חות יאיר/רכד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן רכד
[עריכה]שאלה ותשובה מהגאון נ"י כמוהר"ר דוד נר"ו אב"ד ור"מ בעיר ואם בישראל ק"ל ניקלשבורג:
הנה אהו' ידידי תלמידי לשון שאלתך שאלה ילמדינו רבינו אם העוסק בפרקמטיות. ויוצא השדה לצוד ציד מאכלו משוט בארץ ומתהלך בה ללקוט אורות ולאסוף לפי הטף ומשתכר מעה כסף ושוה כסף. והנה על המו"מ היה מוציא הוצאות דרך הולכה והובאה. מהו מותר לנכות מן הריוח כל ההוצאות. ומה שהרוויח יותר על הקרן והוצאות שהוציא מאותו הסך מפריש מעשר כספים. או לא. דצריך להפריש כל מה שהרוויח שמה שהוציא הוצאות הוא כמו שאדם מוציא הוצאות בתוך ביתו ג"כ ההוצאה ההיא יחשב. וכל מה אשר חנן אותו אלקים מהכל בכלל צריך להפריש ממנו המעשר עכ"ל השואל. יורנו מורינו ורבינו ולצדקה גדולה יחשב ובגלל הדבר הזה יתברך בברכת עשר תעשר בכבוד ועושר. חביט ונביט ולבוד גוד אחות גוד אסיק ביתרת הכתוב לאדוני מ"ו ידיו עשר.
הנה אהו' תלמידי דבר זה הוא לפענ"ד גמ' ארוכה וערוכה מסכת מנחות ד"ע ע"א בעי רבה לענין מעשר מהו. ה"ד כגון דאמדינהו ועשרינהו (פירש"י שקצר שבלין הרבה ולא דשן אלא עשרן ושתלם לאותן של חולין) ושתלינהו את"ל לא אזלינן בתר עיקר ותוס' בעי עשורי עיקר מהו (פירש"י לא אזלינן בתר עיקר למפטר התוס' מעישורו. ותוס' בעי עשורי גופא מאי). א"ל אביי מ"ש מכל חוטי ושערי דעלמא (פירש"י מ"ש כו' דאף ע"ג דמיעשרי כי הדר זרע להו בעי עשורי הא נמי בעי עשורי עכ"ל) א"ל דבר שזרעו כלה לא קמבעי לי כי קא מבעי לי דבר שאין זרעו כלה. (ופירש"י דבר שזרעו כלה כגון חיטי ושערי שהזרע כלה בקרקע ומתעכל כו' ויוציא זרע אחר לא מבעי' לי דודאי הכל בעי עשורי. דכולהו אחריני נינהו. כי קמבעי לי דבר שאין זרעו כלה. כגון הך שבולת ששותלו אין העיקר מתעכל אלא מוסיף והולך) תפשוט לי' מהא דא"ר יצחק א"ר יוחנן לטרא בצל"י שתקנו וזרעו מתעשר לפי כולו (פירש"י שתקנו שעפרו וזרעו כלומר ששתלו מתעשר לפי כולו. שצריך לעשר אף לטרא ראשונה. אלמא הדר בעי עשורי.
ואע"ג דאין זרעו כלה. להכי נקט לטרא שיודע שיעור מה ששתל שהיה מעושר דאפ"ה צריך לעשר אף הלטרא. עכ"ל רש"י) התם היינו זריעתו. הכא לאו היינו זריעתו. עכ"ל הש"ס. וכן פוסק הרמב"ם מהל' מעשר פרק ו' דין ד'. הנה לכאור' בהשקפה ראשונה משמע דיש להוכיח הש"ס דחיובי מחייב לעשר מכל מה שהרויח ואין לנכות ההוצאות מה שהוציא. דהא הוא הנדון ממש כדאמר כגמ' מ"ש מחיטוי ושערי. ואע"פ שמשני הש"ס דהתם זרעו כלה וכו'. מ"מ צא וחשוב מי שזורע עשרה כורין חיטי ושערי בשדה. והוציא הוצאות בתבואה וניר וחרש וזרע וכל מצטרכי השדה. וכשבא לזמן האסיפה ה"ל לנכות מה שהוציא הוצאות על השדה ומה שהוציא ששבח יתירה על ההוצאה מזה ה"ל לאפרושי תרומה ומעשר למקומות הראוים. ומדציוה הקרא להפריש תרומה ומעשר בלי שום ניכוי.
ע"כ גזירות הכתוב שמההוצאה שהוציא לא ינוכה כלל. רק מה שהמוציא השדה בכלל מחדש התחייב הקב"ה ליתן לכהן התרומה וללוי המעשר. וההוצאו' הם עליה דידיה רמיא ממה שמשייר לו אחר הפרשות תרומה ומעשרות. דאלת"ה מאי מקשה הש"ס מ"ש מחיטי ושערי. מאי פסקא דלמא האמת כן הוא שמנכה מה שהוציא בעל הבית בזריעת על שדיהו. אלא ע"כ ס"ל דהכי קים להו לרבנן דגזירות הכתוב הוא שצריך להפריש מכל מה שיוציא השדה שנה שנה בלי ניכוי שום דבר. וא"כ נמצא בנ"ד אף אנו נאמר שזכינו לדון דין אמת שאינו מנכה ההוצאות. ובפרטי' זיל בתר טעמא דקאמר ה"ס בדבר שזרעו כלה לא קמבעי לי וכו'. ולפום ריהטא נ"ל מלתא בטעמא דהטעם היא דכל מה שיוציא השדה הוא נקרא ריוח. דאי הארץ לא הוציא פריה הי' הכל לאבדון. דהא זרעו כלה משא"כ בדבר שאין זרעו כלה כמאן דמנח בכדא דמי. והנה מש"ה מלתא דפשיטא בדבר שזרעו כלה שצריך להפריש מכל היוצא מן השדה. וא"כ בנ"ד שמוציא הוצאות אם לא היה מרוויח כלום. היה ההוצאות לאבדון. והוא סבר וקיבל להוציא על הספק ואלקים אינה לידו הריוח. הני אחריני נינהו. והנהו אזדו המעות ראשונות שהוציא. ומשום יאוש בעלים נגעו בה. ולכן צריך להפריש מכל מה שהרוויח כמו בשדה בדבר שזרעו כלה. ומעשר כספים דומי' דמעשר קרקע כאשר יבואר בס"ד. ואף לדעת דמעשר כספים דרבנן. מ"מ כעין דאוריי' תקנו. נמצא לכאורה הדין פשוט כמו שכתבתי.
