חזון איש/אורח חיים/קכב
סימן קכב
[עריכה]א) מחבת שמטגנין בה סגי לה בהגעלה, כדאיתא סי' תנ"א סי"א ובבה"ל שם, ועי' לעיל סימן קי"ט ס"ק י"ט, ואם מגעילה קדם זמן איסור מגעילה אף בת יומא, עי' לעיל שם ס"ק י"ד.
ב) יו"ד סי' קל"ה ש"ך ס"ק ל"ג, דעת הש"ך דבשאר איסורין זולת יין נסך לא מצינו הכשר של עירוי ג' ימים, והלכך אם נכבש בכלי איסור מעל"ע, לא מהני עירוי בין כלי שטף בין כלי חרס, וכמו כן לא מהני הגעלה לכלי חרס, ואמנם בטור או"ח סי' תנ"א כתב דחבית של שכר מהני עירוי אף בכלי חרס, ובזה כתב הש"ך ב' דרכים. א', דבליעה ע"י כבישה לא אלים כל כך, וע"י עירוי או ע"י הגעלה נקלש הטעם, ואם הטעם הוא עדיין היתר לא חייל תו איסור על טעם קלוש והלכך אם מגעיל קדם ד' שעות מהני אף בכ"ח, וכן מהני עירוי ג' ימים ואף לדעת המחמירין בשפוד דלא מהני לי' הגעלה דחמץ שמו עליו ולא מקרי היתרא, הכא בכלי חרס קליש טפי דאע"ג דכ"ח אינו יוצא מידי דופיו לעולם מ"מ מקליש טעמו ולא חייל עלי' איסור חמץ, וה"נ אשכחן ביו"ד סי' צ"ג לענין בב"ח דאי בישל בקדירה ירק באמצע קליש איסורי' ולטעם זה דוקא במגעיל קדם זמן איסורו, [וא"צ שיהא במי הגעלה ס' כנגד הכלי אף בכלי ב"י, דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתירא, דלענין נ"ט בנ"ט קיי"ל דחמץ מקרי היתרא, עי' לעיל סימן קי"ט ס"ק י"ד] וכן עירוי ג"י צריך לעשות קדם זמן איסורו.
הדרך הב' הוא דאיירי לאחר שנפגם האיסור, ואשכחן בטור יו"ד סי' קכ"א דכלי חרס לאחר שנפגם טעם הבלוע מהני הגעלה ג"פ, ועפ"ז י"ל דהכא בבלע ע"י כבוש קיל טפי ומהני הגעלה בכ"ח פעם אחת, או עירוי ג"י, ואף במגעיל לאחר ד' שעות, [ודוקא במגעיל לאחר שנפגם האיסור הקילו אבל אם מגעיל כלי ב"י לא מהני הגעלה בכ"ח, אף אם ירצה להשתמש בכלי אחר מעת לעת כיון דלאחר הגעלה עדיין האיסור קיים לא יותר בפגימתו].
ובמ"ב סי' תנ"א ס"ק קי"ז הדברים סתומין, והנה אם מגעילה קדם זמן איסור ואינה ב"י מודה הש"ך דמהני הגעלה ואם מגעילה אחר זמן איסור והיא ב"י לכו"ע לא מהני הגעלה, ואם היא ב"י ומגעילה קדם זמן איסור, מסתפק הש"ך אם אפשר לסמוך על טעם היתירא בלע, [וכן לאחר זמן איסור ואינה ב"י הדבר ספק] וכל זה לענין הגעלה אבל עירוי ג"י מהני אף אם נותן המים פעם ראשונה בעוד שלא נפגם החמץ דלעולם קדמה הפגימה לפעולת המים שהרי פעולת המים אחר כ"ד שעות, וכמש"כ לעיל סימן קי"ט ס"ק ו', [ונראה דטעם היתירא בלע הוא עיקר שהרי הגעלה קודם זמן איסורו הוא אפי' בבן יומו והו"ל לראשונים לפרש דהגעלת חבית של שכר אפי' קדם זמנו דוקא באינה ב"י].
