חזון איש/אורח חיים/קא
סימן קא (לז)
[עריכה]א) טור סי' שס"ח עירבו כבר ונתקלקל כו' בהגהות מהרל"ח הק' הא שיורי עירוב כל שהו, ותירץ דמוסיף שאם יכלו השירים יסמוך על התוספת וכעין זה פי' הב"ח, ומיהו אפשר דכה"ג צריך דעת כשמערב משלהם, דמה לי נתמעט ומה לי לא נתמעט, שאי אפשר ליטול ב' עירובין לאחריות בלא דעת, מיהו מה שהכריחם משום דמהרל"ח ס"ל בדעת הר"י דנתמעט קדם שבת ראשון מקרי תחלת עירוב וצריך דעת, והב"ח ס"ל דדעת הר"י דנתמעט קדם שבת ראשון נמי מוסיף וא"צ דעת, [וכ' דט"ס בל' הר"י ומה שהכריח זה מסוף דברי הר"י אינו מוכרח דלא הוזכר שם שכונתו לתרץ למה ברישא צריך להוסיף, מיהו מרהיטת לשון הר"י נראה כהב"ח] אלא שנחלק עליו מסברא שהרי הוא תחלת עירוב ואין זה מכרעת, דהכא צריך ריצויו בהאי מבוי והרי כבר נתרצה, והלכך פי' הט"ז דברי הטוש"ע בנתמעט מע"ש ראשון ועוד יש לפרש בנתנו כל אחד חלקו וכלה חלקו של אחד מהן, דלענין דין דמוסיף וא"צ להודיע מקרי נתמעט כיון דעירובן של שכיניו קיים, ולענין שיורי עירוב צריך שיהא שיור של כל אחד.
שו"ע שם ס"ג ואם הם יותר מי"ח שיעורו מזון שתי סעודות כו' משמע דאף אם כל אחד נותן חלקו סגי בהכי, אף שנותן פחות מכגרוגרת.
ב) עירובין פ"א א' רש"י ד"ה לאפוקי, דליכא למיחוש משום איבה כו' למאי דס"ד השתא דר"א לא בעי פת שפיר איכא למימר דהא דבעי ר"י פת הוא משום דבעי שלם ולא שייך כל כך בשאר מילי, אבל למאי דמסיק דגם ר"א בעי פת ע"כ פת משום דירה שעיקרה במקום פיתא, וכמו שפרש"י ע"א ב', ומיושב קו' מהרש"א.
שם אלא אמר רבב"ח לאפוקי מדר"י דאמר שלימה כו' לפ"ז י"ל דברייתא כר"א וקתני בכל אפי' בפרוסה, א"נ י"ל דאתיא אפי' כר"י ובכל, בכל מיני פת קאמר, ומיהו מתנ' שמעינן מדר"י דר"א לא בעי שלם, והא דקשיא לי' לרבה מברייתא משום דמדר"י ליכא למשמע אלא דר"א לא בעי שלם וע"כ מלישנא דבכל דייק דר"א לא בעי פת והלכך מותיב לי' מברייתא דאע"ג דבעי פת קתני בכל, ומסיק רבב"ח דה"נ לא פליג ר"א אלא אשלם, ומיושב קו' מהרש"א, [ועיי"ש דנראה דיש ט"ס בלשונו].
שם תוד"ה כדי, וא"ת כיון דאשמועינן כדי חלתה כו' דס"ד דדימוע כיון דחזי הכי לכהן כו' זה יתכן לפירושם דדוקא בטבולה ומדומע איירי אבל לפי' הרא"ש קשה לימא כדי חלתה ולא בעי דימוע וברייתא דקתני כדי דימועה ליתני כדי חלת נחתום, וי"ל דבפת אורז ופת עדשים מודה הרא"ש דניטל אחד ממ"ח אין מערבין בה כיון דפטורה מן החלה, ואיצטריך כדי דימועה, ודימוע מש"ל מין במינו דחייבין בתרומה, ויש לעי' לדידן דנהיגין להפריש חלת האור בכל שהו, אי מערבין בו בניטל כדי חלת נחתום ונראה דלא פלוג בזה ומיקילינן.