אמנם כד נחתינן לעומקא דדינא. נלע"ד שהדין מהיפך להיפך. דודאי מה שאדם מוציא הוצאות על הסחורות הוא הקרן ומשתלם בראש. דודאי מי שקונה סחורות מה שהוא במקום רחוק. הוא ביוקר ממה שקונה בקירוב מקום. וא"כ י"ל כל ההוצאות שמוציא הוא הקרן. וראי' מהש"ס שיטה ההיא במסקנא דמשני בש"ס דרוצה לפשוט מהא דאר"י בשם ר' יוחנן לטרא בצלים שתקנו וזרעו מתעשר לפי כלה ומשני התם היינו זריעתו. הכא לאו היינו זריעתו הרי דמחלק הש"ס בין דבר שהיינו זריעתו או לא. והאמת יורה דרכו ויורה כחץ שיש לחלק. דגבי זרעים שהתורה חייבו בהפרש' תרומה ומעשרות גזירות עשר תעשר כל תבואת זרעיך היוצא השדה שנה שנה. צריך להפריש מכל וכל מה שמוציא השדה ואינו מנכה מה שהוציא לזריעה. כי חובות הקרקע בא"י הוא דמחייב במעשר מכל וכל מה שמוציא הקרקע וגדולה מזו מצאתי במסכת נדרים דנ"ח ע"ב וז"ל דתניא לטרא מעשר טבל שזרעה בקרקע והשביחה והרי היא כעשר ליטרין חייבת במעשר ובשביעית. ואותו לטרא מעשר עליו ממקום אחר לפי החשבון עכ"ל.
(פירש רש"י חייבת במעשר כל יו"ד ליטרין וכו' והרי היא כעשר הליטרין עם התוס' והעיקור שרבו גידולין כל כך חייבת במעשר כל יו"ד ליטרין וכו' ואותו לטרא וכו'. ואותו לטרא שזרע בן לוי כשאינ' מעושרת. אע"פ שעישר עכשיו צריך לעשר פעם שניי' תרומת מעשר שהניח הלוי אשתקד שלא הפריש ממנו שבדין הוא שלא ישתכר בכך שזרעו כשאינו מעושר עכ"ל). נמצא שמפורש פוסק הש"ס דמחויב ליתן מן הכל ואף ממה שזורע בקרקע. ואף אם עדיין טבל מה שזרע חייב בתשלומי כפל שנים ישלם מן האי לטרע שזרע פעם אחת לפרוע הקפו מה שחייב משנה דאשתקד. ועתה ג"כ צריך להפריש שנית וכן איתא מפורש בהרא"ש ז"ל במסכ' נדרים דף כ"ט סוף ע"ב ד"ה עשר תעשר את כל תבואת זרעיך וגו'. שצריך לעשר את כל מה שגדל בשדה ולא ינכה מן חשבון התבואה שזרע שהיתה כבר מתוקנת דהדרא לטבלא וכו'.
ועי' בר"ן שם ג"כ ד"ה שניא וכו'. ועי' ברש"י דנ"ז סוף ע"ב ד"ה לטרא וכו'. ועי' בהרא"ש דף נ"ח ע"ב בד"ה והרי מעשר דאיסורו ע"י קרקע דהזורע סאה תבואה מתקנת חזרה להיות טבל עכ"ל. אלא ע"כ גזירות הכתוב מה שמוציא הארץ הוא חייב. ואיסורו ע"י קרקע היא. ואע"פ שמיישב הש"ס מעשר דגן הוא דקא גרים וכו' ופרש"י והאי אידגן מדאשתקד וכו' ולא הוי איסורו ע"י קרקע עכ"ל.
מ"מ הכלל הוא דבהא כ"ע מודים כיון שבא לקרקע חוזר וניעור להפריש מחדש והש"ס מיישב התי' על מה דקאמר ואותו הליטרא מעשר עליו במקום אחר וק"ל וא"כ י"ל דדוקא מה שמחדש הארץ ודרך זריעה בכך שמחויב ליתן מן הכל. אבל מה שהוא דרך משא ומתן ויש לו הוצאות. י"ל דעל זה הוא פשוט דהוצאות יוחשב אל הקרן והרווחים אשר יעלו אחר זה הם נקראים חידוש ומהם צריך להפריש.
וקצת ראיה מוכחת דהא הגע בעצמך מי שקונה מע"ה או מגוי למ"ד דאין כח ביד גוי [תמהתי שלא כ' הרב למה דק"ל או והכי ק"ל אכן בתנאי בשלקחם קודם המירוח דאם נתמרחו ביד גוי לכ"ע פטורים וזה מבואר בש"ס בכמה דוכתי ע' ברמב"ם ומפרשיו פ"א דתרומות] להפקיע מן המעשר צריך להפריש הקונה תרומה ומעשר מן הכל ואינו מנכה אפי' דמי הקניי'. ואף גם דאינו מרוויח כלום. ואפ"ה צריך להפריש חלק מעשר. וע"כ צ"ל דהוא גזירת הכתוב מכל תבוא' זרעיך היוצא השדה שנה צריך להפריש ואע"ג דאינו נהנה כלום. רק היוצא השדה בכלל צריך להפריש והוא חובת הארץ וק"ל. והנה ראיה ברורה מצאתי ממה שמישב הש"ס במס' מנחות התם היינו זריעתו והכא לאו היינו זריעתו. וצריך להבין מנא לן לחלק חילוק כזה. ונ"ל דהתורה עני' במקום זו ועשירה במקום אחר. דתמן תנינן במס' נדרים דכ"ט ע"א וז"ל גופא א"ר יוחנן לטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה. יתיב רבא וקא' להא שמעתת' א"ל רב חסדא מאן ציית לך ולר' יוחנן רבך היתר שבהן היכן הלך א"ל מי לא תנן דכוותה בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו אם היו העלין שחורין אסורין וכו'. אמאי אסורי' לימא היתר שבהן להיכן הלך. א"ל מי סברת אעיקר קתני. אתוס' קתני אסורין. א"ה מאי אתי רשב"ג למימר וכו' הגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור. ת"ק נמי אמר הכי. כולה רשב"ג היא וכו' וע"כ לא קאמר רשב"ג דלא קטרח אבל היכא דקטרח בטיל ברובא. (פרש"י וקמהדר תלמודא לעולם אפי' רשב"ג לא אמר היתר שבהן להיכן הלך דלא קבטיל ההיתר היכא דלא קטרח כגון התם שירדו עליהם גשמים וצמחו מאליהן. אבל היכא דקטרח שתקנו וזרעו הואיל ועביד בהן מעשה גדולין של איסור מבטלין ההיתר. והוי הכל אסור להכי מתעשרת לפי כולה עכ"ל) וכל היכא דקא טרח בטל ברובא.
והרי ליטרא מעשר טבל דקטרח וקתני אותו ליטרא מעשר עליו ממקום אחר לפי החשבון וכו'. שאני גבי מעשר דאמר קרא עשר תעשר דהתירא זרעי אינשי וכו' עכ"ל. נמצא שמסקנת הש"ס אף לרשב"ג דאמר דאיסור אין מבטל ההיתר הוא במקום שאינו טרח אבל במקום דטרח מבטל. ונ"ל דמה שאמר בגמ' ומחלק דהתירא זרעי אינשי וכו' היינו ר"ל שדרך זריעתו הוא בכך. נמצא הוא פירושא דש"ס שמס' מנחות דקאמר הש"ס התם דרך זריעתו בכך וכו'. וילפינן מקרא עשר תעשר את כל תבואת זרעך מה שדרך זריעה חייב להפריש מכל מה שיוציא מהשדה ואינו מנכה מה שזרע בקרקע. אבל בשבלי' אין דרך זריעתו וכו'. זהו ממש תירוצא דש"ס במס' נדרים דמשני הש"ס מה שהוא דרך זריעה חייב להפריש מהכל בכלל ואינו מנכה מה שזרע כיון שטרח לזרוע במאי שדרך לזרוע דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעיך כדרך שמוציא לזרוע. נמצא בנדון דידן בענין ריוח מה שהרוויח אדם הוא שלא כדרך זריעה פשיטא שמנכה יציאותיו והתם מה שהוא דרך זריעה גזירות הכתוב היא ודו"ק הטוב.
