חזה התנופה

ספר

חזה התנופה

המכונה גם "תורת התנופה"

והוא קיצור תשובות הרא"ש שקיצר הר' משה בן ה"ר משה די ברושליש
והוא קצור כללי הרא"ש שנדפסים ונוסף עליהם ס"ד תשובות הרא"ש חדשות בקיצור.
ואלו הס"ד תשובות הציב לבדנה אחר הכללים. -- (החיד"א, שם הגדולים ח"ב, מערכת ח')

חדיא דארמותא

הקדמה

אמר הצעיר וזעיר חדי"א דארמותא ידעי רבנן אשר מרן בבית יוסף מעלה בזכור"ו כמה זמני ספר חזה התנופה. ונעלם דבר למאן אימ"ר והאי ספרא היולדה והמחזיקה גלגלת א' שצפ"ה ברוח חכמה מאן ניהו מר דן את הדין אפיק שפ"ה. איכו השתא תא חז"ה התנופה על יד חדי"א דארמות' דאפיק לחירות"א חרות על הלוחות פוריה וענפה.

הגדתי היום כי ספר זה קראו בשמו מחברו הרב ר' משה ברושיליי"ש זלה"ה יען כי קצר קצר שו"ת הרא"ש ז"ל לפום חורפא. המורם מהם כותב ומעלה ויהי הקצר אמיץ הכי קרא שמו חזה התנופה אשר הורם מזבחי תורת שלמי רבינו אדונינו הרא"ש ז"ל אגב אסיפ"ה. ועל כל תשובה כתב ראיה או סברא לרמוז אם תשו' זו הביא עליה ראיה או דן כן מסבר' גל"י ומלפ'. וקיצורי התשובות אשר ישנם באורך בדפוס אינם נצרכים לא נצרכה אלא לקונטריס אשר בסוף הס' קיצור תשובות הרא"ש שלא נדפסו ולא אתנו יודע חבל על אילפ"א. ומהקונטרס הזה זמנין דמייתי מיניה מרן בבית יוסף ויען בל ימצא אף בב"י כי אם לאחד בריבוא נפשי אוותה משום כיסופ"א. אמרתי אעלה חז"ה הוית על מזבח הדפוס כאן ברדופה. וראה בעיניך מ"ש מרן בב"י י"ד סי' רכ"ח קודם דין נדר שעל דעת רבים שכ' וז"ל כתוב בס"ד דינים שבסוף ס' חזה התנופה ע"ש וקונטריס זה ישנו בהקפה. והרב המקצר הרב ר' משה ברושילייש ז"ל זכרו כיין לבנון בשאלת הריב"ש סימן ר"ט לקבל אלפ"א.

סימן א

ראובן תבע לשמעון מנה וכפר בו שמעון והביא ראובן עדים וראיה לדבריו ואומר שמעון שהעדים אלו הודו בפני עדים שיש להם חלק בחוב זה שתובע ראובן לשמעון. אם נודע דקודם שהעידו לראובן הודו שיש להם חלק בחוב זה אז אין עדותם עדות כי הם נוגעים בעדותם והנה הא' בע"ד וב' עדים. אבל אם כבר העידו לראובן קודם (שהודו) שאין להם חלק בחוב הזה, שוב אינם נאמנים לומר שיש להם חלק בחוב זה כדי להפסיד זכותו של ראובן בעדות זה אחר שבתחילה העידו כדברי ראובן. סברא

סימן ב

לוי יש לו שטר על בת שמעון ומכר שמעון לראובן ביתו לפני לוי וראובן סתר ובנה בו לפני לוי ולוי עצמו הי' ממונה על אותו בנין בכל זה לא הפסיד לוי זכותו ויכול להוצי' שטרו המוקדם למקחו של ראובן וינכ' חובו מהבית ההוא. כי יכול להיות שלא מצא מקום לנכות חובו עד עתה לאיזה סבה שתהי' ובהתאחר הזמן לא הפסיד לוי זכותו וכן כל כיוצ' בזה. ראיה מדברי אדמון פ' ב' דייני:

סימן ג

מי שקבל עליו להחזיק לחבירו על עצמו שטר בסך ידוע ושיתן לו ערב בשטר ואם לא יעשה כן שיפרע כך וכך קנס והחזי' עליו בשטר. שכנגדו טוען שלא נתן לו ערב ולכן יתחייב בקנס והלוה טוען שנתן לו ערב בשטר מבלעדי השטר הא' שהחזיק על עצמו ושהערב הלך למדינת הים אם יש בעיר עדים ידועים וסופרים ידועים שלא יכתב ולא יחתם שום דבר חזוק זולתי על ידיהם אף זה הדבר יתברר על ידיהם אם כנים דבריו שנתן ערב בשטר ואין כאן מקום להשביעו. אבל אם אין עדים וסופרים מיוחדים בעיר אז צריך להזכיר שם הערב שאומר שנתן ושם הסופר והעדים שעש' שטר על ידם וישבע שהוא כדברי' אם לא מצא אותם באות' שעה ויפטר מן הקנס כי אין אדם נאמן לו' לחבירו פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למדינ' הים. סברא:

סימן ד

אעפ"י שהנותן גט לאשתו בתנאי שלא תלכי לבית אביך הגט כשר והתנאי קיים, אפ"ה אין לשום אדם להשתדל בגט שינתן בתנאי כזה כי אין ספק שלא יתקיים תנאי זה שא"א לה שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה ונמצ' גט בטל ובני' ממזרים. ואם המגרש הזה הוא מאלו שכופין לגרש ולא רצה לגרש רק בתנאי זה אין שומעין לו וכופין אותו לגרש בלא תנאי זה. סברא:

סימן ה

ראובן נכנס לדור בבית שמעון שלא מדעתו כי ראה שהיה הבית רעוע נטוי ליפול והחזיק בו ובנה בו והצילו מסכנת נפילה גם ציירו וכיירו. אם בא עתה שמעון להוציאו מביתו אינו יכול להוציאו מסכנת נפילה וע"פ שומת הבנאין שיראו הבנין שבנה ויראו איזה בנין בנה לצורך הבי' להצילו מנפילה וישומו דמי ההוצאה ויפרענהשמעון לראובן ואז יוציאנו מן הבית. אבל אם בנה ראובן חדרים ועליות להנאתו וצייר וכייר ושאר דברים שלא היו צריכים לבית להצילו מן הנפיל' אין שמעון חייב לפרוע לו דבר אלא אומר לו טול עציך ואבניך וציוריך וכיוריך ואף אם הי' הבית מצוייר ומכויר מתחילתו כי הציור והכיור אינו לחזק הבנין כי אם לנוי בעלמ' לכן אין שמעון מחוייב לפרוע לו דבר מההוצא' ההיא שהוציא מעצמו ומדעתו ויקח ציורו וכיורו וילך לו. סברא:

סימן ו

מי שהוצי' שטר על חבירו ואין השטר ההוא מתקיים בב"ד אלא ע"פ עדים החתומים לפי שאין כ"י יוצא ממקום אחר וגם אין עדים להכיר חתימת ידיהם וא מן העדים אומר שעל כך וכך או על תנאי כו"ך חתם השטר ההוא ובאותו הדעת או אותו תנאי מתבטל השטר ההוא שנעש' סתם. השטר הזה בטל לגמרי ולא יגבה דבר מאותו שטר כשיקיים זה הלוה ויכופו המלו' לקרוע השטר ההוא כי העד עקר השטר לגמרי בתנאי זה והוא נאמן אחר שאין השטר הזה יכול להתקיים זולתו ולכן השטר הזה בטל וכ"ש אם יש עדים שהוד' המלו' שלא נעש' השטר ההוא רק על אותו תנאי או על אותו דעת שאמ' העד כי הודא' בע"ד כק' עדים דמי וכן כל כיוצא בזה. סברא:

סימן ז

מי שנשבע לפרוע לחברו ממון לזמן ידוע ובעל הממון מתירא שמא יעבור על שבועתו שלא יפרענו בזמנו ויש אמתלא ורגלים לדבר ויש מקום לחששה זו. דין הוא שיטילו קנס על הנשבע הזה גם לאיימו באיום גדול שיפרע בזמנו שלא יעבור על שבועתו ויכו אותו עד שתצא נפשו ויקיים שבועתו כי עונשי השבוע' חמור מאוד כחייבי כריתות ומיתות בית דין שהרי נזדעזע העולם בשעה שנאמר לא תשא. סברא וראיה פ"ב דיומא:

סימן ח

מה שפסקו רוב החכמים שמסדרין לבע"ח ה"ד בשלא נשבע לפרוע אבל אם נשבע לפרוע לד"ה אין מסדרין לו והוא בעצמו חיי' למכור כל מה שיש לו אפי' חלוק ומכנסיים ואבנט שלו לפרוע לבע"ח ויתפלש באפר ולא יעבור על שבועתו ואם לא עשה כן הרי זה עבריין ולא יקרא אונס להיפטר משבוע' בעוד שיש לו איזה דבר ברשותו שימכור אפי' עד שוה פרוט'. סברא: (עיין ב"י חו"מ סוף סימן צ"ז)

סימן ט

ראובן שיש לו שטר על שמעון בסך זהובים ונתפשרו ביחד שיותרו מהם מקצתם על תנאי שהנשאר מן החוב יפרע לג' או ד' זמנים ידועים והושם השטר ע"י שליש שאם לא יפרע בכל זמן וזמן מה שהתנ' עמו שיחזיר השליש השטר למלוה ויגבהו מושלם ולא ינכה לו מחובו מה שפרע כבר. ופרע שמעון מהחוב למועד אשר יעדו ובזמן א' מן הזמנים לא פרע אותו סך שהי"ל לפרוע והמלו' תובע מהשליש השטר כפי תנאו, תנאי ממון הוא זה ואין כאן אסמכת' ויקיים השליש שלישותו כפי מה שהושלש בידו ויחזירהו למלו' שטרו ויגבהו מושלם. כי לא מחל לו המותר אלא על דעת שיקיים תנאו שהתנ' עמו, וכן כל כיוצ' בזה. סברא:

סימן י

ראובן, שמעון לוי שהי' לכל א' מהם לבדו חוב ידוע על גוי וכל א' שלח האינטריג אדור לבית הגוי הזה ועשה מעש' ומשכן בבית אותו הגוי משכון ואין אנו יודעים מי הוא המוקדם והמאוחר באותו אינטריג' זולתי עפ"י הגוי הממשכן שמשכן תחלה בעדו זה המשכון והמשכון אינו תחת יד שום א' מהם, כל מי שיאמר הגוי הממשכן שהוא הראשון שמשכן תחל' בעדו זכה במשכון ההוא כי הוא וגם סופרי הגוים שהולכים עמו ממונים ע"ז מפי המלך ודינא דמלכותא דינא ולכן הוא נאמן בכל מה שיאמר בנדון הזה אחר שאין לנו מקום לדעת אמיתות דבר בעדי ישראל, וכן כל כיוצ' בזה:

סימן יא

הנשבע שלא ישחוק בשום שחוק. הנקר' בלעז אפושטאר ובערבי כטאר הוא מכלל השחוק כי כל השחוק של קוביא הוא בכלל ועיקר השבוע' היתה להמנע מכל שחוק המביא לידי הפסד ממון, ראיה פ' זה בורר:

סימן יב

ההקדש שמפקיע מידי שעבוד היינו הקדש קדושי הגוף למזבח וכן הקונמות וכל איסור הנאסר לכל ואין לו התר עולמית כגון הכלים שהם הבגדים הפורשי' על המת כל אלו מפקיעין מידי שעבוד אבל המקדיש קדוש' דמים כגון שהקדיש לבדק הבית אותו הקדש אינו מפקיע מידי שעבו'. ראיה פ' אלמנ' לכ"ג ומציע' פ' הזהב:

סימן יג

מי שיש לו עליו כתובת אשה ובע"ח שזמנם שוה ויש לו קרקע ומעות, ואין בקרקע לבדו ולא במעות לבדם כדי לפרוע ב'. הדין הוא שיחלק לב"ח במעות ולכתובת אשה קרקע. ואם אין בכל נכסיו רק כדי לפרוע לא' מהם לבד וגם אין בהן קדימה ינתן הכל לבע"ח משום נעילת דלת בפני לווין ולא ינתן לאשה כי יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא, ראיה פ' הכותב:

סימן יד

לוה שקבל על עצמו ליאסר בבית האסורים, אסור למלו' למוסרו בידי גוים להאסר ביד גוים כי אף שיכול האדם להתנות למחול צער גופו כדא' בקמא פ' החובל ה"ד ליפטר החובל או המזיק מהתשלומין אם הזיקו. אבל אין שום תנאי מועיל לגוף שיהי' מותר לכתחיל' לשום יהודי לסגף גוף חברו או לעשות לו שום צער בגופו, סברא:

סימן טו

דבר ידוע וברור שכל אדם יכול לצאת מן העיר שדרכו ללכת ולדור בעיר אחרת. ושאין בני העיר האחרת יכולים לעכב עליו מלבא לדור אצלם כי לא קנאוהו בחזקה ויבא מי שיבא ויתעסק ברבית או באיזה סחורה או באיזה מלאכ' שירצ', ואין בני העיר יכולים לדחותם מעל גבולם בטענה שהוא מונע ומפסיד חנותם כי לא לבדם נתנה הארץ. ואינו דומה לבר מבוי הנכנס למבוי אחר שיוכל למונעו שלא יכנס באותו מבוי לעשות חנות אצל חנותו כשאינו פורע מס בעיר ההיא אבל אם רוצה לפרוע ולדור עמהם פשיט' שאינם יכולים לעכבו. ובארץ שכול' לשר א' שכולם פורעים לו המס המוטל עליהם, בני עיר א' יכולים לעשות עסקם בעיר אחרת אף שאינם דרים שם. סברה ( עיין ב"י חו"מ סימן ק"ט):

סימן טז

נשבע להשאיל לחבירו ס' אינו יכול להתיר' בלי דעת חבירו ואם לא השאילו הרי הוא עבריין. והמוצי' שום לעז על שום חכם מפורסם או מחבר לו' שמתוך ספריו למד לעבור על שבוע' זו או לבטל' מוציא לעז ודבה וראוי לנדותו ולייסרו:

סימן יז

איש ואשה שכתבו כל נכסיהם לבן קטן שלהם והחזיקוהו בהם חזקה גדול' והבן נתן לאביו ולאמו רשות לדור בקרקעותיו ולתקן אותם ולהוצי' כל מה שיהי' צריך ולפרוע המס המוטל עליהם ומשכנו הם הבתים האלו או הקרקעות לשמעון אחר שגדל הבן. ועתה בא הבן בכח מתנתו לערער על שמעון באומרו שלא הי' אביו או אמו יכולים למשכן את שלו, השטר הזה שטר אמנה וגזל הוא ואביו ואמו רשעים וגזלנים הם והשטר הזה שעשו לבנים הוא שטר הברח' כדי לרמות בני אדם ולהפסיד ממונם וחייבי' ב"ד לנדותם עד שיביאו השטר ההוא לידם ויקרעוהו וכן כל כיוצ' בזה, סברא גם ראיות רבות מתשובות אחרות על כיוצ' בזה:

סימן יח

הבא מעצמו מטענתו או מטענת מורשיו לטרוף מב"ח או מיורשי ב"ח או מבא כוחו של בעל חובו אינה טריפ', ומוציאין אותו ב"ד מיד זה שטרף ומעמידין אותה ביד זה שטרפוה ממנו עד שיעמדו ב' לדין ויקוב הדין את ההר וכן כל כיוצ' בזה, סברא:

סימן יט

לדעת רי"פ כל משכנתא אסורה לבד משכנת' דסורא שהיא ע"ד זה שיאריך זמן המשכונ' כל אותם שנים שהסכימו ב' ובהשלם הזמן ההוא תצא המשכונ' מתחת יד המלו' ותחזור לבעל' בלי שום נתינת דמים ושגם הלוה יכול לסלק המלו' בתוך עת שירצ' אף בתוך הזמן שקבעו כשיתן לו מעותיו וינכ' לו המלו' מההלוא' לפי השנים שדר בו. ומשכנת' בנכייתא רש"י ז"ל התירה בשדות, לפי שהוא קרוב לשכר וגם להפסד כי פעמים רבות תשתדף השדה ויפסיד הכל, ואסר' בבתים לפי שעל הרוב הבית קיים ועומד והוא קרוב לשכר ורחוק להפסד. ור"י ור"ת מתירין בבית ובשדה:

סימן כ

המשאיל או משכן חפץ לחבירו כשירצ' להחזירו לו צריך שיחזירנו הוא בעצמו למי שנתנו לו ואם החזירו על יד אחר אפי' על יד בנו או בתו הגדולים של המפקיד או נפקד אין זה חזרה עד שיגיע ליד המפקיד ואם נאבד או נאנס ביד א' מאלו באחריות הנפקד הוא וחייב לשלמו אם לא שיאמר לו המפקיד שלחה לי בידו ושהי' בו דעת וכ"ש אם החזירו ע"י בנו הקטן של מפקיד או של נפקד ונאבד שהוא חייב שזו אבידה מדעת היא שידוע הוא שאין לקטן דעת לשמור. ראיה במציע' פ' המפקיד:

סימן כא

אף שאמרו שהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואף יורש מוחל, המוכר שטר משכונ' לחבירו וחזר הוא או יורשיו ומחלו אינו מחול אף באתרא דמסלקי. כי כמו שגוף הקרקע קנוי לזה המלוה כך הוא קנוי לזה שמכר' לו והמשכונ' הזו מוחזקת ביד זה המלו' המוכר ואין שטר המשכונ' כשטר חוב כי שטר המשכונ' אינו אלא לראיה בעלמ' לזכרון דברים אבל עיקר המשכונה הוא ביד זה הקונה והוא מוחזק בה והו"ל למשכון שמשכן ראובן לשמעון ושמעון משכנו ללוי שאין שמעון יכול למחול לראובן שעבוד דמי אותו משכון שכבר זכה בו לוי כשבא לידו. וסתם משכנתא לשנה ראשונ' וכיון שנכנס' לשנה ב' נקראת אתרא דמסלקי ויכול לסלקו בכל עת שירצ' מכאן ולהבא:

סימן כב

מי שנשא אשה שידע בה שאינ' בת בנים ונשבע לה שלא לישא אחרת עליה אינו יכול להתיר שבועתו שלא מדעתה כדי לקיים פו"ר מאחר שכבר ידע בה שפסקה מלדת ונשאה. וכ"ש אם מחמת רוב ממון נשאה שלא חש בעת ההיא על פו"ר. ראיה בנדרים:

סימן כג

הנשבע להביא לפני ב"ד כל נכסיו בכתב צריך להביא כל נכסיו באר היטיב ואם לא עשה כן הרי הוא עבריין ופסול לעדות. אם לא מה ששייר מלכתוב הוא דבר מועט שיש מקום לטעון בעדו ולדונו בשוגג. וגם דין הוא שיכלול בשבועתו שיכתוב כל מה שירויח מכאן ולהבא ואם לא כלל זה בשבועתו יכול המלוה להשביעו בכל עת שירצה על העתיד להרויח שיכתבנו ויודיענו לו או לב"ד. ואם הי' לזה הלוה שטרות על גוים ולא הביאם בכתבו לפי שהיו ביד שליש בעבור עסק או חכירות שיש לו עם שותפו הדין הוא שיעכב השליש השטרות שבידו עד שיעש' הלוה חש' עם השותפין שלו ואם נותר לו דבר אחר שעשו החש' ינתן לב"ח של זה בעל השטרות ואם השותפים אינם רוצים לבא חש' ולברר דבריהם אז יתן השליש השטרות לבע"ח של זה ע"פ ב"ד וינכה מהשטרות ההם שעל הגוים כי השטרות בכלל נכסים הם. סברא:

סימן כד

פסק רי"פ דנאמנות שבשטרות אינו מועיל להוציא מיד הלקוחות ולא ינכה המלוה מהם אלא בשבוע' ואין חילוק בזה בין אם קדם הנאמנות ללקוחות ובין שקדם המכר לנאמנות כ"ש עכשיו שרבו הרמאים. אבל לגבות מיתומים מועיל הנאמנות וגובי' מהם שלא בשבוע' אע"פי שרבו הלוקחים כן ראוי לדון. ועכ"ז אם מת ראובן זה המלוה הבא לגבו' מהלקוחות בלי שבו' אחרי ששמעון הלוה המוכר קרקעו עדיין היה קיים בשעת המלוה וכשם שאלו המלוה היה חי היה גובה משמעון בלא שבו' כן בניו גובין ממנו בלא שבו' ועכשיו שמת המלוה ישבעו בניו שבועת היורשים שהיא שבו' שלא פקדנו אבא ויגבו אפי' מהלקוחו'. ואין כאן מקום לומר אין אדם מוריש שבוע' לבניו לפי שהי' המלוה יכול לגבות עיקר הממון מן הלוה שהוא עיקר החיוב בלא חיוב שום שבוע' אלא שאין מוצאין לו מה לגבות וצריך לטרוף מן הלקוחות ולכן לא יאמר בנדון זה אין אדם מוריש שבועה לבניו. סברא וראיה פ' כל הנשבעין:

סימן כה

אחר שאמרו ז"ל דמשכנתא לית בה דינא דבר מצרא וה"ט משום דשכונא גביה ואחר שהלו' מעותיו על המשכונה הרי הוא שוכן בה יותר מכל השכנים ולפ"ז אין חילוק בין שהי' המלוה מוחזק בה ובין שאינו מוחזק כיון שהיא ממושכנת לו. סברא:

סימן כו

כשם שאין חזקה לקוטר' ובה"כ לפי שהן נזקין בה גדולים ואין הדעת סובלתן כך אין חזק' לכל נזק גדול בין שיהי' הנזק ההוא כולל את הרבים בין שלא יהא כולל אלא אותו האיש לבדו לפי שאין דעתו סובל הנזק ההוא ומסלקין אותו אעפ"י שמקום הנזק ההוא ברשות הרבים שהחזיקו בו מעצמן אלו בעלי הנזק או אפי' שיהי' ברשות אלו הגורמים הנזק וכ"ש אם קבעוהו ברשות זה המערער ושלא מדעתו או אפי' מדעתו שיש לו לסלקו וריח היוצא ממקום הקצבים הרי הוא כקוטרא ובה"כ. ראיה פ' לא יחפור:

סימן כז

אף על גב דיש תקנה דכל חזוקי מקח וממכר ומתנות והלוואות שלא יעשה שום שטר מהם אלא מכ"י הסופרים שבעיר אין בכלל תקנה זו שטרי מחילה שאנו רואים בכל יום שהמוחל כותב כתב ידו וחותם. סברא:

סימן כח

ראובן שהוציא שט"ח על שמעון חתום בשני עדים וא' מהם הוא עכשיו חתנו של ראובן ובשעת החיתום לא היה חתנו אם השטר זה היה מקויים או כ"י של זה העד שהוא עתה חתנו של ראובן נמצא ממקום אחר בענין שאין אנו צריכים לזה העד בעצמו להכיר חתימת ידו השטר כשר ואין אומרים שמא כתבוהו עתה והקדימו הזמן ונמצא שחתמו אחר שנעש' חתנו אין חוששין לזה. סברא:

סימן כט

מה שהצריך ר"י לכתוב בגיטין ודין דלהוי ליכי מנאי הוא לב' דברים א' להורות שמגרשה בגט זה ולא בדבור בעלמא ולכן כ' ודין וכן להודיע שהוא מגרשה ולא איש אחר לכן כתב ליכי מנאי ובזו אין הלכ' כר' יהוד' דפשיטא שאינו מגרש אשה שאינ' שלו ומ"מ נהגו לכותבו. סברא:

סימן ל

השטרות שכותבין בני אדם כשמתנין זל"ז בסך מעות אם יעשו כך וכך או לא יעשו או משלשין אותן ביד שליש ע"מ שכל מי שלא מקיים התנאי המותנה ביניהם שיתנם השליש לשכנגדו שטר גמור הוא זה ואינו אסמכתא כלל ויגבה הגובה בו כי החיוב בשטר זה הוא בלא תנאי והם האמינו לשליש בדבר הזה. סברא:

סימן לא

שטר שכתבו בו שפ' בן פ' הכהן לוה מפ' כו"ך. אין חתימת העדים בשטר ההוא ראיה להחזיקו בכהן אם קראו ערעור על כהונתו. כי אין חשש למלוה אם הלוה הזה כהן או ישראל ולכן לא דקדקו העדים ועל כזה נאמר אין מעלין משטר ליוחסין. וה"מ לענין כהונה אבל לענין חירות ושחרור אם נכתב השטר על מי שהי' מוחזק לעבד פ' גר צדק לזה מפ' מעלין אותו משטר זה לשחרור והרי הוא בן חורין דודאי דקדקו העדים קודם שחתמו שטר זה כדי שלא להפסידו על אדונו בחתימתן. כי דרך העדים לחקור הענינים יפה קודם שיחתמו עליהם כי כן אמרו חזקה שאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעש' גדול וכן בכל דבר וכשכתבו פ' גר צדק יפה דקדקו קודם שחתמו והרי העידו עליו שהוא בן חורין. וכ"ש אם אדונו של זה העב' ראה וידע בשט"ז ולא מיחה שהרי הודה ולכן אם אחר זה טען רבו שהוא מעולם לא שחררו אין שומעין לו אבל כופין אותו לכתוב לו שטר שחרור כדי שלא יפגע בו למחר בשוק ויאמר לו עבדי אתה. והשטרות שמשעבדין העבדים על עצמן עבדים לאדוניהם בסך גדול קודם שחרורם אינו אלא אסמכתא בעלמ' כדי לאיים עליהם כדי שיעבדו אותם אחר שנשתחררו כי כן המנהג ולכן אין גובין מהן שטרות כאלו אחר שיצאו לחירות. ראיה פ' מי שמת ופ' ב' דייני גזילות וקדושין:

סימן לב

שתי אחיות שותפות בכל ממונם וחלתה א' וצותה מחמת מיתה ובכלל דבריה צותה לאחותה שתתן כל הבתים שלהן להקדש אחר פטירת עצמה וקבלה עליה לעשות כן וקנו מידה על כן ובאחריות על יורשיה ונתרפאה החולה וחזרה מדבריה ומתה הבריאה אין להקדש זכות בחלק הבריאה שהיתה שמתה עתה עד שתמות זאת שהיתה חולה ונתרפאה כי לא היתה כוונת שום אחת מהן להקדיש הבתים האלו עד אחר מיתת שתיהן והבריא' שמת' צותה מה שצות' על דעת אחות' החול' וכשעמדה הא' מחולייה וחזרה בה בטלה צואתה גם צואת אחות' שנעשית על דעתה עד שימותו שתיהן וכן כל כיוצא בהן. סברא:

סימן לג

אף שהלכ' כאדמון בההיא דהפוסק מעות לחתנו שיכולה הארוס' לומר או כנוס או פטור ושכופין הארוס להוציא' לא מנו כפייה זו בכלל דברים שכופין להוציא לפי שאין הגירוש זה מחמת הבעל כשאר דברים שכופין להוציא רק בסבת חמיו שלא נתן מה שפסק לו. סברא:

סימן לד

הבעל שאמר לאשתו שתעש' בבגדיה ותכשיטיה שהכניס' לו מאביה או שקנאן הוא לה שתעש' מה שתרצ' אם מכרתן או נתנתן לאחר לא עשתה כלום כי הבעל צריך לכסות אשתו וכשתתן בגדיה הרי הזקיק' לבעל לקנות לה מלבושים אחרים והרי מפסידתו הדמים ההם ולאו כל כמינה לתת בגדיה ולגרום הפסד לבעלה ואין כח בלשון הגרוע הזה שאמר לה להפקיע בגדיה מתחת שעבוד הבעל מכל וכל אם לא שכתב לה בעודה ארוסה כדין נכסי מלוג ומ"מ מועיל לה לשון זה שתוכל להשאילם או להשכירם או להפקידם ביד אחר אם היא ירצה שמא יקחם הבעל. סברא:

סימן לה

ראובן הוחזק כאן בכנוי א' כאלו תאמר בן שושן או בן יעיש וכיוצא באלו ובארץ מולדתו יש לו כנוי אחר והחזיק על עצמו שטר וכתב בו הכנוי שהוחזק כאן לדבר יכולין עדים לכתוב שטר אחר ע"ש הכנוי הידוע לו בארצו אף שלא הכיר בו הלוה כנוי זה מעולם ואין אומרים בזה שכבר עשו העדים שליחותן ולא יכתבו עוד שטר אחר מחוב זה אבל כותבין אפי' ק' פעמים אף שלא טעו בשליחותם כי לא נאמר טענת עשו עדים שליחותן כל זמן שלא טעו רק בענין הגט אבל צא [לא] בדברים אחרים והשטר האחרון כשר ויקרעו הא'. סברא.

סימן לו

אין להשביע לשום אדם שבוע' לבטל' עד שיתאמ' הדבר שיש לו להשביע עליו בעתו. ולכן ראובן האומר לשמעון שותפו טעיתי עמך בחשבון כו"ך ושמעון משיבו כבר תבעתני ורציתיך בכו"ך ופטרתני. שמעון זה נאמן בשבועתו שריצהו ואם הפך השבוע' הזו על ראובן התובע שישבע שלא ריצהו התובע יכול לומר לשמעון תן בב"ד על מה שאשבע ואשבע וצריך ליתן בב"ד על מה שישבע התובע שלא ריצהו או ישבע שמעון שריצהו לראובן על תביעה זו ופטרו וכן כל כיוצא בזה. סברא:

סימן לז

ראובן אמר לשמעון החליף לי בגד בחתיכ' טובה שיש לך למכור ואני ואתה נתפשר ביחד ונתנ' לו קודם שנתפשרו וגם לא קנו על ענין הפשרה ושמעון תובע תן לי כו"ך זהובים כי כך נתפשרנו. וראובן טוען כי לא הית' הפשר' הזו בשע' מעשה רק אחריו וגם לא קנו מידו לקיים הפשרה ההיא ואין כאן דין פשרה אם נודע הדבר שהפשרה היתה אחר המעשה וגם לא קנו מידו יכול ראובן לחזור בו מן הפשרה ההיא וידון עמו על תביעתו וכן כל כיוצא בזה. סברא:

סימן לח

ראובן נתן לשמעון ואשתו חדר בביתו שידור בו אף שכתוב בשטר שישתמש שמעון ואשתו בחצר ובבור שבחצר וב"הכ עם שאר בני הבית מעכשיו ועד עולם אם שמעון מת לא ירשו בניו זכותו אחריו מדהוצרך להזכיר בשטר שמעון ואשתו יראה שבא למעט בניהם אחריהם שלא ירשו הזכות ההוא. סברא:

סימן לט

כל הבא מעצמו בטענתו או בטענת מורישו (כתוב לעיל סי' י"ח)

סימן מ

ראובן ושמעון שבאו לדין זע"ז בפני ב"ד ויצא האחד זכאי ושוב חזר בעל דינו ותבעו לפני ב"ד אחר אינו זקוק לירד עמו לדין ולא להשיב על טענותיו וגם אין הב"ד השני רשאי לשמוע דבריו כלל אחר שיצא זכאי מב"ד הא'. סברא:

סימן מא

יחצאל מצא שטר כתוב על שם ראובן בן יעקב ואינו יודע מה טיבו ישאר השטר בידו עד שיבא אליהו ז"ל כי אולי של אדם אחר הוא והכתיבו בשם ראובן בן יעקב ולכן אם נתנו יחצאל לראובן בן יעקב וראובן מודה לו יחזירנו ליחצאל ויהא מונח אצלו עד שיבא אליהו ז"ל ואם ראובן מכחיש דברי יחצאל ואומר שהוא של אביו יגבה השטר ההוא ראובן מאחר שהוא בידו וכתוב ע"ש אביו. סברא:

סימן מב

ראובן שהלוה לגוי מעות ברבית על משכנותיו ובשעת ההלואה הי' שם שמעון ולאחר זמן בא שמעון לבדו ונתן הקרן והרבית לראובן ולקח המשכונות ההם אין כאן חשש רבית כי שלוחו של גוי ומעשה קוף בעלמא הוא במה שנטל המעות מן הגוי ונתן לישראל. ובלבד שלא תהיה שם הערמת רבית ואם יש שם הערמת רבית אסור לעשות כן ועכ"ז אם כבר נתן שמעון המעות אין ב"ד מוציאין אותן מידו כלל. סברא:

סימן מג

לא שייך לומר דין קדימה בדבר שאינו בעולם עתה ועתיד לבוא אחר זמן המוקדם והמאוחר שוה בהם ויחלוקו זה הריוח הבא אח"כ ואם קודם שבא הריוח הזה לעולם נשבע לתת אותו לבע"ח המאוחר צריך לקיים שבועתו ולתתו לו כי מאותה שעה שנשבע לתת לו קודם זכה בכח ההוא למעכשיו ולכשיבוא, סברא:

סימן מד

גט שיש לו מחקים וקיומים כשר דלא עדיף מס"ת דאינו נפסל במחקים ותלויות. סברא:

סימן מה

ראובן שמכר לשמעון שטר משכונה שיש לו על לוי וחזר ומחלה ללוי אין מחילתו מחילה כי המשכונה הזו היא כמשכון ודבר פשוט הוא שהמוחל חוב שיש לו על המשכון ומשכנו ביד אחר שאינו מחול, סברא:

סימן מו

אין הקונה קונה במשיכה והגבהה אלא מדעת המוכר ואפי' הוא לבוש המלבוש ההוא או מחזיק החפץ ההוא ולכן ראובן שנתן חפץ לסרסור למכור ומכר הסרסור החפץ ללוי על תנאי ידוע שיתן לוי ערב לקיים תנאו ואם לאו שיחזיר לוי לסרסור החפץ ההוא ולבש לוי המלבוש ההוא קודם שנתן הערב ואח"כ בא שמעון ונעש' ערב ללוי וברח לוי אין שמעון יכול לטעון זה הערבות הוא אחר שלבש שמעון המלבוש ההוא והוה ליה כערב דלאחר מתן מעות דאינו משתעבד שאינו חייב כלום שלא על אמונתו הלוהו ויפטר גם הוא מערבות זה כי מאחר שלא רצה ראובן למוכרו ללוי עד שיהי' בטוח במעותיו לא קנאו לו אף שהוא לבוש בו עד שיתערב שמעון בעדו לראובן ולכן הוי שמעון כערב דבשעת מתן מעות דלא בעי קנין ויפרע שמעון זה דמי החפץ ההוא לראובן כפי תנאו, סברא:

סימן מז

שמעון שכתב כל נכסיו לאשתו שתפרע מהם דברים שהיו מוטלות עליו לפרעם בכל שנה ושנה וגם שתתן מה שאמר מנכסיו לעניי' בשביל נפשו ולא הניח ליורשים כלום פריעת החובות האלו ונתינת הצדקה ההיא לא יקרא שיור. ולכן המתנה הזאת היא מתנה בכל בלי שיור ואשתו אינה אלא אפטרופא כמו שאמרו אשתו ואחר לאחר במתנ' ואשתו אפטרופ' אם יש להוכיח מתוך תוספ' לשון השטר שהי' בדעתו ליתן לה במתנה גמור' בטל אומדנא שאנו אומדין שלא עשאה אלא אפטרופא בשביל שיכבדוה והמתנה היא מתנה גמורה וזכתה האשה בכל. ראיה פ' מי שמת וסברא:

סימן מח

חכמי אשכנז וצרפת הסכימו שאין לכפות שום אדם לגרש את אשתו בטענת מאיס עלי ולכן אין לשום דיין לכוף לגרש באותה טענה אבל הטוענת שיכופו את בעלה לגרשה מפני שהוא מוכתב למלכות מעירו והוא בורח ממקום למקום להמלט על נפשו מזאת כופין אותו לגרשה וכן בכל אונס שיארע לאדם שאינו יכול להיות עם אשתו בעיר לקיים לה עונתה כופין אותו לגרש וכ"ש אם עדיין היא ארוסה שלא תנשא לו בעל כרחה. אבל אם רשאי להיות בעירו אף אם מוכתב למלכות בעיר אחרת אין כופין אותו להוציא והבת שאינה רוצה להנשא לארוס שלה בסבת איזו טענה שתהיה אין אב הבת חייב ליתן לארוס שום דבר ממה שפסק עמו שהדברים מוכיחים שלא פסק עמו אלא על דעת שתנשא בתו עמו והרי לא נשאתו והיא אינה ברשותו לכופה שתנשא לו. סברא וראיות רבות בתלמוד:

סימן מט

ראובן שמשכן בית לשמעון בנכיתא או הלוה לו על המשכון ובא ראובן מעצמו לשמעון ואמר לו קח מן הבית הזה או מן המשכון כשיעור חובך והשאר החזיר לי אין שומעין לו ויכול שמעון לומר לו מכור את שלך ותתן לי מעותי או תשאר המשכון כמו שהיא ואוכל פירותיה בנכיתא וישאר המשכון עד שתפדנו כי איני רוצה להפקיע שעבודי ואין או' ממארי רשותך אפי' פארי אפרע רק כשהמלוה נוגש ללוה שיפרעהו ואז יקח ממנו המלוה סובין אם נודע שאין לו מעות כי שוה כסף ככסף ואין הלוה בעצמו צריך שימכו' הסובין רק ישומו כמה הן שוים ויקח' המלוה בדמי חובו ולא מבעיא אם הבית שוה יותר מדמי המשכונה שאין הלוה יכול לכוף המלוה שיקחנו בעד חובו ויתן לו המותר אלא אפי' אם אין הבית שוה יותר מכדי דמי החוב אינו יכול לכופו שיקח הבית ממנו בחובו ויחזיר לו שטרו כי יכול לומר איני נוגש אותך לפרוע וגם איני רוצה לקנות קרקע אבל אתה מכור ביתך ופרעני בזה יפו חז"ל כחו של מלוה כמו שעשו בדברים הרב' מפני נעילת דלת בפני לווין ואם יכריחנו הלוה לקחת קרקע במעותיו שלא כרצונו אין נעילת דלת גדול מזה וכן כל כיוצא בזה, ראיה פ' ד' אבות ופ' הגוזל בתרא:

סימן נ

ראובן הי"ל ב' בתים מב' צידי ר"ה זה כנגד זה הא' שלו מזמן קדום, הבית הב' שכנגדו קנאו משמעון ואותו הבית פתוח לגנתו של לוי לפי שהחזיקו בכך מימי שמעון ונפל בית זה שהי' של שמעון ועתה רואה ראובן בגנתו של לוי מחלוני בית הא'. אין לוי בעל הגנה יכול לו' לראובן סתום חלונותיך שעתה אתה מזיקיני בזו ראיה חדשה לפי שס"ס יש לראובן חזקת ראיה על גנתו של לוי מכח הבית שקנ' משמעון ומ"ל שיראנו מחלוני בית זה או מאחר הרי החזיק עליו בראיה ואין כאן הזק ולא תוס' הזק ראיה שאלו רצה ראובן לחזור ולבנות הבית הזה שנפל שקנה משמעון כבתחילה ולראות בגנה הרשות בידו ודוקא בענין כזה שב' הבתים של ראובן אבל אם אין הבית שכנגד ביתו של ראובן ונפל ורואה בגנה הרי זה הזק חדש וצריך ראובן לסתום חלונותיו כי על המזיק להרחיק עצמו אף שלא פשע בהזק זה לפי שהם גירי דיליה ובכל פעם ופעם עושה לו היזק בראייתו, ראיה פ' לא יחפור:

סימן נא

אחז"ל שדיני ממונות א"צ דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אף שכך היה מדין תורה כמ"ש משפט אחד יהיה לכם ועכ"ז אם יראה לדיינים באמת לאות מוכיחות קצת שיש צד עדות שקר בעדות העדים צריך לחקור ולדרוש בעדותן כפי עיקר דין תורה. ולכן ראובן שנתחזק לו שטר על שמעון לפרוע לו סך מעות מחציתו לשלשה חדשים ומחציתו לסוף ו' חדשים ונפטר המלוה תוך זמן הפירעון הא' וכשתבעו יורשיו לשמעון החייב הוציא שמעון כתב פירעון חתום בעדים שפרע כל חובו לראובן קודם מותו ודאי העדים אלו צריכים דרישה וחקירה שיש קצת אמתלא שהם עידי שקר שחזק' שאין דרך בני אדם לפרוע חובו קודם הזמן הקצוב לו לפרוע ולכן צריך לחקרם יפה אולי יתברר שקרותם, אחר החקירה אין כח באמתלא זו ולא בחזקה זו לבטל תרי עדים כשירים ועדותן עדות והפרעון פרעון כי אולי נזדמן לו מעות ורוצה לפרוע לו חובו ויכופו ב"ד ליורשי ראובן להחזיר לשמעון שטרותיו לפי שאסור להשהות שטר פרוע שהוא עולה בתוך ביתו משום שנאמר ואל תשכן באהליך עולה. סברא:

סימן נב

המוכר ש"ח לחבירו בכתיבה ומסירה וסלק עצמו מכח החוב ההוא לגמרי וריקן כל כחו בשט' ההוא ליד הקונה אפ"ה אם מחלו מחול דלא דמי למעמד שלשתן והמוחל צריך לפרוע לזה הקונה המעות שקבל הימנו ומה שנהגו לכתוב בכל השטרות ולכל מוציא שטר זה אין זה אלא יפוי כח בעלמא הוא ואין זה נקרא דאתי מחמתיה ואין זה המוציא אלא כשליחות בעלמא. סברא:

סימן נג

גדולי (מחב"ר סי' ל"ט אות ל"ו) אשכנז הקדמונים אמרו בשם הגאונים שאם נדבקה כל הריאה לדופן בלא פילוש ופרוד ובלי צמחים ואבעבועות סביב לדבוק שהבהמה מותרת בענין שאם יפרידנה מן הדופן בנחת ויבדקנה אם היא עולה בנפיחה כי א"א שתנקב כל הריאה לארכה כי אז א"א לחיו' רגע אלא ודאי זה הדבוק היה מחמת מכה שהיתה בדופן ויצאה ממנו לחה ונתיבשה ואז נדבקה הריאה בדופן וכן היו נוהגים באשכנז בימים קדמונים קודם שפשטו שם בעלי התוס'. סברא:

סימן נד

חילוק הסדרים וחיבוריהם הוא כדי שתעלה קריא' כל התור' בשנה אחת ולכן כל חכם בעירו או בארצו חיבר והפריד הסדרים כפי הסדר שראה שהוא הנאות ואין הסדור ההוא הלכה קבועה רק מנהג ואינו חובה לשנות מנהג הנהוג בברכה לקיים סי' סגרו ופסחו וכן כל כיוצא בזה בשאר הסימנין, סברא:

סימן נה

לטייל בשבת במבוי שיש בו ערוב בלי כסוי הראש ובלי סרבל כמו בחול תלוי במנהג ואם נהגו לטייל מנהג יפה הוא ואין להקל בו כי מנהג כשר הוא לשנות עטיפת שבת מעטיפת של חול ומנהג אבותינו תורה היא. ראיה פ' מקום שנהגו:

סימן נו

שבת שבתוך ז' ימי החופה הוא כפנים חדשות ומברכין בו ז' ברכות וכל שבת שיש בו ב' פרשיות לעולם מפטירין מענין אותה פ' שקורין באחרונה וכן הדין בסדרים שמפטירין מעין סדר האחרון. סברא:

סימן נז

מבואות היהודים המתוקני' כהלכתן במקומות שהן פתוחין לבין הגוים בצורת פתח וכן מבואות היהודים המפולשים ופתוחים זל"ז ומתוקני' כהלכתן מדין מבוי מעוק' מותר לטלטל בכל המבואות כאשר ישתתפו יחד הבתי' והחצירות כדין שתופי מבואות, ואין צריך לעשות דקה לפני ביתו של מי שלא ערב להפרידו מן האחרים כדי שלא יאסור עליהן כי אין זה דומה לעיר של יחיד ונעשית של רבים וכן אם הגוים הדרים חוץ למגרש היהודים אוסרים על היהודים שבמגרש שנתקן כהלכ' כי אין כל העיר חשוב' כחצר א' לאסור אלו על אלו אע"פי שהכל תחת הקף חומה אחת. סברא: (הביאה ב"י א"ח סי' שצ"ב ויש ט"ס כאן ע"ש)

