חזון איש/יורה דעה/צב
סימן צב
[עריכה]א) נדה ס"ח ב' מתנ' הזב והזבה כו' ובגמ' תניא כו' אבל הכא כו' אתי לאחלופי בודאי, נראה דטעמי' דר"י דאין להן אלא יום ראשון ושביעי דמעיקרא דמלתא אין לחוש לראי' כיון שהפסיקה בטהרה וכדתנן במתנ' לעיל בדקה בשחרית ומצאה טהורה כו' אלא שמפרש במצות ספירה דהיינו ידיעת הנקיות של כל יום ויום, וכל שלא נוכחו לדעת לא הושלם תנאי הספירה, אמנם חסרון הספירה של יום הטהור באמת אינו מחזירן למה שהיו קדם התחלת הספירה אלא אינו מועילן אינו מזיקן ונשארין על אופנן שהיו אתמול והשלמת הספירה אחר היום שלא נספר מועילן ומחזירן ומכשירן לטהרתן בתנאים הנצרכים בכונת התורה, והביא ר"י ראי' דאפשר בימים מפוזרים לספירה מזב שראה קרי דאע"ג דיום הזה לא נספר ואינו ראוי לספירה, מ"מ הנקיים שלפניו ושלאחריו מצטרפים, ור"א סבר דכמו דא"צ ידיעה בכל היום כמו כן א"צ ידיעה בכל יום ושפיר הוי ספירה, ור"ע סבר כר"י דלא הוי ספירה אלא בידיעה בכל יום אבל בלא ידיעה דין התורה דלא נחשב כנקי כלל ולענין לסתור בספירה יש לחשבו כראתה בו, ויש לעיין בזב שראה קרי דסתר יומו אם לא בדק ביום זה מזיבה לר"ע מהו אי סתר כלו, ונראה דסתר כלו.
ב) ור"א דפריך לר"י משום אתי לאחלופי בודאי דהיה לי' להחמיר מדרבנן שלא לחשוב גם יום ראשון אע"ג דמעיקר הדין יום ראשון שפיר נחשב לסברת ר"י, והא דקאמרו נראין דברי ר"א מדברי ר"י היינו דכיון דמודה ר"י ביום ראשון הרי שלא אמרה תורה לחוש לראי' אף בלא ידיעה א"כ מסתבר שחשבה תורה ג"כ ספירה כהאי וכר"א, ודברי ר"ע מדברי כלן שר"ע סבר שבלא ידיעה אין כאן ספירה ולא זהו הדרך שמוציאין מטומאתן ולענין הספירה יש לחשבן כבלתי נקיים.
ג) תחלתן וסופן בעינן, יש לעיין בזב שראה קרי ובדק יום ראשון ויום ח' מהו כיון דיום הראי' אינו עולה הוי יום ח' כיום ז' והוי תחלתו וסופו דסופו היינו יום שגומר תקנתן, או דלמא אין ספירה אלא בידיעת יום א' ויום ז' דאז הוי כידיעה לכל הימים שבינתיים ולא בזמן ארוך מזה.
ד) שם לא ר"י ור"ע, אע"ג דר"י סבר דחסרון ספירה אינו סותר ואינו עולה, מ"מ הכא אין להן יום ראשון דמקרי חסרון ספירה ליום ראשון כיון דלא בדקו ביום ז' דאז כל הזמן שבין הבדיקות כספורין לענין שאינן סותרין, והלכך יום הראשון שפיר בדוק ועולה אבל בלא בדקו יום ז' מקצת יום הראשון שלאחר הבדיקה הוי כחסרון ספירה לענין שאינו עולה, אבל ז"א דסתמא קתני אפילו בבדקה סוף היום וכן בדקו יום א' ויום ב' ויום ט' מודה ר"י וע"כ דבחסרון ספירה כהאי מודה לר"ע דסתר.
ה) א"ר היא היא תחלתן ע"פ שאין סופן, יש לעיין אי בעינן בדיקה ביום ח' קדם טבילה ומודה רב דאין ספירה אלא אם הימים בין שתי בדיקות אחת בתחלתן ואחת בסופן אלא דס"ל דספירה לחוד וידיעה לחוד ולא אכפת לן אם ידיעת נקיותן יודע ממחרת הספירה וסוף סוף יודע לו שעברו ז' נקיים אבל ע"י חזקת הפרשת טהרה לא מקרי ספירה או דלמא אע"ג דטבלה ביום ז' ובדקה ביום ח' ואגלאי מלתא דספורין מעליא הוו, ואפשר דהא דנקט בדקה ביום ח' משום דר"ח ולרב אפי' בלא בדקה כלל בסופן ואפי' בדקה ביום ח' ומצאה טמאה כבר נשלם ספירתה ביום ז' והוי כבדקה ז' ומצאה טהורה וראתה בח' דאפי' לא טבלה אינה סותרת וכמש"כ תו' ל"ו א' ד"ה שבוע.
ו) ונראה דלרב א"צ כלל בדיקת ח', מדפריך לרב מברייתא דטעה והא התם דלא הוי כלל הפסק טהרה ואפ"ה סגי בבדיקה שבודקת עתה לפנינו אם הוא יום ז' וסגי בסופן וכש"כ כשבדקה בתחלתן דא"צ כלל בדיקת ח', ונראה דה"ה כשלא בדקה לא בא' ולא בז' רק בהפסק טהרה לחוד סגי לרב מדאורייתא, דאם נימא דתחלתו או סופו בעינן מדאורייתא ואע"ג שהיו טהורין בעצם מ"מ כל שאין ספורין לפנינו ע"י בדיקה לא בתחלתן ולא בסופן אין כאן ספירה ולא טהרה התורה בז' הנקיים האלו, א"כ לעולם לא יועיל בדיקת סופן בלא הפסק טהרה דלא שייך בדיקת סופן אלא כשהיא בחזקת טהרה בעצמותה וכבר ידענו שעברו ז' ימים נקיים ואז הוסיפה התורה בפרטי מצות ספירה אבל כל שלא הפרישה בטהרה ואין כאן כלל נקיים ידועים ואם איתא דטמאתן התורה אף שיצאו נקיים עד שיבדקו פ"א ויראו את הנקיים אין כאן ראיית נקיים עד שידעו שזהו יום השביעי ע"י חזקת טהרה אבל בלא הפרשה אין כאן יום ז' ידוע ואין כאן בדיקה כלל, והנה פשוטו של מקרא דצריך ספירת ז' ימים ושלמים מעל"ע והיינו שצריך שתדע שמתחלת ליל הראשון לא ראתה, אלא די"ל דהויות הדבר בעצם גורם הדין ולא הידיעה, אבל כל שנימא דאין הדין תלוי בהויות הדבר בעצמותו אלא בידיעה, כל שלא נודע מתחלת ליל ראשון אין כאן ידיעה.
ז) ומדפריך לרב מברייתא דטועה ע"כ דלרב תו א"צ כל בדיקה בתנאי הטהרה, והלכך יש לחוש שעברו ז' נקיים ואיכא מצות טבילה בזמנה, אבל הפוסקים ז"ל כתבו דתחלה או סוף בעינן ולא מהני הפרשת טהרה ובדיקת ח' ונראה דאינו אלא מדרבנן ומדאורייתא בהפרשת טהרה לחוד סגי, ועיין בתוספי הרא"ש ז"ל בסוגין דהקשה מאי פריך לרב הא הפסק טהרה בעי, ותירץ דאינו אלא מדרבנן, ונראה לפרש דמדרבנן צריך פסיקת טהרה ותחלתן או סופן אבל מדאורייתא תלוי בהויות הנקיים אף שלא הפסיקה ולא בדקה, עוד תירץ דחיישינן דלמא הפסיקה, ולפ"ז י"ל דמדאורייתא בעינן תחלתן או סופן.