והנה אחר הכתיבה מצאתי און לי בתוס' מס' נדרים ד"ה ת"ק וכו' ואמר מהר"ם דהאי טעמא דטרח ולא טרח היינו כדאמר במנחות פרק ר' ישמעאל גבי הך דבצל שתקנ' דהכא דקאמר דהיינו נטיעתו אבל התם בגדולין דשביעית לאו היינו נטיעתו וכו'. כלומר אין הנטיעה באיסור וכו' עכ"ל תוס' ונ"ל דפירושו דמהר"ם הכי הוי. דמאי דקמשני הש"ס במס' נדרים ע"כ לא שמעית לי' לרשב"ג אלא דלא קטרח אבל היכי דקטרח בטל הן הן הדברים שמשני הש"ס בפרק ר"י התם היינו זריעתו הכא לאו היינו זריעתו. והיינו נ"ל שהפשט בגמ' כך הוא. דגבי בצלים דרבנן לזרוע שיהיו מתגדלין והולכין. והיינו נטיעתן וכיון שזרען וע"י הזריעה מתרבין ומתגדלין מש"ה כיון שזרען דעתיה להיות העיקר בטילין ולכך צריך ליתן מעשר מכל.
משא"כ שבלי' אם זרעו שאין הדרך שע"י הזריעה מתרבה ומתגלי' וא"כ אע"פ שזרען שיתרבו ויתגלו מ"מ אין דעתי לבטל העיקר . ולכך אין צריך ליתן מעשר מן הכל. וזה הפי' הוא ג"כ התם בגמ' הא דלא קטרח אבל דקטרח בטל ברובה. והיינו ר"ל היכא דזרע בצלים שדרכן להתרבות ע"י זריעה וקטרח עבור זה ולכך נתבטל. אבל מה שזרע בשישית בערב שביעית ובשביעית ירדו עליהם גשמים וצמחו לאו היינו זריעה דהא כבר בערב שביעית נטעם. ועתה בשנת שביעית לא קא טרח וכו' ואין דרך לזרוע בשביעית ועל זה מדקדקים התוס' על מהר"ם ז"ל דדבר זה מגומגם דליתא להך מלתא דר"ג גבי הך בריי' ואם שחורים עליהם אסורים.
והיינו ר"ל דהא קשה לפ"ז דכיון דעליהם שחורים א"כ ודאי דרכן לזרוע. דהא העלין נעשו שחורים אחר ירדו גשמים ונתרבו א"כ מזה מוכח שהוא דבר דדרכו לזרוע. א"כ לפ"ז קשה למה אמר רשב"ג גבי עלין שחורים. הגדל בחיוב חייב. והגדל בפטור פטור. דהא כיון דדרכו לזרעו. א"כ יהיה איסור מבטל ההיתר. ומאי אמרת דזה לא יהיה קשה מידי דהא י"ל כיון שצמחו מאליהן והוא לא זרע. ולכך אינו מתבטל. וא"כ יש לומר דזהו שמתרץ הגמרא הא דלא טרח אך זהו אינו דעת מהר"ם ז"ל דהא הוא לא ס"ל לומר זה הפשט בגמ' הא דלא טרח. אך ורק דעת התוס' ורש"י ז"ל באמת כן הוא. דהפי' הוא הא דלא טרח משום דלא זרען וצמחו מאליהן.
והנה אף גם דיש לפקפק אפשטא דמהר"ם ז"ל כנ"ל מ"מ לענין סברא ודינא י"ל דדא ודא חדא היא. ואינם מחולקים התירוצים של טרח ושלא טרח. והתירא זרעי אינשי של דרך זריעתן. וי"ל דהוא הכל מן הפסוק של עשר תעשר וגו' והתירא זרעי אינשי וכו' ודו"ק. ודבר זה מוכח מתוס' מס' מנחות ד"ט ע"א ד"ה לטרא בצלים שתקנו וכו'. צריך לישב דלא תקשה הא דתניא סוף הנודר מן הירק לטרא מעשר שזרעו בקרקע והצמיחה והרי היא כעשר ליטרין חייבת במעשר וכו'. ובדבר שאין זרעו כלה מיירי כדמשמע באותו סוגיי' לכאורה עכ"ל. ולפום רהיטא יפלא וכמעט דברי תוס' אין להם שחר דמאי מקשי' התוס' באומרם צ"ל דלא תקשה הא דתני' וכו'. הא בפרק הנודר מן הירק מקשה הש"ס קושי' זו מפורש דנ"ח דאיתא שם גופא א"ר יוחנן לטרא בצלים שתקנו מעשרה לפי כולה וכו'. ובמסקנא מקשה הש"ס והרי לטרא מעשר טבל דקטרח וקתני ואותו לטרא מעשר עליו מעשר ממקום אחר לפי החשבון עכ"ל הגמ'. נמצא הן הן ממש הדברים שכתבו התוס'. והאיך הוא בהעלמת דברים. דברים המבוארים שם בגמ' עצמה.
אלא לפענ"ד הכי פירושו דקשיא להו להתוס' על הפשיטות דפשיט אביי מן בריי' מן המ"ש ר' יוחנן לטרא בצל שתקנו וכו' הא איתא שם בפרק הנודר מן הירק שהשיב ר"ח על דברי ר' יוחנן מאן צאית לך ולר' יוחנן רבך היתר שבן להיכן הלך. וא"כ האיך פשוט אביי מן דברי ר' יוחנן הא י"ל מאן ציית לר"י דהא י"ל כקושיי' הגמ' היתר שבהן להיכן הלך וכו'. וא"כ מאי קפשיט הש"ס במס' מנחות מן דברי ר' יוחנן ונ"ל דהו קושיית' התוס' הכא. וחדא בירך חבירת מתורץ כי זהו קושיית'. וזהו שכתבו התוס' צריך ליישב דלא תקשה הא דתנן סוף הנודר מן הירק לטרא מעשר וכו' והיינו ר"ל דע"כ הבעל איבעי' דהכא לא ידע תירוצא דש"ס דהתם במס' נדרים במיישב אמר קרא עשר תעשר וכו' מה שדרכו לזרוע כו'. דאי ידע התירוץ שמתרץ הש"ס שמה. א"כ איך רוצה לפשוט הכא אביי מברייתא דלטרא בצלים וכו'. הא י"ל זה דרך זריעה בכך. משא"כ בשבלים שזרעו אין דרך זריעה כמו שדוחה הש"ס באמת. והוא מפורש ושום שכל מהקרא שאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך מה שדרכו לזרוע. אלא ע"כ אביי שרוצה לפשוט מהאי בריי'. לא ידע כלום מה החילוק. וא"כ הא קשה קושיא עצומה דהא סתרי אהדדי בריי' דלטרא טבל שזרעו וכו'. אברייתא דליטרא בצלים שתקנו וזרו. וא"כ אם סתרי אהדדי. ע"כ מוכח כדעת ר"ח דאמר התם במס' נדרים מאן ציית לך ולר' יוחנן רבך כי היתר שבהן להיכן הלך ומכח זה נדחה הברייתא דר' יוחנן ונאמר אליו מאן ציית לך וכו'. ואין להביא ראיה מבצלים של ששית וירדו גשמים וכו' כמו שהביא הש"ס דנדרים דהא יש לסתור כתי' הגמ' דהתם אתוס' קאי ולא אעיקר.