סימן נח

נתברר מדברי רבינו מאיר מרוטנבורק שבירר מתוספתא דמקוואות שבנקב כל שהוא שניקב הכלי בתחתיתו שנתבטל מתורת כלי לענין שאוב' שאין המים שבתוכו נקראי' עוד שאובי' ולפ"ז היה אפ' לעשות לכתחילה מקוה ולהביא כל מימיו על ידי כלי מנוקב משוליו בנקב כל שהוא אחרי שהכלי ההיא אינו מחזיק מימיו ועכ"ז א' הרב שלא רצה לעשות מעשה. ואני הכותב אומר שראוי לסמוך על הוראה זו לשעת הדחק במקום שא"א לעשות בענין אחר ראיה בתוספתא דמקוואות מקסטלון המקלח בכרכים וממעין היוצא לתלמיד וכו':

סימן נט

הדג המתוקן בשמן ובצלים ודבש הכל חשוב כתבשיל א' ומותר לאוכלו בערב ט' באב בסעוד' המפסקת ואין כאן משום ב' תבשילין סברא:

סימן ס

מי שיש לו כאב בגרונו מותר לסוכו בשמן חזירא כי לא נאמר סיכה בכלל שתייה רק בסיכה של תענוג וזו אינה של תענוג. סברא:

סימן סא

מי שיש לו ב' בתים מב' צידי ר"ה ומתחת א' הוא מרתף או אצטבה וכותליו הם של איש אחר ורוצה בעל ב' הבתים לבנות גשר מבית לבית וסותר הכותל ופותח פתח ומוציא מן הכותל אבנים ועפר כשיעור גובה השער ורוחבו ומניח ראשי קורותיו על פתיחת כותל בית זה מצד אחד וראשיהן הב' על פתיחת כותל בית זה הב' ואם בעל המרתף או אצט' בא לומר שאינו רוצה שיונחו ראשי הקורות ההם בפתיחת הכותל ההיא לפי שהוא מרתף או אצט' שלו רואין אם יש בכובד ראשי הקורות ההם והנמשך אחריהם נותר מכובד אבנים ועפר המוציאין מן הכותל הדין עם בעל המרתף או האצטבא ואם יש בעפר או באבנים המוציאים כשיעור כובד הקורות והנמשך אחריהם או יותר אז אין כח לבעל המרתף או האצטבא לעכב לבעל הגשר לבנות בנינו כי מה שמכביד בהנחת הקורות על הכותל מקל בהסרת האבנים והעפר שלו מן הכותל שהוא על האצטבא. סברא:

סימן סב

בע"ח המוקדם הבא לב"ד להגבות לו חובו ושמו והחליטו לו ב"ד קרקעות של לוה בחובו, ובא אח"כ בע"ח המאוחר וא' שרוצה להעלות על דמי השומא ההיא יותר ממה ששמוה על פי ב"ד ויוציא הקרקע מיד בע"ח המוקדם ויפרע לו חובו אין שומעין לו שמאחר שבא קרקע זה ליד בע"ח המוקדם ע"י שומא והכרזה והחלטת ב"ד הרי זה כמכר גמור ודומה שגבה קרקע זה בחובו וקנאו קנין גמור וא"צ להחזירו כי לא יבטל מקחו של זה המוקדם בשביל עלוי דמים של זה המאוחר וכן הדין בעצמו באפטר' שמכר קרקע יתומים בדמי שיוויה של אותה שעה לפרוע חוב קדום ובא בע"ח מאוחר להוסיף על דמי המקח ההוא כדי להוציאו מתחת יד הלוקח שאין שומעין לו לפי שהפסיד ונזק גדול הוא ללוקח כשמסלקין אותו בדמים מן הקרקע שקנה לפי שהוכרח למכור חפציו או קרקעותיו בזול כדי לקנות קרקע זה ואפי' לא הוצרך למכור הרי הגיע לו הפסד ונזק במה שהי' יכול להרויח במעותיו כל אותו הזמן שהי' ביד המוכר ונזק גמור הוא ואין אומרים לזה הלוקח שיקבל שום נזק כדי להרויח לבע"ח המאוחר. וכן מי שקנה קרקע באלף זהובים ופרע מקצתם וחזר בו המוכר צריך שיחזיר לו מעותיו בעין או יתן לו קרקע מעידית שבנכסיו לפי שהמוכר הזה הוא המזיק ואינו כשאר בע"ח להגבות בבינונית וכן כל כיוצא בזה. ראיה פ' מי שהי' נשוי ופרק האומנין. אבל אם בע"ח המאוחר בא לב"ד קודם שהחליטו קרקעות הלזה לבע"ח המוקדם ואומר למוקדם אם שוה לך קרקעות בדמי חובך וחובי טול הקרקע ותן לי מעותי או אני אטול אותו בדמי חובך וחובו ואתן לך מעותיך שומעין לו כי עד עתה אין כאן מכר גמור בקרקע זה למוקדם אחר שלא הספיקו ב"ד להחליטו לו טרם בא זה ולכן לא נקרא לו שם לוקח על קרקע זה וגם אין לבע"ח המוקד' שום הפסד בזה כי ס"ס הרי הוא גובה כל חובו משלם וכן כל כיוצא בזה. ראיה פ' מי שהיה נשוי:

סימן סג

מה שאחז"ל שהשומא חוזרת ללוה לעולם משום ועשית הישר והטוב ה"ד כשתשאר נחלתו בידו כגון שטרח והביא מעות ופדה נחלתו שנשאר מאבותיו או שדה שקנה או טרח בעבודתו שחביבה עליו כנחלת אבות דאז הוא הישר והטוב שישאר בשלו אבל אם בא איש אחר וא' ללוה החזיר השומא אליך ואני אקחנה בכפלים ממה ששמוה ונתרצה הלוה בכך אין בע"ח ששמוה לו חייב להחזי' לו כי לא תקנו הישר והטוב כדי להרויח ללוה הדמים יתרים. סברא:

סימן סד

הלוה שמכר מעצמו קרקעו לבע"ח בגביי' חובו שלא בב"ד ומכרה בכדי שוויה בענין שלא יראה שום תחבולה במכירה זו להפקיע זכותו של בע"ח המאוחר שוב אינו מחזיר' ללוה אחר שהוא מכר' בעצמו לבעל חובו, ראיה מהרי"ף פרק המפקיד: