חבל נחלתו כט נט
סימן נט
לימוד חכמה ומיתולוגיה יוונית
שאלה1
מהו גדר איסור לימוד חכמה יוונית.
יש ספר שהתפרסם על השפעת המיתולוגיה היוונית על התרבות הפוסמודרנית. מטרת הספר היא לברר בירור אמוני עמוק ונוקב כנגד תרבויות זרות. ובשלב מסוים לצורך הבנה, המחבר מרחיב על היכרות כללית עם המיתולוגיה היוונית.
א. האם המושג חכמה יוונית קשור או חופף למיתולוגיה היוונית?
ב. מה ביחס ללימוד תכנים אתאיסטים, עבודות זרות, פילוסופיה?
ג. מה ביחס ללימוד תכנים שאינם לפי השקפת התורה כגון אסכולות בפסיכולוגיה ובכלל במדעי החברה?
ד. האם כל שמטרתו ממוקדת לברר דעת תורה, לקבל את הטוב ולדחות את הפסולת – מותר, האם זה בכלל 'אבל אתה למד להבין ולהורות'?
א. חכמה יוונית
מובא בבבא קמא (פב ע"ב): "תנו רבנן: כשצרו בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ. ובכל יום היו משלשים להם בקופה דינרין, והיו מעלים להם תמידין. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, אמר להם: כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם. למחר שילשלו דינרין בקופה, והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו: ארור האיש שיגדל חזירים, וארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית. ועל אותה שעה שנינו: מעשה שבא עומר מגנות הצריפין, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר".
בפסקי ריא"ז (ב"ק עט ע"ב) כתב שהוא 'לשון יוונית שאין העם מכיר בה'. ויש תימה בדבריו שהרי לא גזרו על לשון יוונית שהיא היתה מקובלת והרבה מן החכמים ידעוה, עד שהתירו לפי רשב"ג לכתוב ס"ת דוקא ביוונית (מגילה ח ע"ב).
כתב בפירוש המשנה לרמב"ם (סוטה פ"ט מט"ו):
"ואמרו יונית, רוצה לומר חכמה יונית, לפי שהיו מכניס את הרמזים שבדבור, וכן דברים שאינם כפשוטם אלא יש להן ענין נסתר חכמה. ובתלמוד אמרו ר' משתעי לשון חכמה והזכירו דברי חידה כמו שנתבאר בגמר עבודה זרה. והיה אצל היונים דברים מעין אלה מיוחדים אצל אומה זו שמשוחחים בהם מה שרוצים כעין רמזים וחידות, וטעם אסור דבר זה לפי שבזמן בית שני צר אחד ממלכי בני חשמונאי על ירושלם והיו אנשי ירושלם משלשלין להם למחנה קופה דינרין בכל יום ונותנין להם בהם שני תמידין לקרבן והיה שם איש היודע אלו הרמזים שהמציאו היונים ודבר עמהם בהם, וכך הוא לשון התלמוד לעז להם בחכמה יונית שכל זמן שהם מקריבין לא תוכלו לכבשם והפסיקו מהם הקרבן, באותה שעה אסרו שילמד שום אדם אותם הרמזים שהמציאו היונים לדבר בהם. ודבר זה אין לי ספק שנשתקע ולא נשאר ממנו בעולם היום לא מעט ולא הרבה".
לפי הרמב"ם מדובר בסוג של רמזים בדיבור יווני, שנאסר מחמת שגרם להפסקת הקרבנות בעת מלחמת בני חשמונאי זע"ז בירושלים. ומוסיף הרמב"ם שחכמה זאת אבדה מן העולם. ואם כן אין לה שארית בימינו ולימוד חכמות אחרות אינן כלולות בה.
כך השיב בשו"ת הריב"ש (סי' מה):
"ומה ששאלת מה היא חכמת יונית אשר יתרחק האדם, ואם הם אותם ספרים המפורסמים בעולם כשמע טבעי ומה שאחר הטבע2"?
"תשובה ממה שמוזכר שם בפרק אחרון מסוטה (מט:) ובב"ק ס"פ מרובה (פב:) ובמנחות בפ' ר"י (סד:) שאסרו. על דבר שכשהיתה ירושלים במצור היו משלשלין בכל יום מן החומה קופה של דינרי זהב והיו מעלין להם כבשים לתמידין. והיה שם זקן אחד שמכיר חכמת יונית ולעז להם בחכמת יונית שכל זמן שעוסקין בעבודה אינן נמסרין בידן והעלו להם חזיר. ובאותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזרים ושילמד את בנו חכמת יונית. והקשו שם איני, והאמר מר בארץ ישראל לשון סורסי למה, אלא או לשון הקדש או לשון יוני, ותרצו לשון יוני לחוד וחכמת יונית לחוד. ומזה נראה שאין הספרים ההם בכלל גזרה זו שאם מצד שהם כתובים בלשון יוני הלשון לא נאסר וכלם היו בקיאין בו. ואדרבה אמר (במגילה יח) לעז יוני לכל כשר. ואם מצד החכמה בעצמה מהו זה שלעז להם הזקן ההוא".
"ולכן נ"ל שחכמת יונית היא לדבר בלשון יוני בחידות ובלשון סתום שלא יבינו אותו ההמון רק אותם שלמדו והורגלו באותן החידות. דמיון מ"ש (בפרק כיצד מעברין נג:) אמהתא דבי רבי כי הוו משתעון בלשון חכמה אמרין הכי עלת נקפ' בכד ידאון נשריא לקיניהון. ור"ל שהכלי הקטן ששואבין בו היין מן החבית מנקפת בשולי החבית לפי שכבר כלה היין ולכן שיעופו וילכו התלמידים למקומן ויפסיקו הסעודה. וכן שם רבי יוסי בן אסיין כי הוה משתעי בלשון חכמה אמר הכי עשו לי שור משפט בטור מסכן, ור"ל תרדין בחרדל. כי תרגום שור משפט תור דין וטור מסכן הוא תרגום של הרדל [צ"ל חרדל]. ולשונות אחרים כאלו מוזכרין שם וקראו להם חכמים לשון חכמה כמאמר הכתוב דברי חכמים וחידותם. וכיוצא בזה הוא הנזכר בפ"ק דסנהדרין (יב) שלחו ליה לרבא זוג בא מרקת ותפשו וכו'. וחידות כאלו כשנאמר בלשון יוני נקראים חכמה יונית. [סוטה מט] וזו היא שאסרו משום מעשה שהיה והתירו לשל בית ר"ג מפני שהיו קרובים למלכות והיו צריכין לה. כי היה דרכם לדבר כן בחצר המלכות למען לא יבינו הכל דברי סתריהם וסודותם".
"אמנם רש"י זכרונו לברכה פירש (בפרק ר"י) חכמה יונית רמיזות. ונראה שכוונתו לפרש שלא היו מוצאים דבור בלשון רק שהיו רומזים בידיהם או באצבעותיהם או בשאר אברים. והוא כמ"ש חז"ל חרש רומז ונרמז. וכן כמו שכונס ברמיז' כך מוציא ברמיז'. ובזה היו עושין לפני המלכים, כמו שמוזכר בחגיגה (ה:) רבי יהושע ב"ח הוה קאי קמי קיסר אחוי לי' ההוא מינאה עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיני' אחוי לי' איהו ידו נטויה עלינו ולא הבין ההוא מינאה מה השיב לו ר"י. ואמרו לו גברא דלא ידע מאי מחוו לי' במחוג מחוי קמי מלכא, אפקוהו לההוא מינאה וקטלוהו. [חגיגה ה] וגם שם פירש רש"י ז"ל במחוג ברמיז'. וצ"ל שנקראת חכמה יונית מפני שהיונים היו רגילין בה או שהי' להם ספר מחובר מזה והי' מחברו יוני. אבל קשה לי על זה. שלא הי' להם לומר על אותו זקן ולעז להם בחכמה יונית אלא ורמז להם כיון שלא הי' שם דבור כלל אלא רמיזה. ולזה נראה לומר בפירוש חכמה יונית מה שפירשתי למעלה. ואפשר שרש"י ז"ל כך דעתו כי הדבור שאינו מבואר נקרא רמז. כמ"ש ז"ל (בפרק אין מעמידין לו:) רמז ליחוד מן התור' שנאמר כי יסיתך אחיך וכו'. וכן בפ"ק דסנהדרין (יו"ד) ובפ"ק דמכות (ב:) רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה שנאמר והצדיקו את הצדיק וכו'. ובין שיהי' פירוש חכמה יונית רמיזה לבד או שיהיה דבור סתום וחידה בלשון יון כפירושי לא הי' אסור כלל רק מפני מעשה שהיה".
הריב"ש מבאר שאין הכוונה לשפה היוונית אלא מביא שני פירושים מהי חכמה יוונית, האחד דיבור במשלים וחידות כפי שמוצאים גם אצל חז"ל, ובשם רש"י באר דיבור בסימנים בידים, אולם מקשה על פירוש זה. וסיכומו שנאסרה חכמה יוונית משום מעשה שהיה.
בעלי תמר (סוטה פ"ט הט"ו) מלמד שיש הבדל בין הבבלי לירושלמי על מה היתה הגזירה: "ודע דאף במשנה כתוב סתם, שלא ילמוד אדם לבנו יונית. מבואר בבבלי, שהכוונה היא לחכמה יונית וכ"ה בב"ק פ"ג לשון יוני לחוד וחכמה יונית לחוד, אבל בירושלמי לא נזכר מזה כלל. והרי סתם הלשון שלא ללמד בנו יונית משמע לשון יוני. ובב"ק שם, של בית ר"ג התירו להם לספר בחכמת יונית מפני שקרובים למלכות, אבל בירושלמי שבת פ"ו ה"א הלשון התירו לבית רבי שיהו מלמדים את בניהם יונית, וכן המעשה שהובא בבבלי היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יונית וכו' אינה בירושלמי והוא בסגנון ובענין אחר בירושלמי ברכות פ"ד ה"א. וכן במנחות צ"ט, שאל בן דמה את ר"י כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יונית וכו', ואלו כאן הלשון, שאלו ר"י מה שילמד אדם את בנו יונית. והנה טעמו של הבבלי שהרי וודאי שלמדו ודברו בא"י לשון יונית, ובסוטה ריש פ"ז שהיו קורין אפילו ק"ש ביונית מפני שלא למדו לשה"ק, אלא וודאי שהכונה היא לחכמה יונית. והרי גם רבי אמר בא"י או לשה"ק או לשון יוני כמ"ש בב"ק שם. אולם דעת הירושלמי משמע שפשוטו כמשמעו, שבתקופת החורבן גזרו על לשון יוני אלא שלא נתפשט ברוב בציבור והתירו להם מפאת שלא היה הציבור יכולים לעמוד בה וכנ"ל. אולם רבים היו נזהרים מלדבר בלשון יוני ואף ר"א לא למדה אלא לבנותיו מפני שתכשיט הוא להן. ורבי דאמר בא"י לשון סורסי למה אלא או לשה"ק או לשון יוני, היה נוטה ג"כ להתיר מפאת שהציבור היה זקוק לה אף שלא הוציאו לפועל, ויש שהיו נזהרים בזה, ויש שלא נתפשט ביניהם גזירה זו מפני שקשה היה להם להזהר בזה. אולם המפרשים פירשו עפ"י הבבלי שהכוונה היא לחכמה יונית ועדיין הדבר צריך בירור ולא באתי אלא להעיר, ישמע חכם ויוסיף לקח".