ואם נפשך לומר ולהקשות א"ה היינו רשב"ג הא י"ל כתי' הש"ס כולה רשב"ג אלא היכא דלא קטרח. דכל היכא דקטרח בטל ברובא. הא י"ל קושי' הש"ס והרי לטרא דקטרח וקתני אותו לטרא מעשר עליו ממקום אחר לפי חשבון. וא"כ ע"כ מלתא דר' יוחנן לא צייתינן די"ל היתר שבהן היכן הלך. ומאי אמרת תירוצא. דש"ס דמתרץ שאני גבי מעשר דאמר קרא עשר תעשר התירא זרעי אינשי וכו'. הא זה לא ידע. דאי ידע הפשטן. א"כ ידע ג"כ די"ל כאן לחלק ואין מקום לפשיטות כנ"ל" וא"כ מקשי' התוס' קושיא עצומה.
ומה שמסיימו תוס' ובדבר שאין זרעו כלה מיירי וכו'. והנה לפ"ז אדרבה אם מיירי התם גם בזרעו כלה פשיטא דהוי הוכחת תוס' הוכחה גמורה דצריך ליישב דהא יהי' מוכח יותר פשוט לומר מאן ציית לך ולר"י רבך. י"ל הפשט בתוס' כך הוא. ובוודאי אם נאמר דהתם מיירי מדבר שזרעו כלה לא הי' קשה מידי. דודאי דבדבר שזרעו כלה שהוא לקח את מה ששייך למעשר ונאבד מן העולם. והני אזדי והני אחריני נינהו. כי באו מחדש אשר לא הי' לעולמים עשרה קבין פשיטא דמחויב ליתן א' מן עשרה קבין שנתחדשו. ולהתעשר ג"כ ממקום אחר אותו קב שהי' מקדם שהי' מחויב במעשר. ועל ידו כלה מן העולם משא"כ בליטרא בצלים והוא דבר שאין זרעו כלה. א"כ לא היזק עשה זה שנתנו תוך קרקע והולידה והצמיחה ונעשה גדול עוד ט' פעמים יותר. א"כ מה שהי' מקודם הוא נותן עכשיו ג"כ וגם מן ההוספה. וא"כ מהי תיתי לו' שיתערב ג"כ מן מקום אחר עוד פעם מן לטרא הראשונה. וא"כ לא הי' סותר אהדדי לגמרי. לכך פירשו התוס' ובדבר שאין זרעו כלה מיירי וכו' ודו"ק.
וזהו שמסיימו התוס' ובדבר שאין זרעו כלה מיירי כדמשמע באותו סוגי' לכאורה. דהיינו ר"ל דאלת"ה לא הי' מקשה שם הגמ' מידי לומר להוכיח דגידולי היתר מעלין את האיסור. דא זה מיירי בדבר שזרעו כלה. וע"כ צ"ל דמיירי מדבר שאין זרעו כלה ודו"ק. וכן מפרש הראב"ד בהל' מעשר פ"ו דמיירי בדבר שאין זרעו כלה ע"ש. ואל תשיבנה דאיך יוכל להיות דמיירי בדבר שאין זרעו כלה דהא גם בזרעו כלה לא אתי שפיר. דהא קשה מש"ס דמס' מעיל' פרק הנהנה די"ט ע"א דקאמר התם גבי תרומה כתיב כי יאכל פרט למזיק. וא"כ חיובא דתרומה הוא דוקא באכילה שנהנה. אבל כשהוא מזיק תרומה הוא פטור וכאן אי מיירי בדבר שזרעו כלה. נכנס בגדר המזיק תרומה והוא פטור. מ"מ י"ל דזה לא קשה מידי דהא עכ"פ נהנה הוא בזה שהרי נתגדל מזה יותר דהא אם זורע סאה נתגדל עשרה. ואם זורע פחות מהסאה שהי' מתקנו תחלה ואח"כ זרע לא היה מגדל עשרה סאין. נמצא מה זרע בטבלה נהנה מזה וא"כ מקרי שפיר נהנה שחייב. דהא דפוטר הש"ס המזיק תרומה מיירי בדלא נהנה כללן. כדפרש"י במס' מעילה ד"ה פרט למזיק. שאם שפך משקין של תרומה ולא נהנה מהן אינו חייב עכ"ל.
נמאצ אי נהנה מהם יהי' באיזה אופן שיהי' חייב בתשלומין וכאן בנ"ד נהנה מתרומה שיש עדיין בטבל שזרע הבן לוי. ועכ"פ העולה מדברינו שהתוס' מסכימי' שהתי' דגמ' דמס' נדרים ותירוצא דידן בגמ' דמס' מנחות הוא הכל אחד. היכא שהוא דרך זריעתן נתבטל והדרין לכללין שהוא גזירות הכתוב ודו"ק. משא"כ בנ"ד מנכה ההוצאות ואח"כ מפריש המעשר. והנה עוד י"ל דנ"ד שאני ואינו דומה להזורע חיטי ושערי וכו' ואין לדמותן אפי' כאוכלא לדנא. דבזורע חיטי ושערי ואף גם דהתם אינו מנכה מה שזרע בהשדה ואת יציאותיו. אבל בנ"ד לעולם אימא שמנכה יציאותיו. דאי' במס' נדרים דנ"ח ע"ב בהרא"ש ד"ה ואותו לטרא מעשר עליו וכו' ואף ע"פ שחייבנוה כדין טבל להפריש עלי' תרומות מעשר היינו מדרבנן בעלמא לחומרא דגדולין לא מבטלין לעיקר מדאורייתא וכו' עכ"ל.
נמצא דמן התורה אין הגדולין מבטלין לעיקר. וא"כ מדאורייתא עיקר מה שהוא זורע יהי' פטור מלעשר ממנו רק חכמים גזרו שמחויב לעשר והחמירו בזה. והנה אף ע"ג דלפי מסקנת הש"ס דמיישב הגמ' שאני גבי מעשר דאמר קרא עשר תעשר וגו' והתירא זרעי אינשי וכו'. מפרש הרא"ש עשר תעשר וגו' שצריך לעשר את כל מה שגדל בשדה ולא ינכה מן החשבון התבואה שזרע שהיתה כבר מתוקנת דהדרא לטבלא ודוקא מתוקנת שדרך אדם לזרוע. אבל אסורא דלא זרעי אנשי לא הדרי לטבלא עכ"ל הרא"ש. נמצא לפי מסקנת הש"ס הוא מדאורייתא שצריך להפריש מכל מה שמוציא מן השדה ואינו מנכה מה שזרע.
