חזון איש/אורח חיים/פה
סימן פה (כא)
[עריכה]א) עירובין ע"ה ב' א"ל עירוב מרגילה, וא"ת אכתי תהני עירוב שעירבו בני החיצונה עם בני הפנימית להתיר דריסת הרגל שהרגילן העירוב דכיון דע"י עירוב קבעו דירתן בבית שהניחו עירובן הוי להו הפנימים והחיצונים כחדא, וי"ל שלא תקנו חכמים עירוב אלא כשהעירוב מערב דירה אבל הכא אין בני החיצונה מערבין דירה אלא דריסת הרגל, וא"ת הרי עירבו גם בתיהן אלא שהאחד ששכח אוסרתן, לא היא דכל עירוב שאינו מתיר אינו עירוב וכיון דבתי החיצונה לא נעשו בתי שותפין של הפנימית והחיצונה בזה העירוב נמצא שהחיצונים עירבו בלא בית דירה, וא"ת כיון שאין כאן עירוב ליבטל ג"כ הרגל עירוב, וצ"ל דמ"מ חשיב דריסת הרגל של חיצונה בפנימית, ואע"ג דבטענת לתקוני שתפתיך ולא לעוותי מבטלינן דריסת רגלם התם מתחרטים על הרגל דריסתם אבל במה שנתבטל העירוב מן הדין אכתי לא מיעקר דריסת רגלם, אבל אין לומר דהא דאמר עירוב מרגילן היינו דכיון דעירבו יחד חשיב ב' החצירות כאחת ואי בטל לי' לפלגא בטל לי' כלו שהרי לא עירבו לחצאין, דא"כ מ"ט דר"ע דמתיר לפנימית אחר שבטלו רשות החיצונה לפנימית, הא אכתי אין העירוב אלא לבני הפנימית והן ערבו יחד, ועוד מאי שייך ביטול רשות כיון שבטל עירובן הרי בטל דריסת רגלם, אלא ע"כ דאע"ג דבטל עירובן לא בטל דריסת רגלם.
ב) שם תוד"ה עד, דהכא קאמר דאסרן אהדדי בפשיעות בני חיצונה כו' תימא מה סברא היא זו שבשביל שפשעו תקנו להם דין ביטול רשות כדי לאסור לבני פנימית עד שיבטלו להם בני חיצונה, אדרבה כיון שאין דין ביטול רשות מחצר לחצר לישתרו בני פנימית בלא ביטול וכדס"ל לרבנן ולולא דבריהם י"ל דהכא שהרגלן הוא ע"י שעירבו ולענין דריסת רגלם נחשב כאילו העירוב קיים לא מקרי ביטול רשות מחצר לחצר אלא כלן בני חצר אחת מקרו, ואע"ג דבשכח אחד מן הפנימית שתיהן אסורות אפי' לר"ע ולא אמרינן לבטל בן הפנימית גם לבני החיצונה כיון שאין איסור של בני החיצונה על בני הפנימית אלא משום דמחשב כאילו עירובן קיים ודירתן כאן, שא"ה דבן הפנימית אוסר בדריסת רגלו את חצר החיצונה ובזה לא מהני ביטול, וכיון שהחיצונים אסורין במקומן אוסרין על הפנימים וא"ת לבטלו גם החיצונים דריסת רגלם, י"ל כיון שאין החיצונים ובן הפנימי ראוים לבטל זה לזה לא תקנו ביטול, ודוחק [עוד קשה פי' זה דע"כ איסור של החיצונים על הפנימים הוא בשביל דירתן שיש להן בחיצונה והלכך אסרי גם בדריסת רגלן על הפנימית, אבל בשביל שהן דרין בפנימית אף אם נחשוב את העירוב לחומרא ולא לקולא, אינן אוסרין שהרי שנים הדרין בבית אחד א"צ עירוב].
ג) שם וא"ת ולאביי כו' וי"ל דהוי מפרש כו' קשה דהא בסוגין אביי הוא דמשיב לי' לרבה ב"ח, וי"ל דדברי אביי מסיימין בהא דקאמר דאמרה לה מבטלינן לך רשותי, והא דפריך ורבנן סתמא דגמ' הוא ומפרש אליבא דשמואל ור"י.