ודבריו מעלים שאלה, ונראה כמו שכתב הרמב"ם וכמו שמעידים הפירושים השונים המחולקים ביניהם שחכמה זו כבר אבדה ואיננו מכירים אותה. ולכן גזרה זו אינה נוהגת בימינו.
אמנם חשובה יותר הערתו האחרת של עלי תמר (סוטה פ"ט הט"ו):
"ושלא ילמד אדם את בנו יונית. בבבלי, שהכוונה לחכמה יונית אבל לשון יונית מותר, עמ"ש מזה במק"א. ואמנם חכמה יונית היתה צוררת לתורת ישראל ודתה כבר מימי אנטיוכוס והחשמונאים ואלה מישראל שעסקו בה הרוב לא יצאו בשלום, ואותו זקן שלעז בהם בלשון יונית כ"ז שעוסקים בעבודה אין נמסרין בידכם היה נפגע במדה כזו עד שזילזל בעבודה והביא חורבן לעמו, וכן בתקופות מאוחרות אלה שנכנסו בה לא יצאו בשלום מלבד יחידים היוצאים מן הכלל, וכבר אמר הרא"ש כלל נ"ה אות ט בריך רחמנא דשיזבן מינה. אמנם התירו מחמת הכרח לאלה שקרובים למלכות וידעו שיביאו עי"ז תשועה לישראל, כבית ר"ג והדומה להם, ובוודאי גם להם התירו רק בפקוח ובזהירות יתירה. ושמעתי שאמרו לפני גדול אחד בתקופת הריפורמה בגרמניה הרי רב פלוני בקי בחכמת יונית וביחד עם זה הוא צדיק תמים, ע"ז ענה שהיצה"ר העמידו בכוונה למופת לרבים כדי שילכו אחרים בעקבותיו ויצאו לתרבות רעה ויחריבו התורה וקדשי האומה".
הלימוד של חכמה יוונית גרם רעות לישראל וללומדיה ולכן התרחקו ממנה, והתירו למיוחדים הנצרכים לה ללומדה.
ב. לימוד תכנים אתאיסטים, עבודות זרות, ופילוסופיה
השאלה עוברת האם מותר ללמוד תזות פילוסופיות החולקות על התורה.
פסק הרמב"ם (הל' עבודה זרה פ"ב):
הלכה ב
"ספרים רבים חברו עובדי כוכבים בעבודתה היאך עיקר עבודתה ומה מעשיה ומשפטיה, צונו הקדוש ברוך הוא שלא לקרות באותן הספרים כלל ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה, ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור שנאמר אל תפנו אל האלילים, ובענין הזה נאמר ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא אף על פי שאין אתה עובדה שדבר זה גורם להפנות אחריה ולעשות כמה שהן עושין שנאמר ואעשה כן גם אני".
הלכה ג
"וכל הלאוין האלו בענין אחד הן והוא שלא יפנה אחר עבודת כוכבים וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה, ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו, כיצד פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה, ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה, ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות, ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים, כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת, כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות, ולאו זה אף על פי שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא אין בו מלקות".
היינו, כל ספר שעניינו הוא ע"ז וכל התאוריות שעומדות מסביבה אסור בלימוד או אף בפניה מחשבתית אליו. ומוסיף הרמב"ם שכל לימוד או עיסוק בדבר שהוא נגד עיקרי תורה אין לעסוק בו כלל.
וכן כתב בספר החינוך (פרשת קדושים מצוה ריג):
"שלא לפנות אחר עבודה זרה במחשבה או בדבור ולא אפילו בראייה לבד, כדי שלא יבוא מתוך כך לעבוד אותה, שנאמר [ויקרא י"ט, ד'] אל תפנו אל האלילים. ואמרו זכרונם לברכה בספרא אם פונה את אחריהם את עושה אותם אלוהות, כלומר אם אתה מתעסק בעניניה כלומר להרהר אחרי השגעונות אשר יאמרו המאמינים בה, שמזל פלוני או כוכב פלוני יעשה פעולה כן, וכן בקטורת פלונית או בעבודה פלונית, או תביט תמיד בצורות שעושין עובדיה כדי לדעת איכות עבודתה, מכל זה יהיה סיבה שתהיה נפתה אחריה ותעבדה".
"ובפירוש נאמר שם בספרא שאפילו ההבטה לבד אסורה, שאמרו שם רבי יהודה אומר אל תפנה לראותן, והענין מן הטעם שאמרנו שהוא סיבה לטעות אחריה, וכן כדי שלא יבטל חלק מהזמן ויתעסק באותן ההבלים, והאדם איננו נברא רק לעסוק בעבודת בוראו".
"וזהו שאמרו זכרונם לברכה בשבת פרק שואל אדם מחבירו [קמ"ט ע"א] ודיוקני עצמה אפילו בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר [שם] אל תפנו אל האלילים, מאי תלמודא אמר רבי יוחנן אל תפנו אל מדעתכם".
"ונכפל לאו זה, כלומר באיסור המחשבה בעבודה זרה, במקום אחר, שנאמר [דברים י"א, ט"ז] השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם וגו', כלומר שאם ירבה לבך לחשוב בה יהיה סיבה לנטותך מן הדרך הישרה ולהתעסק בעבודתה. ועוד נאמר בזה הענין [שם ד', י"ט] ופן תשא עיניך השמימה וראית וגו', שאין הענין שלא ישא האדם ראשו ויביט בשמים, אבל הכוונה בדבר שלא יביט בהם בעין הלב לדעת כוחן וענינן כדי לעובדן, וכמו שנאמר במקום אחר [שם י"ב, ל'] ופן תדרש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני, שימנענו הכתוב מלשאול על איכות עבודתה, לפי שכל זה הוא סיבה לטעות בה. שורש ריחוק עבודה זרה וכל אביזרה ידוע לכל אדם"...
"ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ופנה אחר עבודה זרה בדרך שיהא עושה בה מעשה, לוקה".
לאו זה עוסק בפניה לעבודה זרה. ביחס לתכנים אחרים המסירים את האדם מאחרי ה' ישנו לאו נוסף. כך כתב בספר החינוך (פרשת שלח מצוה שפז):
"שלא נתור אחר מחשבת הלב וראית העינים, שנאמר [במדבר ט"ו, ל"ט], ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זֹנים אחריהם".
"ענין לאו זה שנמנענו שלא ניחד מחשבותינו לחשוב בדעות שהם היפך הדעת שהתורה בנויה עליו לפי שאפשר לבוא מתוך כך למינות, אלא אם יעלה על לבו רוח לחשוב באותן דעות הרעים יקצר מחשבתו בהם וישנה לחשוב בדרכי התורה האמתיים והטובים. וכמו כן שלא ירדוף האדם אחר מראה עיניו. ובכלל זה שלא לרדוף אחר תאוות העולם הזה כי אחריתם רעה וכדי בזיון וקצף, וזה שאמרו זכרונם לברכה [ספרי כאן], ולא תתורו אחרי לבבכם, זו מינות, ואחרי עיניכם, זו זנות, שנאמר [שופטים י"ד, ג'], ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני".
"שורש מצוה זו נגלה, כי בזה ישמר האדם מחטוא לה' כל ימיו. והמצוה הזאת באמת יסוד גדול בדת, כי המחשבות הרעות אבות הטומאות, והמעשים ילדיהן, ואם ימות האדם טרם יוליד אין זכר לבנים, נמצאת זאת המניעה שורש שכל הטובות יוצאות ממנה. ודע בני ותהא מרגלא בפומך מה שאמרו זכרונם לברכה [אבות פ"ד מ"ה], עברה גוררת עברה ומצוה גוררת מצוה, שאם תשית דעתך למלאות תאותך הרעה פעם אחת תמשך אחריה כמה פעמים, ואם תזכה להיות גבור בארץ לכבוש יצרך ולעצום עיניך מראות ברע פעם אחת יקל בעיניך לעשות כן כמה פעמים. כי התאוה תמשוך הבשר כמשוך היין אל שותיו, כי הסובאים לא תשבע נפשם לעולם ביין אבל יתאוו אליו תאוה גדולה, ולפי הרגילם נפשם בו תחזק עליהם תאותם, ולו ישתו שם כוס מים יפוג יקוד אש תאות היין ויערב להם. כן הדבר הזה, כל איש בהרגילו בתאוות ובהתמידו בהן יחזק עליו יצרו הרע יום יום, ובהמנעו מהם ישמח בחלקו תמיד כל היום, ויראה כי האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים ללא תועלת של כלום"...
"ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות".
"ועובר על זה ויחד מחשבתו בענינים אלו שזכרנו שמביאין האדם לצאת מדרך דעת תורתנו השלמה והנקיה ולהכנס בדעת המהבילים הכופרים, רע ומר. וכן מי שהוא תר אחר עיניו, כלומר שהוא רודף אחר תאוות העולם כגון שהוא משים לבו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו מבלי שיכוין בהן כלל לכוונה טובה, כלומר שלא יעשה כדי שיעמוד בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו, רק להשלים נפשו בתענוגים, כל מי שהוא הולך בדרך זה עובר על לאו זה תמיד בכל עת עסקו במה שאמרנו".
"ואין לוקין על לאו זה, לפי שאין זה דבר מסוים שנוכל להתרות בו העובר עליו, כי מהיות האדם בנוי בענין שאי אפשר לו שלא יראה בעיניו לפעמים יותר ממה שראוי, וכמו כן אי אפשר לו שלא תתפשט המחשבה לפעמים יותר מן הראוי, על כן אי אפשר להגביל האדם בזה בגבול ידוע. גם כי פעמים אפשר לעבור על לאו זה מבלי שום מעשה, וכבר כתבתי למעלה שכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אף על פי שעשה בו מעשה אין לוקין עליו לפי הדומה".
כלומר, כל אמונות ודעות המסירות את האדם מאחרי ה' אין ללומדן ולא להגות בהן.
ג. לימוד חכמות לימוד המבטל מתלמוד תורה
ישנן חכמות שאינן חכמות תורניות שראוי לכל אדם מישראל ללומדן.
כתב בקול התור (עמ' 116): "רבנו הגר"א עסק בידיעת שבע החכמות הצפונות בתורה בסוד שבעה ספרים ובמובן האמור חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה".
עוד כתב (עמ' 120): "על כל אחד מחכמי התורה ומכש"כ יודעי ח"ן, אמר רבינו (=הגר"א) חובה רבה ללמוד לפחות אחת משבע החכמות המנויות לעיל וללמדה גם לאחרים ת"ח ויראי ה'. כל אחד יבחר באחת החכמות לפי כשרונו ונטייתו הטבעית והשכלית".