מ"מ כי נחתינן לעומק הלכה מוכח דאף לפי המסקנא קרא אינו רק אסמכתא בעלמא. ובאמת הדין הזה שאינו מנכה ממה שזרע הוא רק מדרבנן ועי' בהר"ן ד"ה שאני גבי מעשר וכו'. וז"ל הר"ן וקשה בעיני דהא כל הך שקלא וטריא בדבר שאין זרעו כלה היא ומדאורייתא ליכא מיד שאין זרעו כלה דלחייב במעשר וכיון שכך האיך דייק מזרעיך דגדולין שאין זרעו כלה אין מעלין את העיקר דמדאוריי' לענין תעשר לא משכחת לה עכ"ל נמצא דהקרא הוא רק אסמכתא. וכן משמע במס' נדרים דנ"ז סוף ע"ב והעיקר אינו אלא מדרבנן ע"ש. והנה דין של מעשר שאנו מפרישין מכספי' ומריוח פרקמטיא וכו'.
הוא לדעת הב"ח שכ' בטי"ד סי' של"א ס"ק י"ח וז"ל מיהו אין זה אלא במעשר עני מזרע הארץ שהוא מעשר עני מן התורה. אבל מה שאדם מעשר ממה שמרוויח במו"מ בכספי' ובשארי רווחי'. אינו בכלל זה ויכול ליתן ממנו לצדקה וכו'. שהרי אינו חייב בה לא מן התורה ולא מדרבנן עכ"ל. וט"ז משיג עליו בסי' הנ"ל ס"ק ל"א שחיוב גמור הוא מדרבנן וכו' ע"ש. נמצא שמה שאנו מעשרים מעשר מכספי' אינו אפי' מדרבנן לדעת הב"ח. ולדעת הט"ז הוא מדרבנן.
וא"כ לפ"ז איך יהיה מקום לחומרא זו להחמיר ולומר שלא ינכה הזרע אשר הוא מה שהוציא הוצאות לא ינכה. דבוודאי גבי מעשר זרע שהוא דאורייתא החמירו חז"ל שלא ינכה מה שזרע בקרקע ומה שהוציא הוצאה כיון שהוא גופא מדאורייתא. משא"כ מעשר כספים הא גופא מדרבנן. ולדעת הב"ח מדרבנן נמי לא. והאיך נחמיר חומרא זה שלא ינכה ההונאה תחלה מהריוח. כי רבנן בדרבנן קיי"ל דלא החמירו [וקשה לי משום הא למה החמירו בליטרא בצלי' שהרי אין חיוב מן התלורה רק דגן ותירוש כמ"ש הר"ן ועוד שיבולת שעקרה ג"כ מן התורה פטורה עד שנתמרחה בכרי. ואפשר שמחלק בין גידולי קרקע דמ"מ מינה חייב מדאורי'] מכ"ש חומרא שאינו אפי' מדרבנן לדעת הב"ח.
אמנם על הב"ח יש לתמוה האיך נעלם ממנו דברי התוס' מבמס' תענית דף ט' ע"א והאיך לא דק ולקולא לא דק. דאי' התם ד"ה עשר תעשר הכי אי' בספרי עשר תעשר את כל תבואת זרעיך אין לי אלא תבואת זרעיך ריבית פרקמטי' וכל שארי רווחי' מניין ת"ל את כל דהוה מצי' למימר את תבואתה מה כל לרבות וכו' עכ"ל. נמצא שהוא מדאורייתא ואף אם נימא שהוא רק מדרבנן. והקרא הוא רק סמך בעלמא. מ"מ קשה על הב"ח דקאמר שאינו אפי' מדרבנן ומכח דברי ספרי הנ"ל הב"ח נשבר ואנחנו נמלטנו. דהא מ"מ עכ"פ נימא דראי' שמביא תוס' בשם ספרי הוא רק אסמכתא מדרבנן. וא"כ הדין דין אמת שבמעשר כספים מנכה ההוצאות שהי' מוציא דכיון שהוא מדרבנן. רבנן בדרבנן לא גזרו כאשר כתבתי לעיל וכן מצאתי מפורש במדרש תנחומא ובמדרש ילקוט פ' ראה שמעשר כספים ופרקמטי' הוא רק רמז מדאורייתא.
וז"ל עשר תעשר א"ר אבא רמז לפרקמטוטין ולמפרשי ימי' שיהיו מוציאים אחד מעשרה לעמלי תורה עכ"ל. נמצא שהפרשו' מעשר מפרקמטיו' וכספי' הוא רק אסמכתא בעלמא. דהא קאמר ר' אבא רמז לפרקמטוטין וכו'. משמע דהוא רמז בעלמא. ולפום ריהטא יש קצת להביא ראי' ממתני' דמס' עשר שני פרק ד' ריש הפרק דלא מנכינן ההוצאות מה שמוציא לנכות מן המעשר. דאי' במשנה ריש פרק ד' המוליך שירו' מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול או ממקום הזול למקום היוקר פודהו בשער מקומו. המביא פירות מן הגורן לעיר וכדי יין מן הגת לעיר השבח לשני ויציאות מביתו עכ"ל. וכ' על זה בעל תוס' יו"ט ויציאות מביתו מסתברא דה"ה ממקום הזול למקום היוקר דרישא ע"ש א"כ ש"מ דאף גם שהי' לו הוצאו' והוליך המעשר שני למקום אחר ופדה יותר מן מה שהי' שוה במקומו.
דרך משל עשרה זהו' יותר והי' לו הוצאות עליהם ג' זהו' אינו מנכה ג' זהו' ההוצאות. א"כ ה"ה אצל מעשר כספי' שהוא מעשר עני אבל נראה לקושטא דמילת' שאינו דומה זה לזה ונעתיק גם הלשון של הרמב"ם ז"ל בהל' מעשר שני סוף פרק ד' דין כ"א אין מוליכין פירו' מעשר ממקום למקום לפדותם שם. והמוליך ממקום היוקר למקום הזול או ממקום הזול למקום היוקר. פודה כשער מקום הפדיי' וכו'. היו לו פירות מעשר שני כגורן והוציא עליהם יציאות מביתו עד שהביאן לעיר והשביחו פודה כשער העיר והפסיד יציאותיו עכ"ל. הרי דמקדים דין פשוט דאין מוליכין פירות מעשר ממקום למקום לפדותם שם. ועיין בברטנור' פי' על המשניות שהפי' ג"כ שאסור לתחילה להוליכם ממקום למקום. ומפרש שהוא מובן מן מלת המוליך דמשמע דיעבד אין לכתחילה לא ע"ש [ולכאורה איכא למידק דהרי אפשר לומר המוליך פירות מ"ב שבא לימלך כתירוץ הש"ס ריש ביצה ותוס' ריש סוטה הקשו למה לא תירץ הש"ס שם ג"כ הכי ול"ק דלא יתכן תירוץ זה רק בדאמר עליה איך יעשה המעשה ההוא או מיד סמוך לו ואיפכא יש לדקדק מנלן דבדיעבד אסור דדלמא לא עלה על דעת התנא שיש ה"א לאסור לכן לא נקט מוליכין ולומר שישנה בלי ה' פשיטא לא יתכן כלל.