מן האמור נלמד דיורה הגדולה של מתכת שממלאים בתוכו חלב כל השנה ויש לחוש שנפלו בו פירורי חמץ ונכבש בתוכה מעל"ע סגי לי' בעירוי ג' ימים מים קדם הפסח, או עירוי מכלי ראשון דבבלע צונן מהני עירוי מכלי ראשון כמש"כ תו' ע"ז ע"ד ב' ד"ה דרש, דאף לרשב"ם בבלע צונן סגי בעירוי.
ג) אם נשתמש בכלי חרס חמין כלי ראשון אפי' אינו ב"י, אין לו תקנה בהגעלה ואין דברי הש"ך יו"ד סי' קל"ה אלא בנשתמש בו צונן מעל"ע, ואפי' לדעת רשב"א שהביא הטור יו"ד סי' צ"ג דאם בישל ירק בקדירה של בשר מותר לבשל בה חלב הני מילי בכלי שטף אבל לא בכלי חרס וכמש"כ ב"י שם, ואפשר דחמץ שמו עליו לענין זה ולא מקרי היתרא בלע, וזה מבואר בהדיא בגמ' פסחים ל' א' דאמר קדרות בפסח ישברו ואמרו שם במאני דקוניא והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מדופיו לעולם, [וחילקו מיין נסך לחמץ משום דיין נסך צונן וחמץ חמין] אלא שיש לדון בהגעלה ג"פ באינו ב"י ע"פ מש"כ הטור יו"ד סי' קכ"א בשם בעל העיטור אבל לא קיי"ל כן בדבר שיש לו עיקר מה"ת, ויש לעי' לדעת בעה"ע למה לא אמרו בגמ' פסחים תקנה זו, ומשמע דאפי' קדם זמן איסור לא מהני הגעלה ג"פ, דהא בגמ' שם דנו למיהב להו תקנה לאכשורי לפסחא ולא מצאו, וכ"ה בשו"ע סי' תנ"א דאין תקנה לכ"ח, ונראה דבעה"ע מודה דבאיסור חמץ לא מהני הגעלת ג"פ בכ"ח דכיון דאוסר במשהו גם אחר הגעלת ג"פ אוסר דמשהו מיהא נשאר ובזה ניחא ההיא דפסחים דלא מצאו תקנה בהגעלה ג"פ באינו ב"י.
מעשה ונתנו י"ש [הנעשה מפסולת של סוכר אבל יש ספק שהיה בו עירוב מעט שעורים] בגגית של מתכת שעושין בו יין לפסח ונראה להקל [בשה"ד והפסד] לעשות עירוי ג"י אע"ג דיי"ש אינו נפגם כמש"כ בפ"ת יו"ד סי' קל"ז סק"ב, והו"ל ב"י, מ"מ נראה עיקר דבהיתרא בלע מהני אף בב"י וכמש"כ סק"ב, וכ"מ במ"א סי' תנ"א ס"ק מ' שכתב דבמי דבש אם החבית ב"י אסור, משמע דבהגעיל מותר אף ב"י, [ואף דבמ"ב ס"ק קכ"ב בשם אחרונים כתב להחמיר בי"ש הכא בתערובות אין להחמיר] והכא ספק תערובות חמץ יש להקל, ובפ"ת שם כ' דבמתכת גם יין נפגם.
סדר כלי הסעודה, ששופכין מן הקדירה לתוך קערה גדולה, ושואבין מן הקערה בכף ונותנים לצלוחיות לכל אחד ואחד, ופעמים שואבין מן הקדירה ונותנין לתוך הצלוחיות, ואם שואבין מתוך הקדירה בשעה שהיא על האש, כף עצמה נעשית כלי ראשון, והצלוחית נאסרת כדי קליפה, [עי' ט"ז ס"ס צ"ב ובנה"כ שם] ואם שואבין מן הקדירה לאחר שהעבירה מעל האש, נראה מדברי הראשונים שהביא הט"ז שם שמה שבכף הוי דין כלי שני, ובדין כלי שני כבר הכריע מרן יו"ד סי' ק"ה ס"ב להתיר דיעבד, וכש"כ אם מערין מקדירה לקערה ושואבין מקערה להצלוחית, דהו"ל עירוי מכלי שלישי.
ולפיכך אם הצלוחיות של חרס, ורוב תשמישן באופן שהן מותרין, אם אין לו לאדם כלי אחר הן מותרין, אבל ראוי לעשות להן הגעלה ג"פ דמה שאפשר להחמיר ראוי להחמיר.
