חובת התלמידים/פרק י
להפוך המדות הרעות למאורי אור.
הרבה פעמים רואה האיש סתירות, רק מפני שאינו מסתכל אל תוך הענין פנימה, רק על לבושן מבחוץ מביט, והי׳ אם יחדור אל פנימיות ואל נפש הענין, יראה שאין סתירה, אין קושיא ואין תרוץ, הכל ענין ישר רק שמסתעף להרבה דרכים, וגם עתה היות שבטח מתקשה אתה בדברינו, לאמר הלא סתירות רואה אני בזה, מתחלה הבטיח איתי להתעלה ולהתגדל לגדול בישראל, אף אם איני מרגיש בקרבי גדלות ולא הכשרה יתרה, מפני שבי אוצר עליון טמון, וקדושה עילאה צפונה ונעלמה גם ממני בעבודת גופי תתגלה ובעמל נפשי תתעלה, ואח״כ מודה הוא שמדות רעות בקרבי ויורני לתקנם. הא תינח שאיני מרגיש את קדושתי אשר בקרבי, אבל למה זה עוד הנני רע ויודע חלאים בנפשי, ומאין מדות רעות האלה קבועות בנפשי כאלו הן עצם הנפש וטבעה, אם אוצר קדושה בי.
וכאמור סתירה היא, רק אם מסתכלים בחיצוניות ענינינו לבד, אבל א״א לנו להשאר בלבוש החצוני, ולא נגיע אל תכליתנו בזה לבד. כי בענין תקון המדות אשר דברנו עד עתה, רק איך להתאפק מהן ואיך לכבשן ולא ישחית בהן האיש את עצמו ולא את זולתו, לא יספיק לנו לבא אל תכליתנו, אם לא נהפוך אותן מדות רעות בעצמן למאורי אור ולמדורי אש של מעלה לעבוד בהן את יוצרנו, ולעשות גם מכל תוכיותנו עם קדוש, סגלה וממלכת כהנים כפי שרוצה והתנה ד׳ עמנו מראש.
כי אם אמנם השכל האנושי רואה רק לעינים בחצוניות מדותינו כי רעות הן, שלח ד׳ לנו את הבעש״ט זצ״ל איש אלהים קדוש, ואת תלמידיו חקדושים אחריו מאורי ישראל, והם למדו אותנו שהמדות באיש ישראל קדושות הן, ממרום הן מופיעות ומשתלשלות, ורק בעוה״ז ובגוף של עוה״ז אם אין יודעים איך להתנהג בהן, נשתנה מראיהן ונראות לרעות, משל למים זכים בצלוחית מזוהמה, שגם המים נראים מזוהמים מבחוץ ע״י הצלוחית.
אם לא ידעת, הלא שמעת, שישנן מדות וספירות קדושות במרום, שבהן אור ד׳ וקדושתו מתלבש ועל ידיהן מתגלה ופועל בעולמות אשר ברא. ואם לא תדע מה הן הספירות, כי לא לפי ערכך עוד ללמוד ספרי קבלה. אבל הלא בתפלתך אתה אומר לך ד׳ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד וכו׳. ומי בכם שלא יאמר אחר ספירת העומר, מה שפגמתי בספירה חסד שבחסד, חסד שבגבורה, חסד שבתפארת וכו׳. ומן אותן ספירות קדושות, המשיך קדוש ישראל הארה גם אל תוך קרבנו, עם קרובו. וכמו המדות אשר במרום, כן גם המדות אשר האיר בנו, רצונו בהן להתלבש, ואת קדושתו בהן לגלות. במדת החסד אשר בנו, שהיא השתלשלות מן ספירת חסד ואהבה עליונה, אהבת ד׳ לישראל ואהבת המלאכים בעבודת בוראם, כמ״ש ונותנים באהבה רשות וכו׳. גם בנו רק קדושה תראה, ורק בקדושה בה נפעל, לאהוב את ד׳ ית׳, את תורתו הקדושה ואת ישראל. ובמדת הגבורה ניראהו ביראה אמיתית. ולא אהבה ויראה נרדמת בלבד, שיש בעצם וטבע איש ישראל לד׳, אהבה ויראה שאינו מרגיש אותן, ואין לבו מפרכס ולא מזדעזע מהן, רק שיעשה לו האיש עכ״פ זמנים שיעורר את אהבתו לד׳ בתשוקה וגעגועים אליו ית׳ ויתפלל, אנא ד׳, קרבני נא אליך, למה זה הסתרת פניך ממני, ולמה הרחקתני מקדושתך. תשוקתו וגעגועיו יהיו כתשוקות וגעגועי הבן אל אביו שנתרחק ממנו, שכלו מתפעל ומפרכס אל אביו עד שלבו כואב לו. וכן ביראה לא יסתפק האיש הישראלי ביראה אשר בטבעו לבד אשר לא נגלתה בקרבו ואינו מרגיש זעזועי הנפש ממנה, רק צריך להתעורר בזמן מן הזמנים, ביראה נגלית, כמו מי שעומד לפני המלך הגבור, כלו יפחד ויזדעזע מן הדר כבודו ומן גדלות גבורתו אשר לפניו.