והוא בלשון גמ' ביצה ד"ז השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות וכן כל מקום שאין אחריו דין בגוף הדבר ודכוותי' הקורא את שמע הנכנס לכרך הרואה מקום ואני תמה על תוס' ריש סוטה דמייתי ההולך לשחוט פסחו וכו' ובסמ"ק הארכנו ודקדקנו דכל מקום שדקדק הש"ס דיעבד אין מוכרח מיתור לשון] וכן איתא בירושלמי ריש פרק ד' וז"ל המוליך פירות מעשר שני אמר ר' יונה לא אמרו אלא המוליך בתחלה אסור וכו'. א"כ שם אצל מ"ש הוא איסור להוליך הפירו' ממקום למקום. ובאמת י"ל הטעם משום דמעשר שני אוכל המעות פדיונם בירושלים והוא קודש. וקי"ל דאין משתכרין בהקדש. א"כ התורה ציותה כל מה שיעלה במצודתך לפדות במקומך תפדה. ואם תפדה פחות מן מה שהי' נמכר במקום אחר מה לך בזה תאכל פחות מזה בירושלים. דהלא אם הוא מביא ממקום למקום א"כ גם לירושלי' בעצמו יביאם לשם דוקא. ואפשר אם ג"כ מביאם לירושלים אינו מחשב ההוצאו'. כי הם לצורך פרנסתו בירושלים. ומהי תיתי לנכות מן ההקדש מה שהוא צורך לפרנסתו. זהו חוש השכל מכחיש שיתן הוצאו' מן ההקדש מה שהוא לפרנסתו. וא"כ ודאי כל מה שמוציא הוצאות הוא כמוציא שלא ברשות. ועל עצמו יצא שיהא לו בעצמו לפרנסתו יותר ריווח. ולכך ההוצאו' אינם נחשב מן המעשר. משא"כ בנ"ד דאם אינו מוציא הוצאות ליסע למקום שווקים ועיירות לקנות סחורות אז הוא אינו מרויח מאה זהו' וא"כ גם לעניי' אין להם עשרה זהו'. וא"כ פשוט הוא דמנכה דמי הוצאות והם נקראים קרן. ואח"כ מה שיעלה מהם רווחים אחר ניכוי הקרן וההוצאו' שהם ג"כ נקראי' קרן מפריש א' מעשר'. והנה יש עוד דברים רבים וראיות ברורים וצלולי' כזריחת השמש. אך מחמת רוב הטרדות אשר הקיפוני שאין לי פנאי לבלוע רוקי ובפרטות טרדות בני ישיבתי בכן לא אוכל להאריך:
נאם דוד הקטן
בן המנוח המפורסם מהר"ר אברהם אופנהיים זצ"ל ה"ה תוך עם אני יושב עדת ישורון. החונה פה קנ"ש וכל מדינות מעררין:
דברי הגאון המופלג הנ"ל נר"ו כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת תורה ודעת נוטה אין בהם נפתל ועיקש מצד פסקא דדינא וא"צ עזר וסעד כי האמת באשר הוא אמת עוזר ולא נעזר רק אחר שבענוותנותי' של הגאון נר"ו שלח תשובתו הרמתה אלי וביקש הסכמתי ואין מסרבין לגדול בישראל כמותו כתבתי לו שלענין פסק הלכה שראוי לנכות ההוצאה אמת וצדק כניתן מסיני ולרוב פשיטות' אין לבלות זמן בתוספות ראיו' כאן דנשבע על תרין דאינון תרין רק באשר הבנתי בקריצה ורמיזה של הגאון דניחא קמיה להביא דבריו לאור הדפוס עם שו"ע שלי לא זו בלבד רק שהרשנו גם ציווני לחטט בדבריו הן להוסיף הן לגרוע להגיד מה שלע"ד שמץ דבר נשמע בו אף כי בלה"נ תורתו של הגאון נר"ו שעשועי ושמחת לבי ואגב חביבות' יתירת' וגעגועים שיש לדו"די לי ואני לו לכן מטיבותי' וענותנותי' ונטילת רשות והורמנא אמינא מה שיש להנדז קצת בדבריו לא כמשיב רק המתענג ומשתעשע במתק צוף אמריו כי נעמו והיא כי מ"ש דתשובו' השאלה הוא הוא ממש מ"ש בש"ס דמנחות מ"ש מחטי ושערי דעתי הקלושה נוטה קצת מדמיון זה רק נראה דדמי טפי הנך חטי ושערי דזריעה לקרן של המתעסק עד"מ יוד כורין שזורע הם בקרן אל ר"ט שבהם מתעסק ואלף כורין שמאסף יותר על יוד כור שזרע הם דוגמת ריש ר"ט שמרויח באלף ר"ט הנ"ל אף כי תוספות של הקב"ה בריוח הזריעה כמה כפלי כפלים מן הקרן וההיפך במשא ומתן לכן אי ס"ד לדמות מעשר כספים למעשר דגן היה מן הראוי לעשר כל העסקא אלף וריש ר"ט אף שכבר הקרן אלף ר"ט מעושר כשבאו לידו כמו עשר כורין שזרע.
וזה ודאי דבר נמנע ולא יעלה על דעת. רק באם שאל השואל שאלה ניכוי ההוצאות ובאנו להשיב לו זה ולומר דלכאורה לא ינכה ולדמותו למעשר דגן נדמהו בתכונה אחרת. והוא ממה שדקרא כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעיך ואינו יכול לנכות שכר הפועלים החורש וזורע וקוצר וכו' ומכל מקום תמה אני איך יעלה זה על דעת שלא ינכה ההוצאה דא"כ אם ימצאו מבני ישראל יורדי הים באניות לאיים הרחוקים נוסעים להביא זהב מאופיר וחוליה ואבנים טובות מארצות המזרחיי' טרטריאה הגדולה או מאינדיאה ומלכולת קהינא ומאגיל ופריטי ייהאן להביא קרנות שן והובנים קופים ותוכיים מור ואהלות קנה קדה וקנמון אמברי ובעלי סגולות היקרים מאד ויוציאו הוצאות לאלפים ורבבות ודוגמה לה המביאים אתרוגים מרחוק מאד וראה בגמ' דר"ה דכ"ג ע"א עקירת אלמוגין מקרקע הים שצריכים בעלי מלאכות לה תריסר אלפי גברי ושיתא ירחי ואם מלך ישראל ישתדל לעשות זה בלי ספק יעלה להוצאות כמה רבבות וכל אלו שזכרנו אם יעשרו דמי מכירתם היתר על דמי קנייתן ולא ינכו ההוצאות לא ירוויחו מאומ' אלא ע"כ אין ערך ודמיון מעשר כספים במשא ומתן למעשר דגן ותבואות הארץ דשם גזירות הכתוב הוא מפני שכל ענין גידול תבואה טבע נסיי הוא אפי' בדבר שאין זרעו כלה כ"ש בדבר שזרעו כלה שבו חיוב דאוריי' דאחר שהזרע נרקב ה"ל מה שגדל כיש מאין וכמ"ש גבי ביצת נבילה וטריפה אימת גביל לפי מסרח ועפרא בעלמא הוא ע' גמ' בכורות דל"א וטור וש"ע י"ד סימן פ"ו לכן אפי' הוציא כמה הוצאות ולא הכניס אפי' כדי נפיל' חייב לעשר.
