חובת התלמידים/מאמר ג

<< · חובת התלמידים · מאמר ג

קצת מעניני שבת קדש

א.

איתא בפסיקתא דעשה"ד, זכור את יום השבת לקדשו, הכא כתיב זכור ולהלן (במשנה תורה) שמור, ר' יודן ור"א בשם ר"ש בן לקיש, למלך ששלח את בנו אצל חנוני ומסר לו איסר ונתן לו צלוחית, שיבר את הצלוחית ואיבד את האיסר, תלש בשערו וצרם באזנו ונתן לו פעם שני' ואמר לו, הזהר שלא תאבד את אלו כשם שאבדת את הראשונות, כך על ידי שאבדו ישראל את זכור במדבר (ע"י החטא) נתן להם שמור, לכך נאמר זכור ושמור עכ"ל הק'. ונבין נא, ולמה לא כתיב גם כפעם הב' זכור כמקודם, כמו במשל שגם בפעם הב' שוב נתן לו איסר כמו שנתן לו בראשונה, הגם שאפשר מפני ששמור אזהרה היא שישמור שלא לאבד כמו שאבד, אבל גם תיבת זכור משמע כן, כמו שכתיב בתורה, זכור אל תשכח את אשר הקצפת וכו', שגם כן על אותו החטא מזהיר וכתיב זכור.

ואפשר כי איתא בספרא בחקותי, זכור את יום השבת לקדשו, יכול בלבך, כשהוא אומר שמור את יום השבת הרי שמירת לב אמורה וכו' הא אינו אומר זכור אלא להיות שונה בפיך עכ"ל הק'. וזהו הענין, שמור הוא בלב וזכור בפה, ואת שניהם צריכים לשבת גם הלב וגם הפה, וכשאבדו את זכור אשר ניתן להם מקודם מפני שהי' רק בפה, נתן להם שמור שהוא גם בלב, ובזה יהי' השבת יותר בטוח בידם. וגם בדורנו שלדאבון נפשנו נתרבה כ"כ חילול שבת ר"ל, ראשית קלקולו הוא מפני שעזבו את השמור בלב ורק כיום מנוחה הי' להם השבת, וכיון שלטפשותם רק לטובת עצמם ומנוחתם נתן ד' להם את השבת, לכן אם טובתו של זה לישא וליתן עד רבע שעה אחר הדלקת הנרות בערב שבת, וטובתו של זה להקדים רבע שעה לפתוח את חנותו במוצאי שבת, למה זה יחסר נפשו, הלא כל השבת לטובתו ועתה זאת היא טובתו, ולמה זה יענה את עצמו אם נחוץ לו שגם בכל יום השבת תהי' חנותו פתוחה. זהו הדרך של יורדי שאול תחתית ר"ל, אבל כמה סמויות עיניהם ואטום מהשכל לבותם, אם כשטותם שרק לטובת עצמם, מנוחתם ותענוגם צותה התורה על השבת, איך אמרה מחללי' מות יומת, האם יאמרו לאיש אכול נא כי אהבתיך, התענג נא ביין ובבשר כי רחמתיך, ואם לא תאכל בשר ולא תשתה יין בחרב אמיתך באר היטב מבארת התורה את טעם השבת, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות, ד' יתברך שמר וגם עתה שומר את השבת, וגם הנשמות בעולם העליון שומרות אותו ועמהם גם אנחנו בני ישראל צריכים לשמור את השבת, ענוגא דע"לאין ותתאין הוא (זוהר הקדוש בשלח מ"ז) השבת נועם הנשמות והשביעי עונג הרוחות ועדן הנפשות להתעדן באהבתך וביראתך (זמר מהר"א הגדול זצוקלל"ה), כששומר איש ישראל את השבת, נפשו רוחו ונשמתו נכנסות אל הג"ע, ויחד עם הנפשות הטהורות במרום ועם נשמות הצדיקים שם, באור הג"ע מתעדנות ובזיו האהבה והיראה עילאה מתענגות ולא עונג עליון, מחוץ לגופו בלבד, ולא רק זיו עידן אהבה ויראה הרחק מן עולם הזה, רק גם לעוה"ז אף לגופו עונג העליון וזיו האהבה והיראה נמשכות, ולא עוד אלא שגם במאכלי שבת מאכלים של עוה"ז טעם השבת נמשך, וחיך הבשרי מרגישו, תבלין אחד יש לנו ושבת שמו וכו', כל המשמר את השבת מועיל לו ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו (שבת קי"ט).

ורק אנחנו בני ישראל מחויבים לשמור את השבת ויכולים להתענג בעונג ג"ע זה, ועכו"ם ששמר את השבת חייב (סנהדרין נ"ח), והמדרש (בשלח כ"ה) אומר ע"ז משל, למלך יושב והמטרונא כנגדו העובר ביניהם חייב מיתה עכ"ל הק' כל עיקר השבת במשל הזה נרמז, כי מי היא המטרונא, ישראל או השבת, אם תאמר ישראל, א"כ השבת איפה נרמז, הקב"ה יושב וישראל כנגדו, ולמה דוקא בשבת אם תאמר השבת היא המטרונא, ישראל איפה נרמז, הקב"ה והשבת יושבים, ולהבדיל העכו"ם לא יעברו, ומדוע יעברו ישראל הא לא נמצאים גם הם בזה אבל המטרונא לשניהם מרמזת, לשבת ולישראל, ישראל נקראת כנסת ישראל מלכות מטרונא כנודע הרבה מזוה"ק, וכן השבת, שבתא איהו מלכותא, (זוה"ק דברים רע"ב ועוד) וכן בתפלה בואי כלה שבת מלכתא.