וראה נא את דברי הרמב״ם ז״ל המובאים באו״ח ס׳ א׳ וז״ל: כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב״ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ד׳. מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי״ת ובושתו ממנו תמיד עכ״ל הק׳. וזהו העיקר, לא יראה נרדמה בקרבו כמלפני המלך שרחוק ממנו, שרק בדעתו יודע הוא ששם מרחוק נמצא מלך, וצריכים לירא ממנו, מפני שלו היכולת להרע ולהטיב עמו, רק יראה הכנעה ופחד לפני ד׳, אשר עומד עליו ורואה את מעשיו, כלו יזדעזע ואיבריו דא לדא ינקשו, יכנע ויתבטל מהדר כבודו אשר לפניו. ויראה כזו, לא תהי׳ קלושה וחלושה, לא תדחה ולא תתבטל מפני כל רצון ותאוה גופנית. ולא עוד אלא אף בשעה שלא תהי׳ יראתו כ״כ גלוי׳ בקרבו, אם רק יזכור מן הפחד והזעזוע שהי׳ לו לפני שעה או שעתיים, ג״כ יברח ויתרחק מן כל שמץ חטא אף תאוה של התיר שהן היפך מרצון ד׳. ואם יסתכל בקרבו ויראה, שעשה איזה מעשה, דבור, אף מחשבה של חטא, או שהלך בטל, שהוא יסוד כל החטאים, יחרה ויכעס ע״ע ויאמר אוי געוואלד, וואס האב איך געטוהען קעגען אויבערשטען, כ׳בין דאך ערגער ווי דער געמיינסטער פושע ישראל ח״ו, רבש״ע זיי מיר מוחל, כ׳נעם אויף מיר פון היינט אן צו זיין א יוד מיט מיין גאנץ לעבען.
הן הנה המדות אשר בנו, ספירות עליונות הן שנמשכו בנו, והרבה הרבה יש להתאונן על היכלי קודש אלו שנשחתו, ועל מאורי אור אשר בנו שנחבלו, ובאותה האהבה שהמשיך ד׳ ממעון קדשו לנו, שבה נאהבהו ונעבדהו, ובה נהי׳ כמלאכי אלהים, אנו מרגישים אהבה לשטותים ובמדת גבורה זו, שנראהו ונפחדהו יראה המלאכים, אנו מרגישים יראה לא טובה, כעס ושנאת חנם.
בן יקיר, כיון שכבר אמרנו וכפלנו לך, שעיקר המחנך שלך הנך אתה בעצמך, ואם לא תקום אתה לקחת את רסן הממשלה בידך למשול עליך ולהיות קברניט הספינה להנהיגה, מי יודע אם לא תשבר ותטבע בים הזועף ובעולם הגשמי עם השאיפות הגרועות של האנשים, וכל מוריך ורבותיך לא יועילך אז ח״ו, לכן מוכרחים אנו להשתדל להבינך דבר זה יותר גם לפי דעתך ושנותיך, איך אף מדותיך אשר אתה מרגיש אותן לרעות, מאורי אור הנה בעצמותן וספירות עליונות שנצטמצמו ונשתלשלו בך, כדי שיקל לך לתקנן ולהשיבן לקדושתן הראשונה, כי זה הוא ראשית כל רפואה, להכיר את מקור המחלה מוצאי׳ ומחבואי׳.
