועוד האי ספק דהרגשה ליהוי כספק טומאה ברה"י דיהי' כודאי וצ"ע.
ויש לעיין בטעמא דאמרה לו נטמאתי דחייבין אכניסה, דלכאורה נמצא על שלה אותיום ה"ט כיון דהדם השתא בחוץ ודאי היה בבית החיצון מקדם אבל אמרה לו נטמאתי מנ"ל דהיה בשעת כניסה, וצ"ל דמיירי מיד וקים להו לחז"ל שהיא טמאה שעה מועטת קדם שתרגיש, והא דפריך ואם איתא מצות ל"ת הוא צ"ע למש"כ לעיל דאף לכשמוקים לה בסמוך לוסתה מ"מ החיוב משום פרישה וצ"ל דמיירי דלא שהה באופן שהכניסה הוי תוך שיעור וסת אבל א"כ גם כששהתה קצת מלבדוק ליחייב משום פרישה וע"כ דלא הוי שיעור וסת אלא מפרישה דבדיקה כל שלא שהתה כלל וא"כ לעולם הכניסה הוא אחר שיעור וסת וצ"ל דכיון דהוי סמוך לוסת מוזהר בלאו אפרישה כמו אכניסה שהרי מוזהר שלא יבוא להאונס.
ג) ויש לעיין אי בדקה תוך שיעור וסת לפרישה דהוי כניסה קדם שיעור וסת א"כ יתחייבו בחטאת וא"ת, דאע"ג דהוי בהעלם אחד מ"מ כיון דחטאת בעי ידיעה בתחלה א"כ הכא כשמביא אפרישה לא נתכפר בכניסה ואילו היה נודע לו מאיסור הכניסה היה מביא חטאת אחרת [יעוין שבת ע"א ב'] א"כ השתא דלא הודע יביא א"ת, ועיין רש"י שבת ל"ה ב' בדין עשה מלאכה בשני בה"ש ובהגהת הרש"ש שם, והא דפטרינן הכא שלא בשעת וסתה אין הטעם משום טעה בדבר מצוה כמש"כ תו' פסחים ע"ב ב' דה"מ באשתו כו', ועוד דהא מבואר בסוגין דבנמצא ושלא בשעת וסתה פטור אף אפרישה, אלא טעמא משום אונס, וצ"ע מ"ש משחטה ונמצאת טריפה בסתר דלא חשיב אונס וכמש"כ תו' שם ע"ג א' ד"ה שחטו, ובאמת הרמב"ם ז"ל פסק להא דשחטו ונמצא טריפה וכבר תמה בזה בלח"מ פ"ב מה' שגגות ה"י.
ד) נ"ז ב' לעולם דארגשה כו', אין לפרש דר"ל דהרגישה ואפ"ה לאחר זמן פטורה מן הקרבן, והא דקאמר בשבועות שם והא נמצא קתני, היינו שר"א היה מפרש דע"י הרגשה הוי ודאי ולכך לא שייך לשון נמצא, אבל אם לא הוי רק ספק שייך לשון נמצא דלפ"ז צ"ל דאע"ג דהרגישה מ"מ שלא בשעת וסתה פטורין אף על הפרישה, וזה לא מסתבר כלל, ועוד דתקשה כל הני דלעיל ולכן נראה דהא דקאמר לעולם דארגישה היינו ר"ל דלעולם מטמאינן משום ראיה בהרגשה אלא שהיא לא ידעה דסברה ה"ש הוא וכ"כ הגרע"א ז"ל שם, ויש לעיין בהא דקאמר לעיל י"ב א' מהו שתבדוק לחייב חטאת ה"ד אי שלא בשעת וסתה הא מסקינן דליכא חטאת ואי בשעת וסתה תבדוק ומה בכך ומאי שייך לבו נוקפו ופורש וע"כ לאו חטאת ממש קאמר אלא איסור חטאת וכן נראה דבימי ר"א ור"ה לא היה חטאת.