ח) והיה נראה לפרש הא דבעינן תחלתן או סופן היינו דלא מהני הפרשת טהרה לחוד בלא בדיקה אבל בדקה בח' קדם טבילה שפיר דמי דיום ח' נידון כז' ואי משום דיום ב' דהוא יום א' לא היה לו הפסק טהרה מ"מ הפרשת טהרה דיום ראשון מהני וכדאמרינן אין לה אלא יום ח' ויום ח' מיהא אית לה אע"ג דלא הפרישה בטהרה ביום האתמול אלא ז' ימים קדם, אמנם מבואר בשו"ע סי' קצ"ו דבדיקת יום ח' לא מהני ומשלמת ו' ימים וצ"ל הטעם דכיון דצריך בדיקה אחת תוך ז' וכבר נתבאר דאין שייך בדיקה בלא הפרשת טהרה ובדיקת הפרשת טהרה הוא מעיקר פירוש הקרא וספרה לה, והלכך שפיר י"ל דכמו דצריך לר"ח ב' בדיקות בז' הימים אחת בתחלתן ואחת בסופן ה"נ לרב צריך בדיקה אחת תוך ז' של אחר יום הפסקת טהרה ואם בדקה אח"כ לא מהני למיהוי כסופן אבל לתחלתן עולה אע"ג דנתרחק מיום הפרשתה, וטעמא דמלתא דסופן צריך להחזיק הטהרה למפרע ואינו אלא ע"י בדיקת ההפרשה ולכן אינו מועיל רק תוך ז' אבל תחלתו מחזיק על להבא וגם ההפרשה הוא אלהבא לכן לא אכפת לן בהרחקתן ומסתברא דאינו אלא מדרבנן, ונראה דאם הפרישה בטהרה והיה בדעתה שלא למנות יום המחר רק התחילה למנות ביום שלאחריו ולא בדקה עד יום ח' שהוא יום ז' למנינה זהו דינא המבואר בשו"ע לא בדקה עד יום ח' דהיינו יום ח' מיום שלאחר יום ההפרשה ואין כאן תנאי שתהי' בדעתה למנותו ובסדרי טהרה לא כתב כן וצ"ע.
ט) ס"ט א' תוד"ה שבעה, ביאור דבריהם כיון דתחלת יום ז' עולה למנין ז' שהרי טובלת מיד א"כ בדין שיהא הבדיקה בשעת עמוד השחר, ולפ"ז הכא בטועה אין כאן לא תחלתן ולא סופן דמה שתבדוק עתה לפנינו לאו כלום הוא, והוקשה להם דנהי דסופו קמתרץ בספרה מ"מ מוכח מרישא דטובלת לזיבתה דלא בעינן ספורין בפנינו דאלא"ה נהי דהיה לה יום טהור מ"מ לא סלקה לה לשמירה, ותירצו דבזבה קטנה לכו"ע א"צ ספירה לפנינו ועוד דסוף סוף סגי לה כו' צ"ע נהי דבדיקה בסוף היום מהני והלכך בזבה קטנה שפיר הוי תחלתו וסופו מ"מ הכא בלא הפרישה בטהרה אין כאן בדיקה וכמש"כ לעיל ומסתברא דזבה קטנה לא בעיא ספורין בפנינו לכו"ע.
י) וענין הבדיקה שהוזכר במתנ' להסוברים דשלא בהרגשה אינו סותר י"ל דהאי בדיקה היינו שימת לב להרגשה ולאפוקי אם לא היה בדעתה לטהר עצמה דאז לא רמיא עליה למדכר ומתנ' מתפרש הכי שבדקו עצמן יום ראשון היינו שביום א' הי' בדעתן לטהר ואילו הרגישו הוי רמיא עליהו וזהו עיקר שמירת טהרה ואח"כ הסיחו מדעתן לטהר עצמן עד יום ז' ולר"א די בשמירת יום ראשון וכן בשוטה וחרשת שפקחות מתקנות אותן שייך פלוגתא דר"א ור"י אבל בפקחין שדעתן להטהר ומשמרין כל ז' זהו מה"ת בדיקה ושימור מעליא לכו"ע, אלא דמדרבנן שטמאו שלא בהרגשה שוב הדרו כולי עלמא לדין חרשת שפקחות מתקנות אותה, ואפשר דמה"ת בעינן בדיקה כל שבעת ספירתן הסיחו דעתן מלטהר ודוקא בבדיקה סגי להחזיק בטהרה אלשעבר ולהבא אבל לא בשימת לב להרגשה, אבל כל שדעתן עליהן כל ז' הוי כבדוקה כל ז' מה"ת, ולפ"ז צריך לומר דקים להו לחז"ל ב' ענינים בענין הספירה דמרבינן מתורת קטן וקטנה וע"כ ספירתן ע"י אחרים בבדוקה ובגדולים היינו שמירת ההרגשה ואפי' אם עיקר פי' הספירה היינו בדיקה אחרי שכולל ספירת הקטנים מ"מ בגדולים ששמרו כל ז' לא גרע מבדיקה דמה לי חוש הראות ומה לי חוש ההרגש סוף סוף בדקו ומצאו טהורין, אבל לפ"ז אין מקום לחלק לענין שיעכב היסח הדעת בין הבדיקות שע"י הרגשה אף שאינו מעכב בין הבדיקות הראיית וצ"ע.
יא) ונראה דלכו"ע דינא דמתנ' בבדקו יום א' ויום ז' היינו גם בחרשת שפקחות מתקנות אותה, וכן בהסיחה דעתה מלטהר, שהרי אין היסח הדעת גורם שתפתח מעינה יותר מאילו לא הסיחה דעתה, ולמאי דקיי"ל כר"א שפיר הוי ספורין אבל בס' מע"צ הובא בס"ט סי' קצ"ו כתב דכל שהסיחה דעתה מספירה חיישינן דלמא ראתה וצ"ע, ומש"כ עוד דאין כאן ספירה ובאר בס"ט דהיינו למאי דאיתא בשו"ע להחמיר דתחלתו וסופו בעינן, נראה דלר"א א"צ ספירה יום ביומו אפי' למ"ד תחלתו וסופו בעינן אלא עומד ביום השביעי וחושב את מנינו ועומד עליו שעברו עלי' ז' ימים טהורין אלא שאינו עומד על בירור ז' טהורין אלא בבדוקה תחלה וסוף, ולדברי הגאונים ז"ל בחו"ש שפקחות מתקנות צריך שיכוונו בכל יום שיהי' יום לספירה ואם לא כיונו אין כאן ספירה לר"א למ"ד תחלתו וסופו בעינן אף שבדקו יום א' ויום ז' ולא משמע כן וצ"ע.
יב) ס"ט א' תוד"ה ז' כו', לא היה תקנה כו' דספירת לילה כו', ענין ספירת לילה עיקרו בהא דאין טובלין בליל ז' אלא ביום ז' ואע"ג דמקצת היום עולה מ"מ בעינן מקצת היום ולא מקצת המעל"ע וע"כ דפי' הקרא ימים ולא לילות ומזה למדו רבותינו בעלי התו' דענין הבדיקה שהוא פי' הספירה צריך נמי ביום אבל י"ל דענין הבדיקה שהוא לברר הטהרה צריך לידון אחר דין עצם הטהורין שראית לילה סותרת ואין היום עולה שזה נידון לענין מעל"ע וה"ה הבדיקות צריך בכל ז' המעל"ע בין ביום ובין בלילה וכן לר"א במעל"ע הא' והז', ודברי התו' י"ל דנסתפקו בזה ואם הבדיקה צריך ביום דוקא א"כ בדין שיהא בתחלת היום שזהו עיקר הספירה שהרי אין אמצע היום עולה לספירה וכמש"כ תו' פסחים פ"א וכתבו דא"כ אין תקנה וע"כ דלא בעינן בתחלת היום וא"כ י"ל דגם לילה מהני דלענין בדיקה נידון אחר מעל"ע, אבל פשט דבריהם נראה דהבדיקה צריך ביום דוקא כיון דהבדיקה הוא פי' הספירה וספירה דקרא היינו הימים, ונראה דלר"א נמי דלא בעינן ספירת היום ביומו וכמש"כ לעיל, מ"מ כיון דאין עומדין על חשבון טהרתן אלא בבדיקה תחלה וסוף בהמנין המוזכר בקרא וכיון שפירוש הקרא הוא ימים ולא לילות בעינן בדיקה ביום הא' שהוא תחלת המנין המוזכר וביום ז', וכן למ"ד תחלתן או סופן י"ל דבעינן ביום דוקא, אבל למ"ד בתחלתן סגי את"ל דמ"מ בעינן בדיקת ח' וכמש"נ לעיל סק"ה מ"מ מהני בדיקת לילה, והנה כל הפוסקים לא הזכירו דין בדיקת לילה, ואין סברא לומר דסמכו על שהזכירו לשון יום דבהרבה מקומות פירושו מעל"ע ולא היו סותמין באיסור כרת ומשמע דס"ל דלענין זה נידון במעל"ע, וכש"כ למאי שנתבאר לעיל סק"ז די"ל דלרב א"צ כלל מעיקר הדין בדיקה אלא ידיעה דמהני בדיקת לילה, וצ"ע.