מהרש"א ז"ל האריך בתירוצם ולא ידענא לפרשם דודאי לר"י בנתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד בין מן הפנימית ובין מן החיצונה שתיהן אסורות בלא ביטול כדתניא בברייתא, וע"י ביטול משתרו, וכן בנתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית, ובנתנו בפנימית ושכח אחד מן החיצונה מותרת הפנימית בלא ביטול משום טענת לתקוני כו', וכ"ה לאביי, ולא שייך בזה למימר פעמים אין מבטלין, דהכא לאו משום חסרון ביטול הוא, אלא דמשתרו בלא ביטול דבטל שותפתיהו.
ד) והנה לא נתבאר בגמ' בנתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה וביטל השוכח רשותו, ונראה דגם בזה פנימית מותרת וחיצונה אסורה אף לר"י דיש ביטול רשות מחצר לחצר, דכיון דבסתמא בטל שותפתיהו משום דאמרה לה אדמבטלת לי קאסרת עלאי, אשתכח דחיצונה לא עירבה, מיהו בידעו בני פנימית דאחד אינו מערב עמהן וסומכין על ביטול רשותו, בזה ודאי הוי חד עירוב לר"י דיש ביטול רשות מחצר לחצר ומטלטלין מזו לזו, וכן לאביי, אבל לרבא אליבא דשמואל נראה דאין מבטל ושתיהן אסורות, דאע"ג דנתנו עירובן בפנימית מ"מ ע"י עירוב הוי כחדא והוי לי' בחיצונה דיורי הפנימית, וצריך לבטל גם לבני פנימית ואין ביטול רשות מחצר לחצר, ואע"ג דשמואל כר"ע ס"ל דבשכח אחד מן החיצונה יש ביטול שא"ה שהאיסור ע"י פשיעותא דחיצונה כמש"כ תו' ואף למש"כ סק"ב דהיכי דהאיסור נעשה ע"י עירוב לא מקרי מחצר לחצר, יש לחלק בין היכי דמבטלין לדיורי החצר באמת, לדיורי חצר אחרת שבאין לכאן ע"י עירוב, וחילוק זה מוכרח מהא דנתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב דאין השוכח מבטל רשות משום שאין מבטלין רשות מחצר לחצר, ומיהו התם עדיף דבלא עירוב אוסרין הפנימית על החיצונה בדריסת רגלן.
ה) ס"ו ב' [תוד"ה] נתנו, הא פשיטא לן דכולן יכולין לבטל אצלו כו' נראה דה"ה דכלן יכולין לבטל לאחד מן המערבין דחצר הפנימית הרי היא כלא עירבו, ומבטלין לאיזה יחיד שירצו, ודוקא פנימית יכולין לבטל לאחד אבל חיצונה אינה מבטלת רשות לאחד, בין בשכח אחד מן הפנימית בין בשכח אחד מן החיצונה כשעירובן בחיצונה משום פנימית דאסרה עליהו כדין רגל האסורה במקומה, וכן בנתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית, אין החיצונה מבטלת ליחיד, אבל בשכח אחד מן החיצונה נראה דהחיצונה מבטלת ליחיד כיון דפנימית מותרת, ופנימית מבטלת ליחיד בנתנו עירובן בחיצונה בין בשכח אחד מן הפנימית ובין בשכח אחד מן החיצונה, אבל בנתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מהן ולא עירב, בזה יש להסתפק אי מבטלין ליחיד, כיון דעירוב הרגילן לבני חיצונה בפנימית ואסרה עליהו, ואפשר דלא אמרינן עירוב מרגילן אלא כשאנו באין להתיר לפנימית בהאי עירוב דאשתתף בי' החיצונה, אבל כשבאין לטלטל ע"י ביטול ומבטלין את עירובן לגמרי לא אמרינן בזה עירוב מרגילן.