ה) לאחר זמן טמאין מספק ופטורין מן הקרבן, ובגמ' אמרינן דחייבין א"ת, והנה ד"ז הוא אפי' בד' נשים דדיין שעתן, וצ"ע בטעמא דהא מלתא כיון שהוא ספק דעתה ראתה למה לא נעמידנה אחזקה ולומר דהשתא ראתה והלא בכל החזקות אין שום נפקותא בין זמן מרובה לזמן מועט אלא כל שנוכל לומר דעדיין לא נשתנה הדבר ממה שהיה יש להחזיקו כן מדין חזקה, ומאין לחז"ל האי שיעורא דלאחר זמן, גם יש לעיין אי ד"ז דוקא במצאה לאחר ששמשה או דכל ראי' מטמאה למפרע כדי שיעור שתרד והא דתנן ברפ"ק כיצד דיה שעתה כו' ופרשה וראתה כו' לאו דוקא אלא ששהתה מעט וכ"ז צריך תלמוד.
[במה שנסתפקנו אם דין אותיום דלאח"ז בלא שימשה, ברם זכור הוא לטוב שהראני שזה מבואר בהדיא בגמ' ס' ב' כל שבעלה בא"ת טהרותיה תלויות ומ"מ צ"ע אי זה ספק מן הדין או מדרבנן, שו"ר שאין כונת הספר לחלק בין שמשה ללא שמשה, אלא לחלק בין מצאה ע"י בדיקה לראתה בהרגשה, דבמצאה ע"י בדיקה יש לחוש למפרע, אבל בראתה בהרגשה י"ל השתא ראתה ואין לחוש למפרע].
ו) מסקינן דאם אשתכח מאכולת רצופה ללישנא דדחוק אימא שמש רצפה, ויש לעיין דכיון דספיקא הוא ליהוי ספק טומאה ברה"י וליהוי כודאי דהרי טעמא דלא אזלינן בהני ספיקי בתר חילוקי דרה"י ורה"ר הוא משום דהוי טומאה למפרע וכמש"כ תו' בריש מכלתין אבל האי ספיקא דמאכולת הוי ככל ספיקי דעלמא ונראה דכיון דאיכא למתלי במאכולת אין להחזיק כלל ריעותא כיון דבמקורה לא נולד לנו שום ספק והוי כממקום למקום ולפ"ז להאי לישנא דדחוק קמטהרינן לגמרי וכן משמע בפוסקים שכתבו דנקטינן לחומרא כלישנא דבדוק מיהו לפר"ח י"ל דכ"ז מיירי בנמצא על שלו ולא על שלה דאיכא רגלים לדבר דדם מאכולת הוא, מיהו בעיקר דין כתם דטהור מן התורה ואף במקום דליכא טעמא דחסרון הרגשה כמו בבדקה בעד שאינו בדוק לר"ח דטמאה מכתם דהיכא דמצאה ע"י בדיקה לר"פ טמאה מה"ת דע"י עד לא חששה בהרגשה ועוד דכשבדקה תוך שיעור וסת דחשש הראיה הוא בש"ת דטמאה בלא הרגשה דאימא ה"ש הוא, וכן בעשתה צרכיה דלר"י טמאה משום כתם כמש"כ תו' לפר"ח, שאין ריעותא שלא הרגישה דאימא המ"ר הוא, ואפ"ה לא מספקינן לטמא מן התורה כדין ספק טומאה ברה"י ע"כ צ"ל טעמא כיון דלא נולד ריעותא במקור אין להחזיק ריעותא, ובאמת לא מצאתי ראי' דאיסור נדה יהי' כאחד מפרטי דיני הטומאה לענין דנילף מסוטה לטמא ברה"י ולחייב חטאת ולטהר ברה"ר ואפשר דאיסור נדה כשאר איסורי ביאה וצ"ע, כ"ה בהדיא בתו' ב"ק י"א א' ד"ה דאין.
ז) ט"ו א' תוד"ה אמר, קדם פרישתו, עיין במפרשים, וצ"ע דמ"מ יטמא הכהן, ועוד י"ל דכונת התו' קדם שיפרוש ומוכרח דבשעת כניסה לא היה הכתם, מיהו אכתי צ"ע דיטמא משום פרישה וכדמוכח מתנ' ועוד אם הכתם בא תוך שיעור אותיום הרי הוא כנמצא תוך שיעור אותיום ובועלה טמא וצ"ע.