יג) פסחים פ"א אלא לר"י זבה גמורה המ"ל כו' בשופעת אב"א כו' שראתה כל שני ביה"ש, לכאורה נראה דהא דקאמר ר"י מכאן ולהבא היא מטמאה היינו טעמי' דכיון דמקצת היום ככלו לא הוי ראיות רצופות כגון אם ראתה ביום א' כיון שהעריב שמש יום א' כבר כלה יום א' והתחיל יום שני ונמצא דב' ימים מפסיקין בין הראיות ולכן אין צירוף ימים אלא כשראתה בתחלת הלילה, ואין זה ענין לספירה דבעינן ביום דהכא לענין אי מקרי רצופין או מפוזרות ובזה נידון אחר מעל"ע לכו"ע וכן לענין מקצת היום היינו מקצת המעל"ע, ונראה דלר"י ה"ה בזב שראה ב' ראיות בב' ימים אינן מצטרפין אלא אם ראה אותן בתחלת הלילה על אופן שמצטרפין בזבה דהא עיקר דין זב בימים ילפינן בב"ק כ"ד א' מהיקשא דזכר לנקבה ואי לאו היקשא הו"א דלא הוי רצופין אלא ברואה ביום א' ויליף לן היקשא דבאופן דהוי רצופין בזבה הוי נמי רצופין בזב, וא"כ לר"י דצירוף ראיות הזבות אינן ברואה באמצעי הימים רק בתחלתן זהו גם דין הזב שהוקש להן.
יד) שם אלא לר"י זבה גמורה המ"ל כו', לכאורה נראה דמודה ר"י דכל שראתה בב' ימים רצופין הוי רצופין לענין עיקר דין הראיות אלא לענין דין שימור יום כנגד יום אמרינן מקצת היום ככלו, אבל קשה הלא מצינו בזב דלעולם מטמא מכאן ולהבא והזמן שבין הראיות טהורה ומ"מ מצטרף ולמה לא יצטרפו בזבה אחר שכבר נטהרה ביום השימור וראתה אח"כ כיון דסוף סוף ראתה ב' ימים רצופין, אבל לפי המבואר בס"ק הקודם ניחא דדין שימור ודין צירוף הימים אחד הוא דכיון דאמרינן מקצת היום ככלו לענין שאין הראיות מצטרפות שפיר י"ל דמקצת היום יעלה לשימור, אבל אם לענין צירוף הימים ל"א מקצת היום ככלו ודאי דלא הוי שימור דעיקר פירוש השימור הוא השימור העת שלא תוכל לבאו אחריו לצירוף טומאה החמורה.
טו) ולפ"ז נראה דשפיר י"ל לר"י דשימור ביממא בעינן ומ"מ בראתה בלילות לא הויא זבה גמורה כיון דלא ראתה בתחלת הלילה אמרינן מקצת היום ככלו ולא הוי צירוף ראיות שלענין זה נידון בימים מעל"ע, והא דלענין שימור בעינן יום היינו ענין אחר שהתורה טמאתה עד שיעבור עליה מקצת יום טהור והלכך אם ראתה בליל א' וצריכה שימור יום ב' וכשראתה ליל ב' נהי דאין הראיה מצטרפת עם הראשונה מ"מ יום ב' לא סלקה לה לשימור שהרי יום ב' הוא טמא מחמת ראיית לילו וצריכה לשמור יום ג' וכן אם ראתה ליל ג' צריכה לשמור ליום ד' ואם לא ראתה ליל ד' מקצת יום ד' עולה לה לשימור לכל ג' ראיותיה.
טז) והנה אם ראתה בתחלת הלילות בדין הוא שתצטרף לר"י דאין כאן הפסקת ימים בין הראיות, אבל יש לעיין בראתה בסוף הימים אי מצטרפת די"ל בראתה בסוף יום א' דכיון שנכנסה תחלת ליל ב' כבר הפסיק יום ב' בין הראיות ואין הראי' שאח"כ מצטרפת או דלמא דוקא בהפסיקה קדם סוף היום אמרינן ביציאתו נגמר יום אחד ובכניסת יום שלאחריו הותחל השני ומקצת היום ככלו ושוב אין הראיות מצטרפות, אבל בהשלים הראשון בטומאה שפיר הוי יום שלאחריו יום הסמוך לענין צירוף, ואי סוף היום לא מהני צ"ל דלא הוי ודאי זבה עד שתראה כל ביה"ש ותכנס בראיתה בתחלת הלילה, ואם סוף היום מהני בביה"ש לחוד סגי, וכשתאמר דסוף היום לא מהני ומיירי הכא בראתה בתחלת הלילה א"צ ג' ביה"ש אלא יום א' וביה"ש וביה"ש דיום ב' והיינו גם תחלת ליל ג' ואיכא ג' ראיות.
יז) אבל בתו' פי' דדוקא סוף היום בטומאה מהני אבל לא תחלת הלילה, דכיון דאיכא מקצת סוף היום בטהרה אמרינן דביציאתו כבר נגמר יום טהור ואין הראי' של אח"כ מצטרפת דהוי כיום שלישי, ודעתם ז"ל דשימור וצירוף דין אחד להם, דענין השימור הוא עת שתעבור שלא יצטרפו עוד הראיות לטומאה חמורה, והלכך בדין הוא כל שהופסק בסוף היום ר"ל מעל"ע ובין שהופסק בתחלתו שוב לא יצטרפו, אבל אחרי שאמרה תורה דשימור ביממא ה"ה שאין תחלת הלילה מפסקת וקם הדין דבראתה בסוף היום עד תחלת הלילה אין עולה לה שימור עד שהאיר היום למחר, ואם ראתה בלילה או בתחלת היום מצטרפין ב' הראיות, ואם כל המעל"ע והפסיקה קדם סוף היום שוב אין ראית לילה מצטרפת וסוף היום עולה גם לשימור, ולפ"ז לא הויא זבה ודאית בראתה ביה"ש אלא כשהתחילה לראות בסוף היום ונכנסה בתחלת הלילה, דאם התחילה ביום והשלימה עד הלילה יש להסתפק בביה"ש דלמא כלו מן היום והוי תחלת הלילות בטהרה וסלקא תחלת היום לשימור, וכן אם התחילה בתחלת ביה"ש והמשיכה בתחלת הלילות יש להסתפק דלמא ביה"ש ליליא הוא והוי סוף היום בטהרה, ומיהו בשני ביה"ש סגי לפ"ז, אלא משום דלא פסיקא לי' דראי' שני' המשיכה בלילה דלא בעינן אלא שתראה בסוף היום וראי' שלישית תהי' בלילה, וזה שכתבו תו' דתלתא יומא ל"ד דלא מש"ל שתועיל ראי' שלישית בביה"ש אלא כשהמשיכה ראי' שלפניה בלילה וא"כ בשני ביה"ש סגי וע"כ מיירי דבראי' שני' לא המשיכה בלילה וא"כ לא מהני ביה"ש השלישי אלא ר"ל בראיית ביה"ש מש"ל ג' ראיות, ומיירי או שהמשיכה ראי' שני' בלילה או שהפסיקה עם תחלת הלילה וראתה אח"כ בלילה וזהו כפי' מהרש"א בתו', ולפי' הרש"ל אין סוף היום עולה אלא בטהרה בסוף היום וטהרה בתחלת הלילה אבל ברואה בתחלת הלילה אין סוף היום עולה, ולפ"ז בביה"ש ותחלת הלילה סגי להיות זבה ודאית.
יח) אמנם יש לעיין בדין הזב, דלכאורה כיון דימים בזב לא כתיבי וילפינן מזבה כדאמרינן בב"ק כ"ד, א"כ לר"י צריך ראיות בסוף היום ובתחלת הלילה ואלא"ה לא מצטרפי אבל בהדיא מבואר בתו' שבת ל"ד ב' ד"ה ור"י, לפי שפי' שם התוספתא דלר"י מצטרף ראית יום ג' לקרבן אף שהפסיק תחלת היום וסוף היום, ועיי"ש בפי' ר"ח שהובאה תוספתא זו באריכות, וע"כ צ"ל דזב שאני, והא דיליף זב מזבה לימים, י"ל דהיינו לטמא בראי' א' שיש בה ב' ימים, וכן בב' ראיות שיש בהן ג' ימים לענין קרבן, אבל לענין צירוף כל שהן בג' מעל"ע רצופין מצטרפין וצ"ע, והא דאמר במכלתין לעיל נ"ג לר"י לראי' מרובה חוששת והיינו אע"ג דבדקה כל ביה"ש דחיישינן לג' ראיות בג' ימים דבבדיקת ביה"ש נראה דהוי בדיקת סוף היום ובתחלת הלילה ג"כ, צ"ל דהיינו מדרבנן דכי היכי דמטמא ר"י למפרע מדרבנן ה"נ הויא זבה מדרבנן.