וכדי להבינך מעט לפי שכלך ומצבך את הענין, צריכים להבינך מקודם מעט גם את ענין מלכות וכנסת ישראל והנה כבר הזהרנוך לעיל שכאשר מבארים לך או תראה באיזה ספר מספרים קדושים מאיזה ענין עליון, לא תחשב שכבר יודע אתה את כל הענין כמו שהוא ובמאמר הב' אות א' הוספנו לבאר איך שבשכל לבד בכלל א"א להשיג עניני מרום אבל שם בעיקר דברנו והבדלנו בין ההשגה אשר בשכל לבד, לבין ההשגה הרוממה השגה נפשית בלתי שכלית, ואם יבין מי בשכל לבד רק את הסדר בעניני עולמות העליונים יוכל להבין, שעולם הבריאה למשל הוא בין אצילות ליצירה וכדומה, ומה היא בריאה ומה היא יצירה לא ידע עתה כונתינו להודיע שאף בהבנת השכל הפשוט לא באנו לבאר עתה את כל הענינים, ורק זעיר שם זעיר שם לפי ערך יכולת התלמידים ורק לפתוה להם כחודה של מחט במוחם ולבם כונתנו, למען יוכלו לחנות בספרים קדושים לפי דרכם בעזרת השם יתברך. אבל לא תחשוב נם להיפך שכיון שמבארים אנו רק לפי ערך שכלך, שח"ו אומרים לך דבר שלא נכתב בספרים הקדושים, ואתה תדע אחרת ובספ"ק אחרת.

הדבר דומה לאיש שראה הרים שונים גדולים וקטנים ובהם חורים וחלונות, בנינים ומגדלים שונים, ושאל מה כל אלה, ואמרו לו זהו מבצר, ובהרים יש מערות וחדרים ובשעת מלחמה מתבצר החיל בהם ודרך החורים והחלונות יורים על השונא. והאם אחר שאמרו לו יודע הוא כבר את תוכן כל המבצר כמו ששר המבצר יודע אותו. שר המבצר יודע את כל פרטיו וכל מיני הנשק שבו, מיני אוכל שהכינו שם, והמקום שבו הטמינו כל מיני תחבולה לרמות בהם את השונא, השיחות והבורות שכרו להפילו וכו'. הן גם איש הפשוט לא ידע כזה ידיעה אחרת מאשר שר המבצר, ידיעה אחת לשניהם, רק שהשר יודע את כל תוכנו ובשביל זה נם את כל פרטיו יודע הוא, והאיש הפשוט כיון שלא ידע את הכל, רק ככלל איזה ידיעה הוא יודע שזהו מבצר מוכן ליום קרב, לכן לא בלבד שאין ידיעתו שלימה, רק אף מה שיודע ידיעתו כהה וקלושה היא, עד שהמושג שלו מהו עצם מבצר, פחותה, ולפי מושגו, כל מקום טמון ומרתף חזק גם כן מבצר הוא, ואלו הי' יודע מכל החכמות והסודות שבו, היתה כל ידיעתו מתחלפת בקרבו והי' רואה שמקודם לא הי' לו מושג ברור בעצם מבצר מהו. לכן עתה כשיודע הוא רק ידיעה מועטת רק ידיעה כללית שזהו מבצר לא פרטית ולא מדויקת, ישארו לו תמיד שאלות בלתי נפתרות לו, מהו עץ זה ולמה בור זח דוקא כאן ולמה זה וזה וכו' אכל אם בר דעת הוא, ועכ"פ מכיר שאין ידיעתו שלימה, לא יקשה על כל החידות אשר לעיניו. וכעין זה הוא בעניננו, הבחי' מלכות וכנסת ישראל אשר רוצים אנו לבאר בזה, הוא הוא ענין מלכות וכנסת ישראל שאיתא בזוהר הק' וספ"ק, אכל, רק קצהו תראה, לכן כשנרצה לבאר מעט מפסוקי אשת חיל שאומרים בליל ש"ק או כגונא, לא נוכל לבאר כל פסוק וכל תיבה בהם, כיון שרק ככלל אנו מבארים לך ורק איזה פסוקים מהם נבאר בעזרת ד', אף שטה שאנו מדברים לך אמת הוא נם לכל החכמים ולכל הזקנים יודעי תורה כנ"ל כמשל.

ב.

הנה במאמר הא' בארנו מעט את ענין הצמצום שצמצם ד' ית' אלהותו עד שברא ממנו עולם זה, ואף שהצמצומים רבים, מ"ם דברנו רק בענין הד' עולמות, אצילות, בריאה, יצירה ועשי'. מפני שדומים הם לצמצום האדם וחלקי נפשו, ואמרנו משל מן משפך, שרק כשנצטמצם ונתקצר יכול להמשיך את היין אל הצלוחית ע"ש. אבל לא בארנו למה גם מחולקים העולמות לארבעה, ובמשל המשפך ההתקצרות וההצטמצמות אחת היא מן צד הרחב לקיר, וא"א להבדיל בינם ומכש"כ לחלק ביניהם באיזה הבדלות וליתן לכ"א שם מחולק לעצמו כמו בד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשי'.

אבל לא אם הבדילם ד' יש לנו רשות לשאול, כי כן קבלה בידנו מן אברהם אבינו הנביאים התנאים וכו', ולא למה הבדילם, כי כן עלה ברצונו ית', אף לא להבין את תוכן חלוקיהם לערך הבנת האדם ובמה הם נבדלים באנו עתה, כי כבר ביארו לנו קדושינו ז"ל ברוח קדשם בספריהם הקדושים, רק להראות את דוגמתם בעולם, רוצים אנו בזה. כלומר כך דרכה של ידיעת האדם שכאשר רואה בעולם דוגמתו, מבינה יותר, וכשנראה בעולם איך נבדלות נפשות הגבוהות מהנמוכות מהן, ומחולקות בשמותיהן נבין מעט גם את חלוקי העולמות.

