חבל נחלתו ל ל
סימן ל
כסף צורה
שאלה
מהו כסף-צורה ולאלו פעולות הוא נצרך לפי דין תורה?
תשובה
א. נאמר בדברים (יד, כד – כז) לגבי מעשר שני:
"וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלהיך. ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת שם לפני ה' אלהיך ושמחת אתה וביתך".
היינו, מעשר שני שאינך יכול להביא למקום בית הבחירה ולאכלו שם, אתה יכול לחללו על כסף בשוויו, ובכסף לבוא ולקנות אוכל בירושלים ולאוכלו בקדושת מעשר שני.
למונח 'כסף' ישנם כמה מובנים בעברית: מתכת כסף, מטבע.
מבאר המלבי"ם (דברים יד, כה): "ונתתה בכסף וצרת הכסף, מה שחזר שנית שם הכסף הוא למותר, ופי' מפני ששם כסף בדיוק משמע דוקא מטבע של כסף, אבל בהרחבה כל מטבע היוצא בהוצאה נקרא בשם כסף, ומבואר אצלי באילת השחר (כלל קמ"ה) בדיני שם הנכפל שאם השם הראשון בא בדיוק מורה כפילת השם שדי כל שהוא, ודי מטבע היוצא בהוצאה, ובאר שלכאורה יש ללמדו מהקדש שכתב בפדיונו כסף ויכול לפדות בכל דבר כמו שלמד בספרא בחקותי (סי' ק"ה) שממ"ש ופדויו מבן חדש תפדה למד מדין כלל ופרט וכלל כל דבר המיטלטל וא"כ נלמד לכאן דיכשר כל מטבע, ע"ז משיב דשם כשר כל מטלטלין וכאן לא תוכל ללמד רק למטבע ואינו דומה לשם".
עולה שמחללים מעשר שני ונטע רבעי דוקא על מטבע היוצא בהוצאה. אולם רק במצוות אלו יש צורך בכסף צורה, אבל כמעט ואין הלכות אחרות שיש חשיבות הלכתית דוקא לכסף צורה אלא די בשווה כסף.
ב. נאמר בבבא מציעא (מז ע"ב): "דתניא: וצרת הכסף בידך – לרבות כל דבר הנצרר ביד, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: לרבות כל דבר שיש עליו צורה".
וכן כתוב במדרש תנאים לדברים (הופמן, דברים יד, כה) על מעשר שני: "ונתת בכסף אין נפדה אלא בכסף: וצרת הכסף דבר שדרכו להיצרר דברי ר' ישמעאל ר' עקיבה אומר דבר שיש עליו צורה ואיזה זה מטבע פרט לאסימון שאין עליו צורה".
נדון לפי ר"ע (ששיטתו נפסקה להלכה) מדובר במטבע, וכסף צורה הוא שהשלטון או מי מטעמו הטביע צורה על אותה מתכת, ולכן היא נקראת מטבע. לפי ר"ע אי"צ דוקא מטבע מכסף אלא משמע שמכל מתכת ובלבד שיש עליו צורה כלשהי.
הסביר המאירי (בבא מציעא מז ע"ב): "מעשר שני אין מחללין אותו על אסימון אלא בכסף מפותח או בצורה (=ציור) או בכתב ואם פדה באסימון לא עשה כלום שנא' וצרת הכסף כסף שיש עליו צורה, והאסימון הוא כסף שאינו טבוע לא בצורה ולא בכתב, ונקרא בלשון תלמוד פולסא"...
"מעות שאין נעשין למטבע אלא לסמנין לעשות בהם מנין ונותנין בבית המרחץ לסמניות שידע בעל המרחץ כמה נכנסו לשם אין מחללין עליהם מעשר שני".
היינו על מטבע שאינה יוצאת ואינה משמשת לחליפין אין מחללים. ולכן על מטבעות שטבעה המדינה לצרכים מסוימים כגון מטבעות פדיון הבן – אין מחללים מעשר שני. ואף שיש למטבע זה שווי בשוק.