יט) ונראה דטעמיהו דרבנן דפליגי אר"י אע"ג דסברי ג"כ מקצת היום ככלו שהרי שומרת יום טובלת ביום וכן זבה ביום השביעי, ה"ט דלא הוי יום נקי אלא בנקיותו כל מעל"ע, ואז כל חלק ממנו חשיב מקצת יום נקי, אבל כל שאירע בו טומאה אין כאן אפי' מקצת יום והלכך טובלת ביום ותולין לה אם יצא בטהרה אשתכח דהוי מקצת יום קדם טבילה ושפיר טבלה, ואם ראתה אח"כ אשתכח דלא הוי מקצת יום, ויש לעיין בקרי דסתר יומו אי הוי ג"כ הטעם דכל יום הראי' הוא יום מקולקל אף מקצתו שקדם הראי' או דבאמת חלק היום של קדם הראי' שפיר ראוי לספירה אלא דלא אמרינן באמצע מקצת היום ככלו, ולפ"ז קרי בז' אינו סותר, וזה דעת הרא"ש ז"ל פ"ד ה"א במכלתין יעו"ש, ואפשר דכונת הרא"ש דלא נאמר דין קרי שמקלקל יומו שאינו ראוי לספירה עוד, אלא כשאירע בו טרם כלותו ספירתו, אבל אח"כ אינו גורם שום קלקול, וכיון שלא ראה זוב אשתכח דגמר מנינו היה בתחלת היום וראית הקרי לאחר כלות הספירה, אבל גם בימים האמצעיים אמרינן מקצת היום ככולו.
כ) למ"ד בעינן ספורין בפנינו, י"ל דפי' וספרה היינו דרישה על ידיעת הטהרה בכל יום, וזהו ענין ספירה בכל יום וזהו תנאי הטהרה, ויותר נראה דאין כאן תנאי הטהרה בספירת יום ביומו אלא עומדת ביום השביעי וסופרת כל הימים שעלו בידה אלא שאין עולין בידה ז' ימים כאלו אלא בבדיקה בכל יום, ונפקא מינה שא"צ לדעת מנינן ולא מחשבה להטהר אלא שימת לב לנקיותן בלבד, ועיין בס"ק י"ב לענין בדיקה בלילה, והנה מקום הספק בזה די"ל דהבדיקה צריך בז' העתים העולים לספירה, ולפ"ז אם בימים האמצעיים ג"כ אמרינן מקצת היום ככלו א"כ צריך הבדיקות בתחלת היום דוקא, ולכו"ע בדיקת השביעי צריכה בתחלת היום דוקא, ואחרי שהכריעו התו' דבדיקת יום השביעי מהני [שהרי עיקר דבריהם דבשומרת יום לא בעינן תחלת היום וזה דומה לזבה בשביעי] שאינו ענין כלל לספירה שהרי אין קרי סותרו וע"כ דהבדיקה צריכה להיות בז' העתים שזיבה סותרת בהן וכ"ש דמהני בדיקת לילה, והאומר דבדיקת לילה לא מהני צריך לומר לא משום דאין ספירת לילה חשיבא הוי חסרון בהבדיקה, אלא שפי' הקרא הוא ספירת הימים ובכלל הזה הבדיקה.
כא) ובעיקר דין הבדיקה היכא דהיא מה"ת כגון בחרשת שפקחות מתקנות אותה, נראה דענין הבדיקה היינו ידיעה חושיית שנסתם המעיין ומשום שדרך הראי' להיות מופסקת מעט, והלכך אין ראי' מקינוח שהופסק המעיין, אבל ע"י בדיקה מתברר סתימת המעיין, שכל שמעיינה פתוח עומד טיפת הדם בפיה וע"י הדחיקה יוצא, והלכך בין בנדה ובין בזבה לא סגי מה"ת בקינוח בהפסק טהרה, ומיהו נראה דכל בדיקה שהיא על אופן המברר את סתימת המעיין לפי דרך רוב הרואות שמוצאין על העד כל עוד שמעיינן פתוח הוי בדיקה מה"ת, ודין חו"ס שאמרו חכמים הוא מדבריהם שהגבילו את הדבר, ואפשר שאין הכונה רק לבדיקה מעליתא המעיד על סתימת המעיין ולא על הפסקתו לשעה, הרי מצינו שהקטנה מביאין עלה קרבן על זיבתה אף שאין בה בדיקת חו"ס וכמש"כ האחרונים ז"ל, וכן בדיקת הזב דלא שייך חו"ס, וע"כ דצריך בדיקת זמן ארוך קצת באופן שאין לחוש שהפסקתו הוא רק עתיית ולפי שעה, ונראה דגם בנדה וזבה מהני מה"ת קינוח כמה פעמים סמוכות, קצרו של דבר שהתורה לא נתנה בזה גדרים בענין הבדיקה אלא לעמוד על ידיעת הדבר ע"פ המובן, ונראה דלמ"ד ספורין מה"ת בעינן, צריך בכל יום בדיקה כהאי המבררת סתימת המעיין אע"ג דהיא בחזקת טהורה מעיקר הדין, וכן לר"ח אליבא דר"א דתחלתן וסופן בעינן, וה"ה לרב צריך בדיקה בתחלתן או בסופן בדיוכמש"נ לעיל.
כב) ונראה דחרשת שלא בדקוה עד אחרי עבור ימים שדרך רוב הנשים שפוסקות, טובלין אותה בחזקת טהורה בלא בדיקה, וכמו שהביא הז"י ראי' ברורה מסוגיא דלעיל ט"ו אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה כו' אע"ג דאין כאן הפסק טהרה, והגרע"א ז"ל בתשובותיו סי' [ס'] השיב משום שהכא לא ראתה בודאי אלא מכח חזקה של וסתות, וצ"ע דמ"מ מוכרח דרוב גמור הוא ולמה לא נסמוך בודאי ראתה, ומיהו לא שייך סברא זו אלא ביש לה וסת וראתה בשעת וסתה, אבל אשה שאין לה וסת או שראתה שלא בשעת וסתה, או שראתה בשעת וסתה והמשיכה ראיתה יותר מהרגיל אז צריך בדיקה, ומסוגיא דלעיל ס"ח א' שהקשו הס"ט והגרע"א לדברי הז"י, דמבואר דצריך הפרשת טהרה, נראה דביה"ש לא הפרישה היינו שלא עמדה על טהרתה הדרוש לה, ומיירי באופן שהיתה צריכה בדיקה, כגון שלא בשעת וסת או המשיכה ראיתה יותר מהרגיל, ואפשר דהלכך נקט בדקה בז' ומצאה טמאה, אבל יש לה וסת וסומכת על דרך הוסתות מקרי הפרישה ביה"ש ואין זה בכלל המסופר במתנ', עכ"פ למדנו מדברי הגרע"א בחרשת שיש לה וסת ועבר זמן וסתה א"צ הפרשת טהרה לאחר הוסת אפי' למ"ד וסתות דאוריתא.
כג) והנה מיהו אף לדברי הז"י י"ל דמ"מ מדרבנן צריכה הפרשת טהרה, וגם י"ל כיון דכל נשים ספק זבות ובראית זיבה לא שייך סברא זו.
כד) והנה בנידון הטבעת שהאריכו האחרונים ז"ל ובתשובת רעק"א סי', הנה לענין דין התורה ע"פ המבואר לעיל י"ל א) דסמכינן גם בהפסקת טהרה על הרגשה, ב) סברת הז"י דסמכינן על רוב ההפסקות ביש לה וסת וראתה בשעת וסתה ולא המשיכה יותר מהרגלה, ג) י"ל דסמכינן על בדיקה ארוכה או בדיקת כמה פעמים כמו חו"ס, ד) י"ל דעיקר פי' חו"ס היינו בדיקה יפה ע"י דחיקה המבררת שנסתם המעיין ושבה לבריאותה ואינו הרגעת הזלת הדם לפי שעה וזה לא יעכב הטבעת, אמנם הגרע"א ז"ל לא סמך על כל האמור רק הורה שבדיקת הפסק טהרה יהי' בפי המקור ואז א"צ בדיקת חו"ס דכל הבדיקות המבוארות בפוסקים לא יגיעו עד פה המקור.