והחילוק הפשוט בחלוקי הנפש הוא בד' סוגי העולם, דומם, צומח, חי ומדבר, שכפי שדברנו במאמר הב' (אות א') נפשות הן במרום. נפש הדומם שעשה ד' מתגלה על ידי כל דברי הדומם שעשה, נפש הצומחת, המתגלה בכל רבבות מיני הצומח, היינו שסוג הזה של נפש הצומח וכן נפש החי מסתעפות לענפי נפשות של מינים וכל מין לעצמו שומר את מינו, ונפש המין מתגלה ברכבי רבבות אישיים הפרטים שבכל מין, עד שכל איש פרטי מן הצומח והחי עבד לנפש המין שלו הוא המכריחו בלא דעתו ורצונו ורק נפש הצומח והחי, וענף נפש מין הרמש היא העושה את הכל ומקיימת את מצוות ד' לגלות עצמה על ידי כל המינים ואישים הפרטים, וכלם כל נפשות הפרטיות המינים והסוגים הנמצאים בעולם תכלית אחד להם, לגלות כח אלהי ית' אשר כ"א הארת נצוץ כחו ית' הוא, כי מלא כל הארץ כבודו, ע"ש. ולמה זה חלק ד' את כל הנפשות האלו לארבע ולכל אחת שם מיוחד לעצמה, כי אף שבעולם הזה אנו רואים אותם לגופים מחולקים ובתאים נבדלים לעצמם, מכל מקום נפשותיהם צמצום מכח נפש אחת הן הכלולות זה בזה, וכמו הד' עולמות צמצום אחד שנצטמצם בכל פעם יותר עד עולם העשי' הוא, כן בעולם העשי' הזה הכח אלהי שנתגלה בו נצטמצם לכל הצמצומים ולכל הדרגות, למדבר, לחי, לצומח ולדומם, ועי' בעץ חיים (שער הנ' פ"א) מפורש כן. וכמו שרואים שנפש המין רק התקטנות וחלק היא מן נפש הסוג, היינו שנפש מין בהמה זו אחת היא עם סוג נפש החי בכלל, ומין אילן זה חלק מן סוג נפש הצומח הוא, רק שנצטמצמו ונסתעפו לחלקים קטנים.

והנך רואה כבר דוגמתו בעולם, שאף שנפשותיהם בכלל כמשל המשפך הן שמצד הרחב מצטמצם ומתקצר בכל פעם יותר, מ"מ חלוק כל חלק לעצמו בנפש ובשם לעצמו. עוד זאת אתה רואוה שמדת ההתקטנות וההצטמצמות פעלה כ"כ עד שכשנפשותיהם באות להתגלות בפרטיותיהן נשתנות זו מזו, ונפש החי שונה מנפש המדבר וכן הצומח מן החי אף שבכללם אחת הן, כעין זה הוא גם בד' העולמות וכן גם בה' חלקי נפש ישראל, וע"י שרואים אנו את דוגמתו בעולם, גם בד' עולמות אף שכל האנושי משער עצמו מעט את ענין חלוקיהם. והוא מפני שהוא ית' למעלה מכל העולמות הצמצומים וההתגלות, ורק חלק הארתו יתברך כשצמצם נתגלה ממנו העולמות ומלואם, וכיון שלפי ערך הצמצום התגלויות אלו מתגלות מן אורו הפשוט, ולא הרי זה התגלות אור הרב בעולם היצירה עם המלאכים כהרי זה התגלות אור המיעוט בעולם העשי' ויושבי בה, ולא הרי זה התגלות חלק נפש יותר גדול אשר במדבר בעולם העשי' כהתגלות חלק נפש יותר מעט בחי, בצומח ובדומם, ולפי מדת האור רב או מעט עולם ונפש כזה נתגלה, לכן כל מצב צמצום נבדל בנפש ובשם לעצמו, לא כמשל המשפך שאותו היין הנמצא בצד רוחב המשפך, הוא הוא הנמצא בצד הקצר ורק במדת כמותו נבדל, הרבה או פחות.

והנה במאמר הב' אות ד' בארנו החלוק שבין התגלות אלהית אשר בעולם, לבין התגלות אשר בישראל, שאף שגם בכל העולם אלהותו ית' מתגלה ומלא כל הארץ כבודו, רק כחו ית' נגלה בו, כי כל הנפשות של הסוגים המינים והפרטיים הכוללים את כל העולם רק נצוצות הארת כחו ית' הם, משא"כ הארת עצמותו קדושתו ית', רק בישראל היא. הן גם בעולם נמצאת חכמתו יתברך וקדושתו. אבל רק בהתבוננות הדעת והנפש יכול האדם להבינם שהבורא עולם זה רק בחכמה בראו, ואם לא יתחכם האדם בזה לא יבין, כיון שרק עולם גופני לפניו אשר כהו ית' בו נתגלה, ומן דעתו וקדושתו רק כמספר ששם במרחק האור נמצא. אבל בישראל במוחו ולבו נמצא כבר הארת עצם קדושתו ודעתו ית', כי חושב הוא את התורה שהיא דעת ד', חושב הוא שאר מחשבות קדושות ורוחניות מד' ומעבודתו, זוכר היא אותו יתב' ומשתוקק להתקרב אליו וכר, וכל הרצונות ומחשבות קדושות אלו התגלות אור ד' בו הן, בחי' הר סיני הוא האיש הישראלי שבו הארת עצם קדושתו וחכמתו מתגלה, (ועיין בת"ז תקונא תנינא ת"י מזה). וכיון שהראנו לדעת בחלוקי הדומם צןמח חי מדבר ובחלוקי הד' עולמות שהארת התגלות ד', הוא יתברך בנפשות נפשות מאציל במרום כל נפש בחלוקה, המתגלות בעוה"ז בגופים שונים, א"כ כ"א מבין שגם בנשמת ההתגלות המתגלה בישראל ג"כ נשמה אחת אצל במרום והיא נשמת כלל ישראל הנבדלה בהתגלותה מן ההתגלות ששאר הנפשות דומם צומח חי ומדבר מגלות ממנו ית', והיא מתלבשת ומתראה בפרטי אנשים מישראל, והיא הבחי' כנסת ישראל במרום.

וכיון שלא את כחו בלבד מגלה הנשמה כנסת ישראל רק גם עצם קדושתו וחכמתו כנ"ל, לכן כינו קדושינו ז"ל את הנשמה הזאת בשם אשה, כביכול כי מאיש לקחה זאת עצם מעצמות בעלה ובשר מבשרו גם חכמתו וגם דעתו ואף חלק מוחו האשה של בשר ודם מן בעלה מגלה ע"י הבנים אשר תלד, והן מהדברים שהאב מוריש את בנו, ומוח הבן ממוח האב, והיא הכנסת ישראל נשמת ישראל במרום המטרונא של המלך המתגלה באנשים הפרטים מישראל, וכל ההתגלות אשר בכל העולם וכל הנשמות המתגלות בו הכל בשבילה, כי על ידה כביכול הארת עצם המלך מתגלה, וזה הי' עיקר תכלית בריאת העולם וההתגלות בכלל.