וכך כתב (עמ' 116– 117): "אלה הם שבע החכמות במובן האמור חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה כמבואר לעיל: א) חכמת החשבון התכונה והמדידה. ב) חכמת היצירה וההרכבה. ג) חכמת הרפואה והצמיחה. ד) חכמת ההגיון הדקדוק והמשפט. ה) חכמת הנגינה והקדושה ו) חכמת התיקון והשילוב. ז) חכמת הביגו"ר (בין גשם ורוח) וכחות הנפש.
ועי' רבנו בחיי לפרקי אבות (פרק ג אות יח) שמביא אף הוא את שבע החכמות (עם מעט שינויים).
חכמות אלו צריך ללמוד. אמנם בחכמה השביעית צריך לימוד דוקא ממקורות קודש ולא ממקורות שיכולים להביא את האדם לדברים זרים שיכולים גם להגיע לכפירה.
נאמר בסנהדרין (פ"י מ"א):
"ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים".
ונתבאר בסנהדרין (ק ע"ב): "תנא: בספרי מינים. רב יוסף אמר: בספר בן סירא נמי אסור למיקרי".
פרש הרמב"ם (סנהדרין פ"י מ"א):
"וספרים החיצונים אמרו ספרי מינין. וכן ספרי בן סירא שהיה איש חבר ספרים בהזיות מעניני "אלפראסה3" שאין בהם חכמה ולא תועלת אלא אבוד הזמן בדברים בטלים, כגון אלו הספרים המצוים אצל הערבים מספרי הדורות ומנהגי המלכים ויחוסי שבטי הערבים וספרי השירים וכיוצא בהם מן הספרים שאין חכמה בהם ולא תועלת גשמית אלא אבוד הזמן בלבד".
וכן באר ר' עובדיה מברטנורא (סנהדרין פ"י מ"א): "בספרים החיצונים. ספרי מינים, כגון ספרי אריסט"ו היוני וחביריו. ובכלל זה הקורא בספר דברי הימים של מלכי נכרים ובשירים של עגבים ודברי חשק שאין בהם חכמה ולא תועלת אלא איבוד זמן בלבד".
וכך באר היד רמ"ה (סנהדרין ק ע"ב): "ר"ע אומר אף הקורא בספרים החיצונים תנא בסיפרי מינין שפירשו את התורה ואת הנביאים עפ"י דעתם ולא סמכו על דברי חכמים ויש בהן שיתוף כדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (שם) כל מקום שפקרו המינין תשובתן בצידן אעפ"י שיש בהן כמה דברים מיושבין שאין סותרין ד"ת כיון שיש בהם דברים שמביאים את האדם לידי ביטול אסור לקרות בהן והא דמיא לההיא דאמרינן בע"ז (ט"ז ב) גבי כשנתפס ר' אליעזר למינות דאמר ליה ר"ע שמא דבר מינות בא לידך והנאך ועליו נתפסת למינות כו' דמשמע מינה דאסור לאדם ללמוד מהן אפילו דברים שאין סותרין ד"ת ואמרינן נמי התם הרחק מעליה דרכך זו המינות והרשות וגבי אלישע אחר אמרינן בחגיגה (ט"ו ב) כשהיה עומד מבית המדרש היו נושרין לו סיפרי מינין מחיקו אלמא מידי דמייתו ליה לאדם לידי ביטול נינהו. רב יוסף אמר בספר בן סירא כלומר לא מיבעיא סיפרי מינין דודאי אסור אלא כי אצטריך לאשמועינן בספר בן סירא אעפ"י שאין בו דברים שמביאין את האדם לידי כפירות כיון שיש בו דברים שמביאין את האדם לידי ביטול שלא להשען על השם אסור לקרות בו".
וכן בפסקי רי"ד (סנהדרין ק ע"ב) באר: "ר' עקיבה אומ' אף הקורא בספרים החיצונים, תנא בסיפרי מינין, פי' דילמ' אתי לאימשוכי בתריהו. אמ' רב יוסף וספר בר סירא כספרי מינין דמי, פי' מפני שהן דברי' בטלים, וכשקורא בהן מתבטל מדברי תורה".
היינו השתקעות בספרים ותכנים המושכים את הלב וגורמים לביטול תורה, ונראה שכלול בכך כל ספר וכן תוכן שאין בו לחנך וליישר את האדם לתלמוד תורה ולמידות טובות.
וכך כתב בשו"ת הריב"ש (סימן מה) :
"אמנם ספרי הטבע המפורסמים לא מן השם הוא זה (=של חכמה יוונית) אבל ראוי לימנע מהם אם הם מתאמצים לעקור עקרי תורתינו הקדושה. ובפרט שני עמודי התוך אשר היא נכונה עליהם שזהו חדוש העולם והשגחת השם יתברך בפרטי המין האנושי. והם מביאים ראיות ומופתים לפי דעתם לקיים קדמות העולם ושהוא מחוייב מן השם יתברך כמו שהאור מחוייב מן השמש והצל מן האילן ואין יכולת לשם יתברך לשנות דבר מטבעו ולא להאריך כנף הזבוב ולא לקצר רגל הנמלה, כמו שאין יכולת בשמש לשנות האור הנמשך ממנו ולא האילן הצל. וכן שהשגחת השם יתברך לא תהיה במה שהוא למטה מגלגל הירח. וכתבו בספריהם שאין ידיעה שלמה רק אותה שהיא מצד החקירה לא מצד הקבלה".
היינו ספרי הטבע (=שיצאו מאריסטו וחבריו) ראוי לימנע מלימוד בהם מפני שיימשך אחריהם וחלק מדבריהם יתקבלו על דעתו ויטה מדרך התורה.
ממשיך הריב"ש: "ואנחנו מקבלי האמת דעתנו שהתורה שלנו שלמה שבאה אלינו במעמד הר סיני מפי הגבורה ובאמצעות אדון הנביאים ע"ה היא למעלה מהכל וכל חקירתם אפס ותהו לערכה. ובפרק חלק (צ) שנינו ואלו הן שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין התורה מן השמים ואפיקורוס, רע"א אף הקורא בספרים החצונים. ואמרו בגמרא תניא ספרי מינין. היש ספרי מינין יותר מאלו שמביאין מופתים וראיות להכחיש עקרי התורה, ולא אמר ר' עקיבא המאמינים בספרים החיצונים אלא אפילו הקורא אותם פן יטו את לבבו להאמין בדבריהם כמו שקרה לאלישע אחר. דאמרינן בפרק אין דורשין (טו:) אמרו עליו על אלישע אחר בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו".
היינו כל הספרים האלו הם ספרי מינים ואין לקרות בהם וק"ו שלא להאמין בהם.
מוסיף הריב"ש: "וכבר שאל הנגיד רב שמואל הלוי ז"ל מרבינו האי גאון ז"ל אם מותר להתעסק באותן החכמות. והשיב לו וז"ל תקון הגוף ומשור (=כנראה מובנו ומיישר או מוסר) הנהגת האדם הוא עסק המשנה והתלמוד ואשר טוב לישראל. כי למוד התורה יועיל לעצמו ולאחרים שכמותו ויועיל לעמי הארץ כי ימשכם לדרכי התורה והמצוה. ואשר יסיר לבו מזה ויתעסק בדברים ההם יסיר מעליו תורה ויראת שמים ויפסיד באותן הענינים כי יסלק מעליו כל דברי תורה לגמרי. ומזאת ההסרה יארע לאדם שישבש דעתו עד שלא יחוש לעזיבת התפלה. אבל אשר ימסרו עצמם לתורה ויראת שמים יצא להם מזה כי ינהגו כל ההמון לאחרית טובה בלא פקפוק ולא ישימו שום ספק בהקב"ה. ואם תראה שאותן בני אדם המתעסקים באותן חכמות יאמרו לך כי הוא דרך סלולה ובזה ישיגו ידיעת הבורא לא תאבה להם ודע כי יכזבו לך באמת. ולא תמצא יראת שמים ויראת חטא וזריזות וענוה וטהר' וקדוש' אלא במתעסקים במשנה ובתלמוד. עכ"ל התשובה ההיא".
ואם כן אין לישראל לעסוק בלימוד אשר יסיר את לבו מן האמונה בה' וקיום התורה והלכותיה.
ומביא עוד: "גם הרשב"א ז"ל כתב בכתב אחד שלח למנוע אותם המרגילים בניהם בלמוד אותן חכמות4. וז"ל: והנער היולד על ברכי חכמת הטבע וירא' ראיות ארסטו' עליו שבע באמת יאמין בו ויכפור בעקר, ואם נשיב אליו כל שכן שפקר. ע"כ. ואין להביא ראי' מהרמב"ם ז"ל. כי הוא למד קודם לכן כל התורה כולה בשלמות הלכות ואגדות תוספת' ספרא וספרי וכולי' תלמודא בבלי וירושלמי כמו שנראה מספר משנה תורה שחבר. וכדי להשיב את האפיקורוס עשה ספר המור' לסתור המופתים והראיות שהביא הפילוסוף לקיים קדמות העולם וכן בענין ההשגחה. ולפי שהיו בזמנו הרבה מישראל נבוכים בעקרי התורה מפני מה שלמדו מן החכמה ההיא. ויש לומר כמש"א ז"ל (חגיגה ט"ו:) על רבי מאיר היכי גמיר תורה מפומי' דאחר וכו', והית' התשוב' רבי מאיר קרא אשכח ודרש הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי לדעתם לא נאמר אלא לדעתי כלומר שרשעים הם ועכ"ז אמר הט אזנך. ובארו שם הא בגדול הא בקטן, כלומר כשהתלמיד אדם גדול מותר שיבור הסולת וישליך הפסולת, כמו שאמרו שם ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. ולכן הביא הרמב"ם ז"ל בראש ספר המור' פסוק זה של הט אזנך וכו'".
כדברי הריב"ש, הרשב"א הטיל חרם בברצלונה על המתעסקים בפילוסופי' וחכמת הטבע לפני גיל עשרים וחמש שנים. וכתב שאין להביא ראיה מן הרמב"ם שהוא כתב ספריו כדי להציל הרבה נבוכים והוא עצמו היה מלא מכל התורה כולה. ורק אח"כ כתב את מורה נבוכים.
ובסוף תשובתו, הריב"ש, אינו נרתע מלהעביר ביקורת על הרמב"ם ועל הרלב"ג:
"ועכ"ז לא נמלט הרב ז"ל מהמשך קצת אחר החכמה בקצת המופתים כגון בבן הצרפתית ובמעמד הר סיני ואולי לא היתה כונתו רק באשר לא יוכל להשיב האנשים ההם לגמרי מן הקצה אל הקצה. ובאר להם ענינים מעטים מן התורה בדרך מסכמת אל הפילוסופיא וגם זה כתבו ברמז ובהעלם. גם במלאכים שנראו לאברהם אבינו ע"ה אמר שהיה במראה הנבוא', וכבר השיב עליו הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה שלו (בפרשת וירא). והחכם רבי לוי ז"ל גם הוא הי' חכם גדול בתלמוד ועשה פירוש נאה לתורה ולספרי הנביאים והלך בעקבות הרמב"ם ז"ל. אמנם גם הוא הטו את לבבו אותן החכמות הרבה מדרך האמת והפך דעת הרב רבינו משה ז"ל בקצת ענינים כגון בענין ידיעת השם בעתיד האפשרי וכן בעמידת השמש ליהושע והשיב צל המעלות אחורנית כתב דברים שאסור לשומעם וכן בהשארות הנפש ובהשגחה בענין עונשי הרשעים בעה"ז. כמ"ש כל זה בספרו קראו מלחמות השם".