ג. כתב בספר המקח והממכר (לרב האי גאון – שער מא) הו"ד בקובץ שיטות קמאי (בבא מציעא מז ע"ב):
"ולכך הזכירו באותה משנה שהזהב והנחשת אף על פי שהוא מטובע כגון פריטי והמעות הרעות והאסימון שאין עליו צורה דהני כלהו שם סחורה יש עליהם ואין קורין דמים אלא לכסף המטובע העובר באותו מקום והוא המטבע החשוב ביניהם. ואם אתה מוצא מקום שסחורתם הויא במעות הרעות ובפרוטות של נחשת ושל עופרת ושל בדיל והדומה להם ואפילו הכי אין נקראים דמים דלעולם לא הוי חשוב דמים אלא מה שהזכרנו כדגרסינן [שם ע"ב] אמרת כספא לגבי דהבא טבעא הוי השתא לגבי דהבא דחשיב מיניה הוי טבעא לגבי נחשא דאיהו חשיב ואיהו חריף מבעיא אצטריך ס"ד אמינא הני פריטי (דאתרא) [באתרא] דסגין חריפי' טפי מכספא ואימא טבעא הויין קמ"ל. אתחזי לן דהני פריטי והמעות הרעות והשבורות והאסימון אף על פי שהן חריפין יותר ממטבע הכסף החשוב ויותר הם עוברים בסחורתם במקומות מרובים אין סומכים על כך ואינן חשובים דמים".
עולה שמעשר שני ונטע רבעי אין פודים אלא על מטבע שיש בו צורה והוא יוצא בהוצאה.
וכ"פ הרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ד ה"ט): "אין פודין פירות מעשר אלא בכסף שנאמר וצרת הכסף, וכן אם פדה לעצמו והוסיף חומש לא יהיה החומש אלא כסף כקרן, ואין פודין בכסף שאינו מטבע אלא בכסף מפותח שיש עליו צורה או כתב [שנאמר וצרת הכסף], ואם פדה בלשון (=חתיכה, מתיל) של כסף וכיוצא בו והוא הנקרא אסימון לא עשה כלום, ואין פודין בפחות מפרוטה מפני שהוא כפודה באסימון".
ד. מחצית השקל הניתנת מדי שנה לצרכי המקדש ע"י כל אחד מישראל (רמב"ם שקלים פ"א ה"א) ג"כ ניתנת רק ע"י כסף צורה ולא ע"י מטבעות אחרות או ע"י שווה כסף.
פסק הרמב"ם (הל' שקלים פ"א ה"א):
"מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו ונותן מחצית השקל כסף שנאמר (שמות ל') העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וכו', ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת".
עוד פסק הרמב"ם (הל' שקלים פ"א ה"ה): "מחצית השקל זו מצותה שיתן מחצית מטבע של אותו הזמן אפילו היה אותו מטבע גדול משקל הקדש, ולעולם אינו שוקל פחות מחצי השקל שהיה בימי משה רבינו שהוא משקלו מאה וששים שעורה".
ה. נאמר בבכורות (פ"ח מ"ז): "חמש סלעים של בן במנה צורי שלשים של עבד וחמשים של אונס ושל מפתה ומאה של מוציא שם רע כולם בשקל הקדש במנה צורי וכולם נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים".
פרש ר' עובדיה מברטנורא (בכורות פ"ח מ"ז): "וכולן נפדין. הכי קאמר, וכל הנפדים נפדין בכסף ובשוה כסף, חוץ מן השקלים. כל הנפדין כגון בכור אדם והקדשות, נפדין בין בכסף בין בשוה כסף, חוץ מן השקלים, שהבא לשקול מחצית השקל צריך שיתן אותו מכסף נקי מטבע מצוייר ולא שוה כסף. ומעשר שני נמי אין נפדה אלא במטבע של כסף שיש עליו צורה ולא בשוה כסף, דכתיב (דברים יד) וצרת הכסף בידך, כסף שיש עליו צורה".