כה) ודברי הגאון ז"ל הוא לפי המבואר שם דבדיקת חו"ס הוא לדעת שאין הדם מוגר עתה דרך הסדקין, ויש לעיין הלא ע"כ נתמעט הדם שהרי היה שותת בחלל הפרוזדור ויחדל ואפ"ה חיישינן דנהי דנתמעט אבל עדיין לא הופסק והוא שותת מעט בסדקי דופן הפרוזדור, א"כ מה מהני בדיקת חו"ס כל שלא בדקה בפי המקור, דלמא עדיין שותת מעט ולאחר סילוק ידיה יבוא גם לבית החיצון, והלא העיקר צריך לדעת שכבר פסק חולי האורח שדרכו להביא הדם, ולפי האמור לעיל שענין חו"ס הגבילו חכמים לדעת שכבר פסק האורח שכל זמן שהוא שולט עליה ימצא טיפתה ע"י בדיקת חו"ס, י"ל דקינוח בפי המקור לא יועיל, אמנם נראה דבדיקת הגרע"א כוללת חו"ס לפי המבואר דעיקר הכונה הוא בדיקה יפה.
כו) ובענין שאר הבדיקות שלאחר הפסק טהרה יש להקל עוד שאינן כלל מה"ת וכמש"נ לעיל והגרע"א הקיל ע"פ דעת הרמב"ן שא"צ בכל הבדיקות חו"ס, וטעמי' נראה דאפי' לר"ע דהצריכה תורה ידיעה חושיית, מ"מ די בקינוח ואין לחוש להרגעת השעה שהרי בעצם היא בחזקת טהרה.
כז) והנה מאי דפסיקא להו לכמה אחרונים ז"ל דפי המקור הוא לפנים מבין השניים, הח"ס ז"ל בתשובה סי' כתב ע"פ דברי הר"מ וע"פ חכמי הנתוח שאינו כן, אלא בין השניים הוא פי המקור ובין השניים הוא סופו של פרוזדור וראשו של מקור והוא המעבר מפרוזדור למקור שממנו ולפנים מקור וממנו לחוץ פרוזדור, והוא הוא המקום שמתרחב ונפתח בשעה שהמקור מוציא וחוזר ונסתם, ולפי דבריו אין מקום לדברי הגרע"א ז"ל שהרי המחבר הצריך בדיקה בכל בית החיצון והיינו עד פי המקור ממש ואפ"ה הצריך חו"ס.
כח) והנה ע"פ דבריו ניחא דהרגשת פה"מ היינו הוציא לבית החיצון, ולדברי האחרונים ז"ל צ"ל שהוא תנאי אם יצא בהרגשה יטמא כשיוצא לחוץ, וכן ברואה בשפופרת לא נתבאר אם תלוי ביציאה מן המקור או ביציאה לבית החיצון, ולדברי הח"ס ז"ל היא היא, איברא ראיותיו ז"ל צ"ע, שמלשון הר"מ אין הכרע כלל, ואדרבה ממה שכתב ואינו מגיע עד ראשו שבפנים אלא סמוך לו מעט לפי האצבעות, מבואר שמבין השניים ולפנים עדיין פרוזדור וכמו שפי' כן בפשיטות הגרע"א בתשובה שם, ולדברי הח"ס ז"ל צ"ל דבין השניים עצמו נקרא פרוזדור אף שלענין דינא בין השניים כלפנים, והח"ס ז"ל כתב לפרש שם לשון הר"מ, אבל קשה לעמוד על דבריו שמפרש שכנוי ראשו קאי על המקור ושמבפנים היינו התחלת פנים המקור ר"ל חללו יעו"ש ובלשון הר"מ וצ"ע, ומדברי המנתחים אין ראי' כלל שלא הביאו את תלתלי הבשר [כן הוא פרש"י על בין השניים] שהזכירו חז"ל, שאין להם שום ערך בידיעתם, וחז"ל נקטו הדבר רק לסימנא, ואין בין השניים גורם את הדין, אלא כל שהוא עמוק יותר הוא יוצא מתורת החיצון לדין בלוע, ובאותו מקום העומק של בין השניים נגבל החיצון והפנימי, ושפיר י"ל דקושטא הוא דאיכא שם בפרוזדור תלתלי בשר סמוך לסופו שהוא פי המקור, ולעולם מעבר הפרוזדור למקור הוא מבין השניים ולפנים, ולדברי הח"ס ז"ל קשה לכאורה דל"ל להזכיר גבול בביה"ח, הלא כיון שיצא מן המקור הוא מטמא ובפנים המקור פשיטא דאינו מטמא, ומ"מ מדלא הזכיר הר"מ פי' על בין השניים וכמו שפרש"י נראה יותר דהוא פתח המקור וא"צ לפרשו שכינויו מובן וצ"ע.
כט) בענין הוסתות נתבאר [לעיל סי' פ'] לפרש דמ"ד וסתות דאוריתא היינו שהצריכה תורה ראי' או ידיעה חושית בשעת הוסת וכמו בז' הנקיים לר"ע וזה הללמ"מ, והנה נראה לר"ע בהפסיקה בטהרה ובא בעלה מן הדרך לאחר שהיה שהות לספור ז' ולטבול דמותר בלא שאלה [להני דסברי אפי' בודאי] ואין שייך דין התורה אלא על עיקר הטהרה, אבל כשאנו דנין אמתת הדבר אם מצאת עצמה טהורה בבדיקתה שפיר יש לו דין כל החזקות, ולפ"ז צ"ע גם בוסתות שאם מה"ת אין לחוש לוסת ולהעמידה בחזקת טהרה היה בדין לומר שמצאת עצמה טהורה בבדיקה וצ"ע, ובלא"ה עדיין לא עמדנו על בירור דין הוסתות שהרי איך יתכן לבלי לחוש לוסת ולא לעונה בינונית [שזה קל מוסת כמבואר ט"ז א' וברש"י] ולטהר את הכל ולכאורה הוא רוב גמור לטמא וצ"ע.
ל) מ"ב א' רש"י ד"ה טומאה כו', דאי משום ראי' כו', דברים אלו הוא אליבא דאביי דבלוע הוא ואפ"ה בראי' התורה ריבתה לטמא וכמש"כ תו' דפירוקא דר"ז כאביי, מיהו לפ"ז יש לעיין דהא רב תלי הדבר בעקירה קדם טבילה וע"כ שנעקר בלילה ולמה לא הוי ראי' כיון דביומי וטבילה תלי, ומכאן מבואר דאע"ג דבטבילה תלי היינו לענין טומאת הדם אבל לא לענין טומאת האשה דלעולם אינה נעשית נדה בימי טוהר וכמש"נ לקמן סי' ק"כ בע"ה.
לא) שם ב' מ"ד מגו דמהני טבילה לדם דאיכא גואי תהני נמי להאי קמ"ל, הנה מבואר דאזלינן בתר עקירה [אע"ג דרבא קמבעיא לי' בכעין זה לקמן מ"ג א'] ואף דהוא אכתי בלוע לא מהני לי' טבילה, והנה לרבא דביה"ס הוא וקיי"ל כותי' ולא מסתבר דסוגיא דהכא דלא כותי', ועכצ"ל כמש"כ תו' דרב נקט נעקר ומשמע דאפי' אכתי הוא בלוע, ויש לעיין דא"כ כשיצא לחוץ תטמא משום ראי' כיון שהדם העקור אינו נכנס בדין דם טוהר, ולק"מ דכבר נתבאר דלענין ראי' אינו תלוי בטבילה אלא ביומי לחוד, מיהו נראה דדינא דרב אף בנעקר ביום האחרון של טומאה ויצא לחוץ לאחר טבילה ואפ"ה אינה טמאה משום ראי', ואמאי כיון שאין הטבילה מטהרת הו"ל כשופעת ללוי דב' מעינות הן דטמאה [ועיין לקמן שם ס"ק י"ט] ונראה דלא הוי ראי' לעולם כל שחסר לה עקירה אע"ג דיצא מפנים לביה"ח, ולפ"ז נדה שנעקרה בשביעי שלה ויצא לביה"ח בח' אינה צריכה שימור דעקירת נדה לא תגרום זיבה, וכן נעקר ביום י"א ויצא בליל י"ב אין כאן טומאה כלל, דעקירת זיבה לא תגרום נדה, וכן נעקר בסוף ימי טוהר ויצא בלילה טהורה, והא דקאמר שופעת מתוך מ' לאחר מ' לרב טמאה היינו משום עקירה שלאחר מ', וי"ל דלענין שלא בהרגשה ובשפופרת בעינן עקירה וכהני האמורין וצ"ע.