ואמנם הגעלה ג"פ שאמרו בירו', היינו להחליף המים בין הגעלה להגעלה וכמש"כ חזו"א יו"ד סי' מ"ד ס"ק ג', [וראיתי בדרישה יו"ד סי' קכ"א שכתב ג"כ שצריך להחליף המים ג"פ אבל כתב הטעם כדי לפרסם דבעלמא אין הגעלה לכ"ח, אבל הדבר תמוה שהרי אם אינו מחליף את המים אין על זה שם ג"פ וכמש"כ שם] ואם אי אפשר להגעיל ג"פ אפשר דא"צ להגעיל כלל.
ודוקא לאחר מעל"ע משימוש החמץ, אבל תוך מעל"ע לא מהני רוב תשמישו בכלי שני וחוששין שמא עירו לצלוחית מן הכף ששאבה מקדירה שעל האש, ויש כאן איסור מעיקר הדין, וכמש"כ לעיל סימן קי"ט ס"ק ט"ו, אבל יש כאן לפרש, דכלי שמערין לתוכו רותח, ולפעמים מחמין אותו על האש דאזלינן בתר רוב תשמישו וסגי לי' הגעלתו בעירוי, נראה דבשעת הגעלתו צריך שיהא כבר פגום, אבל אם בשעת הגעלתו הוא תוך מעל"ע של שימוש על האש, לא מהני הגעלתו כיון דבשעת הגעלה נשאר בו בלוע חמץ שאינו נפגם לא הקילו בו חכמים אפי' אם יושלמו כ"ד שעות קדם זמן איסור, מ"מ אם בשעת הגעלה נשאר בו חמץ דאורייתא אין זו הגעלה, ועוד זימנין דמגעיל לי' מיד אחר שימושו ויהי' בלוע בו חמץ אחר זמן איסורו, ולא פלוג רבנן בדבר, וכשמגעיל אחר מעל"ע משימוש חשבינן את ההגעלה הקלה כהגעלה גמורה אף להבלוע על גבי האש.
ולפ"ז הא דאיתא בסי' תנ"ב דקדם שעה חמישית יכול להגעיל ב"י, אינו אלא אם מגעיל כל כלי כדינו, אבל אם הוא מגעיל על סמך רוב תשמישו, ואינו חושש לשימוש המועט אז אינו מגעיל בן יומו משימוש החמור.
מיהו בכלי שרוב תשמישו בכ"ש ולפעמים בחמין כל שלא נשתמש בו בחמין תוך כ"ד שעות קדם תחלת שעה ה' מותר.
ד) במ"ב סי' תנ"א ס"ק מ"ו כתב דאם ידוע דתוך מעל"ע שימש בו בחום על האש צריך הגעלה על האש ואם שימש שימוש דבעי ליבון במי ליבון, ונראה דגם בספק יש להחמיר ובעינן ידוע שלא נשתמש תוך מעל"ע שימוש החמור ואף שהוא מועט מ"מ לא שייך כאן למיזל בתר רובא, דאין שימוש המועט מקפח את שימוש הרוב, וכ"ה ברמ"ע שם דספק הוי ספיקא דאורייתא, אלא שבסוף דברי הרמ"ע לא משמע כן, ואפשר דבעינן שיהא לבו מסתפק בדבר וסתמא לא חיישינן כיון דלא שכיח, ואף אם מעל"ע שלים קדם זמן איסור מ"מ אזלינן לחומרא כיון דלא שלים מעל"ע קדם הגעלה דלא פלוג בזה כמש"כ לעיל.
במ"ב סי' תנ"א ס"ק ק"ן כתב דאפילו לפי המנהג להחמיר להגעיל כלי שרוב תשמישו בצונן, סגי בעירוי ג' ימים ובשעה"צ כתב אע"ג דהכא החשש משום שימוש חם מ"מ מקילינן והדברים תמוהין דמה הרויח בעירוי, אי משום שימוש צונן בשטיפה סגי ואי משום חם אין עירוי מועיל כלום, אלא לפי המנהג צריך הגעלה דוקא.