ג) מ"ט א' תוד"ה איכא, וא"ת וכי איכא שוה פרוטה ליהוי עירוב אע"ג דליכא מזון ב' סעודות כו' וי"ל כשמפרש ועושה דרך קנין כו' נראה דהכא אינו קנין ממש שהרי אינו מקנהו עירובו ואף שאינו מקפיד עליו [ונראה דצריך שלא יקפיד גם על בעה"ב שמניחין העירוב בביתו ואע"ג דבית שמניחים בו העירוב א"צ ליתן פת מ"מ הוא בעירוב ואם מקפיד לגבי' על עירובן אין עירובן עירוב לשמואל] מ"מ לא מקרי הקנאה לקנות בו, אלא דשמואל סבר דתקנת חכמים בדירת העירוב שיהא כעין קנין, והלכך הצריכו בתנאי העירוב שיהא ש"פ, ושיהא בית של גדול, וקונה גם בכלי, וכשהוא קונה בכלי צריך להקנותו הסודר כמו בכל קנין, וזה נראה כונת תו' ולעיל בד"ה עירוב הקשו הא פירי לא עבדי חליפין ותירצו דבתורת כסף הוא, ולמש"כ נראה דר"ל דתקנת חכמים הוא כעין קנין כסף אבל אם יתן כלי בתורת כסף י"ל דלא מהני כמו במעה, אלא דוקא בפת וכתיקון כחכמים ואז תקנו קנין דירה, וק"ק בהא דמהני כלי למש"כ תו' ב"מ י"א ב' ד"ה מקומו דשאלה ושכירות אינו נקנה בחליפין.
שם ע"ב תוד"ה וקטן, וקשה לפי' דלהוי כנשתתפו כו' וכן הק' הרשב"א וכ"כ רש"י ל"א ב' ד"ה עירובי, וקשה דהא הכא בנתן כל אחד ככרו עסקינן וכה"ג ביש להן ככרות בכלי אחד כל אחד ככרו ולא סמכו עלי' משום עירוב מאתמול לא הוי עירוב, וכמש"כ במ"ב סי' שפ"ו ס"ג בבה"ל ד"ה לזה בשם הגאון יעקב, [וכמש"נ סי' כ"ו בס"ד] ונראה דכונתם דהכא הלא סמכו עלי' לשם עירוב, והקטן אינו עושה רק מעשה קוף וכמש"כ תו' ל"א ב', אבל אין לומר משום דאין מקפידין על עירובן חשיבי כשותפין בככר אחד דהא לא עדיף ממזכה דצריך לזכות ע"י אחר ומיהו אפשר דהכא בעה"ב שהעירוב אצלו זוכה לכלן והא דצריך לזכות ע"י אחר היינו במזכה ומניח אצלו.
שם ונראה לר"ת כפר"ח דבבית של קטן כו' נראה דדוקא בית קטן אבל בית הפקר מניחין כלן עירובן וקונין בו דירה.
ד) פ' ב' מתני' כמה הוא שיעורו כו' כ' הר"י דכל בני חצר נחשבין כחד לענין שיתוף וכן כל בני בית הן כחד לענין עירוב, ומסתפקנא בה' שגבו עירובן ומוליכין עירובן למקום אחר דעירוב אחד לכלן כדאמר מ"ט ב' אי סגי בגרוגרת, ונראה דסגי בגרוגרת כדין ה' שאוכלין בבית אחד.
ה) פ"ב א' רש"י ד"ה יוצא, דמסתמא דעתה עלי' כו' לכאורה משמע דעת רש"י דסתמא הוי כפירושו אבל באמת הוי עירוב גם לדידי' ולפ"ז צריך מזון ב' סעודות גם לקטן, וא"ת א"כ כיון שנתנה מזון ב' סעודות לדידי' א"כ הרי פירשה שמערבת גם לדידי', וי"ל דמיירי שנתנה לעירובה ככר גדול, אבל אכתי קשה הרי קיי"ל צריך לזכות, וכיון שזיכתה הרי העירוב מפורש, וי"ל דמש"ל באחד שזיכה לכל בני העיר לכל מי שירצה, ואמרינן דריצוי האם הוי רצוי לגבי בנה [ועוד י"ל דכיון דמערבת אף בע"כ כדין אב לבניו הקטנים א"צ גם לזכות] ומיהו דעת הרמב"ם דא"צ מזון ב"ס לקטן, אלא ממילא הוא נגרר אחר אמו, ואין הקטן זוכה בעירוב כלל, ואף אם תאמר האם שלא יהא עירוב לבנה אין בדבריה כלום שאין בנה הקטן זוכה בעירוב לעולם, אלא שדינו לענין תחומין כאמו.