ו) ס"ו ב' אמר אביי הא דאמר שמואל כו' אבל ב' חצרות זו לפנים מזו מתוך שאוסרין מבטלין, יש להסתפק האי ביטול דקאמר אביי הוא כשעירבו בני חיצונה לעצמן ופנימית לא עירבה, ואסרה עלה ומבטל לה דריסת רגלה ומשתריא, אבל כשעירבה פנימית לעצמה וחיצונה לעצמה, דשריא כל אחת לעצמה, אין ביטול רשות לטלטל מזו לזו, או דלמא אף כה"ג יש ביטול רשות מזו לזו.
שם רבא אמר אפי' כו' לכאורה נראה דרבא פליג עלי' דר"י ואפשר דרבא ס"ל דר"י נמי בנתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה אמר למימרי'.
שם וכי אתמר בהא, בהא קאמר ר"י כו' משמע דאי אין מערבין בחורבה כש"כ בב' חצירות דכי היכי דלא תקנו ביטול רשות בחורבה משום דלא הוי עיקר תשמישייהו התם כמו שפרש"י ה"נ לא תקנו ביטול רשות מחצר לחצר דאין תשמישי' של זה בחצר חברו, והא דאמר אביי בב' חצירות זו לפנים מזו מבטלין אי מיירי אביי דוקא בעירבו ושכח אחד מהן או בביטול של פנימית לחיצונה ניחא אבל אי מבטלין גם בעירבו זו לעצמן וזו לעצמן לטלטל מזו לזו קשה מאי שנא מחורבה וצ"ל דחצר עדיפא מחורבה אף לענין טלטול מזו לזו.
ז) ולענין הלכה קיי"ל כר"י דיש ביטול רשות מחצר לחצר כמש"כ תו' ס"ד א' ד"ה אם כן והלכך בנתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ובנתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית מבטל השוכח רשותו ועירובן קיים, אבל בנתנו בפנימית ושכח אחד מן החיצונה פנימית מותרת וחיצונה אסורה דקיי"ל כרבנן דר"ע, ואע"ג דשמואל כר"ע ס"ל ולא מצינו אמוראי דפליגי עלי' דשמואל בהא מלתא, נראה דשמואל לטעמי' דמפרש טעמא דרבנן משום אין ביטול רשות מחצר לחצר אף היכי דאסרי, ובזה ס"ל כר"ע, אבל לר"י דמפרש טעמא דחכמים משום אדמבטלת לי כו' לא מצינו מאמוראי דפסקו כר"ע והדרינן לכללא דאין הלכה כר"ע מחביריו.
ח) מ"ח ב' לר"י ל"ק כיון דעירבה לה אמצעית בהדי חיצונה כו' יש להסתפק בחצר אחת כה"ג בגבו חמשה עירובן ונתנו בבית אחד מהן וחמשה דיורין הנותרין גבו עירובן והביאו ערובן לה' הראשונים ונתנו עירובן בבית אחר דאע"ג דעירובן הוא בב' בתים שפיר דמי דכיון דגבו ה' הראשונים נעשים כחבורה אחת, ואח"כ כשעירוב בא אצלם לא אכפת לן באיזה בית מן הבתים שהניחו עירובן וכמש"כ לעיל סי' י"ט ובזה יש להסתפק כשהוליכו אח"כ ה' האחרונים עירוב לחצר אחרת אי דינא הוא דאחד מוליך ע"י כלן, או דלמא דדמיא לנתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו, עוד יש להסתפק בשלחה החיצונה לאמצעית בהדיא לערב על ידה בחיצונה האחרת אי מהני כיון שלא נתנה פתה בחיצונה דאפשר דכיון דבסתמא לא חשיב שליחות גם כשפירשה בהדיא לא אמרו חכמים בזה אחד מוליך ע"י כלן והדרינן לדינא דאין עירוב בלא פת [ועי' לעיל סי' י"ט].