"ומעתה ישא כל אדם קו"ח בעצמו אם שני המלכים האלה לא עמדו רגליהם במישור בקצת דברים כבודם במקומם מונח, ואם היו גדולי העולם איך נעמוד אנחנו אשר לא ראינו מאורות לערכם. וכמה וכמה ראינו פרקו עול התפלה נתקו מוסרות התורה והמצוה מעליהם בסבת למוד אותן חכמות. וכמ"ש רבינו האי גאון ז"ל בתשוב' שכתבתי למעלה".
וא"כ ראוי מאד שלא לעסוק בלימודים העוקרים עמודי האמונה, ואין ללמוד מן הרמב"ם שהוא היה מלא באמונה ותורה, והיה מעין 'סייר' שהכין את תכני הלימוד לדורות הבאים. והרשב"א בספרד הטיל איסור לעסוק בפילוסופיה לפני גיל עשרים וחמש שעד אז נבנה הבסיס התורני של האדם, ולכן יש פחות חשש שייטה לבבו אחר אמונות אסורות.
כך כתב הרמב"ם באגרת לחכמי מונטפשליר (עמ' תעח במה' הרב שילת) אודות האסטרולוגיה, והתוצאות ההרסניות שהיא מביאה:
פותח הרמב"ם: "הבנתי באותה השאלה ואף על פי שענפיה מרבין כל אותן השריגין אילן אחד עקרן, והוא כל דבר הוברי שמים החוזים בכוכבים והדבר ידוע שלא הגיע אליכם החבור שחברנו במשפטי התורה שקראתי שמו 'משנה תורה'. שאם הגיע אליכם מיד הייתם יודעים דעתי בכל אותן הדברים ששאלתם, שהרי בארנו כל זה הענין בהלכות עבודה זרה וחקות הגוים, וכמדמה לי שיגיע אליכם קדם תשובה זו, שכבר פשט באי סיקיליאה כמו שפשט במזרח ובמערב ובתימן. ועל כל פנים צריך אני לבאר לכם":
"...וכן צריכים אתם לידע, שכבר חברו הטפשים אלפי ספרים בהבל וריק, וכמה אנשים גדולים בשנים לא בחכמה, אבדו כל ימיהן בלמידת אותן הספרים ודמו שאותן ההבליות חכמות, ועלה על לבם שהם חכמים מפני שידעו אותן החכמות שהדבר שטועין בו רוב העולם או הכל, אלא אנשים יחידים השרידים אשר ה' קורא הוא דבר שאני מודיע אתכם: החלי הגדול והרעה החולה, שכל הדברים שימצא אדם כתובים – יעלה על לבו בתחלה שהם אמת, וכל שכן אם יהיו ספרים קדמונים. ואם נתעסקו אנשים רבים באותן הספרים ונשאו נתנו בהן, מיד יקפץ דעתו של נמהר שאלו דברי חכמה, דאמר בלבו וכי לשקר עשה עט סופרים ובחנם נשאו ונתנו אלו באלו הדברים".
"וזו היא שאבדה מלכותנו והחריבה היכלנו והגיעתנו עד הלום שאבותינו חטאו ואינם, לפי שמצאו ספרים רבים באלו הדברים של דברי החוזים בכוכבים שדברים אלו הן עקר עבודה זרה כמו שבארנו בהלכות עבודה זרה – טעו ונהו אחריהן ודמו שהן חכמות מפוארות, ושיש בהן תועלת גדולה. ולא נתעסקו לא בלמידת מלחמה ולא בכבוש ארצות, אלא דמו שאותן הדברים יועילו להם, ולפיכך קראו אותם הנביאים סכלים ואוילים. ודאי סכלים היו ואחרי התהו אשר לא יועילו הלכו".
"דעו רבותי שאני חפשתי בדברים אלו הרבה ותחלת מה שלמדתי היא חכמה זו שקוראין אותה גזרת הכוכבים, כלומר ידע ממנה אדם מה שעתיד להיות בעולם, או במדינה זו, או מה יארע לאיש זה כל ימיו. וגם קראתי בעניני עבודה זרה כלה כמדומה לי שלא נשאר חבור בעולם בענין זה בלשון ערבי שהעתיקו אותן משאר לשונות, עד שקראתי אותו והבנתי עניניו וירדתי לסוף דעתו"...
וממשיך הרמב"ם שם, ומבטל את כל גזירת הכוכבים והאסטרולוגיה שהיא כיוון מעשי אדם לפי כוכבי השמים ומיקומם.
וכך כתב בספר הבתים (ספר המצוה, הו"ד בקובץ שיטות קמאי שבת פח ע"א):
"ונאמר כי כבר כתבנו בהקדמתנו בחלק השני כי ראיות רבות יש מדברי התורה והנביאים ומאמרי רבותינו שידיעת ה' על דרך האמת בראיות מופתיות הוא העקר, אשר ההתחלה הצריכה לזה היא מלאכת ההגיון, כדי לדעת דרכי ההקש ועשיית המופת ועניני הנצוח וההטעאה. ומה שטענו החולקים על זה בקצת טענות מדברי רבותינו. אחת מהם אמרם כי רבותינו אסרו להתעסק במלאכה הזאת והביא ראיה מאמרם [ברכות כ"ח ע"ב] מנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי החכמים. וכן אמרו [סוטה מ"ט ע"א, ב"ק פ"ב ע"ב] שאסרו חכמה יונית. ואומרים כי "חכמת הטבע" והאלוקות היא המיוחסת לחכמה יונית ואסורה. נאמר כי מה שאמרו רבותינו מנעו בניכם מן ההגיון, בארוהו קצת מהמפרשים שלא נאמר על מה שאנו קורין היום "הגיון" שהוא כלי לחכמות, אך כונו אל דרכי חידות הדיבור אין תועלת בו, והוא מפעל הבטלה כמו שבאר הר"ם בחכמה יונית כמו שאבאר. [ואי] (אי) אפשר מבלתי שנאמר שאמרו מנעו בניכם מן ההגיון נאמר על החכמה המפורסמת לא יחלוק זה לכונתנו, כי כבר באר אחד מחכמי העיון כי אמרם בניכם ולא אמר עצמכם, והכונה בזה שמנע הלמוד בענינים ההם בתחלה, כי עקר התחלתנו בלמוד תורת ה' התמימה וידיעת מצותיה למען תהיה יראת ה' על פנינו תמיד, לפיכך מנע הלמוד בהגיון מן הבנים בתחלת למודם לפי שהיא מושכת לב בני האדם, כמו שתמצא מן האומות שיבלו כל ימיהם בחכמה ההיא, ואם יחנכו בה הנערים אפשר שיבא זה לבטול ידיעת התורה ומצותיה על האמת. וידוע הוא ג"כ שידיעת התורה ותלמודה צריך שיקדם לכל החכמות וכבר בארנו פעמים רבות, אבל מ"מ למוד החכמות צריך למי שירצה לדעת ולהשכיל את ה' על דרך האמת".
"ומה שאמרנו שהחכמה יונית היא חכמת הטבע והאלוקות, הנה הם רחוקים מכונתנו. כי ידוע הוא כמו שהורנו הר"ם מורה צדק [הלכות יסודי התורה פרק ד' הלכה י', פירוש המשניות לחגיגה פ"ב מ"א, מבוא למו"נ] שמעשה בראשית ומעשה מרכבה הם חכמת הטבע והאלקות, וחכמה זו איננה יונית, וחלילה שתתיחס רק לזרע קדש והיא חכמת משה והנביאים והמדברים ברוח הקודש, וזה יתבאר לאשר יתן לו ה' לב לדעת דברי תורה והנביאים. וכבר ידעת שרבותינו הקדושים קראו [סוכה כ"ח ע"א] דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הויא דאביי ורבא. וכבר בארנו בפתיחתנו לחבור [ספר אמונה] שדבר גדול קראוהו מצד מעלתה. אמנם חכמה יונית באר הר"ם בפי' המשנה [סוטה פ"ט מי"ד] וז"ל ירצה בו חכמה יונית שהם יקראהו הרמזים אשר יהיו בדבור חכמה יונית. ובתלמוד אמרו משתעי לשון חכמה ובאו במאמריהם חידות כמו שהתבאר בגמ' ערובין [נ"ג ע"ב] והיו אצל היונים מיוחדים באומתם יאמרו בהם מה שירצו דמיון הרמז והחידה, ע"כ. ויורה לבאור הר"ם מה שאמרו רבותינו [סוטה שם] שהיתה הסבה באסור חכמה יונית מפני שלעז להם בחכמה יונית כענין ספור הדברים, ולא היה מקום בענין ההוא לדבר בענין החכמות ר"ל בחכמת הטבע והאלקות. ובירושלמי דפאה [ירוש' פאה פ"א ה"א] אמרו לפי הנמצא בקצת נסחאות שמותר ללמוד לבתו חכמה יונית, ואלו היתה חכמה יונית מה שאמרו לא יתירוה לנשים אם אסרו ללמוד לנשים תורה שבע"פ מפני שדעתן קלה [סוטה כ' ע"א] כל שכן חכמות אלו העיוניות".
הבאר שבע (סנהדרין ק ע"ב) עיין לגבי לימוד מספר בן סירא:
"תנא בספרי מינין כו'. בירושלמי (אמצע הלכה א') איתא, רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים כגון ספר בן סירא וספרי בן לענה, אבל ספרי המירוס וכל ספרים שנכתבו מכאן ואילך הקורא בהן כקורא באגרת, מאי טעמא ויותר מהמה בני הזהר וגו' (קהלת יב, יב) להגיון ניתנו ליגיעה לא ניתנו ע"כ. משמע שספרי בן סירא ובן לענה אסורים אפילו להגיון בעלמא, אבל מבן סירא ובן לענה ואילך הותרו להגיון ולא ליגיעה. וקשה בעיני טובא, חדא הלא חכמי הגמרא עצמם הן בירושלמי הן בבבלי הביאו כמה דברים של בן סירא, כגון בפ"ב דחגיגה (יג, א), ובפ"ו דיבמות (סג, ב), ובפרק שני דייני גזירות (כתובות קי, ב), ובפרק המוכר פירות (ב"ב צח, ב), ובפרק מי שמת (שם קמו, א) וכהנה רבות (נדה טז, ב), עד כי רש"י בההיא דעירובין פרק הדר (עירובין סה, א עי"ש בתוס') בצר אל יורה, כתב וז"ל: בדקתי אחר מקרא זה בכל הכתובים ושמא בספר בן סירא הוא, וכן כתבו התוס' בפרק החובל (ב"ק צב, ב ד"ה משולש בכתובים) על ההיא דכל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו, וכן תמצא בירושלמי דנזיר פרק בית שמאי (הלכה ג') ובברכות פרק ג' שאכלו (הלכה ג') וכהנה רבות שהביא דברי בן סירא, א"כ בהכרח למדום הימנו. ועוד קשה היאך מיקל יותר בספרי מירוס מבספרי בן סירא, הלא אדרבה איפכא מסתברא, כי ספרי מירוס הם ספרי מינים, כדתנן בהדיא בפרק בתרא דמסכת ידים (משנה ו'), ואלו ספר בן סירא אין בו דברי מינות אלא דברי הבאי ובא עליהם לידי ביטול, כדמוכח בהדיא בשמעתין, וכן פירשו רש"י (ד"ה רב יוסף) והרי"ף (יט, ב) והרא"ש (סימן ג') בהדיא, וז"ל אף בספר בן סירא שיש בו דברי הבאי שאין בהן צורך כו'".