לב) מש"כ בס"ט בסי' קצ"ד, לחלק לדינא בין לידה ללידה, דלענין טומאת אמו ולענין מלה, הוי כילוד בביה"ח, ולשאר מילי עד שיצא חוץ לפרוזדור, יעוי"ש, לכאורה הדבר זר מאד לחלק בדבר שאין לו שרש בגמ', וכגון דא לא הוו סתמו לן סתומי, ודרשת ההיקש לנדה אין אנו יכולין לדרוש מעצמנו כהאי, ועוד הא מבואר בתו' נדה מ"ב ב' דלר"י טומאת העובר בלידה תליא, ואפ"ה טמא ביציאת הראש לביה"ח כמבואר בסוגיא שם, הרי שאין הדבר מיוחד לענין טומאת אמו ומלה לחוד, אלא לכל דבר הרי הוא כילוד, ובעיקרא דמלתא אי פי' פרוזדור הוא ביה"ח, אפשר דבאמת אין ללמוד מדקדוק הלשון, דפעמים קורא רחם לכלו ופעמים קורא פרוזדור להגדיר מעיקר הרחם, אבל הכל נלמד מענינו, ובאמת סוגיא מוכחת, דמן השניים ולחוץ מקרי לידה דומיא דנדה וזבה, דאלא"ה מאי מטמא בפנים איכא, [ומה שפי' מהרש"א לפי' תו' לא הבנתי, אם כונתו שהולד מטמא בפנים, א"כ איירי במת, וא"א להולמו כלל בברייתא, ועוד מה צריך לאוקמי' בלידה יבשתא] ומאי מייתי הא דר"ה ורבא, וכמש"כ בס"ט.
לג) וכן דעת הריטב"א ז"ל בחי' לנדה, ומה שאמרו חוץ לפרוזדור פי' הריטב"א דה"ק שהוציא ראשו לחוץ שהוא לפרוזדור, ומיושב כל מה שדחקו בתו', עיי"ש בדבריו ז"ל, אמנם לתירוץ הב' בתו' לחלק בין לידה לנדה ולענין לידה בעינן חוץ לפרוזדור דוקא, צ"ל ע"כ דמ"מ אכתי בפנים הוא, ואפשר דהוא בשיעורא דתנוקת יושבת ונראית דאמר לעיל מ"א ב' דהוא גלוי, מ"מ פנים הוא, ואפשר דזהו פרוזדור דקאמר חולין ס"ח א', וצ"ל דבבהמה ליכא בליטה כולי האי, אבל לשון תו' בנדה ובבכורות ל"מ הכי, ואפשר שקורין להבשר שעל שפתי הרחם עובי הירכים.
בתו' נדה מ"ב ב' הק' דלמה לי' למימר שמא יוציא ראשו אפי' ידו נמי, והק' מהרש"א דלפרש"י דפרוזדור היינו ביה"ח, באמת אינו מטמא בידו דהוי ביה"ס ובס"ט השיב דהוי כב' טבעות ולא חשיב ביה"ס, ומיהו אפשר דקושיתם אף לאביי, דאי טעמא דיד משום דביה"ח אכתי בלוע הוי, א"כ גם ביציאת הראש אין החיה טמאה, דטומאה בלועה הוי, ולא עדיף האי סברא דכילוד דמי, מבלעה טבעת, ולפ"ז ע"כ צ"ל דרב הושעיא לא ס"ל כאביי, דלאביי אכתי החיה טהורה בביה"ח משום טומאה בלועה, ולאביי צ"ל דגזרינן דהחיה תגע בחוץ, אף אם לא יצא רק היד בחוץ לאחר שכבר הראש בביה"ח דהוי כילוד, אבל י"ל דכל דהוי כילוד חשיב יותר מסופו לצאת [עי' חולין ע"א רע"א] ולא הוי טומאה בלועה, ולא עוד אלא אף מה שבפנים טמא ולא חשיב כטומאה בלועה וכמש"כ הריטב"א ז"ל.
לד) ואע"ג דמצרכינן קרא לטמא בפנים כבחוץ בביה"ח, קים לן בלידה מסברא דענין הלידה לאו בפנים וחוץ תליא, אלא בשלימות הולד המשתלם ע"י יציאתו ממקומו, והלכך גדרי הלידה כשנשלם וכבר יצא ממקורו, אף שהוא עדיין בלוע במעי אמו, ואפי' לאביי דביה"ח בלוע הוי, וכן לענין לטמא בפנים כבחוץ, אינו תלוי אי בלוע הוי, דאפי' לרבא אצטריך קרא לטמא בביה"ח, אע"ג דמקום ביה"ס הוי מ"מ פנים מקרי, וכן לאביי מרבינן מקרא לטמא אע"ג דהוא בלוע, ולכאורה י"ל דפלוגתא דאביי ורבא הוא בכל השניים ולפנים עד פי המקור בלוע הוי, וכן מסתבר, שהרי גדרו חכמים דהא דמרבינן בבשרה לטמא בפנים היינו דוקא מן השניים ולחוץ, ומשמע דלפנים מן השניים מסתבר דכמקור דמיא.
לה) נדה מ"ב א' טומאה בלועה היא, בתו' פירשו דקפריך כשנעקר מן המקור ועדיין הוא מן השניים ולפנים והלכך קפריך אף לרבא, ויש לעי' לפ"ז הא דמסקינן דכשיצא טמא, אמאי לא מהני באמת טבילה כי היכי דלא חשיב ראי' ביציאת הדם מן השניים ולחוץ לטמא את האשה בדין נדה, דחשבינן לדם דם טוהר, ה"נ יהא הדם טהור, וצ"ל דלענין טהרת האשה בראי' תליא, וכיון דיציאת הדם מבין השניים הוא לאחר טבילה חשיב דם טוהר, אבל לענין טומאת הדם בעקירת הדם תלי וצ"ע, ואע"ג דלקמן מ"ג א' מבעיא לן בזבה שנעקרו מ"ר וטבלה, הכא קים לן דהדם טמא אע"ג שיצא מטהורה, שאין הדם טמא מצד האשה אלא מחמת עצמו, [עי' נדה נ"ד ב' י"ט ב'] אבל קשה לפי' הא דקאמר שמעתין איפריק כו', והלא שפיר יש לפרש גם הברייתא כן, ומטמא בפנים היינו אם נעקר הדם לביה"ח וירדה וטבלה דהיא טמאה וכדבעי לאוקמה בתחלה, [ואפשר דסבר השתא דזה פשיטא כדפריך בגמ', והא דאשמועינן דלא מהני טבילה לדם זה לא נשמע מברייתא, אבל קשה דהרי אשמועינן דא"מ בית הסתרים הוא, וכבר הקשה כן הריטב"א לפי' תו', ומה שתירץ מהרש"א דדומיא דנדה וזבה קתני, צ"ע דא"כ לא הקשו תו' מידי לרבא, ועוד דברייתא יש לפרש בטומאת האשה], ואפשר דגמ' מסיק לה לפרש גם לאביי, ועוד דמסתבר לי' דביולדת ממש קמיירי וכדמסיק.
לו) אמנם מדברי הריטב"א ז"ל נראה דדעתו דבנעקר מן המקור ועדיין לא בא לביה"ח וטבלה באמת גם הדם טהור, וזהו בכלל מה שאמרו מגו דמהני טבילה לדם דאיכא גואי, ודם שלפנים מן השניים גואי מקרי [וכ"מ לפי' הח"ס שנתבאר לעיל שבין השניים הוא פי המקור וא"כ כל שלא עבר הדם את בין השניים עדיין במקור הוא ולאו עקירה היא] ופי' הריטב"א דסוגיין לאביי קפריך וכדי ליישב הברייתא דלא תקשי לאביי יעויי"ש, אבל דוחק קצת דאמוראי קדמאי ר"י ור"ז ור"א שקלו וטרו לישב דברי אביי, ואפשר דהני אמוראי סברי דבית הסתרים הוי, ורבא פליג עליהו, אבל גם זה דוחק, ועוד יש לעי' לפי' זה הא דקאמר מהו דתימא מגו דמהני טבילה כו' תהני נמי להאי, איך אפשר לומר כן הלא הדם כבר טמא והוא אב הטומאה, והא דאינו מטמא הוא כמו שאם הכניס דם נדה שכבר יצא, לא"מ הבלוע, שאינו מטמא כ"ז שהוא בלוע, ה"נ בזה ומה יועיל טבילה.
