חבל נחלתו ל ס
דרך יהודית – שער זכרון
על אמי ז"ל
כאבל אם קודר שחותי
נאמר בתהלים (לה, יד): "כרע כאח לי התהלכתי, כַּאֲבֶל אֵם קדר שחותי".
מפרש הרד"ק (תהלים לה, יד): "כאבל אם קֹדר שחותי, או כמו שמתאבל הבן על אמו שמתה. ואמר אם, ולא אב, כי יותר כואב אדם על אמו שנוצר ממנה בבטנה והניקתו וגמלתו וטפחתו עד שגדל, ואף אחר שגדל, האם היא מצויה בבית ומכינה לבן צרכו במאכל ובמשתה: כן שחותי והתהלכתי קודר, כי האבל והמצטער הולך שחוח. וטעם קֹדר, כי מפני היגון והאנחה ינוס זוהר פני אדם כי יתקדרו פניו. או אמר קֹדר על המלבוש, כי האבל לובש שחורים".
וכך באר המלבי"ם (תהלים לה, יד): "וכמי שמתאבל על אמו כן קודר שחותי. עד שמרוב הצער וההשתדלות נעשיתי קודר ושחוח".
וכן במדרש הגדול (בראשית כה, כ): "ויהי יצחק בן ארבעים שנה. למה ייחסו הכתוב כאן, ללמדך ששלוש שנים נתאבל יצחק על אמו. לפי שבשעת העקידה היה בן שבע ושלשים שנה ובאותו הפרק מתה ונתאבל עליה שלוש שנים ונמצא נושא אשה בן ארבעים שנה. ועליו הוא אומר כאבל אם קודר שחותי (תהלים לה, יד). לא כדרך שאדם מתאבל על אביו ועל אמו הוא מתאבל על אחרים".
אף שאמא נפטרה בת תשעים ושתים שנה, והיו לה נכדים ונינים וחימשים, אבל אני כבנה הבכור, מרגיש מאד בחסרונה. בתקופה הראשונה הייתי חסר ריכוז בלימוד תורה ובתפילה, היציבות הפנימית נחלשה, הרגשה של תלישות וחוסר שייכות גם כאשר נמצא בציבור.
כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני
אנו מכירים שהורים נפטרים מן העולם כשילדיהם כבר מבוגרים, בנו את ביתם ויצאו מבית הוריהם. אצל אמא המצב לא היה כך. מיד לאחר ליל הבדולח בגרמניה (מרחשוון תרצ"ט), הוריה של אמי העבירו אותה ואת אחותה (שהיתה מבוגרת ממנה בשמונה שנים) לבית יתומים יהודי בפרנקפורט. אמא היתה בת שש שנים. מאז פרט למכתבים (עד שנת תש"ד) שהגיעו בדרך לא-דרך מהוריה, לא היה לה קשר עם הוריה. לארץ ישראל יצאה עם רכבת הילדים האחרונה שיצאה מגרמני'. והגיעה לארץ באוניה בשנת ת"ש.
מבת טיפוחים במשפחה אמידה שאימה, אחותה, דודתה וסבתה מטפלים בה הפכה ליתומה ללא משפחה,
אמא הוכנסה עם כל הבנות שעלו איתה לארץ לבית יתומות בירושלים, כשהיא בין הקטנות בשנים. הן למדו בבית ספר רגיל, וחזרו בצהרים למוסד שלהן. שם שהו כל השבוע, שבתות וחגים. אמא היתה במוסדות ליתומות כמעט עד נישואיה לאבא ז"ל. בלי יד מלטפת ומחבקת ובלי שום אהבת הורים. היתה לה דודה אחת בעולם – ברמת השרון, אלמנה עם בן אשר מבוגר מאמא כשמונה שנים, אליה היתה מגיעה בחופשות ומסייעת לפרנסת המשפחה.
בשנת תש"ה עם סיום מלחמת העולם, אמא היתה כבר בת שתים עשרה בערך, ואז הפנימה שאין לה הורים, שהם נהרגו בשואת אירופה.
נשארה צוואת הוריה במכתבים: "השארו שומרי מצוות והגונות, היו בני אדם טובים".
ואמא הקפידה לקיים את צוואת הוריה.
אמא למדה שנתיים בבית ספר התיכון 'אולינה דה-רוטשילד' ועוד שנתיים בבי"ס 'מעלה' בירושלים כדי להשלים תעודת בגרות. שם גם למד אבי בכיתה גבוהה יותר.