היינו מחצית השקל ומעשר שני הם דוקא במטבע כסף היוצא בהוצאה. מחצית השקל בשיעור ידוע ופדיון מע"ש ונ"ר לפי שווי החילול. וכל שאר התשלומים – שווי התשלום נמדד במנה צורי, אבל התשלום עצמו יכול להינתן אף בשווה כסף.
ו. העיר תוספות יום טוב (בכורות פ"ח מ"ז): "חוץ מן השקלים. כתב הר"ב ומעשר שני נמי כו' ושייר נמי ראיון דתנן בריש חגיגה לב"ש ב' כסף ולב"ה מעה כסף, ותני רב יוסף שלא יביא סוגה לעזרה. ופירשו התוס'. דאם היה מביא שוה כסף זמנין דמייתי נסכא [וכסף] סיגים שלא ישוה שתי מעות כסף ולא ימכרו לו (לעולת) [עולת] ראיה טובה באותה סוגה כאילו היה מביא כסף טבועה. ע"כ".
מקורו בבכורות (נא ע"א): "תנא: חוץ מן השקלים ומעשר והראיון. שקלים דתנן: מצרפין שקלים לדרבונות – מפני משאוי הדרך. מעשר, דכתיב וצרת הכסף בידך. והראיון – תני רב יוסף: שלא יביא סיגה לעזרה".
פרש רש"י: "והראיון – לקנות עולת ראייה הנקנית בשתי מעות כסף כדאמרי' בחגיגה (דף ב) הראייה שתי כסף והנך שתי כסף טבועות בעינן".
"ה"ג ראיון תני [נמי] רב יוסף – שלא יביא סיגה כסף סיגי' אלא טבוע והיינו ברייתא דרב יוסף לאו לפרושי אלא לסיועי".
נראה מהברייתא שהביא רב יוסף שראיון אסור מדרבנן להביא לעזרה בשוה כסף, אלא רק במטבעות מחשש שמא יביא כסף עם סיגים.
לפי רש"י ההטבעה של המלכות מלמדת שהמטבע הוא כסף צרוף ולא כסף עם סיגים. ורק בו מותר לקנות את עולת הראיה (אם לא הביא מביתו).
בתוספות (בכורות נא ע"א) באר מעט אחרת: "דאם היה מביא שוה כסף זימנין דמייתי נסכא וכסף סיגים שלא ישוה שתי מעות כסף ולא ימכרו לו לעולת ראייה טובה באותה סיגה כאילו היה מביא כסף טבוע".
וכן הסביר במעדני יום טוב (בכורות פ"ח סי' ט אות [ר]): "חוץ מן השקלים. גמ' תנא חוץ מן השקלים ומעשר והראיון שקלים בשוה כסף לא שמא יפסיד ההקדש שיוזלו ומעשר מעשר שני דכתיב וצרת הכסף והראיון עולת ראיה שוה שתי כסף טבועות בעינן כדי שימכרו לו בהמה טובה וצריכים לומר דמתני' תני ושייר".
וכך באר בהערות הגרי"ש אלישיב (בכורות נא ע"א): "תוד"ה והראיון וכו' לכך נראה דלפרושי טעמא אתא דאם הי' מביא שוה כסף זימנין דמייתי נסכא וכסף סיגים שלא ישוה שתי מעות כסף וכו'. וכוונתם לאו היינו דהשתא לא ישוה שתי מעות כסף, דהא בכה"ג ודאי דלא יהני דהא בעינן שתי כסף ובלא"ה לא ימכרו לו הגזבר עולת ראי', ורק איירי דהשתא שוה שתי כסף, ואולם במטבע באופן הרגיל נשאר ערכו ואינו משתנה משא"כ במטלטלין דמשתנים ערכם וחיישינן דלאחר שיתן לגזבר במשך הזמן ישתנה ערכו ויוזל ונמצא דההקדש יפסיד".
ובשיטה מקובצת באופן מעט שונה: "ור"י נותן טעם לדבר שאם לא היה מביא כסף טבוע פעמים שהיה מביא חתיכה של כסף והיה צריך לטרוח ולהחליפו במעות טבועות ולקנות עולה ופעמים שלא ימצא ולכך לא בעינן שוה כסף".