והא דאמצעית מותרת עם שתיהן יש לעי' כיון דעירוב משום דירה הוא כיון דנתנה עירוב בחיצונה האחרת עקרה לה דירתה מקמייתא, צ"ל דאע"ג דעירוב מהני למחשב דירה מ"מ לא מחשב למיעקר דירה ואף דירה שקנה ע"י עירוב לא מתעקרא, וחשיב כאילו דר בחיצונה והשתתף עמהם בכל בתיהם וחצרותיהם ואח"כ שיתף חלקו את החיצונה האחרת ודר גם עמהם בשיתוף, ובשיתוף דירה כל דהו משתרו לטלטל מזו לזו.
ט) מ"ח ב' כמאן כב"ש כו' צ"ע דהא פלוגתת ב"ש וב"ה הוא במעשה העירוב אי מקרי עירוב בב' כלים אבל הכא בב' בתים הרי חסר עיקר העירוב דענינו משום דירה שידורו כלם בבית אחד וכל שאר הבתים יהיו טפלין לזה, אבל כשנותנין בב' בתים הרי הן חלוקין דיורין ואוסרין זה על זה וכדפריך באמת לקמן ליהוי כה' ששרוין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב והא דמשני ולא אמרו דיורין להחמיר לא יתכן אלא שלא יאסרו אבני אמצעית, אבל כשבאין לערב איך יתכן עירוב בב' בתים [ואי כשר בב' בתים אף בג' וד' ולמה עירוב כלל] ואף אם נפרש דזהו דמשני הכא ע"כ לא קאמרי ב"ה כו' מ"מ קשה דקארי לה מאי קארי לה, ועוד דמשמע דלב"ה בב' בתים הוא חסרון במעשה העירוב כמו ב' כלים לב"ש. ועוד קשה בהא דמשני ע"כ לא קאמרי ב"ה כו' אבל בשני בתים לא, נהי דה' שגבו עירובן ונתנו בבית אחד מהן, וה' דיורין הנותרים גבו עירובן ונתנו בבית אחד מהן אינו עירוב, אבל כשה' האחרונים נתנו עירובן באחד מהבתים של החמשה הראשונים שפיר הוי עירוב אע"ג דאין עירובן של האחרונים בבית שהניחו בו הראשונים עירובן וכמש"כ סי' י"ט וכן מוכח בסוגין דהא כשנתנו החיצונות עירובן באמצעית בב' בתים שרינן לאמצעית בשתיהן ואע"ג דאין עירוב של החיצונה באותו בית שהניחו בו אמצעית עירוב שלהן, כיון שהניחו בב' בתים ע"כ עירוב של אחת מהן הוא בבית חוץ מן הבית שהניחו בו ערובן, וטעמא דמלתא דכיון דעירבה אמצעית לעצמה הויא לה חדא וכחבורה אחת וכשעירוב בא אצלן מחצר אחרת אין נפקותא באיזה בית שבא עירוב של חצר האחרת, א"כ גם כשנתנו ב' החיצונות עירובן בב' בתים של אמצעית להוי עירוב, שהרי שתיהן נטפלות לאמצעית, ועוד קשה מה שכתבו תו' בד"ה לר"י בדברי ר"ש דכשנתנו בב' בתים גלי אדעתיהו דלא ניחא ליה לחיצונות להשתתף ביחד, ובגמ' קאמר הטעם משום דבב' בתים אינו עירוב.
י) ונראה דאם נתנו חיצונות עירובן באמצעית למיהוי שלשתן כאחת לא אכפת לן מה שנתנו בב' בתים כדין עירוב בא אצלן דלא אכפת לן בב' בתים, מיהו הכא כשנתנו עירובן בב' בתים לא אמרינן בסתמא דמשתתפין כלן יחד, אלא כל אחת עם האמצעית, ומיהו אי מועיל עירוב בב' בתים הוי חשיב עירוב זו עם זו מבלעדי דינא דעירוב בא אצלן ובזה אמרינן דאין עירוב בב' בתים [ואפשר דהכא אף אם נחשוב עירוב זו עם זו לא אכפת לן מה שהן בב' בתים כיון דבהשתתפותן נעשו שלשתן אחת, רק הוא חסרון במעשה העירוב].