דין רוב תשמישו למדו הפוסקים מהא דמסקינן פסחים ל' ב' דסכין סגי לי' בהגעלה אע"פ שלפעמים משמשין בו בצלי ע"ג האש, וס"ל דחמץ שמו עליו ולא מקרי היתרא בלע, והיינו טעמא דר"א שהחמיר להצריכו ליבון ואפ"ה מסקינן דסגי לי' בהגעלה דהלך אחר רוב תשמישו, וכל זה מבואר בר"ן שם.
ה) בטור יו"ד סי' קכ"א כתב פלוגתא דרבוותא בכלי שנשתמש בו איסור ע"ג האש אי סגי הגעלתו בכלי ראשון שהעבירו מעל האש, וקיי"ל לחומרא דאם נשתמש ע"ג האש צריך הגעלה ע"ג האש וכתב התה"ד סי' קל"א דצריך שיהיו המים מעלין אבעבועות, דכיון דבשעת שימושו היה מעלה רתיחות כבולעו כך פולטו, וכ"ה בשו"ע סי' תנ"ב, ומיהו אם בלע בכלי ראשון לאחר שהעבירו מע"ג האש לכו"ע סגי לי' בהגעלה בכלי ראשון שהעבירו מעל גבי האש וכש"כ בכלי שע"ג האש אף שאינו מעלה רתיחה, וכ"ה בשו"ע סי' תנ"א ס"ה, וכ"ה בח"י סי' תנ"ב סק"ז.
ואם רוב תשמישו בכ"ר שלא ע"ג האש ולפעמים ע"ג האש סגי לי' בהגעלה בכלי ראשון שהעבירו מע"ג האש ובלבד שאינו ב"י וכדאיתא סימן תנ"א ס"ו, ומיהו לכתחלה מחמירין משום תשמיש החמור אף שהוא מועט אע"פ שאינו ב"י וכמש"כ הרמ"א שם.
ו) יו"ד סי' צ"ה ס"ד יראה לי שאם נתנו אפר כו', ובט"ז וש"ך חלקו על זה, נראה דאם נתנו דבר מר בקדירה הבלועה איסור וע"י זה נפסל הבלוע מאכילת אדם הותרה הקדירה מה"ת, אלא שאי אפשר להכשיר הקדירה בכך שתחזור הקדירה ותפגום את התבשיל שיבשלו בה אח"כ, ואם ראינו שלא פגמה את התבשיל, יש לחוש שגם הבלוע לא נפגם, שאין לנו הלכה שתקבע באיזה צורה לעשות הכשר זה, ולפיכך אם לא היתה הגעלה כדין כגון שבשלו בקדירה תבשיל ונתנו בתבשיל דבר מר כיון שהגעלה אין כאן גם הכשר של דבר מר אין כאן, וכן אם הגעילו כלי חרס במים ועירבו במים דבר מר כיון שאין הגעלה לכ"ח גם הכשר נפסל מאכילת אדם אין כאן, ואמנם כלי שטף שמגעילו בן יומו ואין במים ס' נגד הכלי דבעלמא לא הותר הכלי משום דהמים נאסרין וחוזרין ונבלעין בכלי, אם נתן במים דבר מר עד שנסרחו המים ונפסלו מאכילת אדם, שפיר עלתה הגעלה לכלי, ואע"ג דבשלו בו אחר הגעלה ואין התבשיל פגום, וחזינן דלא נבלע בקדירה כל כך מהמר עד שימרר את התבשיל, מ"מ כיון דהמים נסרחו אינם אוסרים את הקדירה שלא נאסרו מפליטת הקדירה כיון דהפליטה מסרחת מיד.
והנה הש"ך הקשה לדברי הב"י דאפר פוגם א"כ אפשר להגעיל ב"י שיערב אפר במי הגעלה, ור"ל דזה לא קשיא שיערב דבר מר הפוסל את המים משתיית אדם, דזה יקלקל את הקדירה והתבשיל שיבשל אח"כ בקדירה יפסל לאדם, [וגם אין זה בכלל הגעלה שאמרה תורה דהיינו הסרת הבלוע מגשם הכלי והכא ההיתר משום שנסרח האיסור ונפסל] אבל אפר אינו פוגם את הקדירה אדרבה מנקה אותה [זכר לדבר ניגוב ע"ז ע"ד ב'] ואם איתא דהמים נפגמין והבלוע לא נפגם אלא לפלט לחוץ ונפגם בחוץ, שפיר מתקיימת הגעלה, ומזה הוכיח הש"ך שאין האפר פוגם את המים אלא המים נעכרין בעירוב האפר ואם יסנן המים אינן פגומין.