"ונ"ל דמהאי טעמא אמר רב יוסף בשמעתין מילי מעליותא דאית ביה בספר בן סירא דרשינן להו, ואתא לאפוקי ספרי מינים אפילו מילי מעליותא דאית בהו אסור לקרותן, כמו שכתבו בהדיא הרי"ף והרא"ש (שם), וטעמא וראיה לא הגידו לדבריהם. ונ"ל שלמדו כן מדלא התיר רב יוסף לדרוש מילי מעליותא רק בספר בן סירא, אלמא דבספרי מינים אפילו מילי מעליותא אסור לקרותן, וטעמא משום דכתיב (משלי ה, ח) הרחק מעליה דרכך, ודרשו בפרק קמא דעבודה זרה (יז, א) זו מינות דילמא ממשיך אחר דברי מינות. לכן נ"ל שמוחלפת השיטה בירושלמי וגרסינן איפכא, אף הקורא בספרים החיצונים כגון ספרי המירוס וספרי בן לענה, אבל ספרי בן סירא וכל ספרים כו'. והרבה דברים יש בירושלמי שצריך להפכם, כמו שכתבו בהדיא התוספות בפרק מצות חליצה (יבמות קד, א) בדבור המתחיל מר סבר חליצה כתחלת דין דמיא לכך פסולה כו'. וכן אשכחן בהדיא במדרש קהלת (יב, יא) ויותר מהמה בני הזהר וגו', שכל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס בביתו כגון ספר בן סירא וספר בן תגליא, ולהג הרבה יגיעת בשר, להגות ניתנו ולא ליגיעת בשר ניתנו. וכן מצאתי כתוב בשם הריטב"א ז"ל בפרק המוכר פירות (ב"ב צח, ב), וז"ל: כתוב בספר בן סירא כו' ואף על פי שקראוהו בסנהדרין ספרים החיצונים, שמעינן מיניה שלא אסרו שם אלא שלא לעשות ממנו קבע, אבל מ"מ ראוי להגות בו בעתו ללמוד ממנו חכמה ומוסר, משא"כ בספרי מינין ממש עכ"ל הריטב"א. ותמיה אני טובא על הרי"ף (יט, ב) והרא"ש (סימן ג') אמאי לא הביאו בהלכותיהם הא דאמר רב יוסף מילי מעלייתא דאית ביה בספר בן סירא דרשינן להו, אלא סתמו וכתבו לאסור. ושמא י"ל דכיון שכתבו הטעם שאסור לקרות בספר בן סירא אינו אלא משום שיש בו דברי הבל שאין בהם צורך כגון עבדקן כו', ממילא משמע דמילי מעלייתא דאית ביה דרשינן. כן נ"ל".
"ומיהו אכתי איכא למידק, כיון דמוכח משמעתין דבספרי מינין אפילו מילי מעלייתא דאית בהו אסור לקרותן, וכמו שפסקו בהדיא הרי"ף והרא"ש והריטב"א שהבאתי לעיל, א"כ קשה על כמה גאוני עולם קמאי דקמאי ובתראי ז"ל, ובראשם הרמב"ם ז"ל, היאך מצאו ידיהם ורגליהם בבית המדרש שלמדו בספרי מינים גמורים כגון אריסטוטלוס ואפלטון ואבן רשד וסייעתם. ואין ללמוד זכות עליהם מהא דתניא (סנהדרין לח, א) לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות, משום שזה לא נאמר אלא במילי אחרנייתא, כמו נטיעת קשואין לעיל בסוף פרק ארבע מיתות (שם), וכגון דמות צורת לבנה דרבן גמליאל (ראש השנה כד, א), כדפירש רש"י בפרק קמא דעבודה זרה (יח, א ד"ה להתלמד) גבי להתלמד עבד כו', אי נמי כגון ההוגה את השם באותיותיו בצנעה להתלמד לפי הגירסא שלפנינו שם בפרק קמא דעבודה זרה (שם), אבל לא גבי ספרי מינים, ולכן סתמו וכתבו הרי"ף והרא"ש והריטב"א לאסור, ולא כתבו שמותר לקרותן להבין ולהורות".
"וגם אין ללמד זכות עליהם מהא דאמרינן בפרק כל כתבי (שבת קטז, א) דכמה אמוראי הוו אזלי לבי אבידן, ופירש רש"י דבי אבידן ספרים כתבו להם כומרי עכו"ם ומתוכחים עם ישראל, ומקום שמתוכחים שם קרי ליה בי אבידן כו'. משום דמוכח שם בהדיא דספרי בי אבידן לאו ספרי מינין ממש הם, מדתניא ספרי מינין אין מצילין אותן מפני הדליקה, ואלו גבי ספרי דבי אבידן בעיא דלא איפשטא היא אם מצילין אותם מפני הדליקה או אין מצילין. ועוד מדקאמר התם רב לא אזיל לבי אבידן וכל שכן לבי נצרפי, שמואל לבי נצרפי לא אזיל לבי אבידן אזיל, ופירש רש"י לבי נצרפי עבודה זרה וכך שמה, אלמא דבי אבידן לאו עבודת אלילים. והא דרב לא אזיל היינו מחמת יראה, שמא יהרגוהו כשינצח אותם. ובזה נתיישב היאך אזיל שמואל ואמוראים אחרים לבי אבידן, הלא אמרינן בפרק קמא דעבודה זרה (יז, א) הרחק מעליה דרכך זו מינות, וכן פירשו התוס' שם (ד"ה הרחק). והא דפירש רש"י כאן בשמעתין (ד"ה מינים, ובשבת שם) ספרי מינין כומרי עכו"ם, אין רצה לומר כומרים שכתבו להם ספרים להתוכח עם ישראל כדפירש על ספרי דבי אבידן שהבאתי לעיל, שהרי כבר נתבאר בהדיא בגמרא בפרק כל כתבי שהבאתי דספרי מינין וספרי דבי אבידן תרי מילי נינהו. אלא רצה לומר כומרי עכו"ם האדוקים ביותר לעבודה זרה, כדפירש רש"י בכל דוכתי שנזכר מינין (ע"ז כו, ב) דהיינו כומרים האדוקים ביותר לעבודה זרה, וספריהם אינו אלא דברי מינות ממש. והא ודאי דלאו דוקא כומרי עכו"ם קאמר רש"י, אלא הוא הדין ספרי אריסטוטלוס וסייעתו כדפירש בהדיא רבינו עובדיה מברטנורה ז"ל (פ"א מ"ז) וריא"ז בפרק קמא דעבודה זרה (יז, א) גבי הרחק מעליה דרכך, כמו שכתב הרמב"ם בספרו (מורה נבוכים ח"ג פי"ז) שדעת אריסטוטלוס שהשגחת ה' תכלה ותפסק בגלגל הירח כו', ואין לך מינות גדולה מזו וכאלה רבים עמו ישתחקו עצמותם".
"ונ"ל שהרמב"ם ז"ל וסייעתו סמכו על המשנה בפ"ב דאבות (משנה י"ד) דקתני רבי אלעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס ודע לפני מי אתה עמל כו', ומייתי לה לעיל בפרק אחד דיני ממונות (לח, ב), וא"ר יוחנן עלה לא שנו אלא אפיקורוס עבודה זרה אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דפקר טפי. כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (אבות שם) וז"ל ואמרו אף על פי שתלמוד דעות האומות לדעת איך תשיב עליהם השמר שלא יעלה בלבך דבר מן הדעות ההם, ודע שמי שתעבוד לפניו יודע צפון לבך, והוא אמרו ודע לפני מה אתה עמל, רצה לומר שיכוין לבו באמונת השי"ת עכ"ל. הרי גילה דעתו מבוארת ומבוררת בכוונת המשנה זו, שצוה התנא שילמוד דעות האפיקורסין ויהא שקוד ללמוד תורה, כדי שידע מה ישיב להם על דעותיהם".
"ובזה נתיישב אצלי קושיא אחרת חזקה מאד על הרמב"ם, והיא זאת, אמאי לא מנה הקורא בספרים החיצונים בפרק ג' דהלכות תשובה בהדי אינך שמנה שם שאין להם חלק לעולם הבא. [א. ה. עי' קובץ שיעורים ח"ב סימן מז, יב]. והוא מהטעם שפירשתי, שסמך לענין הלכה על המשנה דאבות ולא על משנתנו, דקתני רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים כו'. וכי תימא מאי אולמיה דהאי מהאי. י"ל דטעמיה משום כיון דלא מנה בפרק קמא דראש השנה (יז, א) כל אלה הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה כו' וההוגה את השם באותיותיו, בהדי אינך שמנה שם שאין להם חלק לעולם הבא, הלכך גם הוא לא מנה להו בפ"ג דהלכות תשובה בהדי אינך שמנה שם שאין להם חלק לעולם הבא. ועדיין הדבר צריך למוד, שהרי מדפריך הגמרא בפ"ב דשבועות (טו, ב) גבי רבי יהושע בן לוי אמר להו להני קראי וגני כו' והתנן הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא, וכן בפרק קמא דעבודה זרה (יח, א) גבי רבי חנינא בן תרדיון שהיה הוגה את השם באותיות, והיכי עביד הכי והתנן אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו כו', שמע מינה דהכי הלכתא, א"כ אמאי לא מנה הרמב"ם הלוחש על המכה וההוגה את השם באותיותיו בפ"ג דהלכות תשובה, בהדי אינך שמנה שם שאין להם חלק לעולם הבא. והרבה יותר מכל הא דלעיל קשה בעיני על הרמב"ם שכתב בפ"ב דהלכות עבודה זרה (הלכה ב'), וז"ל ספרים רבים חברו עובדי עבודה זרה בעבודתה היאך עיקר עבודתה ומה מעשיה ומשפטיה, צונו הקדוש ברוך הוא שלא לקרות באותן הספרים כלל כו' ע"כ. ואלו בספר המורה ח"ג פכ"ט עם הרבה פרקים שאחריו כתב שעיין ולמד בכל ספרי עבודה זרה אשר נתפרסמו בזמנו בלשון ערב, והחזיק בזה טובה לעצמו יען שמהם נגלו כפי דעתו תעלומות הרבה מתורתנו הקדושה. ולא נעלם מעיני מה שאפשר לדחוק ולתקן דבריו, אכן אומר אני שומר נפשו ירחק מהם כדכתיב הרחק מעליה דרכך, ודרשו בפרק קמא דעבודה זרה זו מינות, ושאני הרמב"ם דרב גובריה ולמד כל התורה כולה. כן נראה לי".