ומעתה כל ענינו ומהותו של איש ישראל אשר הוא חידה לכל העולם כבר מובנים. המדרש איכה (פ"א) אומר שאומות העולם תמהים ושואלים מה זה שבני ישראל כ"כ נהרגים ונשחטים עליו, וברצונם על קדושת שמו ית' לסקילה, שרפה, הרג וחנק, את עצמם מוסרים, ע"ש, ואם על זה בלבד אתם אוה"ע תמהים, נוסיף לכם אנו תמי' על תמיהתכם והשתוממות עד כדי לדהום על השתוממותכם, למה גם כל חייו של איש ישראל חיים של מסירות נפש הם, לא בלבד כאשר ח"ו יתנסה לכפור באלהיו מדלג הוא כאיל על המוקד, רק גם כל חייו חיים של נסיונות הם. מן צאתו מרחם אמו עד נשימתו האחרונה נרדף הוא, כל ראשו לחלי וכל לבו דוי ומן קדוש ישראל אף כחוט השערה לא יזוז, כן הוא כלו וכן הוא כל מהותו, גם דפיקת לבו ונשימת נשמתו מסירות נפש מלאים, לומד הוא את התורה, שומר שבת, מחנך את בניו לתורה וכל שאר עבודתו לד' לא בשטחיות ולא כלאחר יד רק הכל במסירות נפש, ולמה זה אתם אוה"ע תמהים ושואלים עלינו, האם לא תדעו שלא כח פשוט מכחות העולם מתגלה בנו, האם לא תראו שהמטרוניתא עילאה, האשת חיל עטרת בעלה העליון, בנו מלובשת ובקרבנו פועלת, למעלה היא מן העולם, וכל נסיונות העולם עם כל צרותיו לא יפריעוה ואת מעשי' מעשה ד' לא יעצרו לה. אבל קרוב היום אשר בעלה יבא להושיעה, מחלי' יקימנה ומעפרה ינערנה ואורה מך סוף העולם ועד סופו יופיע, כל יושבי תבל יבושו וכל שוכני ארץ יפחדו ויאמרו, אוי נא לנו כי את המטרוניתא עילאה ברגלינו רמסנו וחלקי נשמת שדי וקדושתו בזדוננו חרפנו.

ויש לפעמים בליל מלילי שבת קודש, כאשר רוחך מתרומם ומתבונן אתה בקדושת ד' וישראל, אז לא אנשים פרטים אתה רואה בישראל, רק המלכה עילאה האור המאיר מעצם קדושת ד' כשהוא מלובש בגופים אלו, ובנשמתך היתירה כאילו רואה אתה בסקירה אחת את כל עם ישראל כשהם כפופים עד חציים תחת סבל צרותיהם, מיוזעים ומושחרים, מתענים וגונחים, ועם כל זה שמחים ומזמרים ואומרים, רבש"ע, לך אנו ובשבילך אנו סובלים, בכל חיינו ונשמתנו את מלכותך על כל העולם גמלוך, וחלקי הארת קדושתך דעתך רצונך אף עצמותך כביכול בכל העולם נמלא. ואתה מתפעל ומתלהב מאוד מן ראית נפשך זו, לא שבורה היא ולא נדכאה עתה נפשך, אדרבה מרוממה היא ומנושאה בגאות עליון על הבחי' מלכות כנסת ישראל אשר במרום ואשר בכל ישראל אף בך, ומשתוקקת נפשך לשיר לה שירה ולדבר לד' עלי'. הן כבר אמרת אשת חיל וכבר עשית קידוש, אבל עוד לא נתקררה דעתך, הולך אתה אל החלון ועיניך נשואות למרום אל היושב שמים, וכאילו לא בבחירתך נפשך מעצמה מקרבך מזמרת לד' רבש"ע, אשת חיל (כזו) מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה, בטח בה לב בעלה וכו' (בטוח בה ד' בעלה כביכול כי באמונה ובמסירות נפש את עבודתו היא עובדת ואת כל העולם לו יתברך מכניעה ולשלל לו היא מביאה), גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חיי', (לא בלבד בשעה שטוב לה, רק) ותקם בעוד לילה וכו' (גם בגלות המר וגם בצרותיה החשכות תקום) ותתן טרף לביתה וכו' (מקדושת ית' לכל אנשים מישראל אף לכל העולם תתן, לא בשטחיות ולא בדרך העברה, רק) חגרה בעוז מתני' ותאמץ זרועותי'(תורתה ועבודתה הכל במסירות נפש היא, כי אין עבודתה ביבשות ולא כשפחה נכרית, הארת עצם ד' בה וגם היא) טעמה כי טוב סחרה, (את טעם קדושתו ועבודתו גם היא מרגשת) לכן לא יכבה בלילה נרה, (וזאת חזקתה בחשכת צרות גלותה) נודע בשערים בעלה, (רבש"ע, מי מודיע את שמך בעולם אם לא כנסת ישראל, ומי מקדש את קדושתך אם לא אנחנו בניך, ולא בהכרח את סבלותך אנו סובלים ולא בתוגה בשביל קדושתך אנו מתענים רק בשמחה ובהתחזקות), עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון (של חיי', בידעה שכל ימי חיי' את עבודתך באמונה עבדה ואת שמך הקדוש קדשה), פיה פתחה בחכמה (חכמת ד') ותורת חסד (תורת ד' תמיד) על לשונה, (וע"ז לא אוכל להתאפק ונפשי שרה לה), קמו בני' ויאשרוה וכו' (ולא אנו בלבד רק גם) בעלה (במרום) ויהללה, הן רבות בנות עשו חיל, (כל הנפשות שגילה ד' בעולם מגלות את כבודו יתברך, אבל) ואת עלית על כלנה, (כי כלן רק ניצוץ הארת כחו ית' מגלות והיא את עצמו דעתו וקדושתו כביכול) אשה יראת ד' היא תתהלל, (לכן רבש"ע) תנו לח מפרי ידי' (הקים אותה מעפרה ותמהר להושיעה מצרותי' וגלותה).