כי זהו החילוק בין התעוררות המדות, לבין התעוררות שאר כוחות האיש כחכמה וכח גבורתו, את כח הגבורה יכול האיש לעורר מעצמו אף אם אין דבר זולתו שיעורר אותו, יכול הוא לחלוץ את עצמותיו ולאמץ את אגרופו ולאמר, באם הי׳ בא עתה שונא נגדי הכיתיו לרסיסים ומרגיש בשעה זו התגברות כחו, אף שאין שונא נגדו אף לא במחשבתו שיעורר גבורתו ולא עוד, אלא שהגבורים מוכרחים להתאבק כפעם בפעם, לא משנאה זה לזה ולא להראות את גבורתם רק מפני כח גבורתם אשר עצור בהם הדוחה אותם להתגלות, כלומר לא הגבור אשר מתאבק עמו עורר את גבורתו להתאבק, רק להפך גבורתו תעורר את האיש שתוכל להתגלות בגבורה, ודוחה אותו להתאבק כידוע. וכן היא התעוררות החכמה, יכול האיש לפעמים להתעורר לעיין באיזה דבר חכמה לא מפני שדבר החכמה לנגדו ומעוררתו לעיין בו, רק להפך, החכמה העצורה במחו, מתעוררת והיא מכריחתו לבקש דבר לעיין בו. וזאת היא סבת אי הבטלה אשר לחכמים, החכמה אשר בקרבם דוחה אותם לעיין ולהעמיק ללמוד ולהתגלות.
לא כן היא התעוררות המדות הן אינן מתעוררות מעצמן בלתי ע״י דבר אשר מעורר אותן. כעס ופחד האיש מתעוררים ע״י איזה דבר, ואם לא אותו הדבר לא הי׳ כועס ולא מפחד. ומי שכועס או מפחד מעצמו, סימן שחולה רוח הוא כנודע. וכן האהבה, רק אם יש דבר שמעוררתו לאהוב, מתעורר לאהבה ולא מעצמו, יכול הוא לחיות רק במצב שנוח עתה לעורר אותו לאהבה מלכעס, או לכעס מלאהבה. וכן נמצא איש זה שנוח לו יותר להתעורר לאהבה והשני לכעס, אבל שניהם רק על ידי דברים המעוררים אותם יתעוררו, ולא יצויר אצלם כמו בחכמה וכח גבורה, שיתעורר זה בכעס מעצמו ויבקש לו מי שיכעס עליו, וזה באהבה מעצמו ויבקש לו מי שיאהבהו. וגם זאת היא סבת הדבר שהמדות נתלבשו בזוהמא באדם, וכשהוא מרגיש מדה ממדותיו, לא מדה קדושה מרגיש, אהבה ויראה של קדושה, אף לא סתם אהבה וסתם יראה, והוא יבחר אם לשמש עמה לקדושה או להפך, רק מתחילתו הוא מרגיש מדות גרועות בקרבו, אהבה לשטותים, ויראה וכעס ושנאה רעה, ואין הרגשתו אותן כהרגשתו את החכמה והכח, שמרגישן סתם חכמה וסתם כח בקרבו, והוא משתמש אתם כבחירתו. כי החכמה והכח מתגלות ומתעוררות בו מעצמן, לכן מרגישן לעצמן סתם. והמדות כיון שרק ע״י דבר זולתן עולות ומתראות בו, והאיש מילדותו רק דברי עוה״ז דברים גשמיים מעוררים את מדותיו, כיון שבעוה״ז שקוע, לכן רק בתבניתם רואה אותן, מדות גשמיות. וכפי שמקדימים לחנך ולהרגיל את הילד לעורר ולגלות את מדותיו בדברים קדושים, כך משתנות צורתן לטוב, והוא מרגיש אותן מתחילתן לטוב, אהבה לד׳ לתורה וישראל ויראה ממנו ית׳, וכעס על עוברי רצונו, ומכש״כ על עצמו אם רואה בקרבו איזה נמיכות. ולא בקפזנותו לבד מועיל ההרגל והשמוש במדות הקדושות, רק בכל ימי חיי האדם, כל כמה שמוסיף לשמש במדותיו ללא טוב, מוסיף להמשיך את מדות העליונות הנמצאות בקרבו ללבושים מגואלים, ומדות יותר גרועות מתרגשות בו, ובמה יתקדש לד׳, ואיפה הם הלבושים אשר יתלבש בהם אור ד׳ לשכון בקרבו. וכל שמוסיף לתקן את מדותיו ולקדשן לא ישאר במדות בלתי מזיקות לבד, כשור נגח הקשור והאסור, שרע הוא בעצמו רק שא״א לו עתה להזיק, אף לא במדות מתוקנות גופניות לבד, רק גם העלוי אשר במדותיו יקל לו לגלות. ספירות העליונות אשר נמשכות בו תתגלנה, ממרום באות ואת המרום וקדוש בהן יעבוד, והוא ית׳ כמו במדות אשר במרום כן גם במדותיו יתלבש, ועל ידן בו ישכון, את נפשו יאיר, ואת נשמתו כביכול יחבק אף ישיח.