אלו הפירושים לחיוב הבאת ראיון בכסף צורה.
ז. ברבינו מיוחס (דברים יד, כה) גורס: "בכסף ולא בשאר מטלטלין, וזהו ששני' וכולן נפדין בכסף ובשווה כסף חוץ ממעש' שני והראיון, וצרת הכסף". וקצת נראה שהוא גורס 'והראיון' במשנה בבכורות וכולם נלמדים מגזרת הכתוב.
אולם בתוספות חדשים (בכורות פ"ח מ"ז): הזכיר את הנאמר בתחילת פאה: "והראיון מדאורייתא אין לה שיעור כדאיתא בריש פאה רק מדרבנן ומתניתין איירי מדאורייתא וק"ל. (ממהורש"ח זצ"ל)". אמנם בתלמוד ירושלמי (פאה פ"א ה"א): "כיי דמר ר' יוחנן מעה כסף שתי כסף דבר תורה". אבל בבבלי (חגיגה ז ע"א): "אמר רבי יוחנן: כסבורין אנו לומר הראיון אין לו שיעור למעלה, אבל יש לו שיעור למטה. עד שבא רבי אושעיא ברבי ולימד: הראיון אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה". ולכו"ע החיוב בהבאת מעות רק מדרבנן, ומדאורייתא אין לו שיעור.
ולכן ברור שמה שכתוב בראיון שקניה רק במטבע היוצא היא גזירת חכמים.
ח. אולם, אע"פ שאמצעי התשלום על עולת ראיה בעזרה הוא מדרבנן יכול לעבור על איסור תורה. כתב בשו"ת עונג יום טוב (סי' צד): "ומטעם זה נראה לי דמ"ש הרמב"ם ז"ל דאם ראה פנים ולא הביא קרבן לא מיירי במי שעברו עליו ימי החג ולא הביא אלא לפי שהר"מ ז"ל כתב (בה' חגיגה פ"א ה"ג) וז"ל בשעה שיעלה אדם לירושלים לחוג אם היה בידו קרבנות ראי' יביאם או יעלה עמו כסף לקנות בו הקרבן. ואם אין בידו כסף לא יביא שום כסף ואפילו היה בידו שום כסף כמה זהובים אסור לו לעלות ריקם בלא כסף ובלא קרבן ולמה אסרו שיעלה בידו שוה כמה כסף גזירה שמא לא ימצא למכור או ימצא המעות סיגים עכ"ל. והוא מהש"ס דבכורות (דף נ"א) דקאמר התם אמתניתין דכולן נפדין בכסף ובשוה כסף תני חוץ מן השקלים ומעשר והראיון תני ר"י שלא יביא סיגים בעזרה ופרש"י ז"ל שלא יביא כסף סיגים בעזרה. ומשמע ודאי דזהו מדאורייתא שכשיבוא לעזרה יהא לו שתי כסף ואם לא הי' לו שתי כסף ובא לעזרה עובר על הלאו דלא יראה פני ריקם. ומדברי הרמב"ם ז"ל נמי משמע דהא דאינו רשאי להביא שוה כסף הוא רק מדרבנן גזירה שמא לא ימצא למכור. אבל מה דבעינן שיהא לו במה לקנות קרבן זהו מן התורה ואם לא הי' לו אז ונכנס לעזרה לוקה אלאו דלא יראה פני ריקם. ובזה מיירי הרמב"ם ז"ל מ"ש שאם נכנס לעזרה ולא הביא קרבן היינו שבשעת ראי' לא הי' לו בהמה או כסף ועבר אלאו דלא יראה פני ריקם ואינו לוקה משום דהוה לאו שאין בו מעשה והשתא ניחא דלא הוה התראת ספק דהא השתא דרואה פנים ואין לו קרבן קעבר אלאו דלא יראה פני ריקם ולא מהני ליה מה שמקריב אח"כ והוצרך הרמב"ם ז"ל לפוטרו ממלקות מטעם לאו שאין בו מעשה".
ואם בא לעזרה עם שווה כסף ולא עם עו"ר עובר בלאו של 'לא יראו פני ריקם'.