ההתרחקות מספרי אריסטו עברה אף לתקופת האחרונים.
בשו"ת הרמ"א (סי' ו) מובאות טענות המהרש"ל על הרמ"א5 שהביא ראיות מדברי אריסטו:
"ואח"כ הראיתני מחכמת אריסטו הערל, מתוך האדים שבארץ כו'. אמרתי, אוי לי שעיני ראו נוסף למה שאזני שמעו, שעיקר המחמד והבושם הוא דברי הטמא, ויהי בפי חכמי ישראל כעין בושם לתורה הקדושה, רחמנא ליצלן מהעון הגדול. ולא אשיב ככל אשר עם לבבי כבר ראיתי דברי רב האי ודברי הרא"ש בתשובה ודברי ר"י בר ששת שהיה מחכמי ספרדים שכתב מהם וסיבתם ומה הגיע אליהם. העבודה יש לי יד בחכמתם כמותך אלא שארחיק מהם נדוד, שהרי אפילו בדברים היפים אמרו בע"ז על כה"ג הרחק מפתח ביתה ואין לך מינות והריסות כחכמתם. ולא יכיל מגילה עפה לכתוב תוכן דעתי, אלא בידיעה ובחיבה פנים מול פנים. ועתה אני הגבר ראיתי כתוב בתפלות ובסידורי הבחורים רשום בהן תפלת אריסטו. וזו היא אשמת הנשיא כמותך שנושא להן פנים, מאחר שאתה מערבו בדברי אלהים חיים. וכדאי לעיין בהם בהליכות לבית הכסא ודומהו מאחר שחשקה נפשם בהן כל עיקר".
וזאת תשובת הרמ"א (שו"ת הרמ"א סימן ז):
"תחילה אענה מה שהרעיש אדוני את העולם עלי בהביאי במכתבי הראשון דבר חכמת היונים וראש הפילוסופים, ועל זה כתב אדוני שהתורה חוגרת שק כו'. אומר שזו מחלוקת ישנה בין החכמים ולא אצטרך להשיב עליה, כי כבר תשובתו הרמתה מונחת בקרן זויות ערוכה בתשובת הרשב"א, מה שהשיבו חכמי פרובינצא להרשב"א ז"ל על זו ואף הרשב"א ז"ל לא כתב שם אלא לאסרה בינקותו של אדם קודם שילמד חכמת התלמוד, והוא הבשר ויין שכתב הרמב"ם בספר המדע פ"ד מהלכות יסודי התורה ומי לנו גדול מהרמב"ם ז"ל שעשה ספר המורה שכולו אינו אלא מזה המין. ואף כי כתב בתשובת בר ששת שהוא לא עשאו אלא כדי להשיב לאפיקורוס כידוע למעלתו, באמת אומר שיש לי בזו שתי תשובות בדבר, ושתיהן אמיתיות לפי מעוט השגתי. וזה, כי הם לא חששו אלא ללמוד בספרי היונים הארורים, כגון ספר השמע ומה שאחר הטבע כמו שזכרן שם בתשובה הנזכרת. ובזה הדין עמם, כי חששו פן יבא להמשך אחריהם באיזה אמונה מן האמונות ויתפתה ביינם שהוא יין תנינים ודעות מופסדות. אבל לא אסרו ללמוד דברי החכמים וחקירתם במהות המציאות וטבעיהן כי אדרבה על ידי זה נודע גדולתו של יוצר בראשית יתברך, והוא פירוש שיעור קומה שאמרו עליו כל היודע כו', ואף כי למקובלים דעת אחרת בזו אלו ואלו דברי אלקים חיים ואף כי חכמי אומות העולם אמרו, כבר אמרו במגילה פ"ק: כל מי שאומר דבר חכמה אף באומות נקרא חכם. וכזה עשו כל החכמים שהביאו דברי החוקרים בספריהם, כאשר גלוי לכל מספר המורה ובעל העקידה ושאר מחברים גדולים וקטנים. כל שכן מי שאינו נכנס לעמקם לבניית המופתים להוציא דבר מתוך דבר כמוני, רק מביא מה שכתבו שאין ראוי לחוש לזה כלל. והשנית, אף כי אם נאמר שאסרו ללמוד בכל ספריהם גזירה משום דברים האסורים שבהם מ"מ בספרי חכמינו ז"ל אשר מימיהם אנו שותים, ובפרט הרב הגדול הרמב"ם ז"ל בזה לא עלה על שום דעת לאסור. כי בודאי אין לחוש בספריו לשום דעת בטלה כמו שהעיד עליו בעל בחינת עולם באמרו: סוף דבר לבי האמן מה שהאמין סוף הגאונים בזמן וראשם במעלה הוא הרמב"ם כו'. ואף כי מקצת החכמים חלקו עליו ושרפו ספריו, מ"מ כבר נתפשטו ספריו בכל חכמים האחרונים ז"ל, וכולן עשו אותן לראשם עטרה להביא ראיה מתוך דבריו כהלכה למשה מסיני".
"ולכן גם אני אומר שמנוקה אני מעון זה. כי אף שהבאתי מקצת דברי אריסטו, מעידני עלי שמים וארץ שכל ימי לא עסקתי בשום ספר מספריו רק מה שעסקתי בספר המורה שיגעתי בו ומצאתי ת"ל, ושאר ספרי הטבע כשער השמים6 וכדומיהן, שחברו חז"ל ומהם כתבתי מה שכתבתי מדברי אריסטו. ואיך לא, והנה הרב המורה כתב פרק כ"ב מחלק השני שכל מה שהשיג אריסטו עד גלגל הירח הכל אמת כו'. וכתב עוד שכל דבריו הם דעת חז"ל מלבד במקצת אמונות התלויות באל יתברך ובמלאכיו ובגלגלי השמים, שבהן לבד נטה מדרך האמת. ומה שכתב אדוני שמזה נמשך שמקצת בחורים מתפללים בתפלת אריסטו וכו' חס לי ולזרעא דאבא לראות כזה ולא למחות רק כל זה עדיין הוא שורש פורה ראש ולענה ירושה להם מאבותיהם מאותן שהמשיכו עצמם אחר הפילוסופים והלכו בדרכיהם. אבל אנכי מימי לא ראיתי ולא שמעתי עד כה, ולולא פי המדבר אדוני אלי לא האמנתיו שנשאר עדיין רושם אותן האמונות בארץ. ומה שכתב לי מר שגם למעלתו יד ושם בזה אלא שמעלתו מרחיק מזה כו', כבר ידעתי שלא אדע אשר לא ידע מר, אך אומר שאני אם אברח אברח יותר מלעסוק בקבלה להבין מעצמי בדבריהם ממה שאברח לעסוק בפילוסופיא, כי יותר יש לחוש שלא יטעה, כמבואר לאדוני ממה שכתב הרמב"ן בהקדמת פירושו לתורה (הערה זו מתייחסת למילים להבין מעצמי בדבריהם.) ואתמה שכ"ת השיב עלי מתשובת בר ששת על מה שכתב על העוסקים בפילוסופיא, והנה תשובתו בצדו על המקובלים כאשר מובן למעלתו ולא אפרש כי ידעתי שהכל גלוי למעלת אדוני. אני אומר על שתיהן כי שניהם כאחד טובים וצדיקים ילכו בם וגו' ומ"מ אומר שסהדי במרומים שכל ימי לא עסקתי בזו רק בשבת ויו"ט וח"ה בשעה שבני אדם הולכים לטייל, וכל ימות החול אני עוסק כפי מיעוט השגתי במשנה ובתלמוד ובפוסקים ובפירושיהם, ושרי לצורבא מרבנן לאודועי נפשיה כו'".
כך פסק הרמ"א (יו"ד סי' רמו ס"ד) בהל' תלמוד תורה:
"ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא, משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם, ובזה יקנה העולם הזה והעולם הבא, אבל לא בלמוד שאר חכמות. (ריב"ש סימן מ"ה ותלמידי רשב"א) ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות, ובלבד שלא יהיו ספרי מינים, וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס. ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין, והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה)".
הרמ"א פסק שמותר ללמוד באקראי פילוסופיה ובלבד שלא תהא ספרי מינים, ומותר לאחר שלמד כל דיני התורה – איסור והיתר ודיני המצוות.