לז) אבל אפשר לפרש כל הסוגיא אף לרבא, דהנה לקמן מ"ג א' בעי בזבה שנעקרו מ"ר וטבלה, ונראה דהא ודאי קים לי' דכל שלא יצא לחוץ לאו שם טומאה עלי', ולא משום דטומאה בלועה הוי, אלא שאין תורת מעין עליה עד שיצא לחוץ, והלכך מבעיא לי' אי טמאה התורה כל שנעקר בזיבה אף שיצא לחוץ בטהרה, או דלמא אין לו טומאה עד שיצא לחוץ בעת הזיבה, אבל אי היה טמא בעקירה אלא שאינו מטמא משום דטומאה בלועה הוי, בזה פשיטא דלכשיוצא יהי' טמא, ולפ"ז נראה דגם בדם הנדה אע"ג דמרבינן מקרא טומאת האשה בפנים, אבל הדם אינו מטמא כל שהוא בפנים, כשאר המעינות, ואפי' לרבא דביה"ס הוא מ"מ פנים מקרי, וזהו דפריך טומאה בלועה היא, ר"ל דפנים הוא ועדיין אין עליו טומאה, ומשני עשאוהו כנבלת ע"ט, ופי' תו' מדרבנן, והריטב"א פי' דהכא מטמא הדם את האשה אף שהוא בלוע, ולמש"כ י"ל ג"כ דטומאה זו לטמא האשה יש לו אף שהוא בפנים, ומסקינן דאינו טמא עד שיצא וקמ"ל דלא מהני לי' טבילה, אע"ג דאכתי לא נחית שם טומאה על הדם ובשעת יציאתו היא בימי טוהר, מ"מ אהני להו יציאה לטמאתן, ולא דמי לשאר מעינות, דהכא פשיטא דהדם טמא כיון דיצא מבין השניים בטומאה, וזהו עיקר יציאה בדם לענין ראי', וה"נ מסתבר לענין טומאת הדם בעינן יציאה ההיא בטומאה, ובזה מיושב כל מה שדקדקו הראשונים ז"ל, ודעת הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' מו"מ דכל שיצא הדם חוץ לבין השניים לפני הטבילה האשה טמאה ולא הזכיר יציאת הדם, ונראה דמפרש כפי' הריטב"א דסוגיא לאביי אזלא, אבל למאי דקיי"ל כרבא לא בעינן יצא לחוץ, אלא יצא מבין השניים.
והנה מדברי הראשונים ז"ל נלמד דהדם טמא בפנים אלא שאינו מטמא משום בלוע או ביה"ס, ואינו כשאר מעינות וצ"ע.
לח) נדה ס"ח ב' וטעיתי שלא שאלתי, בשו"ע סי' קצ"ו איתא דביום ראשון לא מהני בדיקת שחרית, אבל ידיה בין עיניה כל ביה"ש מהני, והרמ"א כתב דבדיקה מן המנחה ולמעלה ג"כ מהני דיעבד, ומבואר בדברי הגר"א שם טעמם, דהא דפליגי ר"י וחכמים הוא דוקא בבדיקת שחרית, אבל מן המנחה ולמעלה מהני אף בראשון לכו"ע, זהו דעת הרמ"א ז"ל, והא דמסיק רבי בראשון לא שאלתי היינו בבדיקת שחרית, ובזה קיי"ל לחומרא כחכמים דמתנ', ויש לעי' אי גם ר"י מודה בראשון במן המנחה ולמעלה, ולכאורה מלישנא דקאמר אף בראשון משמע דר"י לית לי' בראשון, דאי ר"י אית לי' ג"כ בראשון א"כ לר"י שחרית דשני גרע מבדיקת המנחה דראשון, והא דראשון לא מהני בשחרית הוא משום חסרון דשחרית, וכיון שאין מקום לחלק בין שחרית למנחה בז' ה"ה בראשון, ואפשר דר"י דוקא בז' במנחה קאמר, אבל ת"ק דאית לי' ז' שחרית ה"ה מנחה של ראשון, אע"ג דשחרית דשני לא מהני, ואפשר דבאמת לת"ק ור"י דלא מהני בדיקת שני שחרית, כש"כ דלא מהני בדיקת ראשון במנחה, דעד יום ז' היא עלולה להיות חוזרת ורואה, אלא לרבנן בתראי דאמרו אף בשני, אלא לא ביום ראשון, בזה י"ל דלמעוטי שחרית דראשון, אבל מנחה דראשון מהני.
לט) ולפ"ז הא דא"ל לר"י אלמלי כו', לאו רבנן דמתנ' אמרו לי', דהא אינהו ס"ל לחלק בין שחרית למנחה בראשון, אלא רבנן דברייתא דס"ל דאף ראשון שחרית מהני וכדמסיק בגמ', אלא שקשה כיון דרבנן דברייתא לא מסתבר להו לחלק בין שחרית למנחה, מנ"ל דחכמים דמתנ' בהא כר"י ס"ל, יותר יש לפרש דחכמים דמתנ' סבירא להו דבראשון במנחה נמי לא כסברת חכמים דברייתא, ואע"ג דאכתי פליגי, דרבנן דברייתא לא ס"ל לחלק בין ראשון לשאר הימים, ואינהו מחלקי, מ"מ במאי דלא מצינו דפליגי שפיר י"ל דכחכמים ס"ל, והגר"א ז"ל הקשה לדעת הרמ"א לימרו רבנן לנפשיהו בראשון עכ"ל, וצ"ע שהרי רבנן דא"ל ס"ל אף בראשון שחרית, וי"ל דהאי אמרו לי' היינו חכמים דמתנ' אלא תנאי פליגי אליביהו אי אף בראשון ס"ל, או בשני דוקא, והריטב"א כתב דמתנ' רבי קתני לה וחזר אח"כ בברייתא, ואם איתא, לא יתכן תשובת חכמים אלא אי ס"ל אף בראשון, וא"כ יש להוכיח מתשובתם דס"ל אף בראשון, ולדעת הרמ"א הא דלכתחלה אין סומכין בראשון בבדיקת מנחה, הוא משום דדינה כבדיקת שחרית בשאר הימים.
מ) ודעת הגר"א ז"ל דלהפוסקים כחכמים דמתנ' לא מהני בדיקת מנחה בראשון, מיהו בדיקת כל ביה"ש מהני, ופי' הגר"א, כיון דלא נחלקו בבדיקה זו, י"ל דבזה אף בראשון מהני, וגם בזה יש להסתפק אי גם לר"י ות"ק מהני כל ביה"ש בראשון, ונראה דלדידהו ודאי לא מהני דכל ביה"ש בראשון לא עדיף משני, כיון דעד יום ז' חשיבי להו כמעין פתוח, אלא לרבנן בתראי דמהני בשני, לא מעטו כל ביה"ש בראשון, אלא שחרית ומנחה דראשון, והא דא"ל לר"י אלמלי כו', עיקר תשובתם דאין לחלק בין שחרית למנחה, אבל בין ראשון לשני שפיר יש לחלק לרבנן דמתניתין, ולרבנן דברייתא אין חילוק בין ראשון לשני, ויש לעי' למה לי כל ביה"ש, בסוף ביה"ש לחוד תסגי, דהרי בדקה תחלת הלילה, והוי בדיקה ביום ב', דמה לי יום ב' ומה לי ליל ב', וי"ל דבעינן כל ביה"ש כי היכי דיום ב' יהי' יום א' דספירה וכמש"כ הש"ך סק"ו, אבל לענין הפסק טהרה שפיר דמי בליל ב', אבל ל"י לפ"ז מה שדחקו רבותינו להוכיח דמתנ' לא מיירי בבדיקה זו, ומשמע משום דבדיקה זו עדיפא, ומשמע דבליל ב' לא מהני, ואולי דאי לא חשיב בדיקה עד כניסת ליל ב', לא סליק לה האי יומא ולא חשיב ספור בטהרה, וע"כ דמהני בדיקת סוף יום ראשון, וצ"ע.
מא) ודעת תו' ס"ח ב' דהא דמכשרי רבנן בבדיקת שחרית היינו דוקא בשלא ראתה באותו יום, דאילו ראתה שחרית לא מהני בדיקה אחריתא של טהרה בשחרית אלא במנחה, ואפי' בשביעי דינא הכי, ולפ"ז אפי' למאן דמתיר בבדיקת ראשון, היינו דוקא בבדיקת המנחה, ולפי דבריהם שפיר י"ל למאי דמסיק רבי דאפי' בראשון, גם תנא דמתנ' הכי ס"ל, והא דנקט שני היינו דמהני בדיקת שחרית, וכדעת הרמ"א, וזה נראה כונת הגר"א שם שכ' שמדברי תו' נראה שא"צ בדיקת כל ביה"ש בראשון, ולכאורה קשה הלא בדיקת ראשון במחלוקת שנוי' ולמאן דמתיר היינו דוקא מן המנחה ולמעלה לפי' תו', ואנן קיי"ל כחכמים דמתנ', אלא שלדעת רמ"א י"ל דלמסקנא אין פלוגתא בזה, וכמש"כ, ועוד י"ל בכונת הגר"א דבתו' מבואר דבמקום מעין פתוח בעינן מן הדין בדיקת המנחה, ומ"מ בדיקת המנחה מהני, וא"כ שפיר י"ל כן גם לשיטת ש"פ דלא ס"ל סברת תו' בראתה בשאר הימים, מ"מ ביום ראשון צריך מן המנחה ולמעלה, ומ"מ בדיקה זו מהני, ולא תקשי לימרו אינהו לנפשייהו כמו שתירצו תו'.