יא) שם תוד"ה לר"י, לרב ששת לא שייך למפרך הכי כו' ר"ל דכשנתנה אחת עירובה באמצעית הויא לה חדא וכשנתנה אידך הוי לי' עירוב בא אצלן, ובאמת הכא א"צ שליחות כיון דהוי עירוב בא אצלן, ומש"כ דגלי אדעתיהו ר"ל דלא ניחא לה לאידך לתת רשותן לבני חצר החיצונה ולא למשקל מיניהו רשות מדין עירוב בא אצלן.
שם א"נ לר"י כיון שנתנה כו' דאדרבה כלן דיירין בה, צ"ע כונתם, למה לא חשיב עירוב בא אצלן לכלן.
יב) שם תוד"ה יאמרו, שאני התם דפשעה וכ"כ תו' ס"ז א' ד"ה שכח, וצ"ע דא"כ בשכח אחד מן החיצונה למה לי' למימר משום לתקוני שתפתיך ולר"ע צריך ביטול כדאיתא לקמן ע"ה ב' תיפוק לי' משום אין דיורין להחמיר דהכא לא פשעה פנימית, ולולא דבריהם יש לחלק דכשאנו באין למשרי פנימית בעירוב שהשתתפו בו חיצונה אמרינן דכבר הורגלו בפנימית בעירובן, אבל הכא דעירובן הוא עם האמצעית ובזה ליכא דיורין האוסרין זה על זה, ולכן אין אוסרין החיצונות זו על זו שהרי לא עירבו זו עם זו, ולענין לאסור החיצונות זו על זו אמרינן דאין עירוב עושה דיורין כלל.
יג) שם תוד"ה לר"י, אין האמצעית נעשית שליח כו' יש להסתפק בחצר אחת כה"ג י' ששרוין בחצר וגבו ה' עירובן ונתנו בבית אחד מהן וחמשה הנותרים גבו עירובן ונתנו עירובן אצל ה' הראשונים ואח"כ הוליכו הראשונים עירובן לחצר אחרת או חצר אחרת הביאו עירובן אצל ה' הראשונים אי דינא בזה דאחד מוליך לכלן, וכן בט"ו ששרוין בחצר וגבו ה' עירובן, וה' השניים הביאו אצלם וכן ה' השלישיים והשניים והשלישיים הניחו עירובן בב' בתים.
יד) שם תוד"ה אבל, והא דלא מוקי לה ר"י כר"ש, ולא שייך הכא מר אמר חדא ומר אמר חדא, דלר"ש איירי מתנ' בכל גווני בין בהוליכו האמצעית בין בעירוב בא אצלן וב' בתים אין מצמצם דינא דמתנ' דשפיר מתפרש בהכי, וע"כ ר"י דאמר דמתנ' בנתנה אמצעית ס"ל דלא מתוקמא מתנ' בנתנו חיצונות באמצעית, אמנם מש"כ דר"י ס"ל דאמרינן דיורין להחמיר לא משמע הכי בלישנא דר"א דאמר אם אמרו כו' יאמרו דיורין להחמיר משמע דמלתא פסיקתא היא, ועוד לוקמא בנתנו בב' כלים בבית אחד כיון דלר"י אינו עירוב, והכא לא אסרי אהדדי כדין ב' שרוין בבית אחד, ועוד מדפריך כמאן כב"ש כו' משמע דס"ד דאפי' בב' בתים חשיב עירוב אחד, ולכן נראה דר"י ס"ל דאפי' בב' בתים הויא להו חדא כיון דעירובן בא לאמצעית וכן הוי ס"ד מעיקרא ור"ש הוא דחידש דאפי' כה"ג בב' בתים לא הוי עירוב, ולר"י אף חסרון דב' כלים לא הוי חסרון כיון דאפי' בב' בתים שפיר דמי, והא דפריך כמאן כב"ש כו' ומשמע דלב"ש ניחא לר"ש הוא דקאמר, ועי' לעיל סק"ט, ונראה דקיי"ל כר"י בזה להקל בעירוב ובנתנו החיצונות עירובן באמצעית שלשתן מותרות זו בזו, אמנם בב"י כתב בשם הרשב"א דאף בב' כלים החיצונות אסורות זו בזו.