אחרי סיום הלימודים בתיכון, צורפה לגרעין בני עקיבא שהצטרף לקיבוץ סעד בנגב, שם פגשה את אבי ז"ל והקימה איתו את משפחתה. זה היה הבית הראשון שלה, הפרטי, מאז נעקרה מבית הוריה ועלתה לא"י בתחילת מלחמת העולם השניה.
יונתי – תמתי
נאמר בשיר השירים רבה (פרשה ה):
"רבי ינאי אמר: תאומתי כביכול לא אני גדולה ממנה ולא היא גדולה ממני, ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: תאומתי מה התאומים הללו אם חושש אחד מהן בראשו חבירו מרגיש".
אבא ואמא ז"ל אהבו מאד כבדו והעריצו אחד את השני.
אבא – היה בן של פרופסור לתלמוד, שהיה תלמיד חכם עצום, והקים את המכון ללימודי יהדות והחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית. אבא עצמו היה איש אשכולות, כישרוני מאד בכל התחומים: הרוחני, הארגוני, והטכני. היה יכול בקלות להמשיך את דרך אביו (כפי שסיפר מורו לתלמוד הרב פרופ' עזרא ציון מלמד ז"ל, שנתן לו בכיתה ה' מבחן לתלמוד של כיתה ח' והוא עבר אותו). ולאחר שהאט מעט את הפעילות הציבורית עבר על הש"ס יותר מארבע פעמים. נהיגה (בששה שיעורים!), מכונאות רכב – מהסתכלות. גזברות של הקיבוץ עשרות שנים – כמעט ללא הכשרה מוקדמת, עבד עם עורכי דין כלכליים מן הגדולים בארץ וכולם העריכו אותו מאד. כשעבד בכפר עציון ובראש צורים אמר לו אדריכל ומהנדס בנין: אם תשב שנה ותלמד, תוכל להיות גם מהנדס בנין וגם אדריכל. מתכנן ומתקן מכונת שטיפת הכלים בחדר האוכל של הקיבוץ, מתחזק מכונות כביסה ציבוריות בקיבוץ, מתכנן קלנועית לנכים ועוד ועוד.
אמא – יתומה ללא הורים, כמעט ללא קרובים בארץ ובעולם, 'בוגרת' בית יתומות, ללא מקצוע. ועם זאת עם חושים בריאים, וישרות ורגישות.
לא היתה ביניהם שום התנשאות ושום חציצה, אמון מלא ועבודה בהרמוניה מושלמת. אמא על הבית ואבא בחוץ בעבודה ציבורית. אמא מטפלת בכל הצרכים של הבית, בילדים ובכל צרכיהם, ואבא מתווה, בעיקר בשבתות, את לימוד התורה והקו הרוחני של הבית. השלמה הדדית בכל התחומים. כאמור: 'תאומתי, כביכול לא אני גדול ממנה ולא היא גדולה ממני'.
דאגתם זה לזו וזו לזה היתה מוחלטת ומלאה. כשאמא בגיל 75 עברה סרטן קשה במערכות הנשיות, אבא נסע מסעד הלוך וחזור לבי"ח תל השומר ודאג לכל הצדדים מסביב, ונפגש עם המנתח, התמודד קרוב לאמא בכל שעה.
וכשאבא חלה את מחלתו האחרונה זה טלטל את אמא מאד, והיא היתה צמודה אליו בכל הצדדים הגופניים והנפשיים.
כאמור: "תאומתי מה התאומים הללו אם חושש אחד מהן בראשו חבירו מרגיש".
סדין עשתה... עֹז והדר לבושה...
בצעירותה אמא היתה מהתופרות של הקיבוץ, אמא תפרה בתחילה את הבגדים הפשוטים יותר שהיו תופרים בכמויות גדולות, לילדים, ואח"כ עברה לתפירת בגדי נשים לשבתות וחתונות. כך נראה חדר עבודתה: מכונת תפירה בצד, שולחן גדול של גזירת בדים, מכונת גזירת בדים ועשרות גִזְרות תלויות על הקירות. כשבאים לבקר דופקים על הדלת, אולי עתה אמא לוקחת מידות לאשה או ילדה.
אמא תפרה לכל המשפחה לבניה ובנותיה ולכלותיה, לנכדיה ונכדותיה ועוד ועוד. בשנים מאוחרות יותר למדה להכין תמונות מטלאי בד, ולהביע את יכולתה האמנותית, ועבודותיה היו בביתה ומפוזרות אצלנו הילדים.
אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך
אבא היה בפעילות ציבורית בסעד ובקיבוץ הדתי, בערך מאז שהגיע לסעד (ועוד לפני כן) עד פטירתו. מזכיר הקיבוץ, גזבר, אחראי כלכלי וארגוני על הקמת כפר עציון וראש צורים. ושוב גזבר ומרכז ועדת חינוך, וגזבר הקהילה בסעד.
במשך עשרות שנים אמא נשאה בעול היום-יומי של הטיפול בנו כמעט לבדה. בטיפול בכל צרכינו עד שעזבנו את סעד. כי אבא או שלא היה בסעד, או שהיה בעבודה מלאחר תפילת שחרית עד עשר בלילה או סוף הישיבה האחרונה באותו יום. ואמא לא התלוננה והבינה שכך מנוהל בית בישראל, כשאב המשפחה נושא בעול הציבור, על אף שהיא לא גדלה בבית משפחה מקטנותה.
על אף שלא עסקה בצרכי ציבור כאבא, אבא שיתף אותה בעבודתו. לדוגמא התוכניות של כפר עציון וראש צורים, של מוסדות הציבור והבתים הפרטיים שלהם תוכננו בביתנו כשאמא שותפה לתכנון, ונותנת עצות מחכמתה.
ישראל – יָשָׁר-אֵל
כתב בעץ יוסף (בראשית פרשה עז סימן א): "ודרש עוד על ישראל סבא שמדתו יֹשר לכן נקרא יָשָׁר אֵל".
אמא היתה ישרה מאד, לא קבלה פתרונות עקומים, ולעתים העבירה בקול בקורת ישרה וישירה.
לדוגמא, אמא רצתה ללדת ילדים, בשש השנים הראשונות לאחר הנישואין היא ילדה שלשה ילדים, ומשום מה אחרי הילד השלישי היה עיכוב של כשמונה שנים עד הילד שאחריו. אמא נגשה לרופא נשים שאמר לה ששלשה ילדים זה יפה מאד. אמא השיבה לו שלא באה לקבל את חוות דעתו על מספר ילדיה, אלא לברר מה מעכב אותה מלהיכנס להריון.
לאמא היו הפלות היא לא התיאשה...
כשהייתי בערך בן שלש עשרה ואבא יצא למילואים, הוא סיפר לי שאמא בהריון, ולא לתת לה לשאת ולהרים משאות כבדים.
אמא היתה חמה ואוהבת. היה בסעד נוהל של 'אימוץ' נוער ובוגרים שעברו תקופה זמנית בסעד. בתחילה היה זה נוער שהבית המשפחתי שלהם היה הרוס והיו צריכים בית בארץ, ואח"כ יחידים וקבוצות ששהו בקיבוץ תקופה זמנית, חיילים ונערים ונערות מחו"ל. עד שנישאתי ויצאתי מן הבית בערך בגיל עשרים ושתים, עברו בביתנו כעשרה, ואולי יותר, נערים ונערות, שהיו בלימודים או בעבודה בקיבוץ והיו באים אלינו הביתה לארוחות ארבע אחר הצהרים או לסעודות שבת. אמא תמיד הכינה כיבוד, סייעה להם בקיבוץ והיתה איתם בקשר, אף לאחר שהמשיכו בדרכם מחוץ לקיבוץ. היא קבלה מהם מכתבים וכתבה להם מכתבים בחזרה, היתה נוסעת עם אבא להשתתף בשמחותיהם ונתנה להם להרגיש כבני משפחה. חלקם המשיכו וממשיכים לשמור על קשר עם המשפחה עד היום, כארבעים וחמישים שנה. כתבו לי כמה מאלה שהיו 'מאומצים' אצלנו בבית שבתקופה שהיו בקיבוץ סעד אמא היתה משמעותית ביותר לגביהם. וכן היתה הרגשת שאר בני הנוער שהיו 'מאומצים' בביתנו.
בניסן תשי"ז ביקר בקיבוץ סעד נשיא המדינה מר יצחק בן צבי עם רעייתו ופמליה שלמה. אבא בתור מזכיר הקיבוץ היה המארח. במכתב תודה רשמי של השליש הצבאי של נשיא המדינה (סא"ל יוסף כרמל) סיים: 'אבקש למסור דרישת-שלום חמה לכל החברים', והוסיף בכת"י: 'וברכה מיוחדת לרעיתך'.
ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש
כתב בספר מסילת ישרים (פרק יט) בביאור חלקי החסידות:
"ודבר זה ביארוהו בתנא ד"א ז"ל אמרו: כל חכם מישראל... ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גליות, זוכה...".
אמא היתה קשובה מאד לצרות עם ישראל הן בפרט והן בכלל. אף בקיבוץ היתה בועדת צדקה. היתה נוסעת לביקור אחותה החולנית, פעם בשבוע במשך כמה שנים.
כשאחותה נפטרה בבית חולים/אבות במרכז, אנו עסקנו בהבאת הגופה לבית הקברות על שפת הכנרת. תנצב"ה.
אמא היתה קשורה לארץ בכלל וטיילה בה איתנו ועם אבא. היתה קשורה להתישבות בגולן, ביהודה ושומרון וחבל עזה בה התפזרו ילדיה ונכדיה. ובאה לביקורים ככל יכולתה. אך במיוחד היתה קשורה לירושלים בה גדלה בארץ ישראל. כשנכבשה ירושלים מהירדנים, במלחמת ששת הימים, הייתי בבית הורי (בן שלש עשרה וחודש) וכשהקריין ברדיו הודיע שהכותל בידינו, אמא התחילה לבכות מהתרגשות. (כמובן שתקליט שהכיל את דיווחי הכתבים הצבאיים ואת התקיעות של הרב גורן ליד הכותל היו בביתנו).
לאחר שאמא למדה יצירת תמונות בעבודות טלאים, רבות מן התמונות שיצרה עוסקות בירושלים ובית המקדש.
שרידי החורבה ובית כנסת 'תפארת ישראל' (ניסן ב"ק)
תכתוב זאת לדור אחרון
אף שהיתה ילדה קטנה כשעזבה את הוריה. בכל זאת נשארו לה זכרונות מבית הוריה.
את חלקם, לשם זכירת משפחתה, היא סיפרה בחוברת שבה כונסו מכתבי הוריה שנכתבו רובם גרמנית ותורגמו לעברית. לחוברת שאמא כתבה ואבא הקליד וערך הוא קרא: 'חיפוש חבל הצלה – מכתבים מן התופת'. בהם מכתבי הוריה עוד ממלחמת העולם הראשונה. ואח"כ בשואה מכתבים בטרם הוכנסו למחנה ריכוז, ולבסוף מכתבים קצרים דרך הצלב האדום של 25 מילים.
לחוברת זו היא כתבה הקדמה על תולדות המשפחה בגרמניה עפ"י מסקנותיה מנסיעתה עם בן דודה משה נוה (שהיה מבוגר ממנה בשמונה שנים) לעיירות שבהן היתה מפוזרת משפחתה.
משפחתה של אמא היתה אמידה, היה לה בית בן שלש קומות כשקומת קרקע שמשה לבית מסחר לבגדים, קומה שניה למגורים וקומה שלישית להשכרה.
אמא זכרה הרבה מאד פרטים מן העיירה בה נולדה. ב'שבעה' של אבי הגיע לניחום מישהו מאותה עיירה, והיא הפתיעה אותו בזכרונותיה המפורטים.
אמא יצאה לגרמניה לראות את העיירה שבה נולדה ואת הבית שהיה שייך למשפחתה (הגויה שגרה בבית לא נתנה לה בתחילה להיכנס משום דמיונה לאימה הי"ד). במרתף ראתה את שזכרה מילדותה שכאשר הנהר 'פולדה' היה עולה על גדותיו הוא היה מציף את המרתף, והיה סימני מים על קירותיו.
היא ובן דודה משה נווה הלכו לבתי הקברות היהודיים באזור העיירה, ומצאו קברות בני משפחה קדומים של לפחות 200 שנה באותו אזור. כן הלכו לספרי האוכלוסין בעיירות ובדקו שם על משפחותיהן. (בן הדוד היה כפול בקרבתו, שכן אמו היתה אחות סבי אבי אמי, ואביו היה אחי סבתי אם אמי).
כשהיתה מעל תשעים שאלתי אותה אם זוכרת את ההכנות לפסח בבית הוריה, והיא השיבה שכן. שאלתי ומה נתנו לך לעשות (בתור ילדה קטנה)? והיא השיבה 'לבדוק את הכיסים'.