מב) מג) ויש לעי' לשי' הפוסקים דביום ראי' בשאר הימים מהני בדיקת שחרית, ישאר קושית תו' מהא דקאמר לעיל נ"ג א' דאם לא הפרישה מן המנחה ולמעלה כו', וי"ל דמפרשי דלא הפרישה כלל וכמו שכ' תו' שם, וכן כתב בס"ט, ויש לעי' מה טעם הוא דקאמר ר"י אילו נדה שלא הפרישה כו', ולכאורה משמע דכיון דמספקינן דראתה כתם ביום ראשון א"כ נפתח מעינה ביום א', וכיון שלא הפרישה יש לחוש לראי' מלבד הכתם הנמצא, ולפ"ז מבואר דאם ראתה כתם ולא הפרישה אח"כ עד ג' ימים היא ספק זבה כדין הראי', אבל א"א לומר כן, דא"כ אפי' בכגריס נמי דדלמא ראתה אח"כ ב' ימים, ובגמ' משמע דמשום ראית ביה"ש אתינן עלה ודוקא בב' גריסין וכדפרש"י, ועוד הלא הכא בבדקה קיימינן, ואי הכתם ביום א' הוי הלא פסקה בו מן המנחה ותו ליכא למיחש לראי', וכן בכתם הב' אי הוי ביום ב' הרי הפרישה ותו ליכא למיחש לראי' ביום ג', ואי כתם הב' חזיא ביום ג' הרי הפסיקה יום בין ראיותיה ואין כאן זיבה, וי"ל דה"ק דודאי איכא למיחש לדם שלפנינו, שראתהו ביהש"מ, שהרי מכיון שהתחילה לראות ביום א' יש לחוש שתראה ביום ב', וכן בכל יום שראתה יש לחוש ליום שלאחריו, ומטעם זה יש לחוש בדם הכתם שסוף הראי' היה ביום שלאחריו, ושהתחילה לראות בסוף היום, וכן צריך לומר גם לפי' רש"י ותו' דר"י בבדקה שחרית קאי דביום הראי' לא מהני בדיקת שחרית, אינו אלא טעם דה"נ יש לחוש ליום שלאחריו ושהראי' היתה ביה"ש, אבל אין הטעם שכל יום א' מחזקינן לי' למעין פתוח גורם לחוש לביה"ש, דמה נפשך, אי ראי' הראשונה היתה ביום א' הלא אנו מטהרין מזיבה כשתלינן ראי' הב' ביום ב' ונימא שעדיין מעינה פתוח, ואי ראי' הא' היתה ביה"ש כש"כ שי"ל שראי' הב' היתה ביום ב' מטעם מעין פתוח, ולפ"ז אין הכרח לתירוץ הב' של התו', ויש מקום לפרש דברי התו' בתי' הב' דבדקה בשחרית ומצאה טמאה, ולא בדקה עוד כלל, ובאמת אילו בדקה אח"כ אף קדם המנחה מהני, והא דהזכיר ר"י מן המנחה אורחא דמלתא הוא לבדוק מן המנחה כשראתה בשחרית, אבל דבריהם ס"ח ב' ד"ה אמרו, א"א לפרש כן.
מד) ויש לעי' לפי' תו' דביום הראי' בעינן בדיקת המנחה דוקא, אי ראתה בלילה, אי מהני בדיקת שחרית, דאפשר הטעם דבעינן הפסק זמן ומן המנחה חשיב זמן אחר, ולפ"ז י"ל הא דבעי רבי יום א' היינו אפי' בבדיקת שחרית וכשראתה בלילה, ומיושב מה שהק' בס"ט דברי רש"י ס"ח ב' ד"ה מי איכא, שסתרי דבריו שבד' נ"ג א' ד"ה לא תהא, ואי בדיקת שחרית לא מהני אף בראתה בלילה, ע"כ דמן המנחה ולמעלה דרך הדם להתעכב יותר מבשחרית, ומה השיבו לר"י אלמלי כו', וכמו שהק' תו', ותירוצם צ"ע לפ"ז, ויש לעי' בראתה מן המנחה, אי מהני בדיקה, ואפשר דבזה בעינן ידיה בין עיניה כל ביה"ש אף לפי' תו'.
מה) בש"ך קצ"ו סק"ו, ולדידן מאי נ"מ כו', צ"ע דהא נ"מ כשבדקה בא' שחרית ולא בדקה תו עד יום ו' ומתחלת לספור על סמך הפסק טהרה של יום א' דלא מהני, אבל בבדקה מן המנחה מהני [לדעת רמ"א] דלא בעינן הפסק טהרה סמוך לספירה כמש"כ בס"ט סי' קצ"ו ס"ק י"ח, ואפשר דהכא משמע דסופרת ממחרת וכמש"כ לעיל.
דינים העולים, פסקה מיום ב' ואילך אפי' ראתה באותן הימים מן המנחה ולמעלה, בודקת קדם שקה"ח וסופרת על סמך בדיקה זו, בין שהיתה הבדיקה ביום ה' שמתחלת לספור ממחרת, בין שהיתה הבדיקה ביום ב' ומתחלת לספור ביום ו' על סמך בדיקה זו, זהו דין לכתחלה מעיקר הדין, אבל לכתחלה נוהגין במוך דחוק כל ביה"ש, ודיעבד מהני בדיקת שחרית מיום ב' ואילך, ומשמע דאף בדיקת לילה אחר יום ראשון מהני, ואע"ג שאינה סופרת לדידן עד יום ו', הפסיקה בטהרה בראשון שחרית פסול דיעבד, ואם בדקה מן המנחה ולמעלה חשיב בדיקה דיעבד לדעת רמ"א, אבל דעת הגר"א דלא מהני דיעבד, ובבדיקת כל ביה"ש של ראשון סגי לכתחלה, בין לספור אח"כ מיום ו', ובין לספור למחר כגון בראתה בימי ספירה.
מו) ויש לעי' בזבה, בראתה יום א' דהויא שומרת יום, אי חשיב האי יומא כיום ראשון, דלא הוי הפרשה בטהרה עד שתבדוק כל ביה"ש, ולענין בדיקה שחרית לפי' תו' נראה דגם בזיבה כן וכדמשמע נ"ג א' דקאמר ומה אילו נדה כו', והתם בכתמים בזיבה קיימינן, אבל לפי' ש"פ י"ל דא' דזיבה כב' בנדה, וכן בזב בראי' א' נראה דמהני בדיקה פעם אחת ולא חיישינן לראי' אחרת אפי' באותו יום, ויש לעי' בהא דשבת י"א ב' דאמרינן דזב צריך לכיס לראות שלא אירע ראי' ג', וכן לענין ספירה אמרינן שם דצריך לכיס, ומ"ש זב מזבה, הלא שנינו הזב והזבה שבדקו יום א' כו', וכי היכי דסגי דיעבד בבדיקת יום א', ה"נ לכתחלה בבדיקת פעמים בכל יום סגי, וכן בזב בעל שתי ראיות בבדיקה פ"א שנפסק המעין סגי, ונראה דהתם במחמיר על עצמו.
מז) למ"ד בעינן ספורים בפנינו, משמע דלענין פתח נדותה נמי כל שלא ספרה חשיב להו ימי זיבה, וכשראתה בפנינו חשבינן להו לזיבה, וכשספרה אח"כ בפנינו וראתה ביום ח' חשבינן לי' לתחלת נדה ואינה צריכה ז' נקיים, ופעמים שפגעה וסתה קדם הספורין וחשבינן להו לזיבה, וכשראתה אח"כ שלא בשעת וסתה חשבינן להו לתחלת נדה, וכשתפגע וסתה אח"כ בתוך י"א יום של ראי' הקודמת נעשית זבה, וצריך עיון בכ"ז, וכ"ז לשיטת הרמב"ן ודעמי' משא"כ לפי' הרמב"ם.