חות יאיר/יח

<< · חות יאיר · יח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן יח

דברי הגאון מוהרא"ג מ"ה אב"ד מיץ בתשובתו:

וע"ד שבדק לן מר לחוות דעתינו הקלושה והכחושה ביישוב דברי הטור והב"י בח"מ סי' ל"ג בדינין אלו הן הפסולין מחמת קורבה כי מכ"ת בעומק וזך עיונו שפך עליהם סוללה ובנה דיק ודקדק כמה דקדוקים ושדא בהו נרגא שצריכין נגרא ובר נגרא. גם ראיתי בתשובת הגאון מהרש"ל סי' פ' הרב' להשיב על הטור והב"י בענין זה גם מ"ו ח"ז בב"ח זכה בסי' זה לדברים הרבה טובים לאולפנא ולקולטא ובתוך דבריהם נכללים הרבה דברי מכ"ת ודאי מכ"ת לא ראה אותן הואיל ולא הזכירם ע"כ כמעט גמרתי בדעתי להשיב ידי יד כהה אחור מלהשיב כי מה אכל"כל דברים במצר שהחזיקו בו רבים וגדולים חקרי לב. אמנ' אחרי שובי נחמתי ואמרתי הלא המה הטור והב"י גאונינו מאורי עינינו ועיני הגולה כולה ומימיהם אנו שותים מצוה עלינו שלא נמזוג ראשינו אבי סדיא עד שנהפוך בזכותם ליישב דבריהם עד שיד עיונינו מגעת והשאר נבטל בלבינו ונתלה החסרון בוצר השגתינו עד ש"ה הטוב יסיר הפירמא מסך מבדיל מעינינו.

והנה דברי מר יעברו לפנינו כבני מרון ונשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. תחלת דברי פיהו שכלו"ת משכיל ממוצא דברי הב"י במה שכתב רושם ה' על דברי הטור שכתב שנים נשואים זה האם וזה בת בנה או בת בתה מותרים זה לזה לדעת א"א הרא"ש ז"ל וכתב הב"י הא לדעת הרי"ף והרמב"ם פסול דהוה ראשון בשני ותרי בעל והקשה מר איך יתכן זה הרי הוא כשר אפילו לבת אשתו וכ"כ הטור בפשיטו' דבעל אם אמו כשר לו ואיך יהיה פסול לבעל בת אשתו ואין התלונה כ"כ על הב"י כי שפיר דייק בדברי הטור מ"מ גם על הטור קושיא. זה הוא תורף המצות של קושיא הראשונה שהקשה מר:

ונראה לע"ד שהטור שפיר דייק שהרי"ף והרמב"ם ס"ל שנים נשואים זה האם וזה הבת פסולים זה לזה והוא זה שהרי דברי הרי"ף בהלכות מפורשים שהוא חולק על פירושו של הגאון וברורו מילל שהוא מפרש מה שאמר רבי יוסי גיסו לבדו לא אתי לאפוקי רק בנו וחתנו שיש לו מאשה אחרת אבל בנו וחתנו מאחות אשתו ד"ה פסול ונסתייע מן הירושלמי דאיתא שם גיסו יש לו בנים וחתנים. ומכאן יצא לנו שהרי"ף ס"ל שבראשין בב' אמרינן ת"ב כאשתו. וא"כ הוא שהרי"ף מפרש מ"ש ר' יוסי גיסו לבדו אתי לאפוקי בנו וחתנו שיש לו מאשה אחרת מוכרחין אנו נמי לומר מ"ש ר' יוסי מכ"ש חרגו פירושו שאתי לאפוקי חרגו דחרגו ובעל בת חרגתו דחרגו דאי לא תימא הכי אלא אתי לאפוקי בן וחתן חורגן עצמו תיקשי הלא ק"ו פריכא הוא ומה כ"ש הוא זה דאיכא למימר גיסו לבדו לאפוקי בנו וחתנו מאשה אחרת דכשר לו ניחא דהא אין לאשתו שום קירבה בעולם היא בעצמה עם בנו וחתנו של גיסו. אבל בת חרגו או חתן חרגו ואשתו קרובה להם איכא למימר שהוא פסול להם. אלא על כרחינו לומר מ"ש ר"י כ"ש חרגו לבדו לא אתי לאפוקי רק חרגו דחרגו או בעל בת חרגתו דחרגו אבל בן וחתן חרגו פסולין לו והוא להם. וכיון שאנו מוכרחים לפרש כן מ"ש ר"י וכ"ש חורגו ממילא זכינו לדין שהריף ס"ל שנים נשואים זה האם וזה בת בנה או בת בתה פסולים זה לזה. וכיוצא בזה כתב מוח"ז בב"ח ע"ש. וכיון שזכינו לדין שהרי"ף כן ס"ל מוכרחים אנו לומר גם הרמב"ם ס"ל הכי דהא הרמב"ם ס"ל ג"כ בא' בב' אמרינן ת"ב כאשתו ויצא לו זה שהוא מפרש ג"כ מ"ש ר"י גיסו לבדו לא אתי לאפוקי אלא בנו וחתנו מאשה אחרת אבל מאחות אשתו פסולי' לו וכדעת הרי"ף רבו א"כ מוכרח גם הוא לפרש מ"ש ר"י כ"ש חורגו כמו שפירשנו לדעת הרי"ף. וממוצא דבר נשמע שגם הרמב"ם ס"ל שנים נשואים א' האם וא' בת בנה או בת בתה פסולים זה לזה. וממילא צדקו דברי הטור שכתב שנים נשואים כו' מותרים זה לזה לדעת הרא"ש אבל לדעת הרי"ף והרמב"ם פסולים וכפירושו של הב"י:

אמנם עדיין חל עלינו לסלק הארי' דרבעא (לפי דברי הב"י שכתב שהטור שכתב לדעת א"א הרא"ש ז"ל בא למעט הרי"ף והרמב"ם אבל על הטור ל"ק מידי דאיכא למימר שלא כיון למעט רק הרי"ף וק"ל) עלן והוא זה שהרמב"ם כתב לפיכך אינו מעיד לא לבנה ולאשת בנה כו' ולא הודיענו שאינו מעיד לא לבן בנה ולא לבעל בת בנה כו'. אבל אין זה קושיא כל כך למאן דעייל ונפיק בספר זה י"ד כי כן דרך טובו להביא דינים המפורשים במקום מקור מוצאם ולא מה שנלמד מכח דקדוק דהאי דין דשנים שנשואים זה האם וזה בת בנה פסולים זל"ז נלמד מכח דקדוק כמ"ש לעיל אבל מ"מ מראה באצבע שהדין כן כמו שכתב וז"ל וכן לא יעיד לבן אחות אשתו כו' ולא לבעל בת אחות אשתו אבל מעיד הוא לבן בעל אחות אשתו שיש לו מאשה אחרת. ולכאורה זו היא משנה שאינה צריכה כי פשיטא שהוא כשר לבנו וחתנו שיש לו מאשה אחרת שאין לו בהם קורבא כלל. אלא לאורויי' אתא שכן הוא פירושו של ר"י שאמר גיסו לבדו אבל לבנו וחתנו מאחות אשתו פסול ומזה יש ללמוד ג"כ שמ"ש ומכ"ש חורגו פירושו כמ"ש לעיל לאפוקי בת חורגו דחורגו או בעל בת חורגתו דחורגו וממילא נשמע ששנים נשואים זה האם וזה בת בנה פסולים זל"ז וק"ל.

ועפ"ז נחה שקטה הקושיא הראשונה שהקשה מר גם השניה רעותה אחריה כי בחדא מחתא מחתינהו כמ"ש מר גם כן וע"פ זה אתי נמי שפיר מה שכתב הטור ורב אלפס פסל אפילו נשואים שתי בנות אחים ותמהו עליו האחרונים מאין ומנין לו שהרי"ף ס"ל כך ועפ"ד אתי שפיר דכיון שהוכחנו שדעת הרי"ף לפסול שנים א' נשא האם וא' נשא הבת מכ"ש שס"ל ששנים נושאין ב' בנות אחין פסולים זל"ז כי זה נחשב קורבא יותר מן א' נשא הבת כו' אף על פי דהוה ב' בב' ות"ב ושנים נשואים זה האם וזה בת בנה הוה א' בב' מכל מקום כיון דאיתפליג דרא עדיף טפי וכ"כ מהרש"ל להדיא בסוף התשו' הנ"ל ע"ש (ומיהו הב"י לא ירד לסברא זו של מהרש"ל גם הרמב"ם לית לי' סברא זו כלל). ועל פי יסוד דברינו אלו נלע"ד שיש ט"ס בב"י ברושם ל"ב וז"ל וכ' הרמב"ם כו' ולדידי' ולהרי"ף אמרינן ת"ב באשתו ולפיכך פסול לאשת בנה ולבעל בתה אך לדעת הרא"ש כו' ע"כ ומכ"ת תמה עליו בתמיה' קיימה וכתב שאין שחר לדבריו אלו והדין עם מכ"ת שאין שחר לדבריו כמו שהן לפנינו ע"כ נראה לע"ד שצריך להיות לפיכך פסול לאשה בת בנה ולבעל בת בתה כו' ומ"ש הב"י ולפיכך פסול כו' אין זה פסקא מדברי הרמב"ם אלא הם דברי הב"י עצמו שכתב הדין לפי דעת הרי"ף והרמב"ם והכי משמע קצת כיון שצירף את הרי"ף עם הרמב"ם משמע דלאו פיסקא הוא וק"ל. הן אמת שקשה מאוד להגיה ולשבש הספרים מ"מ היכא דמוכח ודאי שרי והרשות נתונה והיד כותבת ומגיה כראוי ובפרט בספרים הנדפסים שלנו שהרגל הטעיות נעש' להם כטבעי. בסי' זה בטור אשר לפני והוא נדפס בוניציא' בשמח' לפ"ק יש בו דילוג תיבות א' בב"י ברושם ו' שכתוב בו אבל לבן בנו וצ"ל לבן בת בנו ואי' בטור עצמו ברושם ט"ז שכתוב בו כגון ראובן לבן וצ"ל לבן בן כו':

עוד כתב מר וז"ל צריך עיון המשך דברי הב"י רושם ט"ו דבפתח דבריו כתב להשיג על מ"ש הטור שהרי"ף פוסל אפי' ב' בב' ות"ב והוכיח דאין זה כי הרמב"ם והרי"ף בחדא שיטא קיימא לפסול א' בב' ות"ב ואח"כ כתב סיוע לדברי מצאתי בתשו' הרשב"א כו' וכ"כ הרי"ף כו' דמשמע דלא פסלינן רק ראשון בראשון ות"ב ותו לא עכ"ל דמר. ולענ"ד נראה דברי הב"י ברורים אף אם נאמר שהבין מתוך דברי תשובת הרי"ף דס"ל א' בב' פסול. ומ"ש כי היכא דמזכיר גיסו וחורגו הוא לאו דוקא אלא הה"נ א' בב' מ"מ דבריו נכונים. וכן הבין בעל המאור מתוך דברי הרי"ף שכתב וז"ל ראיתי בתשובת שאלה להרי"ף ז"ל כל בעלי קרובת כשרים להדדי דאי הוו פסולין הוה מזכיר להו כי היכי דמזכיר בגיסו ובחורגו ובודאי תשובה זו נכונה אלא שיש לתמוה עליו ולהשיב מדבריו על דבריו כי לדבריו שהוא פוסל בחתן גיסו מאחות אשתו מ"ש בעל אחות חמותי שלא יעיד לי שאני לו חתן גיסו מאחות אשתו ומ"ש בעל אחות חמי שכשר להעיד לי שזה לא נזכר פסלותו בכל המשנה והוא מבעלי קרובת והרי הוא מכשיר בעלי קרובת והלא קורבא זו כקורבא זו כו' עכ"ל:

איברא תמה אני על בעל המאור שהקשה דברי הרי"ף אהדדי ואין כאן טעם קושיא כלל כמו שמפורש להדיא בתשו' הרי"ף שהביא הרשב"א שהרי כתב וז"ל וליכא למימר שהזכירה אלו וה"ה לאחרים לפי שאלו קרובים יותר ואין למדין רחוק מקרוב עכ"ל. משמע אבל קרוב מקרוב ודאי למדין וממילא אזדא להו קושייתו דבעל המאור. איברא שנראין הדברים שבנוסחתו של תשו' הרי"ף שראה בעל המאור לא היה כתוב האי וליכא למימר שהזכיר אלו וה"ה כו' מ"מ השכל מחייב לומר כן ולא ה"ל לבעל המאור להקשות דברי הרי"ף אהדדי וצריך לי עיון. מ"מ מוכח מדבריו מדלא תקשה מפשטן של דברי הרי"ף אהדדי שכ' דאי הוו פסולין הוה מדכר להו כי היכי דמדכר בגיסו ובחורגו דמשמע דוקא גיסו וחורגו דהוה ראשון בראשון הוו פסולין אבל לא ראשון בשני ולהרי"ף בהלכות פסול חתן גיסו מאחות אשתו דהוה א' בב' אלא עכ"ל שאין לדקדק מהא דנקט הרי"ף כי היכי דמזכיר בגיסו וחורגו שבא למעט חתן גיסו אלא הה"נ חתן גיסו פסול לו דהא אידכר נמי בהלכה בירושלמי דמייתי הר"ף והא דנקט גיסו וחורגו משום דמדכיר להו בגמרא דילן זה הוא בלתי ספק כוונת בטל המאור ממילא גם המשך דברי הב"י עולה יפה בענין זה. חדא ועוד קאמינא אף אם נודע שכוונת דברי הרי"ף כמו שכתוב בתשו' כי הכיא דמדכיר גיסו וחורגו בא למעט חתן גיסו מאחות אשתו מ"מ המשך דברי הב"י א"ש כי אין כוונתו לומר שתשו' כי היכא דמדכיר גיסו וחורגו בא למעט חתן גיסו מאחות אשתו מ"מ המשך דברי הב"י א"ש כי אין כוונתו לומר שתשו' הרי"ף מכוונת עם דברי הרי"ף בההלכות לעיקרא דדינה כי בלא"ה יש תשובת רי"ף אחרת מבוארת דלא כדברי ההלכות הביאה הרמב"ן שהוא נושא כליו ולוחם מלחמותיו מלחמות מצוה ואעפי"כ לא מצא ידיו רב לו בב"ה ליישבן וכתב שא' מהם חזרה מדעת הוא אלא כוונת הב"י הוא להביא ראי' לדבריו מ"ש כיון דמתחלה איבעי לן אי אמרינן בעל כאשתו אפי' חד די לנו שנפסול היכא דאיתמר בהדיא כו'. ודבר זה מפורש באמת בהדיא בתשו' הרי"ף וק"ל:

עוד כתב מר וז"ל ע"ק לי לדעת הרב ב"י שתמה על הטור באבי חמי וחשיב לי' ראשון בשני למה לא תמה במוקדם רושם ח' במה שכתב הטור אבל בעל אם אמו כשר לו הא הוה נמי שני בראשון ות"ב כו' עכ"ל. ולעד"נ מה שלא הקשה הב"י במוקדם טעמו ונימוקו עמו משום שי"ל שהטור ס"ל דלא אמרינן בעל כאשתו בכיוצא בזה אפי' חד בעל כיון דאיתפליג דרא וכ"כ מהרש"ל בתשובה הנ"ל. אע"פ שהב"י תפס במושלם שאבי חמיו פסולים זה לזה משום דהוה ראשון בשני אע"פ שאיתפליג דרא. יש לחלק ולומר שאני התם שאבי חמי יש לו קירוב הדעת מאוד עם נכדו שהיא אשתו דע"כ רחמי האב על בנו [אמת כי כך אמרו רז"ל שרחמי האב על הבן יותר מבן על האב גבי בא במחתרת בסנהדרין מ"מ א"א להלום כלל דברי רבינו פה] ע"כ יש לו נמי קירוב הדעת עם אבי חמיו אבל לא מצינו שרחמי הנכד על אבי אביו או אבי אמו על כן אין לבעל קירוב הדעת כל כך עם נגדי אשתו כן יש ללק לדעת הטור. ע"כ לא הקשה הב"י במוקדם. וע"פ סברא זו יש ליישב מה שהתפלא מהרש"ל הפלא ופלא בתשו' הנ"ל על הטור שכתב שלפי דעת ר"ת פסול אדם לבן או בנו ואינו מחלק בין איתפליג דרא לבין לא איתפליג דרא הלא סברא זו מוכרחת היא אליבא דטור עצמו דהא ס"ל דבעל אם אמו כשר לו וקשה הלא ה"ל א' בב' וחד בעל אלא עכ"ל דכשר משים דאיתפליג דרא א"כ לר"ת נמי איכא למימר שמעיד לבן בן בנו (אע"פ שבמקום אחר פוסל א' בשלישי משום דאיתפליג דרא) הן הן תורף דברי מהרש"ל ע"ש ומפ"ד לא קשיא ולא מידי כי יש לחלק כמו שכתבנו. עוד כתב מכ"ת וז"ל אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני מ"ש הטור והרמב"ם בביאור אחי האח באופן שהאחד מהם יש לו עדיין אב ואם והשני אין לו אפילו א' מהם ומשמע דוקא בכה"ג משום דלע"ע אין להם יחס וחבור זה עם זה הן באב הן באם רק ע"י האח הממוצע כו' עכ"ל וע"ע יסוד זה שס"ל למר שהטור בדוקא נקט דמיון זה דקדק דקדקים הרבה והאריך מאוד ולעד"נ הא דנקט הטור והרמב"ם דמיון זה אינו אלא משל והה"נ בדמיון אחר כגון אם ראובן יש לו בן מאשה אחת ונשא את לאה שיש לה בן מאיש אחר ואח"כ ילדה לאה בן לראובן בן ראובן ובן לאה הראשונים כשרים זה לזה והא דנקטו דמיון הראשון נלע"ד שלרבותא נקטוהו כי בדמיון הב' יש סברא יותר להכשירם זה לזה כיון שקודם שנשא ראובן את לאה היו שניהם בעולם והיו כשרים זה לזה איכא סברא שלא יפסלו שוב ע"י לידת האח הבא לאחר מכאן משא"כ בדמיון הראשון שביום הוולדו של האח האחרון כבר נולד האמצעי שמחברן ומדבק להו בקבא דקירא ה"א דפסולים זל"ז קמ"ל הטור והרמב"ם שאפ"ה הם כשרים. ואם תאמר מנ"ל באמת להטור והרמב"ם רבותא זו דלמא לא היא הא ודאי לאו מילתא היא דא"כ קשה מאי דוחקים דרב חסדא לאוקמי הא דתנן בעל אמו הוא ובנו וחתנו איירי בבנו וחתנו שיש לו מאמו וקתני אחיו מן האב ואחיו מן האם למה לא אוקמי כסברת ר' ירמיה דס"ל שאין סברא כלל לחלק בין אחיו מן האב ובין אחיו מן האם ומ"ש הוא ובנו וחתנו איירי מאשה אחרת ובאופן הדמיון השני אלא ודאי אליבא דרב חסדא אחי האח בכל ענין כשר (וזהו סתירה גדולה לסברתו דמר שס"ל שהדמיון שהטור והרמב"ם נקטו הוא בדוקא) זה מה שנלע"ד ליישב דברי הב"י והטור. והנה נפשי יודעת מאוד שקצתן מן הדברים אינן מוכרחים וביותר שאינן עולים לפי דברי הסמ"ע מ"מ באשר שהם אפשריים כתבתי להורותם שלא יהיו דברי הטור והב"י כדברים זרים אשר אין להם שחר כמו שעלה על דעתו דמר כאשר הוא באמת המקצת הדברים אם נתפס המושלם דברי הסמ"ע.