כתב בעלי תמר (סוטה פ"ט הט"ו):
"שאלו את ר"י מהו שילמד אדם את בנו יונית. בשיי"ק הביא הגמרא במנחות צ"ט, שאל בן דמא את ר"י כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יונית, א"ל והגית בו יומם ולילה וכו', ותמהו בתוס' וכי לא היה יודע שגזרו עליה וכו'. ונ"ל עפ"י שכתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות ת"ת הי"ג, שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שמלא כרסו בלחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוב"ז משאר המצוות וכו'. והרשב"א וחכמי דורו בשו"ת הרשב"א ח"א סימן תי"ד גזרו שלא ילמוד איש בספרי היונים עד היותו בן חמש ועשרים שנה, ומעתה י"ל שזוהי שאלת בן דמא שאולי גזרו רק שלא ילמוד אדם בנו יונית מפני שלא מלא עדיין את כריסו בתורה ודעתו חלושה ויש לחוש שיטה אשורו מדרך התורה, אבל אני שלמדתי את כל התורה י"ל שמותר. וע"ז השיב לו דכתיב והגית בו יומם ולילה, וסובר דברים ככתבם. אולם בגמרא שם ובירושלמי כאן דחה דעתו, מעתה אסור ללמוד את בנו אומנות, א"ו דאמרינן הנהג בהם מנהג ד"א, וכמ"ש בברכות ל"ה ע"ב, ולפיכך פוסק ג"כ הרמב"ם שלאחר שמלא כריסו בתורה מותר לטייל בפרדס. והנה בשיי"ק תמה לנכון שאיך נפרנס את הגמרא כאן ששאלו את ר"י מהו ללמוד אדם בנו יונית, ותימא הרי משנתינו היא שאסרה בפולמוס של טיטוס, אכן לפי הגירסא במתניתא דבני מערבא ובמשנה כת"י קופמן, בפולמוס של קיטוס שר צבאו של טריינוס מ"ה שנים אחר החורבן, אין כאן כל קושיא, שבזמן שפנו בשאלה זו לר"י עוד לא נגזרה הגזירה. ועפי"ז יש לתרץ גם את קושית התוס' על שאלת בן דמא לר"י, שי"ל שזה היה עוד לפני פולמוס של קיטוס. והנה לפי הגירסא שלפנינו בפולמוס של טיטוס תירץ בשיי"ק שמעשה דר"י היה עוד לפני פולמוס טיטוס והיה עוד בזמן הבית, ויש להמתיק דבריו עפ"י שכתבו התוס' במנחות ס"ד שעוד בימי מלכי חשמונאי גזרו ע"ז אלא דלא קבלו מינייהו ולא נתפשטה גזירתם, אולם יחידים פנו בשאלה זו לר"י ובעצם אינו מובן השאלה לר' יהושע, הרי משנה ערוכה שגזרו שלא ילמד אדם בנו יונית, וכבר הקשה כן התוס' במנחות ס"ד ע"ב עיין שם. ונ"ל שמכאן ראיה למ"ש המאירי בב"ק פ"ג כמו שהתירו לקרובים למלכות כדי שיהיה להם השפעה על המלכות בנוגע לטובת האומה, כמו כן החכמים השלמים שכבר למדו כל התורה כולה מותר להם ללמדה כדי להשיב תשובה למינים ולחזק הדת במסמרים. ולא ימוט, ואין לך קרובים למלכות יותר מהם והרי נאמר בי מלכים ימלוכו, עכ"ל. ואף בן דמא היה כחו גדול שלמד כל התורה והמינים התקרבו אליו כמ"ש בע"ז, ולפיכך שאל אם מותר לו ללמוד חכמת יונים לשם חיזוק הדת כדי לתת תשובה למינין ואפיקורסים, ואעפי"כ ר"י אסר לו. ברם חכמים חלוקים עליו כמ"ש במנחות שם. וכזה היתה השאלה ששאלו לרבי יהושע והשיב להם תשובת ר"י. אולם אין כן דעת הגמרא גם כאן, כי אין הדברין ככתבן וכמ"ש גם בברכות ל"ה ע"ב. והכי מוכח כדעת המאירי כי קרובים למלכות לאו דווקא אלא כל כיוב"ז שהרי ר"י ור"א התירו ללמד את ביתו יונית מפני שתכשיט הוא לה ודייקו כן מלשון המשנה שלא ילמד את בנו יונית ומשמע דבתו מותר. ומבואר בב"ק שם דלשון יונית לחוד וחכמת יונית לחוד, דלשון יונית הפשוטה המדוברת בין המון מותר ודווקא חכמה יונית שהיא הספרות הפילוסופית והפיוטית אסור. ומפרשת הגמרא מפני המסורות, אלו בוגדי האומה שבכל דור, שע"י לימוד חכמת ספרות היונית התקרבו לשלטונות בזמן שההמון הרחב היה רחוק ממנו והבוגדים האלה לשם השגת כבוד תואר וממון בגדו בעמם והזיקו האומה בהרבה בכל דור, אלו המהרסים והמחריבים חלאת העם וזוהמת המין האנושי. ואכן לבנות שלא היה חשש זה קיים, והחכמה הפילוסופית והפיוטית היתה משמשת כתכשיט להם שעל ידו היתה להם השפעה על נשי השלטון ועל עמם לטובת האומה וכמו בתו של ר"א והדומה לה. ובתוספתא ע"ז פ"א יש גירסא אחרת, מהו שילמד אדם את בנו ספר יוני ובפירוש ר"ח בדף צ"ג מעתיק חכמה יונית, וכ"ה בב"ק פ"ג ובמנחות צ"ט ובכי"מ. ועיין מ"ש בסנהדרין סוף פ"ב".
"ובהגהת הרמ"א יו"ד רמ"ו מעתיק מהרמב"ם סוף ספר מדע, ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות וזה נקרא בין החכמים טיול בפרדס, ורק לאחר שמלא כרסו בשר ויין והוא לידע או"ה וד"מ. ועיין בביאורי הגר"א מה שהשיג עליו".
ד. להבין ולהורות
באר המאירי (סנהדרין צ ע"א): "ר' עקיבא אומר אף הקורא בספרים החצונים ר"ל שלא להבין ולהורות אלא על דעת לילך באמונתם וכבר ידעת מהם שאין מאמינים אלא במה שהעיון נותן וההקש מחייב". היינו מותר לקרוא בספרים חיצוניים כדי ללמוד טעותם ולהשיב עליהם.
וכך פרש בתפארת ישראל ([יכין] סנהדרין פ"י מ"א):
"(ח) בספרים החיצונים. כספרי (האמעער7), וספר דתות של ע"ז, וספרי שאר אפיקורסים וכולן דוקא בקורא בהן קבע, אבל בדרך עראי, המאמין לא יחוש מלקרות בהן, כדי לידע מה להשיב לאפיקורוס, ובפרט בביהכ"ס ראוי לת"ח לעיין בהם (לחם שמים), אמנם דברי חשק (שזכר הר"ב) גם שם אסור, [ומה שכתב עוד הר"ב שקריאת דברי הימים של עכו"ם וצייטונג נמי בכלל זה, תמוה מאד, דהא מנ"ל, ואינו רק בכלל שיחת חולין ודברים בטלים שעובר בעשה, (כיומא די"ט ב'), וגם הא נ"ל דבאקראי שרי דאל"כ מה שבח שבחו לריב"ז (סוכה דכ"ח א') שלא שח שיחת חולין מעולם, והרי אפי' בשבת רק להרבות בשיחות חולין אסור (כא"ח ש"ז ס"א), וכ"כ אדברי בן סירא אמרי' בש"ס דרק אסור לקרות בו (ופשוט דזה נמי דוקא בקבע אסור, אבל שלא יהיה להקורא חלעה"ב לא שמענו בשום דוכתא, מיהו בביהכ"ס פשוט דהכל שרי, ורק דברי חשק אסור שם) אב"י והרי הרמב"ם פ"ב מעכו"ם ה"ב החמיר מאד מלקרות בספרי עכו"ם, והוא עצמו כ' במורה נבוכים ח"ג פכ"ט שקרא כל החיבורים הנ"ל, אע"כ כדברי ע"ר שליט"א, או דלהתלמד שרי, וכנטיעת קשואין, סנהדרין (ס"ח א') וצורת לבנות בר"ה (דכ"ד ב')]".
היינו, מותר לקרוא כדי להשיב לאפיקורוס, ובבית הכסא או כדי להבין ולהורות.
באר בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קיא)
"בדבר מה שהביא מהמאירי פ' חלק על קריאה בספרים חיצונים שלהבין ולהורות ליכא איסור שה"ה על ספרי ע"ז, הוא אמת דגם ספרים החיצונים תנא בסנהדרין דף ק' שהם ספרי צדוקים וכידוע שבהרבה מקומות אמר בגמ' לשון צדוקי גם על עובדי ע"ז עיין בהוריות דף י"א שאמר אלא איזהו צדוקי כל העובד עכו"ם. וגם לבד זה אין מקום לחלק בין ספרי כפירה לספרי ע"ז וכולם אסורים. ומסתבר לע"ד שגם הלאו דאל תפנו אל האלילים איכא בקריאה דספרי כפירה אף שלא הוזכר שם עניני ע"ז, דאף שפשטות הקרא הוא על ע"ז מ"מ יש למילף מזה גם איסור לפנות לעניני כל כפירה בה' ובתורתו דבכל התורה למדין זמ"ז ובפרט למה שפי' ר' חנין הקרא אל האלילים אל תפנו אל מדעתכם בשבת דף קמ"ט ופרש"י אל אשר אתם עושים מדעת לבבכם שזה הא הוא גם בכל עניני כפירה ולכן מה שיש בזה גם איסור קריאה בספרי ע"ז כמפורש ברמב"ם פ"ב מע"ז ה"ב שהוא מלאו זה שהוא גם בכל עניני ספרי כפירה אף ספרי צדוקים של צדוק וביתוס נמצא שאף אם נפרש ספרי צדוקים על ספרי צדוק וביתוס שאינם ספרי ע"ז הוא באותו האיסור והדין ממש של ספרי ע"ז, ועיין במגדל עוז שציין על איסור קריאה בספרי ע"ז להא דחלק דף ק' הרי מפרש כדלעיל שהוא גם על ספרי ע"ז וע"ז הא כתב המאירי דלהבין ולהורות ליכא איסור. ואולי ילפינן זה מלמוד עניני כשוף שנאמר לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות בסנהדרין דף ס"ח. ואולי מהא דסנהדרין צריכין לידע גם עניני כשוף וגם הבלי ע"ז כמפורש ברמב"ם רפ"ב מסנהדרין כדי שיהיו יודעין לדון אותם ואם לא היו קורין בספריהם איך היו יודעין דאין לומר שהיו לומדין מהעובדים שזה אסור אף כדי להבין ולהורות כדאיתא בשבת דף ע"ה דמן גדופי שהוא מין האדוק בע"ז אסור ללמד אף להבין ולהורות עיין שם. עכ"פ הדין אמת דלהבין ולהורות ליכא איסור. אבל מצד היתר זה אין להתיר אלא לגדולי הדור בתורה וביראת שמים ולא לסתם בנ"א. אבל לקרא מספרים שמבינים משם שהם דברי הבל ושטות שכותבים שם ששטות זה עשו וכדומה וכן ללמד בהקורס באופן זה אין בזה שום איסור כדכתבתי במכתבי הקודם"...
כך כתב בשו"ת פסקי עוזיאל (בשאלות הזמן – הפוסק בישראל):
"הרמ"ך תמה ע"ז ואמר: מה צורך לדיינים שידעו רפואות וחשבונות וחכמת המזלות. והכ"מ הודה במקצת ואמר: מתקופות ומזלות לא קשיא בודאי צריכים לידע כדי שידעו לעבר שנים וחדשים, ולא דק לע"ד שחכמת המזלות ואיצטגנינות אין לה קשר עם חכמת האוסטרונומיה שהיא מהלך הכוכבים ומחזורם שהיא מלמדת אותנו לעבר שנים וחדשים, אבל באמת ידיעת המזלות והאיצטגנינות מחוייבת לחברי הסנהדרין כדי ללמוד השלילה והאפסיות שבה וכן אמרו רז"ל לא תלמד לעשות, לעשות אי אתה למד אבל אתה למד להבין ולהורות (שבת עה.)".
עולה שמותר ללמוד בספרים הבאים להזים ולברר את אותם דברי כפירה. אולם ללמוד מספריהם עצמם ראוי דוקא למי שיודע בעצמו שיש לו ידיעות ויכול להשיב בעצמו, ואם הוא אינו בר הכי ראוי שילמד מספרי אחרים המתמודדים באותן דעות, ולא ינסה להשיב בעצמו.
ה. ימינו ולעתיד לבוא
הרמב"ם בפירושו למסכת אבות סוקר את התכנים בהם האדם מדבר ומשיח עם חבירו וכך כתב:
"ואני אומר, כי הדיבור יתחלק לפי חיוב תורתנו לחמשה חלקים: מצווה, ואסור, ומאוס, ואהוב, ומותר".
"החלק הראשון, והוא המצווה, הוא קריאת התורה ולימודה והעיון בה, וזו מצות עשה מחויבת: (דברים ו ז) "ודברת בם", והיא כמו כל המצוות. וכבר בא בחיזוק בלימוד מה שיקצר זה החיבור מהכיל קצתו".