טו) מ"ח ב' רשות אחת משתמשת לב' רשויות כו' רב ושמואל תרויהו כר"ש ס"ל, רב כדאמר לקמן מ"ט ב' ושמואל לקמן צ"א א' דאמר הלכה כר"ש בין עירבו בין לא עירבו, וזו דברי ר"ש דקאמרי זו וס"ל הוא, ולפרש"י לרב גם לרבנן לא גזרו ואיסורא דאמצעית מטעמא אחרינא הוא, והא דאמר רב לקמן צ"א דאי עירבו אסור לאפוקי מאני דחצר לחצר אחרת דלמא אתי לאפוקי מאני דבתים, שא"ה כיון דהוא מפיק מאני דידי' לחצר אחרת אתי לאפוקי שאר מאני דידי', אבל הכא בחיצונות לא גזרינן דאין להם דרך כלל זו בזו, ובאמצעית לא גזרינן דלמא אתי לאפוקי מחצר זו לחצר זו כיון דלאו מאני דידה נינהו, ומה"ט חצר שלא עירבה מוציאה כליה לחצר שעירבה ולא חיישינן דלמא תעייל לבית, כיון דאין דרכם לבית, ולא חיישינן דבני חצר יעיילו מחצרם לבית כיון דלאו מאני דידהו נינהו, וכמש"כ רש"י צ"ב א' ד"ה וא"ת, ושמואל סבר דאפי' במאני דידי' לא גזרינן ואע"ג דמפיק לחצר מאני דחצר לא גזרינן דלמא אתי לאפוקי אף מאני דבתים, והא דאמר שמואל בחצר שבין ב' מבואות עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם לאו משום גזירה הוא אלא מדינא, ולפרש"י קיי"ל כשמואל בהא ואמצעית אסורה בשתיהן.
טז) ולפר"ת בין לרב ובין לשמואל לר"ש כלן מותרות בין אמצעית בחיצונה ובין חיצונה באמצעית, וכן ס"ל לרב ושמואל לדינא כר"ש, והא דאסר רב בעירבו התם שפיר גזרינן כדפרישית לעיל לפרש"י ושמואל סבר בהא נמי לא גזרינן, והא דאמר שמואל עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם, לפרושי מלתא דרבנן קאמר ולאיפלוגי עלי' דרב דאמר דלא אסרו חכמים אלא חיצונות באמצעית ואמר דגם אמצעית בחיצונות אסרי רבנן, כ"מ ברא"ש, ונתישב קו' תו' ולפ"ז לדינא גם אמצעית מותרת.
יז) ולפי' הר"י לר"ש שתיהן מותרות זו בזו כפר"ת, ולרבנן, לרב, החיצונות אסורות ואמצעית מותרת, ולשמואל גם אמצעית אסורה, אבל לא משום גזירה, אלא מדינא כמו לפרש"י, והלכתא כרבנן בהא, והא דאמר שמואל עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם לדינא קאמר, ולפי' הר"י קיי"ל כשמואל בהא, ומה שהק' מהרש"א לפי' הר"י דהוי סברת רב ושמואל הפוכות, אין זה תימא דאיסורא דחיצונות משום גזירה ואיסורא דאמצעית הוא משום דזו מושכתה לכאן, והם ב' ענינים נפרדים.