ומיהו אין ראית הש"ך מכרעת דדברי התו' ג"כ לא נאמרו להכרעה גמורה דודאי י"ל דהגעלת התורה הוא באיכא במים ס' וכמש"כ תו' חולין שם ובדף ק"ח ב' אלא סתימת הדברים רהיטא שאין כלי דלית לה תקנה, וה"נ י"ל דרהיטת הדברים דהגעלה א"צ אפר, והנה יש דברים בזמננו מיני חמציים שמנקים בהם את הקדירות והמים שהם מתערבים בהם ודאי נפסלין לשתיית בנ"א, והקדירות מתרחצים על ידיהן, והדין נותן דאפשר להגעיל ב"י במים אלו שהחמציים מתערבין בהן ונפסלין משתיה, וא"כ י"ל דגם אפר פוגמין וכדעת ב"י.
ז) ומיהו בכ"ח כי היכי דלא מהני לי' הגעלה, ה"נ לא מהני לי' נתינה לתוכו מיני מרורות דאין לנו הוראה מתי נפגם הבלוע וכמש"כ לעיל, ואף לדעת בעה"ע דמהני הגעלה ג"פ באינו ב"י דוקא אינו ב"י, אבל תוך מעל"ע אף אם יערב במים מיני חמציים או מרור לא מהני ואף אם יגעיל אח"כ ג"פ לא מהני.
ח) פסחים מ"ה ב' אבל בבית חייב לבער מ"ט דזימנין דכניש להו כו', ממש"כ לעיל סימן קט"ז ס"ק י"ג נתבאר דלדעת הרא"ש דהלכה כאביי איירי באין עשוי לחיזוק ולדעת הרי"ף איירי ע"ג קרקע דכיון דעשוי לדרוס לא גרע מעשוי לחיזוק והלכך אי לאו טעמא דזימנין דכניש להו אינו חייב לבער ומבואר בירו' דחוט של בצק המצרף שני חצאים לזית שלם אינו אלא בבצק לח אבל יבש דמיפרך ואם אוחז בחוט אין כל הזית עולה עמו לא חשיב חבור ולפ"ז אם יש פירורין בסדקי הרצפה כל שאין חמץ כזית שלם אינו חייב לבער וכ"ה בבהגר"א דבפירורין לא שייך חשש זימנין דמכניש כיון דהן יבשין, וכש"כ כשאין בכל הפירורין שבבית כזית שאינו חייב לבער.
ט) לעיל סי' קכ"א סקי"ב נתבאר פלוגתת אחרונים ז"ל אי שיעור מיל שאמרו חכמים הוא אפי' בלש בפושרין לענין דיעבד, ובהגה"מ פ"ה הביא בשם הרא"מ דשיעור מיל אינו אלא במקום דליכא חום, ואפשר דלענין לכתחלה קאמר וכמו שאמרו מ"ב א' אשה לא תלוש כו' אבל רהיטת דבריו ז"ל משמע גם לענין דיעבד, אבל אפשר שאין כן דעת הר"מ פ"ה הי"ג שסתם וכתב שיעור מיל ושם הי"ב כתב דלשה תחת השמש מותר ולא יהיב שיעורא אחרינא, משמע דכל בצקות שיעורייהו מיל דיעבד, ואמנם אחרונים המחמירים ס"ל כדברי הרא"מ, ולפי דברי הרא"ם אף אם ראינו דלא הכסיפו פניו, כדין שהה מיל בשאר עיסה, אבל אין אנו בקיאין בחילוק הדקים לכל עיסה ועיסה לפי חמימותה, ולכן אנו מחמירין בכל שהיה, ומ"מ אפשר להקל בלא הכסיפו פניו לתלות שמסתמא לא שהה שיעור שהיה כמו דמקילינן בבצקות של נכרים ותלוי לפי ראות עיני המורה כמו שכתב הרא"מ.