"והחלק השני, הוא הדיבור אשר נאסר, והוזהר ממנו, כעדות שקר וכזב ורכילות ומלשינות וקללה, ופסוקי התורה יורו על זה החלק, וממנו נבלות פה ולשון הרע".
"והחלק השלישי, הוא הדיבור המאוס, והוא הדיבור אשר אין תועלת בו לאדם בנפשו, ולא משמעת ולא מרי, כרוב סיפורי ההמון במה שארע ומה שהיה, ואיך מנהג מלך פלוני בארמונו, ומה היתה סיבת מות פלוני, או עושר פלוני, ואלה יקראו אצל החכמים סיחה בטלה, ואנשי המעלה ישתדלו בנפשם להניח זה הדיבור, ונאמר על רב תלמיד ר' חייא שהוא לא סח סיחה בטלה מימיו. ומזה החלק גם כן שיגנה האדם מעלה, או ישבח פחיתות, בין שהיתה מידותית או שכלית".
"והחלק הרביעי, והוא האהוב, הוא הדיבור בשבח המעלות השכליות והמידותיות, ובגנות הפחיתויות משני המינים גם יחד, והערת הנפש לאלה בסיפורים ובשירים, ומניעתה מההן באותן הדרכים עצמן. וכן לשבח המעולים ולהללם במעלותיהם, כדי שייטב מנהגם בעיני בני אדם וילכו בדרכם, ולגנות הרעים בפחיתויותיהם, כדי שיתגנו מעשיהם וזיכרם בעיני בני אדם, ויתרחקו מהם ולא ינהגו במנהגם. ויש אשר יקרא זה החלק – רצוני לומר: לימוד המידות המעולות והרחקת המידות הפחותות – דרך ארץ".
"והחלק החמישי, והוא המותר, הוא הדיבור במה שמיוחד לאדם מסחורתו ופרנסתו ומאכלו ומשתהו ולבושו ושאר מה שצריך לו, וזה מותר, אין אהבה בו ולא מיאוס, אלא אם ירצה ידבר בו במה שירצה, ואם ירצה ימנע. ובזה החלק ישובח לאדם מיעוט הדיבור, ומן הריבוי בו יוזהר בספרי המוסר. אבל האסור והמאוס, הרי אין צריך לדברים ולא לציווי שראוי לשתוק ממנו לגמרי. ואמנם המצווה והאהוב, אם יוכל האדם לדבר כל ימיו בהם – הרי זו היא התכלית. אבל ראוי לו עם זה שני דברים: האחד – שיהיה מעשהו מתאים לדיבור, כמו שיאמרו: 'נאים דברים היוצאין מפי עושיהן', ועל זה הענין אמר כאן: 'לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה', והחכמים יאמרו לאיש מעלה שילמד המעלות: 'דרוש, ולך נאה לדרוש', ואמר הנביא: (תהלים לג, א) 'רננו צדיקים בה', לישרים נאוה תהלה'. והענין האחר – הקיצור, ושישתדל להרבות העניינים במעט הדברים, לא שיהיה הענין בהפך, והוא אומרם: 'לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה'".
"ודע, כי השירים המחוברים, באיזו לשון שיהיו, אמנם יבחנו בענייניהם, והם נוהגים מנהג הדיבור, אשר כבר חילקנוהו. ואמנם בארתי זה, אף על פי שהוא מבואר, לפי שראיתי זקנים ואנשי מעלה מאומתינו, שכאשר יהיו במשתה יין, בחתונה או בזולתה, וירצה אחד לשיר שיר ערבי, אפילו היה ענין זה השיר בשבח הגבורה או הנדיבות – וזה מן החלק האהוב – או בשבח היין, יגנו זה בכל אופן מן הגינוי, ואין מותר אצלם לשומעו. ואם ישיר המשורר שיר מן השירים העבריים – לא יגונה זה, ולא יחשב חמור, עם היות בזה הדיבור מה שהוזהר ממנו, או המאוס. וזו סכלות גמורה, לפי שהדיבור לא יאסר, ויותר, ויאהב, וימאס, ויצווה באמירתו, לפי לשונו, אלא לפי עניינו. שאם יהיה ענין זה השיר מעלה – צריך לאומרו, באיזו לשון שיהיה; ואם יהיה עניינו פחיתות – צריך להניחו, באיזו לשון שיהיה. ולא עוד, אלא שיש אצלי בזה תוספת, שאם יהיו שני שירים שלהם ענין אחד, לעורר כח התאוה ולשבחו ולשמח הנפש בו, והיא פחיתות, וזה מחלק הדיבור המאוס, לפי שהוא יעורר ויזרז למידה פחותה, כמו שיתבאר מדברינו בפרק הרביעי, ויהיה אחד משני השירים עברי, והאחר ערבי או בלשון אחרת – תהיה שמיעת העברי והדיבור בו יותר מאוסה אצל התורה, למעלת הלשון, ושהיא אין ראוי להשתמש בה אלא למעלות, וכל שכן אם יצורף לזה שימוש בפסוק מן התורה או משיר השירים לזאת הכוונה, שאז יצא מחלק המאוס לחלק האסור, המוזהר ממנו, הואיל והתורה אסרה שיעשו מילות הנבואה מיני זמר בפחיתויות ובדברים המגונים".
הרמב"ם 'מקטלג' את השירים שהאדם מישראל שר לפי תוכנם, עפ"י ה'סולם' שקבע: מצווה, אהוב, מותר, מאוס, ואסור. ומשמע שה"ה גם עניינים אחרים שאדם עוסק בהם בימי חייו מחולקים ומדורגים לפי הסדר הזה. ואף ספרים שלומד או קורא או קורסים שעוסק בהם וכו' כולם צריכים להיות מחולקים עפ"י דירוג זה.
יש להוסיף, לפי ההבחנה בין חכם גדול כרמב"ם לבין שאר העם. בדורות האחרונים הציבור התעלה לעומת הגדולים שקטנו. ואף עבודה זרה פקע רוב כוחה ולכן נאמר (חולין יג ע"ב): "נכרים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הן, אלא מנהג אבותיהן בידיהן". אף הספרים שהם מחברים אינם מלאים ע"ז ורוב התעסקותם הוא באדם ומחשבותיו ורגשותיו. ולכן עצם הקריאה בהם אינה מסיתה ומסיטה לעבודה זרה, אלא היא ביטול זמן מלימוד תורה ועוסקת במדרגות המותר והמאוס בסולם הרמב"ם. לכן ודאי אין להשתקע בהם, אולם השפעתם אינה כה רעה.
בימינו עדיין בריאותנו הרוחנית אינה מסוגלת להיכנס ולקרוא את ספרות העמים ושירתם מפני הע"ז המעורבת בהם ודעות כפרניות ברבש"ע השוררות בהם. וכח עיכולנו הרוחני הוא דל מפני שאיננו שקועים בתורה במלוא כוחותינו הציבורים והלאומיים.
לעתיד לבוא הדברים ישתנו, ויכולת העיכול וברירת אוכל מתוך פסולת תהיה חזקה הרבה יותר בעם ישראל, ולכן תהא יכולת ללמוד דברי הרשות כדי לברור מהם את הניתן לעבוד את ה'.
כתב הראי"ה קוק באורות התחיה (סעיף טו):
"כְּשֶׁכּחַ יִשְׂרָאֵל גָּדוֹל וְנִשְׁמָתוֹ מְאִירָה בְּקִרְבּוֹ בְּהוֹפָעָה וַעֲנָפָיו הַמַּעֲשִׂיִּים מְתֻקָּנִים, בְּסִדּוּר מָלֵא, בִּקְדֻשָּׁה בְּיִחוּד וּבִבְרָכָה, בְּמִקְדָּשׁ וּמֶמְשָׁלָה, בִּנְבוּאָה וְחָכְמָה, אָז הַהִתְרַחֲבוּת לְצַד הַחֹל, לְעִנּוּגֵי הַחוּשִׁים הָרוּחָנִיִּים וְהַגַּשְׁמִיִּים, לַהֲצָצָה חֲדִירִית וּפְנִימִית לְתוֹךְ חַיֵּיהֶם שֶׁל הָמוֹן עַמִּים וּלְאֻמִּים שׁוֹנִים, לְמִפְעֲלֵיהֶם וְסִפְרִיּוֹתֵיהֶם, הִתְגַּבְּרוּת עֹז הַחַיִּים הַטִּבְעִיִּים, כָּל אֵלֶּה טוֹבִים הֵם וּמְסֻגָּלִים לְהַרְחִיב אֶת אוֹר הַטּוֹב, וְהַתְּחוּם אָרךְ הוּא: י"ב מִיל כְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל כֻּלּוֹ, הַכּוֹפֵל בֶּאֱמֶת אֶת כָּל הָעוֹלָם בְּאֵיכוּתוֹ, 'יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'".
"מִשֶּׁחָשַׁךְ הָאוֹר, מִשֶּׁגָּלְתָה שְׁכִינָה, מִשֶּׁנֶּעֶתְקוּ רַגְלֵי הָאֻמָּה מִבֵּית חַיֶּיהָ, הֵחֵל הַצִּמְצוּם לִהְיוֹת נִתְבָּע. כָּל עז חִלּוֹנִי עָלוּל לִהְיוֹת לְרוֹעֵץ, כָּל יפִי טִבְעִי וְחֶשְׁקוֹ עָלוּל לְהַאֲפִיל אֶת אוֹר הַקּדֶשׁ וְתֹם הַטָּהֳרָה וְהַצְּנִיעוּת, כָּל מַחֲשָׁבָה שֶׁלּא נִתְגַּדְּלָה כֻּלָּהּ בְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יְכוֹלָה לַהֲרס אֶת סֵדֶר הָאֱמוּנָה וְהַחַיִּים הַיִּשְׂרְאֵלִיִּים, כָּל שְׁמֵנוּת קְטַנָּה מְבִיאָה לִידֵי בְּעִיטָה. מִכָּאן בָּאוּ הָעצֶב וְהַסִּגּוּף, הַקַּדְרוּת וְהַפַּחְדָנוּת, וּבְיוֹתֵר מִמַּה שֶּׁפָּעֲלוּ אֵלֶּה עַל הַחַיִּים הַגַּשְׁמִיִּים פָּעֲלוּ עַל הַחַיִּים הָרוּחָנִיִּים, עַל רחַב הַמַּחֲשָׁבָה, עַל תְּעוּפַת הַהַרְגָּשָׁה, עַד אֲשֶׁר יָקִיץ הַקֵּץ, שֶׁקּוֹל קוֹרֵא בְּכחַ: 'הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ, וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ, אַל תַּחְשׂכִי, הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדתַיִךְ חַזֵּקִי, כִּי יָמִין וּשְׂמאול תִּפְרצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ'. וְהַתְּחוּם שֶׁל אַלְפַּיִם אַמָּה הַקָּצָר הוֹלֵךְ הוּא וּמִתְרַחֵב, כְּמִדַּת יְשׁוּעָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהוֹלֶכֶת וְאוֹרָה קִמְעָא קִמְעָא".
בעזרת ה' נגיע לכך עד "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו יא, ט).