ו) פ"ב ב' ל"ק הא דאיתי' אבוה במתא כו' הרא"ש והטור פסקו כהאי שינוי', ולפ"ז בן ד' ובן ה' כל חד לפום חורפי', הוא הגבול של צריך לאמו ובן ד' ה' שלמות מקרי א"צ לאמו, וחייב בחינוך סוכה ויוצא בעירוב אמו, בד"א באיתי' לאבוה במתא אבל אי ליתי' לאבוה במתא עד ו' שלמות מקרי צריך לאמו, ויוצא בעירוב אמו ואינו בחינוך לענין סוכה. מיהו י"ל דהא דאמר בן ו' מלתא פסיקתא נקט אבל תינוק שאינו חריף יהבינן לי' טפי שתא כי היכי דיהבינן לי' טפי שתא באיתי' לאבוה, עוד יש כאן מקום להסתפק דלא מחלקינן בין איתי' לאבוה לליתי' אלא לענין עירוב ושדינן לי' בתר אמי', אבל לענין סוכה לעולם מקרי א"צ לאמו אחר ה', וברייתא דקתני קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו כו' באיתי' לאב, ומתנ' דקטן שא"צ לאמו חייב בסוכה אפי' בליתי' לאב שיעורו בד' ה', ולשון הטור בסי' תר"מ קשה לכוין וכמו שהאריך ב"י שם.
ז) ודעת הרמב"ם כפי שפירשם הכ"מ בפ"ו מה"ע הכ"א, דלמסקנא ר"א ור"י ורשב"ל פליגי ור"א אינו מחלק בין איתי' לאבוה לליתי' אלא אפי' איתי' לאבוה יוצא בעירוב אמו, ואע"ג דמעיקרא מקשה מהא דר"י ורשב"ל לדר"א ולא ניחא לי' למימר דפליגי, היינו סידור לשון הש"ס להשמיענו תירוץ ר"י ברי' דר"א דלא פליגי ושאיתותב מברייתא, וע"כ ר"א פליג, וקיי"ל כר"א כמש"כ תו', מיהו אפשר דמודה ר"א דכל חד לפום חורפי' ור"א באינו חריף וחריף בצר שתא, ועוד י"ל דדוקא בסוכה מחלקינן כל חד לפום חורפי' אבל בעירוב הקילו ושדו לי' בתר אמי' עד ו', והא דתניא קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו כו' ובגמ' מוכח דדוקא קאמר מדפריך לי' לר"א דאמר בן ו', מעיקרא פריך שפיר מדר"י ור"ל דאמרי דבן ה' א"צ לאמו, ואם איתא דלענין עירוב אף שא"צ לאמו יוצא בעירוב אמו עד בן ו', א"כ למה לי' למתני קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו ושא"צ כו' האי שיעורא אינו מלמדנו כלום, אבל השתא דר"א פליג, וסבר שא"צ, היינו בן ה' ו', אלא דלענין עירוב אף חריף לא מהני חריפותו, י"ל דברייתא נמי בן ו' קאמר שזהו שיעורא שישנו בצריך לאמו, ולפ"ז נתבארו דברי הר"מ דבה"ע סתם בן ו', ובה' סוכה פ"ו ה"א כ' כבן חמש כבן שש, ור"ל כל חד לפום חורפי', ועי"ש בכ"מ שדחק בל' הר"מ שם ועי' לח"מ שם ודע דסוגיא דכתובות ס"ה ב' מסייע לי' להרמב"ם דהתם יהבינן שיעור קטנים בני ו', ומסמכינן דבר זה עלי' דר"א, ומשמע דלר"א זהו שיעורא דקטנות שצריך לאמו, ומיהו לש"פ יש לפרש דמיני' דר"א נשמע דעד ו' צריך לאבוה או לאימא.
ח) כ' בהג"א ואם עירב עליו האב לדרום ואמו לצפון אפי' בן ו' אחר אמו גרירא, ותימא דהא זה סברת ר"י בדר"א ואתותב, וצ"ל דנהי דאתותב בהא דסבר דאף בליתי' לאב אינו יוצא בעירוב אמו כל שהוא בן ה', מ"מ סברתו קימת לדידן באיתי' לאב ועירבה עליו אמו בפירוש אף שעירב עליו אביו בתר אמו גריר, דהא חזינן דבליתי' לאב א"צ עירוב כלל עד בן ו', ובן ז' צריך עירוב, הרי דבן ו' עדיין גריר בתר אמי', הלכך מקיימינן סברת ר"י בדר"א, ולפ"ז י"ל דר"א מיירי באמת בעירבה עליו אמו לצפון ואביו לדרום, א"נ בתרויהו מיירי בליתי' לאב א"נ באיתי' ועירבה עליו אמו דתרויהו חד דינא אית להו, ואפשר דזה דעת רש"י כתובות ס"ה ב' שפי' דברי ר"א בעירבה עליו אמו לצפון ואביו לדרום.
ט) פ"ב ב' ל"ק הא דאיתי' פרש"י דר"י בדר"א לא מצי לשנוי' הכי דאם איתא דאית לי' לר"י הא סברא הכי הוי משני לי' לדר"א, ויש לעי' לדעת הרמב"ם דמפרש דר"א פליג אדר"י ורשב"ל וע"כ צ"ל דמדלא חילק ר"א בכל גווני מיירי אף באיתי' לאב, וא"כ למה אתותב ר"י בדר"א נימא דבאמת מודה ר"א באיתי' לאב, ומיירי בעירבה עליו אמו לדרום ואביו לצפון, וצ"ע.
י) שם כגון שעירב עליו אביו לצפון כו' וא"ת מנ"ל דר"א בעירב עליו אביו דלמא הא גופי' אשמועינן דאמו מערבת עליו, וי"ל דהא לא אצטריך לאשמועינן ואפי' ביותר מבן שש, וא"ת למה לי' למימר שעירב עליו אביו, לימא דהאב לא עירב כלל, ואין רצונו בעירוב אמו כדי שלא יפסיד אלפים לכל רוח, וי"ל דאה"נ, אלא בדלא עירב עליו אביו צריך למחות בפירוש אבל בסתמא ניחא לי', אבל עירב עליו היינו מחאתו.
שם מערב אדם ע"י בנו ובתו הקטנים כו' הכא ודאי צריך מזון ב' סעודות לכל אחד מיהו נראה דא"צ לזכות כיון דמערב בע"כ מקרי איהו מערב ומערב משלו, מיהו אין להביא ראי' מעבדים דהא לית להו זכי' דלענין עירוב יש להן זכי' וכמש"כ תו' ע"ט ב' ד"ה ועל, ומיהו מבואר בדבריהם דבע"ח צריך לזכותם ומשמע דה"ה בע"ת, ונראה דגם ע"ח מערב רבן עליהן בע"כ וצ"ע.
יא) במ"ב סי' תי"ד בבה"ל ד"ה אינו, כתב דבקטנים אם עירבו אחרים עליהם והאב לא עירב עליהן עירובן קיים, ובעבדים אף כה"ג אין עירובן קיים, ונראה דאם מיחה האב בתרויהו אינו עירוב, ואם הסכים האדון בתרויהו קיים, והא דקתני בברייתא וכלן שעירבו ועירב עליהן רבן, ה"ה לא עירב דמה לי אם תחומו לצד אחד או אלפים לכל רוח, אלא בעירב עליהן ידוע מחאתו.
כ' המ"ב שם סק"ח דקטן עד בן שש אינו יוצא בעירוב אביו, ואפשר דמדעת האם הוי עירוב, וסמך לדבר מהא דאמר כגון שעירב עליו אביו לצפון ואמו לדרום ולמה לי' לר"א למימר קטן יוצא בעירוב אמו, לימא שאין עירוב אביו עירוב, ואף בלא עירבה אמו, אלא דוקא בעירבה אמו שמיחתה, מיהו זה דוקא בבן ו' אבל המ"ב מיירי לדעת הרמב"ם בבן ו' או לדידן פחות מבן ה' ואין ראי' מכאן, אבל מ"מ מסתבר דבליתא לאם מערב עליו אביו, ואפי' אחר בליתי' לאב, והלכך נראה דמסרתו האם לאביו להוליכו בשבת מערב עליו כדין מערב אדם ע"י בנו ובתו הקטנים.