מש"כ משא ומתן הוא מנהג העולם ודרך אנשים ואין כאן מבוא לענין נס רק מראשית הבריאה חלק הקב"ה הטובות ודברים שהם לצורך אדם במדינות מחולקים לכן הם צריכים אלו לאלו ומספיקין אלו לאלו וזה הוא שורש ומקור כל משא ומתן ועולם כמנהגו נוהג ומוציאין קרן הרבה והרוויח מעט היפך ברכת ה' בתבואות השדה כמ"ש כלום אדם זורע סאה אלא להכניס ממנה כמה כורים לכן המצוה לתת מעשר מברכת ה' אשר נתן לו ואין לזה דמיון כלל למשא ומתן אפי' בזריעת דבר שאין זרעו כלה ומ"מ באשר זה שמוציא דמיו במשא ומתן לוקח תיכף מחירו סחורה ומרוויח בו ע"י טורחו בצירוף הוצאתו עכ"פ יש לו דמיון טפי לדבר שאין זרעו כלה אף דג"כ לא דמי ליה כמ"ש.
ובזה אני תמה על חכמת הגאון הרב במ"ש דדמי ריוח משא ומתן לדבר שזרעו כלה. ובמעשר כספים לא דמי בחלק מעשר דרמי עלי' רק כשותף עם הקב"ה שבבא לחשבון מנכה המתעסק כל ההיזק וההוצאה שאירע בעסק ההוא באיזה אופן שהיה ואפי' גניבה ואבידה וגזילה בדלא פשע דפיסקא להדידי משתעבד לזמן שקבעו ותניא בגמ'.
והוא בטור וש"ע ח"מ סי רכ"ז סכ"ח הנושא ונותן באמונה מנכה לו שכר חמור שכר גמל וכו' שכר עצמו אינו מעלה לו וכו' ובע"ה חדשתי בזה שני דברים ע"י משפט שבא לפני שטען א' מן השותפים הגר על חשבון חבירו ב' דברים הא' דבחשבונו מלבוש חדש שעשה לצמו בנסעו ליריד רחוק פלוני וכן לא יעשה כי בלה"נ צריך בגד ללבוש והשני שמביא לחשבון הוצאות שכר פועלים הנושאין הסחורה מן הספינה לעיר וחשב גם לעצמו כשכר פועל כי טרח ג"כ בזה כשאר פועלים ע"מ ליטול שכר דלולי זה למה לו להבתזות חנם כי הוא ב"ב מסוים ופסקתי על הראשון דאם הוא מלבוש בינוני שאין בו כפתורי כסף ובכה"ג ודרך ב"ב היוצאים לסחורה ללבוש מלבוש מוכן לדרך בזה הדין עמו כמ"ש בגמרא ולפעמים אין מה שעלי' אין שמין בגדול אחי דניחא להו לדלישתמעין מילי' ה"ה לשותף [וכ"כ בהג"ה בש"ע סיי קפ"ו ס"ט.
ומצאתי במרדכי פ"ב דב"מ סי' רס"ג ד"ל ובירושלמי מפיק מעות מעשר מכבד ה' מהונך ומראשית כל תבואתך וג"כ אסמכתא הוא ורמז נון מאד דוגמת היקש אף כי לא ידעתי מקומו והב"י רמז על ירושלמי זה ר"ס רמ"ט והוא מהלכות ושיעור צדקה ואי ס"ד דהוי מדרבנן לא הוי כ' הטור פחות מזה עין רעה רק היה לנו לומר דהוי עבריין שלא נזכר בש"ס רק שיעור מעשר ודוק גם היה אפילו מי שאין לו סיפוקו חייב כמו מעשר דגן וע' הגה' ש"ע י"ד סי' רנ"א סי' ג' ובש"כ ר"ס רמ"ח ומ"מ מי שנהג כן ימים רבים שוויו עליה חובה דה"ל נדר וחמיר ממילי דרבנן.
וידעתי ב"ב א' שנהג כן כמה שנים והיו לו ג' כיסים מיוחדים על האחד כתוב חולין ועל השני טבל ועל השלישי מעשר ולבסוף נתרשלו ידיו ושבקיה לחסידתו ושאלני וע"ז ואמר כי ידע נאמנה שיותר מחומש נותן שנה בשנה מרווחיו לצדקה ועניים קרובים ורחוקים וזן בניו הקטנים כארז"ל וראיתי דיצר אלבזי' כי מ"ש רז"ל על עושה צדקה בכל ע"ת לא כיוונו שיצא בזה י"ח מצות צדקה דא"כ מסים וארנוניות נמי כמ"ש על ונוגשיך בצדקה (ע' בש"ע י"ד סי' רנ"א דס"ג). וכבר ארז"ל ואל תרבה לעשר אומדות וה"ה מעט כמ"ש בתיו"ט פ"ק דאבות בשם מד"ש יע"ש בתי"ט.
ואני תמה שלא זכר אדם דרז"ל וזכרו רש"י על מאה שערים דיצחק אומר זה למעשרות היה ש"מ שנתן ע"פ האומד מ"מ היא גופא צ"ע וביאור אימת אמדוהו שהרי מדדו ומצאו מאה שערים. ובלה"נ מ"ש רש"י שם על בארץ ההיא תמוה דהמה רבותא שמצד שהארץ כחושה והשנה יבישה גם האומד סי' מעט ויש לישב כל זה בדוחק רק שהוא זרה הלאה ממבוקשינו פה ע"ל תחילת ההשמטות] שיותר צריך שילוו לו ויתנו לו בהקפה שיהיה הדור בלבושו. ועל השני פסקתי נגדו כי מלבד דטענתו השניה סותרת הראשונה כי אם כוונתו להיות הדור בלבושו מה לו להתבזות ג"כ נראה לדקדק מגמ' הנ"ל דלמנ"מ אמר הש"ס שם בסוף הבריי' אבל שכר עצמו אינו מעלה לו שכבר פסק לו שכר טרחו אלא ע"כ קמ"ל בכה"ג דאע"פ דעשה מלאכה עם הפועלים אינו נוטל כלום דמצי זה למימר כי על כן בחרתיך להיות שותפי באשר הכרתיך שאין אתה מתכבד בכה"ג רק כמ"ש טוב נקל' ועבד לו וגם זה ודאי גבי מעשר כספים וכל עניני משא ומתן אינו מנכה מש"כ שכר פועלים וכן מלבוש שהוא לצורך הדרך ודאי מנכה וכן בכל בכה"ג.
וראיתי משולחי הקהילות שמביאי' בחשבון מה שנדרו ונתנו לחזני' ושמשים בעשיית מי שבירך בהקהילו' אחרות ובכה"ג ואין פוצה פה נגדם. [ואם יש מקום להסתפק במעשר כספים הוא מי שקיבל עליו בנדר לעשר הרווחי' אם יש לו ריוח ביין והיזק בתבואה אם מנכה ההיזק מן הריוח או מחיוב ליתן מכל הריוח ונראה דלגבי נדרו אשר נדר דרך כלל דמי לחד שטרא ותרי עיסקא (עי' י"ד סי' קע"ז סל"ג) דלהדדי משתעבד רק צ"ע א"כ אם כבר נתן לקלפי דמעשר מעשר וריוח יין ואחר חצי שנה יזדמן לו להיזק וכי יחזור לעשות קודש חול וליטול מן המעשר ועוד איזה זמן וגבול תתן לו ואפי' אחר כמה שנים נמי.