לא שפלות ישראל כשהם בזוים ושפלים אתה רואה עתה, ולא מרחמנות עליהם, ממעמקי נפשך שירת האשת חיל עולה עתה, רק גדלות אתה רואה, הכל בטל אין עולם ואין גשם, מלא כל הארץ כבודו וזהו הכל, השכינה עם אברי' שהם נשמות ישראל, הם העיקר והיא הכל. אני אמרתי אלהים אתם, וגם אתה עצמך בשעה זו מעט לאחד מבני אלהים אתה רואה. השכינה כנסת ישראל שוכנת בך ואתה בה, לא עונג ולא שמחה אתה מרגיש בשעה זו רק בטול העצמיות לפי מצבך טהרה ועלי' יותר מערכך ואשריו וטוב לך בזה ובבא.

הן את כל פרטות הפסוקים באשת חיל לא תבין מפני שאת כל ענין הבחי' מלכות וכנסת ישראל לא תבין, אבל כבר משלנו לך משל מן איש פשוט הרואה מבצר, שאף שאת כל פרטיו לא ידע ואין ידיעתו שלמה מכל מקום את הקומץ אשר הוא יודע, ידיעה אמיתית היא. וכשאתה אומר הדברים הללו, אם בלב ונפש כנ"ל תאמרם, יחוד גדול אחה מיחד בזה למעלה, כי הבחי' מלכות כנסת ישראל המתגלה באנשי ישראל, בעבודתם תלוי', אם עובדים הם את ד' ומקדשים את שמו בקרבם ובכל אבריהם אז קדושתו ית' מתגלה בהם ונשמת ישראל במרום נשמה טהורה מתיחדת בד' ית', אורו נאצל בה ועל ידה באנשי ישראל כנ"ל. ואם ח"ו אינם עושים רצונו של מקום, ואין קדושתו דעתו ורצונו יתברך מתגלה בישראל, אז לא בו ובנשמתו בלבד פוגם האיש, רק גם בנשמת ישראל במרום בבחי' מלכות כנסת ישראל, והתרחקות הבחי' כנסת ישראל מן יחודה העליון גורם הוא, והוא ענין גלות השכינה.

ומעתה תבין מעט כשתראה בספרים הקדושים שהסט"א פוגעת בבחי' מלכות על ידי חטאי ישראל, כי משה רבנו אמר לד' קומה ד' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך ופרש"י שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והי' העולם. שנאת ישראל ושנאת הכביכול אחת היא, וכל חיסורים וצרות ישראל כלם להסתיר את אורו ח"ו הן, וכל איש העובד יותר לגלות את אור ד' יותר מורדף ומעונה הוא, ולעתיד שתעבור הסט"א אז לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים, אין הסתר ואין רע.

ע"פ פשוט הדבר הוא כך, רצון ד' הוא שנעבדהו בבחירה שנבחר מרצוננו, את הטוב ולא את הרע. ואם הי' גם בעולם הזה התגלות אלהית באותה מדה כבעולמות אצילות בריאה ויצירה לא הי' שום חטא ונמיכות היפך מרצון ד' אפשרי, לכן עשה הוא ית' צמצום והסתר כ"כ עד שיהי' אפשרות לעשות רע ח"ו, ומ"מ לא יעשה האיש את הרע רק יבחר בטוב. ולא עוד אלא שעשה ד' את היצה"ר שיפתה לרע, וכונתו לטוב שלא ישמע לו האדם. וא"ב גם הרע שהוא ההסתר וגם היצה"ר, בראשיתם טוב היו ורק לבושם הי' רע, ולא רע בעצם רק מוסתרים היו בלבוש שהי' נראה לרע, אבל מסיבת חטא אדם הראשון וחטאי כל איש שהם באמת רעים היפך מרצון ד', ומסיבות עוד אחרות האמורים מהאר"י ז"ל, נעשה הסט"א באמת רע, עד שלעתיד הרע הזה שנתוסף בהם ובהיצה"ר, יעביר ד' וישחט את חלק היצה"ר הזה ורק הטוב שבו יתעלה. לכן הסט"א והיצה"ר שנתוספו כל תאותם להסתיר את אור ד'. ולרדוף!את האיש הישראלי המגלה את אורו ית', לפעמים עושים את מעשיהם בדבר מדברי העולם ולפעמים על ידי אומה ואומות העולם ח"ו לענות את ישראל וביותר את עובדי ד'. ושונאי ישראל שונאי ד' המה. וכל שאיש ישראל ח"ו פוגם ומוסיף הסתר בקרבו ח"ו, מתגברת הסט"א ופוגמת את הבחי' מלכות המטרוניתא שכל עיקרה היא להיפך לגלות את אור ד בישראל. וכל עבודתנו היא לגלותה ולטהר אותה, בין חלק המטרוניתא אשר בקרבנו ובין עיקרה אשר במרום וליחדה ביהוד עליון, ואור ד' יתגלה בה ובקרב ישראל במחשבות ורצונות ועבודות קדושות, וכל עניני התגלות הקדושה שדברנו בקונטרס ובמאמרים הנ"ל כלן התגלות בחי' מלכות חן, והיא נקראת מראה בזוהר הק'. שכל מראות הקודש ונצוצות עילאות המתראות באיש הישראלי ומתעורר על ידן לאהבה, ליראה, לשירה וכו' כלן בה הן מתראות, כי התגלות קדושת ד' בנשמת ישראל באופנים הללו, הן הן מראות הקודש.