לאחר נישואי, כשבאנו לבקר את הורי, פתחנו בזמירות שבת בשיר: 'יום שבת קודש הוא' במנגינה 'ייקית' שקלטנו מחוץ לבית, אצל משפחה 'ייקית'. אמא מיד זכרה את המנגינה שהיתה מושרת אצלם בבית, ואף זכרה שכשהיו מגיעים למילים: 'סמבטיון הנהר' היו צובטים קלות את אבי המשפחה בלחיו. (לא עמדתי על מקור המנהג).
בעיירה שבה נולדה, היה מורה זקן (גוי) שפרש לגימלאות, שחקר על הקהילה היהודית בעיירה. הוא קיבל קומה בבית הספר בו לימד, ובנה שם מוזיאון לקהילה היהודית בעיירה.
אמא הוזמנה להרצות שם לנוער הגרמני בבית הספר התיכון.
בין השאר שאלה אותי על המקוה. היה המקוה 'החדש' ששימש את הקהילה כאשר ברחה מן העיירה. ומצאו מקוה ישן יותר ליד הנהר. הסברתי לה שבאירופה רוב המקוואות העתיקים היו ליד נהרות. המקוה היה בור גדול ועמוק על יד הנהר. לפי גובה מי הנהר היה גובה המים במקוה. המים חלחלו מן הנהר דרך האדמה. הטובלות לא ירדו כמו בימינו לקרקעית המקוה. מסביב לבור היו מדרגות לוליניות שעליהן היו הנשים יורדות לטבול. כל מספר מדרגות היתה מדרגה רחבה יותר ששימשה את הטובלת (לפי גובה המים). המקוה לא היה מחומם. לעתים בגלל החושך היו ח"ו נשים טובעות במים ל"ע. (בארץ ישראל יש מקוה מעין זה על גדות הכנרת, ליד בית כנסת 'הסניור').
ואמא למדה והבינה, והעבירה את אשר למדה.
עקרת הבית
פרש רש"י (בראשית מו, יט): "בני רחל אשת יעקב – ובכולן לא נאמר בהן אשת, אלא שהיתה עיקרו של בית".
אמא היתה עיקרו של בית גם ביחס אלינו הילדים, בחינוכנו לתורה ולמידות. והיתה פוטרת אותנו מחובות הבית כאשר הלכנו ללמוד בבית המדרש. וגם ביחס לאבא בסיוע לו בכל הנצרך לו. כאמור, אמא למדה בצעירותנו מטעם הקיבוץ תפירה. בזמנה החופשי תפרה לנו הילדים בגדים, ותפרה לאבא חליפת גשם כשעסק בגזברות בתל אביב ועבר ממקום למקום על גבי קטנוע.
בילדותי, אספתי סמלים של מדינת ישראל, של צה"ל, של אירועים שונים ושל מדינות שונות. אמא תפרה לי 'אלבום סמלים' בו נעוצים הסמלים בסיכותיהם (נדמה לי שהוא אלבום הסמלים היחידי בעולם).
כשאחותי חלתה בסרטן (אחר מות אבי, ונרפאה ממנו ב"ה), היא היתה נסערת מאד ודואגת, והתפללה לרפואתה.
כאמור, היתה חשה את כל צורכי הבית ודואגת לכל הנצרך בו.
לחם עצלות לא תאכל
אמא היתה חרוצה מאד. זריזה במלאכתה – תפירת בגדים, ובמלאכות אחרות. לא היתה יושבת בבטלה אף רגע, את שעות העבודה שהיתה חייבת לקיבוץ מילאה עד הסוף. בילדותנו היה נהוג לסרוג סוודרים ואפודות וכובעים, היא היתה סורגת עבור כולנו את כל צרכינו בזמן הרצאות, אספות חברים, או בעת ישיבה בבית.
כאשר התחתנו ויצאנו מן הבית, אמא למדה אומנות של 'תפירת טלאים' – יצירת תמונות ע"י תפירת חתיכות בד. אבא הכין לה בבית, חדר עבודה עם מכונת תפירה ושולחן עבודה, ארון לסוגי בדים שונים והיא הכינה עבודות לקישוט ולנוי.
וכל בניה ובנותיה קבלו ממנה עבודות אומנות שעשתה, או שמיכות לתינוקות, וציפוי לכרית לברית מילה.