יח) ס"ו ב' תוד"ה ליבטל, ולא דמי להא דאמרינן במ"ש כו' דהתם כל חיצונה וחיצונה מותרת לעצמה במקומה, אע"ג דב' חצירות שעירבה זו לעצמה וזו לעצמה, צריך שיהי' העירוב של כל אחת בחצרה ולא בחצר אחרת כדאמר בסוכה ג' ב', הכא שאני כיון שלא נאסר הטלטול אלא משום גזירה אשתכח דבאמת האמצעית משותפת בחיצונה בחצר ובבתיה, ומקרי העירוב בחצר דידה, והיינו נמי טעמא דחצר שבין ב' מבואות דאמר לעיל מ"ט א' דאינה אוסרת עליהן כשעירבה עמהן ולא אמרינן דאין כאן עירוב כלל כיון דלגבי האי חצר העירוב מונח במקום אחר שאין חצר זו משותפת עם החצר שהעירוב מונח בה, ותאסור על שניהן כמו שלא עירבה עמהם, אלא היינו טעמא כיון דאינו אלא משום גזירה שפיר קנו עירובן וחצר שהעירוב מונח בה הוא דירתן, וזהו כונתם ז"ל במש"כ לעיל מ"ח ב' בד"ה רשות, אבל הכא בנתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד מן הפנימית אין כאן עירוב כלל ולא קנו כלל דירה בחיצונה, והלכך לא הוי עירוב לגבי פנימית שאין עירובן בחצירן, ונראה דנתנו אמצעית עירובן בחיצונה אע"ג דאין להם עירוב כלל בחצירם מותרין לטלטל בחצירן אף לרבנן דשלשתן אסורות דאע"ג דאסורות מזו לזו, מותרת אמצעית לעצמה, ואע"ג דעירבה בחיצונה, כיון דמן הדין הויא להו חדא, ורק משום גזירה אסרינן, ומשום גזירה לא עקרינן עירוב אלא אסרינן לטלטל, אבל לענין אפוקי מבית לחצר בחיצונה קנה עירובן דירתן שמה.
יט) ס"ו ב' אמר אביי הא דאמר שמואל אב"ר מחצר לחצר ל"א אלא בשתי חצירות ופתח אחד ביניהן לכאורה גם בב' חצירות ופתח אחד ביניהן ונתנו שתיהן עירובן באחת ושכח אחד מן החצר שהעירוב מונח שם דינא הוא דאין השוכח מבטל להן רשות משום שבני חצר האחרת אוסרת עליהן מפני שעירוב מרגילן וצריך שיבטל השוכח רשותו גם לבני חצר האחרת, ולאביי הדין נותן דהשוכח מבטל רשות לשתיהן דכיון דאוסר על שתיהן מבטל ואביי מלתא פסיקא נקט. [וכ"מ בתו' ע"ג ב' ד"ה אלא, עיי"ש].
כ) מ"ח ב' רש"י ד"ה ואין ב' רשויות, דזו מושכתה כו' לכאורה זה לא יתכן אלא לר"י דמוקי לה בכשנתנה אמצעית עירובן בזו ועירובן בזו, ואין סברא דר"ש יפלוג עלי' דרב, וכן קשה לפי' הר"י, אבל לפר"ת ניחא.
שם תוד"ה רשות, אבל אין לפרש טעמא דרבנן דחיצונות אסורות כו' או מש"ה כו' אפשר דטעמא קמא הוא לר"ש, וטעמא בתרא לר"י כמו שסיימו ור"י לטעמי'.
מ"ט א' עירבה עם שניהם לכאורה דין זה לא יתכן אלא בנתנה עירובה בזה ובזה, אבל בנתנו בני מבוי עירובן בחצר זו הויא להו כלהו חדא דהכא לא שייך ב' בתים דשתופי מבואות בחצר ולא בבית, וצ"ע.
כא) ס"ז א' כמאן כר"א דאמר א"צ לבטל רשות לכאו"א, לעיל כ"ו ב' מבואר דלכו"ע צריך שיהי' הביטול לכלם וטעמא דר"א משום דהמבטל בעין יפה מבטל ובסתמא ביטל לכלהו ואי פירש בהדיא שאין מבטל לכלם לכו"ע לא הוי ביטול כמש"כ תו' ס"ד א' ד"ה בטילו ונראה דאם חזר המבטל והוציא כליו קדם שהחזיקו כלם אוסר עליהן כדאמר ע"א א' ומיהו אפשר דחזקה של אחד מהן מהני לכלם, ויש לעי' דמאי פריך ליבטל בר פנימית לבני פנימית כו' ומסיק דלר"א אה"נ, כיון דלבני חיצונה לא מהני ביטול אף אם ביטל להן בהדיא, מה יועיל ביטול ליחיד, וצ"ל דקים לי' דיש ביטול רשות מחצר לחצר כה"ג וזהו כונת תו' בד"ה כמאן.