והנה בענין היחוד נודע שיש יחודא תתאה שהיא התאחדות של הבחי' מלכות לעצמה, וכמו שאומרים גם בכגונא, קודשא ב"ה אחד לעילא לא יתיב על כורסיא דיקרי' עד דאתעבידת איהו ברזא דאחד, שהקב"ה אינו מתגלה על בחי' נשמת ישראל במרום, שהיא הבחי' מרכבה והכסא שלו שבה מלכותו ית' מתגלה, עד שנעשית היא בעצמה באחדות. לא את ענין אחדות הבחינות והקצוות שבבחי' מלכות במרום באנו לפרש בזה, רק את האיש הישראלי ועבודתו והבחי' מלכות וחלק נשמתו אשר בו, והי' כי יבין האיש את עצמו וידע איך ליחדו, אז בין אם יבין עי"ז גם את הבחי' יחודא תתאה, בבחי' מלכות במרום (ובפרט אחר שהבאנו את דברי קדשו מהפרדס שהימין ושמאל וכו' במרום מן האיש הישראלי נעשים) בין אם לא יבין, מכל מקום בעבודתו זו בעוה"ז באחדות נפשו, את חלקו ביחודא תתאה בכנסת ישראל מלכות במרום יגרום הוא לתקן, ועי"ז גם את יחודא עילאה.

ולתכלית זו צריכים אנו לדעת מה שתקנו לנו קדושינו ז"ל לאמר קודם כל מצוה לשם יחוד קוב"ה ושכינתי' היינו יחוד הנ"ל של המלכות בקב"ה, שמשמע שכל איש ישראל אף מי שלא תיקן את כל נפשו, גם כן גורם את היחוד בעבודתו, כי לא לצדיקים בלבד תקנו לומר את הלשם יחוד רק גם לכל ישראל, ובמה הדבר תלוי. הן כבר אמרנו בקונטרס הנ"ל בפרק ח' ובמאמר ב' אות ה', שאך מי שלא תיקן את כל נפשו, אם רק שומר עצמו בכל כחו מחטא ונמיכות אז החלקים הטובים שבנפשו אשר מעלה בעבודתו עושה מרכבה להשראת השכינה, אבל עתה שהגענו לענין היחוד צריכים אנו להגביל יותר, למה איש זה בעבודתו גורם יחודא תתאה ועילאה אך שלא תיקן את כל עצמו ולפעמים עוד בו כשלונות אשר לפי ערכו פגמים הם, ואיש אחר מתרחק בפגמיו אך בנמיכיותיו שאינן חטא מפורש.

והנה במאמר ב' אות ד' דברנו, איך שיש בכל דבר תכלית אשר כל הדבר אך גופו משועבד לו, וכל חלקיו מתאימים עצמם לגלות על ידם את עצם זה שהוא ניצוץ מהארת כהו יתברך, והאיש הישראלי תכליתו לגלות את קדושת ד' על ידו, ובידו ובבחירתו הוא תכליתו, וככל אשר יחליט בדעתו וישעבד את עצמו לד' ולעבודתו, במדה זו כל חלקי נפשו ורוחו ונשמתו אף אברי גופו יתבטלו ויתאחדו לקדושת ה'. וזה הדבר, אם מאחד הוא את עצמו בתכלית אחת שכל מחשבה, דיבור ומעשה שלו יהיו מכוונים לתכלית עבודת הקודש גם באכילתו גם במסחרו וכו', אז אך אם נכשל ח"ו באיזה דבר שלפי ערכו פגם הוא אך אם ח"ו יענש עליו, מ"מ רק כשלון הוא היוצא מהכלל כלו שלו, ואין הדבר הזה מקלקל את כל עצמותו, כי כלו משועבד לקדושה וזהו עצמותו, רק שבדבר זה נפגם בשגגה, כנ"ל שכל דבר משועבד ובטל לתכליתו, והאיש שבבחירתו מוציא את תכליתו אז בדעתו מחשבתו ורצונו משעבד את כל עצמו לתכליתו תכלית האיש הישראלי, ואף אם לא תיקן עוד את כל תאותיו שגם בקרבו לא יתאוו תאוה, אם רק עובד בהן לתקנן, כבר יכולים לאמר עליו מה הוא ומה עצמותו, עובד ד' הוא, וכל חלקי נפשו המתפשטים באברי גופו ובעשיותיו, מתאחדים בזה, והיא בחי' יחודא תתאה שבחלק כנסת ישראל אשר בקרבו. מה שאין כן מי שהוא כהפקר שאין לו תכלית אחד בכל מחדו"מ שלו ולא כונה אחת בכלם, רק מכל הבא בידו עושה, מדבר וחושב, אך אם גם את המצוות הבאות לידו עושה, מ"ם אי אפשר לאמור על עצמותו מה הוא כי אין עצמותו מתאחדת באחדות אחת ולא משועבדת לשום דבר, מופרדות הן כל אחת לעצמה, ואף אם מעורר לפעמים חלק מחלקי נפשו באיזה התלהבות טובה, רק מין פרכוס של חלק אחד שבנפשו היא, כמו מי שח"ו נפל עליו גל גדול של אבנים ומכסהו, שאבר זה ולפעמים אבר זה מפרכס ורוצה להתגבר מתחת הגל. אך בבהמה מתה כשכבר אין לה שלימות החיות בלבה ומוחה רואים פרכוסי אברים בודדים כאלו, אבל שלימות הנפש אין לאיש הזה ולא שלימות ואחדות המראה, וליחד יחוד עליון כנסת ישראל בד', צריכים מקודם ליחודא תתאה יחוד חלק כנסת ישראל שבו כנ"ל.