בבית שלנו בשומריה, תלויה תמונת בית הכנסת בעצמונה שהיתה בגוש קטיף שחרב. כשהרב טוביה כץ ז"ל שהיה צייר בעצמו ולימד אומנות במכללות, ראה את התמונה, הוא אמר: רואים בתמונה איך התפילות עולות לשמים.
ליל שבת אחד כלתי ילדה בביתנו בשומריה (שלא בכוונה). הגיעו אנשי מד"א, מבוגר וצעיר לסייע בסיום הלידה, ולהעבירה לבית החולים. נעמדו מול התמונה. המבוגר שאל את הצעיר איזה בנין זה? הצעיר לא ידע. והוא השיב לו: אחד מבתי הכנסיות בגוש קטיף!
אפילו בזקנותה כשהפסיקה לעבוד על מכונת התפירה, ואבא נפטר, היתה קוראת כמעט כל הזמן, ומשתתפת בשיעורי תורה בישוב. ואף שלא ראתה בעין אחת (מחמת תאונה) לא הפסיקה לקרוא בעין השניה. ואנו היינו מביאים לה ספרי קריאה ועיון, או מאמרים שיעניינו אותה.
בית הכנסת בעצמונה ת"ו
גם בני מכיר בן מנשה נולדו על ברכי יוסף – 'אתם הנקמה שלי'
כאמור אמא היתה אוד מוצל מאש, מכל משפחתה המסועפת היא הגיעה (עם אחותה) כבת שבע שנים לארץ ישראל. עד גיל 20 היתה 'ילדת מוסדות', היתה לה דודה אחת אלמנה ברמת השרון עם בן שמבוגר מאמא בשמונה שנים שאמא היתה מגיעה אליה בחופש הגדול, אבל זאת היתה כל משפחתה (פרט לבני דודים-שניים שברחו לאמריקה).
לאחר נישואיה לאבא ילדה חמישה ילדים, ונולדו לנו שלשים ואחד נכדים.
כשאמא נפטרה בת תשעים ושתיים שנים (ועוד עשרים יום), היו לה שבעים ותשעה נינים, ושלשה חימשים!
אמא זכרה את שמות הנכדים והנינים שזכתה להם.
אמא היתה מדגישה באירועים שונים, שאנחנו – כל צאצאיה המרובים – הננו נקמתה מן הנאצים שרצו להכרית את כל משפחתה.
קישוט לשבת שאמא הכינה
וזכר את בוראך בימי בחורותיך עד שלא יבאו ימי הרעה – אלו ימי הזקנה (שבת קנא ע"ב)
נאמר בפרשת וזאת הברכה (דברים לג, כה): "וכימיך דבאך".
מפרש רש"י:
"וכימים שהם טובים לך, שהן ימי תחלתך ימי נעוריך – כן יהיו ימי זקנתך, שהם דואבים, זבים ומתמוטטים".
ימי הנעורים הבריאים, יביאו לכך שאף ימי זקנותך יהיו טובים, וכן להיפך.
עקבות הילדות המיוסרת העיקו על אמא גופנית, כל ימי חייה ובמיוחד בזקנותה.
פעם אמרה לי, שרופאים לא האמינו שילדה חמישה ילדים עם העקמת בגבה, שלא טופלה במוסדות ליתומים אותן עברה.
בגיל שבעים וחמש עברה מחלת הסרטן במערכות הגוף הנשיות, וחזרה לכוחותיה. אבא נפטר כשש-שבע שנים יותר מאוחר מסרטן בלבלב. אח"כ אובחן אצל אמא סרטן בריאות, ובעטיו ולאחר נפילות הגיעה לבתי חולים כמה פעמים. וכאחת עשרה שנה אחרי אבא, אמא נפטרה.
מאז שאבא חלה, כל שבת וחג, מישהו מהמשפחה היה עם ההורים. אנו הילדים כזוגות ולעתים גם נכדים, והסתייענו הרבה במשפחות בני לנדאו, (בני דודנו בקיבוץ סעד) ועל כך תודה גדולה להם.
מאז שאבא נפטר היא עבדה מעט בתפירה בצעצועי ילדים שהקיבוץ ייצר ומכר, כדי למלאות את זמנה, והשתתפה בשיעורים. (נדמה לי שלא המשיכה בעבודת טלאים אחרי פטירתו של אבא.)
אנו, בניה ובנותיה, היינו בתורנות לוקחים אותה לשבת ומחזירים אותה במוצאי שבת, וכן מבקרים אותה באמצע השבוע.