ונראה דמי שנהג ורוצה לצאת י"ש יהיה לו פנקס מיוחד למעשרו ויקבע לעצמו יום מיוחד בכל ג' חדשים או חצי שנה שיעשה חשבון ומשום והלאה לא יחשב למפרע כי הוא שותפות חדש והנכון לקבוע מר"ה כי בר"ה נגזר כל וקצובים מזונותיו כההוא עובדא דבני אחתיה דריב"ש בפ"ק דבבא בתרא]. ושאר דברי הגאון הרב בהראותו חידודו וליבונו בביאור דברי תוס' ורמי דקלא וזקפא הדברים נכונים למי שאמרם. ויש ויש כפלים לתושיה כי טובא איכא למידק ולהקשות בשיטה נדרים בג' פירושים שעלי' מ"מ בדברי הרב אין שמץ דופי כלל.
לא באתי להאריך בשיקלא וטריא בפלפולא בעלמא רק שני דברם הנוגעים בהלכה למעשה האחד במה שתמה הרב הגאון על הב"ח במ"ש שמעשר כספים אפילו מדרבנן ליתא וכתב שנעלם מהב"ח דברי תוס' ד"ט במס' תענית דמייתי ספרי דמרבינן מאת כל ריווח פרגמטי' ושאר רווחים לזה אני אומר אפשר יכול וקרוב להיות דאשתמיטתי' מדלא זכרו כלל ומ"מ אינו מוכרח כי אפשר דלא חש לו וכך עניית וקלישת דעתי נוטה כב"ח שהרי לא נזכר שום דבר בש"ס ממעשר כספים וארז"ל עשר תעשר בשתי מעשרות הכתוב מדבר וכו' ולמדו שגם מעשר בהמה אין מעשרין משנה על חבירת' ולא נזכר אותו מעשר שם בפרשה ולא אמרו א' במעשר כספים ואפי' את"ל דמ"מ מדרבנן הוא מ"מ קשה למה הרמב"ם שדבר כל מילי דאוריי' ודרבנן ותקנות וסוגי' ולא זכר זה בשום מקום וכן הסמ"ג ובגמ' דכתובות המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ומיירי בצדקה ויליף לה מעשר אעשרנו לך ע"ש ד"נ וכתבוהו הרמב"ם והטור בהלכות צדקה לכן לא ילפי לי' מעשר תעשר וע"כ מפני דס"ל ההוא דספרי הוא אסמכת' בעלמא ודרוש וכמ"ש בירושלמי אין למדין הלכה לא מפי הלכה פי' משניות ולא מן התוס' ולא מן ההגדה כ"ש בדלא נזכר בש"ס כלל ובכה"ג כתבו הפוסקים סברא זו ולא סמכו על הירושלמי ע' בתשובה ק"ס ובמדרש ילקוט אמר לשון רמז לפרגמטוטין ומפרשי ימים וכו' אע"פ דמצינו לשון רמז גם במילי דאוריי' רמז לעדים זוממין ריש מכות רמז ליחוד במס' ע"ז דל"ו ע"ב רמז לטריפה שאינה חיה ר"פ א"ט וכהנה טובא ע' סמ"ק וזה ג"כ שלא כמו שלמד הגאון בפשוט' ממ"ש רמז שאינו מן התורה מ"מ ממ"ש לפרגמטוטין ומפרשי ימים ודאי מ"ש רמז לא ר"ל חיוב אפי' מדרבנן ואילו הי' מדרבנן לא היו ישראל קדושים מקילין בה עד שרק א' מעיר ושנים ממשפחה נזהרין בה.
גם לא אוכל להתעלם מה שנראה לכאורה לפקפק על הר"ן במה שהפליא להקשות קושיא עצומה איך אפשר לו' במסקנה דבמ"ש תורה את כל תבואת זרעיך שמרבה דברים שאין זרען כלה הלא אין דבר מתחייב מן התורה במעשר רק מיני דגן שכלם זרעם כלה ומסיק דאסמכתא בעלמא הוא דלכאור' קשה למה לא מצינו בתבואה שעקרה וחזר ושתלה והוסיפו דזה דמיא ממש לדבר שאין זרען כלה וחייבה תורה לעשר מן הכל וכדמוכח סוגייא דמנחות.
ולפי האמת חלילה להר"ן שהיה מארי דתלמודא כולא כמ"ש והפליג תלמידו הריב"ש בשבחו בתשובה שלא ירגיש זה רק דמ"מ א"א לאוקמי קרא אם איתא דילפות' גמורה הוא ומן התורה בהכי שהרי מן התורה לא נתחייב במעשר רק אחר שנתמרח בכרי כדתנן בפ"ק דמעשרות ואפי' לכתחלה נוטל מן הגורן וזורע מן התורה אף דלא ק"ל כר"ע בפ"א דפאה דס"ל דאפי' מדרבנן שרי מ"מ לכ"ע מדאורייתא [אינו] אסור.
רק תמה אני דלא זכר הר"ן דעת הרמב"ם דס"ל דכל הפירות חייבי' במעשר חוץ מהחרובין וגם זה בספרא ענין לרבות שאר הפירות ת"ל תבואת זרעיך רק שנחלקו עליו רש"י ותוס' והראב"ד וכל הפוסקים וס"ל דלא מתחייב מן התורה רק דגן תירוש ויצהר (ובאמת צ"ע שרז"ל יקילו לעמוד נגד משמעות הפסוק ומ"מ מצינו בכה"ג למאן דתני כרם רבעי וכ"ש שרשות ביד חז"ל להחמיר ולאסור מה שהתירה תורה בהדיא ודלא כט"ז י"ד ר"ס קי"ז גבי התעסקות בנבילות וטריפות עמ"ש בתשובה קמ"ב) ע' גמ' פ"ק דר"ה דט"ו ובפרק כ"מ דל"ו פסחים דמ"ד בכורות דנ"ד חולין דק"ב.
מ"מ ה"ל להר"ן לזוכרו לרמב"ם ואפשר כי חילו מגמ' זו ולא ס"ל שהוא אסמכתא בגמ' גם בספרי. מ"מ חזרתי על דברי הרב בעל התשובה וראיתי שאין להשיב על מ"ש בפלפולא ובסברות רק מ"ש דטעם דאין מוליכין וכו' מפני דאין משתכרין משל הקדש צל"ע דאפי' ק"ל דמעשר שני ממון גבוה הוא מ"מ אין ענינו להקדש כלל והרי הם חלוקים להקל ולהחמיר עי' גמ' קדושין דנ"ד ע"ב ולא שייך ביה טעם דאין משתכרין עי' שקלים פ"ד מ"ג וגמ' כתובות דק"ו ע"ב ועמ"ש תי"ט ספ"ו דעירוכין ודו"ק והנלפענ"ד כתבתי.
נאם הטרוד יאיר חיים בכרך.