ובהיות שאני מחבב דברי מר חיבת קודש לדקדק בהם ב' דברים אע"פ שאין נ"מ כ"כ חדא מה שאמר מר וז"ל אמנם הב"י שפיר דייק וגמר בביאור דברי הטור ומלשונו דא"א לפרש שום ענין דמ"ש זה האם וזה בת בנה ר"ל ממנו כו'. דא"כ הוה א' בב' וחד בעל ואיך אמר דכשר להרא"ש והרי ליכא למ"ד הכי דהיינו אבי חמיו דברושם כ"ג עכ"ל דמר. ואני אומר אי משום הא לא ארי' אדרבא משם ראי' דס"ל הטור והרב"ש שראשון בשני ות"ב היכא דאיתפליג דרא כשר. הן אמת שהב"י לא ס"ל הכי ע"כ כ' ואפשר שהגירסא היא אבל אחי אבי חמיו כשר לו. אבל גם על דא אנו מדיינין מנ"ל להב"י דלדעת הטור אמרינן בעל כאשתו אפי' היכא דאיתפליג דרא בא' בב' ומהרש"ל באמת תפס דברי הטור כפשטן בלא תוס' כלל. גם מוחין פסק להלכה שאהרן כשר לאשת פנחס ע"ש. ע"כ משום הא שפיר היינו יכולים לפרש מ"ש הטור שנים שא' נשא האם וא' נשא בת בנה י"ל ממנו אמנם מצד הלשון א"א לפרש דבריו בענין זה וק"ל. חדא ועוד קאמינא כתב מר וז"ל וכן מצאתי בהר"ן דתפס בפשיטות דבעל כאשתו וההפך נאמר על בעל חורגתו ואשת ואשת חורגו גופייהו ולא על אב ואם דידהו ודו"ק אף כי לא נתן טעם כלל ולעד"נ מ"ש עכ"ל ולעד"נ שדברי הר"ן דברי טעם הם מצד עצמם ואינן חסרים לא מלח ולא תבלין כי הא דעיקור האבעי' בגמ' היא באשת חורגו דוקא היינו משום דתני חורגו לבדו ומבעי' אם בא למעט גם אשלתו או אם אשתו כגופו ממילא הא דתני חורגו ה"ל כאלו תני חורגו ואשתו לבדו ממילא מאי דפשוט לי' אשה כבעלה ולא ממעטינן אשת חורכו ממ"ש חורגו לבדו ע"כ צריכין אנו לפרש מ"ש אשה כבעלה קאי אאשת חרגו וכן בבעל חרגתו כמו שפירש הר"ן וק"ל. ודי מזה.

וע"ד שביקש מר מאתי לשאול ממנו דבר מה שצריך עיון אמרתי למלאות בקשתו לשאול ממנו מנא הא מילתא דתנינן בסוף תמורה אלו הן הנשרפין וקחשיב בהדייהו ערלה מנ"ל הא ודברי רש"י ותוס' אין נוחים לי אגב חדא תרתי. תרתי בלבי כיון שחזינא בג"י דמר שהיה טרוד לסדר גט מצוה אמרתי לשואלו היאך כותבים בגט מעושה כגון גט משומד בדלא אניסנא (לפי הפירוש שפירש בסדר הגט דפירש בדלא אניסנא כלומר לא אנסו אותי עד שאמרתי רוצה אני דאם היה כן היה פסול רק באופן שאמרו שכופין אותו להוציא) הלא באמת היו כופין אותו בעל כרחו עד שאמר רוצה אני ודוחק לפרש שר"ל בדלא אניסנא שלא כדין דלישנא לא משמע הכי. ותו לא מידי כעת. והש"י יזכנו שיהיה מחיצתינו לפנים ויאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל כעת כד"ה. הטרוד גרשון אשכנזי חונה פה ק"ק מיץ יום הששי לסדר הנמצא כזה תמ"ב לפ"ק.