ולא יחוד של חלקי נפשו רוחו ונשמתו אשר בקרבו די לו, רק ליחד גם את נשמתו עם חלקי הנשמות אשר בכלל ישראל צריכים כי הלא הנשמה אשר בו שוב רק ענף ואבר מן בחי' כנסת ישראל המתפשטות בכל ישראל היא, ואיך יגרום יחוד למעלה בכנסת ישראל אם שונא הוא את ישראל חברו, ונשמתו רק אבר קרוע ממנה היא, וכשאומרים את הלשם יחוד קודם המצוה אומרים גם בשם כל ישראל כנ"ל כדי לעשות את כל היחודא תתאה בקרבו, יחוד הבחי' שכינה שבו ויחודא בכלל ישראל. וכשתזכה ללמוד בספרי קדושינו ז"ל יקל לך מעט בזה להבין את ענין יחודא תתאה ויחודא עילאה אך בק"ש, ע"פ העבודה אשר בך אף להבין מעט איזה רמז בהרזא דשבת שאומרים בכגוונא לא יקשה לך כ"כ לפי מצבך בעבודה, איהו שבת דאתאחדת ברזא דאחד למשרי עלה רזא דאחד, היא מתאחדת מקודם ברזא דאחד ואז שורה עלי' ד' אחד וכו'. וכל דינין מתעברין מנה, ואיהו אשתארת ביחודא דנהירו קדישא וכו'. וכבר דברנו מה היא הסט"א הנוגעת בבחי' מלכות ומטרונא קדישא, ובשבת קודש קדושת ד' מתגלה יותר והאור מגרש את החושך ואת ההסתר וכל דינין מתעברין מנה ומתעטרת לתתא בעמא קדישא וכלהון מתעטרין בנשמתין חדתין וכו' וכשמתלבשת בהתגלות קדושתה בעם הקודש בישראל, אז נתוסף לכלם נשמות חדשות והבן. אבל עוד רב ממך הדבר לדעת את כל הענין ודי לך בזה. והעיקר לך לעבוד, ובשבת שעבודת ד' אתה עובד ולשבת קודש א"ע הכנות ואשת חיל לה תזמר אז ביחוד עליון יחדת אותה.

ג.

היוצא לנו מדברינו, שאור ד' מתגלה בעולם ומלא כל הארץ כבודו, אבל בעולם רק כחו ית' נגלה ועצמותו וקדושתו יתברך מוסתר, ובאיש הישראלי גם אור קדושתו ועצמותו מתגלה והיא הנשמת ישראל אשר במרום מלכות מטרונא המתגלה בנו. וכמו בעולם כן גם בזמן שברא ד'. בששת ימי המעשה יותר את כחו ית' גילה ועצם קדושתו מוסתר בהם, כי בהם את העולם שהיא התגלות כחו ברא, ובשבת קודש שבת, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות, לא שביתה מכל, רק מן מלאכתו לעשות שבת אבל תכלית הבריאה דוקא בשבת גילה, אל אחד ברא את הכל, והתגלותו בכלם באופן אחד רואים*), התגלות כחו יתברך בדברי העולם, והתגלות קדושת עצמו בחי' מלכות בישראל. התגלות כהו בכל ארצות והתגלות קדושתו בארץ ישראל שהיא בחי' מלכות. וכן בזמן ששת ימי המעשה, ושבת קודש היא בחי' מלכותא כנ"ל מטרונא. וזהו פשט המדרש הנ"ל, על השבת שרק ישראל ישמרוהו. משל למלך יושב והמטרונא כנגדו העובר ביניהם חייב מיתה, ישראל והשבת הם המטרונא בחי' אשת חיל ובשבת בקב"ה המלך מתיחדים, ואין לזר חלק אתם.

אבל זהו החילוק בין התגלות הקדושה בשבת וארץ ישראל לבין התגלותה באיש הישראלי, הזמן בקדושתו בשבת והמקום בא"י, נעדרי הבחירה הם ואם יחללם מי אף אם עודם בקדושתם מ"מ נפגמה קדושתם, והאיש הישראלי קדושתו בידו ובבחירתו, אם ירצה יתקדש ואת נשמת ישראל ימשיך ובקרבו יגלה, ואם לא, ח"ו גם לו גם לזולתו יחשיך. וכשבא יום השבת נשמה יתירה נתוספת באיש ישראל, גם בו גם בזמן, בחי' מטרונא קדושה עילאה, קדושתו יתברך, מתגלה עתה ביתר שאת, וגם בפועל אף בגופו מרגיש הוא את ביאת השבת קודש. ואם בכל השבוע כשירצה לנוח יום אחד ולגרש את מחשבות החול עם דאגותיו יקשה לו בעודו עומד בחן, בערב שבת כאילו בחזקה לוקחים את כל חול החול עם כל האבק, ומשליכים אותם ממוחו ולבו, האור והארת מלכות ממרום הממלא עתה אותו, דוחה את החושך מקרבו וגם הוא וגם כל העולם משתנים. לא יום מורכב הוא השבת יום פשוט שאליו קדושה מורכבה, רק יום שעצמותו הוא קדושתו, וקדושתו הוא עצמותו, אורח שאין אנו רגילים בו בכל ימות השבוע הוא השבת, ואף הוא האיש, לא האיש שבכל השבוע הוא, הכל נשתנה אף העולם נחלף עולם קדוש נמשך לו והוא נכנס בו. וכהנשמות טרם שנכנסות לגן עדן, בנהר דינור, גם הוא מוסיף לטהר עצמו במקוה ומרגיש יותר את התקרבותו לד' ותשוקתו אליו, תשוקת בחי' מלכות אשר בקרבו אל ד' הוא מרגיש עתה ואומר שיר השירים, הן בדעתו אינו יכול ליישב כל פסוק איך הוא בקרבו, אבל הלא כבר יודע הוא מה היא הכוונה באשת חיל וגם בקרבו כבר מרגיש הוא את הברקותי' ופרכוסי' אל ד', ומשתוקק ואומר ישקני מנשיקות פיהו ובו', משכני אחריך נרוצה. לא את העבר בלבד הוא מספר עתה איך עיקר דירת ד' היתה בקרב ישראל, רק גם עתה משתוקק ומתפלל הוא, רבש"ע משכני ואז אחריך נחוצה, וכמו אז הביאני המלך חדריו בהיכלי קדשו, כן גם עתה הביאני נא ונגילה ונשמחה בך.

מה היא כל ההתרגשות, ומה היא ההשתנות אף בגופו, אף בחלק עולמו סביבותיו. אבל כן הוא האיש הישראלי, השכל האנושי לא את עצם הקדושה אשר במרום בלבד אינו משיג, רק גם את מעשי האיש הישראלי ואת תקוניו אשר הוא בעצמו מתקן מייחד ומאיר במרום במצותיו ועבודתו, א"א לו להשיג.