אמא גרה לבד בבית, ונשארה לישון בקומה העליונה.
במוצאי תשעה באב כשאמא היתה בת שמונים ושבע, בת משפחה מקרובינו בסעד (משפחת לנדאו) שהביאה לה מרק 'לשבור את הצום', ראתה שהבית נעול וחשוך, ואמא לא עונה. לאחר שנכנסו לבית, מצאו שאמא נפלה ושכבה על הרצפה כמה שעות, כי לא היה לה כח גופני לקום. מאז הוצמדה לה מטפלת זרה.
באותה תקופה התברר שיש לה סרטן בריאות, בעצימות נמוכה. במהלך השנים האחרונות היו אשפוזים בבתי חולים מכל מיני סיבוכים.
ותשחק ליום אחרון...
כשאמא היתה מאושפזת, והיינו איתה בבבדיקות וטיפולים היתה אומרת לנו: 'וכי אתם חושבים שאחיה לעד?' כמו כן בקשה למות בביתה אם אפשר, וללא החיאות שיאריכו את החיים הגופניים בכמה שעות.
שבת אחת בבית חולים אסותא באשדוד, כשנתיים לפני שנפטרה, בשלהי הקורונה, הייתי לצידה בבית החולים כל השבת (כיון שהמטפלת הנכרית היתה חולה), אמא אחרי ניתוח להסרת חלק בירך שהתמלא דם (מחמת מדללי דם שנטלה). קידשתי והבדלתי (לחולים ולצוות הרפואי), ולמדתי איתה תורה. חולֵי כל החדר ומבקריהם האזינו ושבחו... בשאר הזמן למדתי וישנתי בבית הכנסת המפואר של המרכז הרפואי.
כשאמא הפכה פחות ניידת, הקפדנו שכל שבת או חג יהיה איתה מישהו מהילדים או הנכדים. בנינו סוכה, ואחַי היו איתה בליל הסדר. (גם בשמחת תורה כשפרצה המלחמה אשתי ואני היינו בסעד).
כשפינו את תושבי קיבוץ סעד בתחילת מלחמת שמחת תורה, העבירו את המבוגרים הסיעודיים ואמא בתוכם לבית הסיעודי בקבוצת יבנה. ושמרנו על שגרת ביקורים כל השבועות והחודשים.
בכ"ז שבט תשפ"ד נפטר חברי הקרוב הרב זאב נוימן זצ"ל, אמא הצטערה מאד, כיון שהכירה אותו היטב מקשריו עם אבי, ואף שמרה את מכתביו לאבי.
כך תאר הרב זאב ז"ל בדברי הספד שכתב על אבי ז"ל (נדפס בכרך י"ד של ספרי חבל נחלתו): "באחת מחופשותי אף התארחתי בשבת אצלו (=אצל אבי ז"ל). כך הכרתי את המשפחה, ובראש ובראשונה את רעייתו, עיקרה של בית, יהודית הנהדרה, יאריך ד' ימיה בטוב ושנותיה בנעימים".
בשבוע האחרון של חייה ירדה הסיטורציה. אנו באנו לבקרה ביום חמישי אחר הצהרים ער"ח סיון תשפ"ד. הנשימות היו תכופות מאד. הראנו לה תמונות מן הברית של ה'חימש' האחרון שנולד לה. ואמא עפעפה והבינה, אף שלא יכלה לדבר. באותו ערב היא הורדמה ונפטרה למחרת בערב שבת, ביום ששי ר"ח סיון אחר הצהריים.
'כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם... (ישעיהו סו, יג)
אמר לי הרב אברהם דב אוירבך זצ"ל: 'כאשר אמא נפטרת – הולכים התנחומים. אין תנחומים, כי אמא היא המנחמת היא יודעת לנחם'. ואני משלים: אף אם היא סיעודית – היא אמנו, וזה המקום שהיא תופסת בלב.
אף אנו כולנו השתדלנו כולם, כל האחים, בכבוד אמא בכל מה שיכולנו.
נאמר על פסוק זה בילקוט שמעוני (ישעיהו רמז תעד):
"אמר רבי שמואל בר נחמני: דרכו של אב לרחם – כרחם אב על בנים, ודרכה של אם לנחם – כאיש אשר אמו תנחמנו, אמר הקדוש ברוך הוא אנא עבדית דאבא ודאמא. אנכי אנכי הוא מנחמכם".
תהי נשמתה צרורה בצרור החיים