אם ראינו שלא הכסיפה פניה אין חוששין שמא שהתה י"ח רגעים, וראי' מבצקות של נכרים.
לא שהתה י"ח רגעים ולא ראינו אם הכסיפה פניה מותרת וראי' מבצק החרש לפרש"י דהיינו עיסה שאין חימוצה ניכרת על פניה, וכל שלא שהתה י"ח רגעים מותרת ואם היה ראוי לחוש קדם י"ח רגעים, היה ראוי לאסור בצק החרש קדם י"ח רגעים, ואם גם בעיסה חמה שיעורה י"ח ר. ג"כ מותרת דיעבד אף אם לא ראינו פניה.
יש לעי' בהא דכתב הר"מ פ"ה שאם בישל קמח אסור אלא א"כ הרתיח המים הרבה, והרי כיון שהגיע לי"ס אינו מחמיץ, ומזמן הטלתו הקמח עד שיהא יד סולדת לא יגיע לי"ח רגעים, ואם איתא דעיסה חמה ג"כ אינה מחמצת בפחות מי"ח רגעים, למה אסור כאן, וצ"ל דשרוי בפושרין מחמיץ טפי מעיסה, ואפשר דהחמירו בבישול טפי, שלא יבואו לבשל, וזימנין דנותן הקמח במים צוננין ואח"כ מרתיח.
י) מצה כפולה אינה חמץ מן הדין שאף אם נימא דאין החם נכנס בין הכפלים מהר מ"מ נעשה יד סולדת בזמן מועט, ואם עיסה חמה ג"כ אינה מחמצת בפחות מי"ח רגעים ה"נ אינה מחמצת מזמן כניסתה לתנור עד שנעשה י"ס, ואף לדעת המחמירין דעיסה חמה שיעורה בפחות מי"ח רגעים, מ"מ המשך זמן בעינן ומצות שלנו שהן דקות והתנור חם ביותר ודאי נעשית י"ס קדם שנתחמצה, ועיקר הדבר דכפל שוהה להתחמם עד שיש לחוש שקדם להתחמם במידת פושרין יותר ממצה פשוטה אינו ע"פ יסוד ההלכה אלא מנהגא להחמיר, והא דכתב התה"ד למיליף מהא דפסחים מ' א' לא לחליט תרי חטי כו' אינו אלא רמז דחליטה שאני דלא סגי בי"ס אלא בעינן רותח ביותר וכל שלא נחלט שוהה ומחמיץ, [ואין דברי אביי אלא דלא הוי חלוט לענין לשהותו רטוב או לבשלו אח"כ אבל עדיין לא שמענו מדברי אביי דחוששין לו משום חמץ לענין לאוכלו מיד ואפשר דחשיב חלוט לענין דיעבד אם בללו במים אח"כ אלא לכתחלה אין לחשבו לחלוט, ומיהו אין לפרש דאביי לכתחלה קאמר ואם חלט תרי חשיב חלוט, דמה שחלט לא חשיב דיעבד שהרי אין הכרח לבוללן], ועוד לא דמי תרי חטי למצה כפולה, והרי כתב המ"א סי' תס"א ס"ק י"ד, דב' מצות שנשכו זה בזה לא מקרי כפולה כיון שהחם שולט עליהן ותחתיהן, והרי דלא דמי נגיעת ב' מצות לב' חטין.
הא דלא מסירין כדי נטילה ממצות השבורות ואין חוששין שמא היה כפל בצדה, משום דאף באיסור גמור ספיקא דרבנן לקולא וכש"כ בכפולה שאינה אלא חומרא, [ואפי' בחמץ דאורייתא טעמו מין במינו אינו אלא מדרבנן וחמץ במצה מקרי מב"מ כדאמרו כ"ט ב' מין במינו כו' ואי חמץ במצה חשיב מין בשאינו מינו לא מש"ל מב"מ, ואף שאור ועיסה חשיב מב"מ כמש"כ הפר"ח יו"ד סי' צ"ח ממתני' פ"ב דערלה], ועוד כיון דהרוב ודאי לא היה תוך נטילה של כפולה והו"ל ביטול ברוב יבש ביבש קדם הפסח, והעיקר שלא נהגו להחמיר לאסור כדי נטילה אלא בכפול קמן ואיכא בזה מן הזהירות באיסור חמץ אבל בליתא קמן סמכינן על עיקר ההלכה שאין כפל מחמיץ, וכמו שמקילינן במרדה ובתנור שבלעו ממצה כפולה, וכמש"כ המ"א סי' תנ"א ס"ק ל"ז, והמ"א כתב דבמרדה לכתחלה מחמרינן, ואנן מקילינן לכתחלה דהכפולות מצויות ואי אפשר להזמין כל כך מרדות, וכמו דמקילינן בתנור, וכבר הקיל בזה הח"י הלכה למעשה.