הנה הסברנו לך מעט מן בחי' מלכות כנסת ישראל, וזעיר שם מן פירוש המלות של כגוונא, אבל לא אתה ולא הגדול הרבה ממך משיגים בשכלם מעין הבחי' מלכות כמו שהיא במרום, ולא מן הרעש והתקונים שתפעל בשמים בליל שבת בשעה שאתה מקדשו. והיוכל אנוש עלי אדמות לדמות אף מקצת מן היהודים ושמחת הקדוש ב"ה בשעה שישראל אומרים כגוונא ביראה אהבה ושמחה.

אלמלי משמרין ישראל ב' שבתות כהלכתן מיד הן נגאלין (שבת ק"ח) ובכל מעלי שבתא רועשים כל העולמות העליונים ומקוים, עתה ישמרו ישראל את השבת והקץ יתגלה, כל הסטרא אחרא תתבטל, ויתגדל ויתקדש שמי' רבה, גם במרום גם בארץ רק ד' יהי' למלך, רק אחדות וקדושה אחת מד' אחד. ובאמת אף כשעוד לא כל ישראל שומרים את השבת כהלכתה כל איש פרטי בשמרו את השבת מקרב הוא לפי ערכו את הקץ, והאם ישיג זאת שכל אנושי, ומי הוא האיש אשר בניצוץ הגאולה שהוא עצמו גילה יביט, עין לא ראתה אלהים זולתך.

רזא דשבת וכו' צלותא דמעלי שבתא וכו' ברזא דאחד, סוד הוא השבת, ואף הצלותא התפלה שהוא בעצמו מתפלל סוד הוא, מתאחדת היא בחי' מלכות וליל השבת באחדותה בד' אחד ברזא דד' אחד ושמו אחד, ואתעטרת לתתא בעמא קדישא, למעלה בד' ולמטה בנו עם קדשו, והכל מתאחד בקדושה אחת והבן.

ומה התמי' אם גם גופו של הישראלי אף מקומו סביבותיו, משתנים בליל שבת ומתרגשים כל כך, גם האבן היתה משתנה בהופיע עלי' כ"כ אור יקרות ורוחו של המשיח.

ואף בשבת עצמו אין זמנו של זה דומה לשל זה, הליל שבת כטעמו מראיתו וקדושתו, יום השבת כטעמו מראיתו וקדושתו והשלש סעודות כטעמו מראיתו וקדושתו. כי כנשמה בג"ע גם הוא הולך מחיל אל חיל ומהיכל אל היכל, ובשלש סעודות יש שלבו נשבר בקרבו ומתפלל על צרכי נפשו אף גופו, לא שבירות הלב של נפילה היא, ולא של דכאות הרוח ח"ו, אדרבה, של התרפקות הבן על אביו היא. משל לבן מלך שנתרחק מאביו וחסר לו הכל, באמת עיקר חסרונו וצרכו הוא אביו, אבל כיון שכל כך מוטרד ומורדף, אי אפשר לו להבחין בין דאגה לדאגה לדעת מה חסר לו יותר, סבך אחד של יגונות מעיק על לבו ונפשו מרה לו, וכששב אל אביו על יום או יומים ומביט עליו, אז כל דאגותיו מתבטלים וכל צרותיו נמסים והולכים ממנו ורק אורה וישועה בלי מצרים ממלאים את לבו. אבל כששוהה איזה זמן יותר בקרבת אביו ובפרט כשרואה שהתקרבותו זו אינה תמידית, כי שוב יתרחק ושוב יסחב ממנו, אז נופל הוא בחיקו של אביו מתיפח ושופך את לבו לפניו לאמר, אבי, הלא כל כך צר לי על שאני רחוק ממך, גם לבי אטום וכל עצמי כנתון בחושך, הכל חסר לי גם לאכול גם לשתות, ומרוב טרדותי בהם דעתי מטורפת ונפשי כל כך מסובכה עד שאת מהות עצמי האמיתי, מהות בן מלך שוכח אני ואף את קדושת כבודך ואת עבודתך איני מכיר.

הן אמת שבמצב כזה שמגיע אליו האיש הישראלי בשלש סעודות אחר עליתו בכל השבת, חבל לאבד אף רגע בבקשות גופניות, אבל הילד אשר נתון בחיקו של אביו וראשו בזרועותיו מתרפק ומתיפח לפניו, האם אפשר לו אז להעלים איזה דאגה שהיא, הלא כל חרצובות הנפש מתראות כשעה שהיא משתפכת.

ובכל השבוע מרגיש האיש הישראלי את השבת וקדושתו, כי האם אפשר שמי שאור עליון מתגלה בו ועל ידו בחי' כנסת ישראל המלכא עילאה ביחוד עליון בד' יתברך מתיחדת, שגם גופו לא ישתנה על כל פנים שנוי כל שהוא, ואם בכל השבוע על כל פנים שומר עצמו שלא יחבל ויאבד את הכל שהוא התקדש בשבת זה וכן אחר שבתות של כל השנה וכן בכל שנות חייו, אז כלו יתקדש. ואפשר זה רמז אלמלי משמרין ישראל ב' שבתות כהלכתן מיד הן נגאלין (שבת קי"ח), אם לא הרגשת בימי החול קדושה מן השבת שעברה כי מעטה היתה, שמור עוד שבת כהלכתו ועוד קדושה תתוסף לך לימי החול, וכבר תמצא את עצמך לאוצר של קדושה, עד שגם תגאלו.

ומעתה תלמידים ותיקים, יהיו נא דברינו אליכם על כל פנים לראשית ולפתח כחודה של מחט, כי גם את ראשית ועיקרי החסידות והקבלה ובפרט איך הם בעבודה כבר הראתם לדעת, וכל דבר לא יבצר מכם מעתה. התחזקו ועבדו את ד' ויפתח את לבכם כפתחו של אולם, ובשערי היכלי קודש לכו מחיל אל חיל עד שתראו אל אלהים בציון בקרוב ב"ב מתוך שמחה וישועות ישראל בכלל ובפרט אמן