כתב המ"ב בבה"ל בשם חמד משה דאם הכפל בנשיכה אין בו משום כפולה, וממש"כ המ"א בשם רש"ל דב' מצות הנוגעות ונושכות לא חשיב כפל כיון דהחם שולט מלמעלה ומלמטה, מבואר דזה עג"ז אף בנושך הוי בחומרת כפולה.
יא) לעיל סי' קכ"א ס"ק י"ב כתבנו דמי פירות ומים דממהרין להחמיץ אין שיעור בהם, ומעט ממין אחד במרובה של השני יש להם דין מים ומ"פ שממהרין להחמיץ [ומש"כ שם להוכיח מקיטוף אינו מכוון דקיטוף השמן על פני הלחם ואינו מתערב בכל הלחם ויש בכח השמן להחמיץ פניו] ומיהו במ"פ מעט שנתערבו במים ואין בהם בנו"ט יש מקום להסתפק, והנה לענין מצה עשירה כתב המ"א סי' תע"א סק"ה דמעט מן המעט שמן אינו עושה מצה עשירה כדאמר פסחים ל"ח ב' בחלות תודה, ונראה דכל שאינו נותן טעם אינו בכלל מצה עשירה, מיהו אין לדמות מצה עשירה לדין חימוץ ואפשר דגם מעט מי פירות שאין בו כדי ליתן טעם גורם למהר את החימוץ, ואמנם מהרש"א בפסחים שם הקשה איך יוצאין בלחמי תודה בעשאן למכור הלא מים ומ"פ ממהר להחמיץ ותירץ דכהנים זריזין הם א"נ מעט שמן בטל, ובס' ק"נ החזיק בתירוץ בתרא דלחמי תודה אינם בזריזים ולא במקום זריזים, והנה שאר מנחות דלוג לעשרון ע"כ משום זריזין, אבל בתודה קשיא להו, ומיהו נראה מדברי מהרש"א דתודה עצמה לא קשיא לי' כיון דמצותה בשמן לא חיישינן בזה שממהר להחמיץ דממהרין בעשייתה שלא תחמיץ, אלא בפסח החמירו וא"כ ראוי לאסור לחמי תודה בפסח להני תנאי דמחמרי לעיל ל"ו א', ומתני' דלחמי תודה משמע דאתיא לכו"ע, ולזה יהיב מהרש"א טעמא דזריזין או משום דשמן מועט לית לן בה, מיהו נראה דבלחמי תודה לא החמירו בפסח אף בעשאן למכור דכיון דגם תודה בעי מצה וע"כ דזריז הוא וממהר בעשייתן לא החמירו חכמים גם לענין פסח, וזה מוכח דנהי דבחלות תודה י"ל דמעט השמן בטל, אכתי רקיקין שהשמן על פניהן לא שייך ביטול ולמ"ד ל"ו א' אין מקטפין איך יוצאין בהן ואפי' למ"ד מקטפין י"ל דמשיחת רקיקין השמן מרובה מקיטוף וע"כ כיון דע"כ מכשרינן במצה דתודה לא מחמרינן בפסח, ולפ"ז ליכא ראי' מכאן להקל במעט מ"פ המתערב במים בפחות מנו"ט [שו"ר בר"מ פ"ט מה' מעה"ק הכ"א כתב דמשיחתן אחר אפייתן, [וכ"כ בשאר מנחות בפי"ג ה"ח] ולפ"ז ל"ק כלל מרקיקין, וכן קושית הגמ' ותיפוק לי' דהוי מצה עשירה לא קאי ארקיקין].