חבל נחלתו כט לט
סימן לט
הפלת עובר ממחבל תוך ארבעים יום
שאלה
בשמחת תורה תשפ"ד נשים נאנסו ע"י מחבלים. יש נשים שהרו מזרע המחבלים. האם מותרות להפיל תוך ארבעים יום?
תשובה
א. אקדים כמה הקדמות.
הקדמה ראשונה, צריך לברר היטב עם האשה הנאנסת שאמנם העובר מאותו אנס גוי ולא מישראל לפני כן, ורק תולה או חוששת שהוא מן הגוי. (אם אמנם העובר מישראל הדיון שונה).
הקדמה שניה, נראה שעבור האשה הנאנסת חשוב מאד להפיל את העובר מתוך שמירת בריאותה הנפשית. עצם האונס וכל המראות שנלוו לו שם בטבח בשמחת תורה, הוא חוויה קשה מאד מאד. ולהמשיך את החיים עם זכרון חי מאותו אירוע שכל חייה יזכיר לה את הטבח וכל שמסביבו, ואת האונס שעברה, הוא משא כבד מאד שיש בו אף חשש פיקוח נפש לאותה אשה (אובדנות). העובר הגדל ברחמה הוא בבחינת 'רודף' אחריה כל ימיה (עי' אהלות פ"ז מ"ו ורמב"ם הל' רושה"נ פ"א ה"ט) ולכן יש חשיבות לחפש את צדדי ההיתר כמה שניתן.
הקדמה שלישית, אף לילד כזה, אם ח"ו יוולד, יהיה סיבוך נפשי גדול מאד. הרי ביום מן הימים יתברר לו מי אביו, ואמנם הוא ישראל כדין נכרי הבא על בת ישראל, וכבן מחבל לא עשה מאומה, אבל אביו היה מחבל שרצח יהודים ואנס ונלחם בישראל, ואמו ג"כ מלכתחילה אינה רוצה בו, והילד הזה יכול לפתח רגשות אשמה ג"כ עד אובדנות. כמו כן הוא תמיד יהא יוצא דופן בחברה היהודית.
הקדמה רביעית, נראה לי משתיקת הראשונים משאלות כאלו, שלא היה מצוי בידם הידע הרפואי להפלות שאינן מסכנות את האשה, ולכן לא נמצא בדברי הראשונים (לפי מה שחיפשתי) שחיוו דעתם בפירוש על הפלה תוך ארבעים יום, שהיא עפ"י דינא דגמרא: מיא בעלמא (יבמות סט ע"ב). עד שהסיק בשו"ת בני בנים (ח"ג סי' לח): "ושוב אין צורך לפלפל בדעת הרמב"ם בהלכות רוצח פרק א' הלכה ט', כי שם מיירי בעובר וקודם ארבעים יום אינו נקרא עובר כמו שכתב בהלכות תרומה, ואילו נקרא עובר לעניין שאר איסורים היה לו לפרש, וכן לע"ד סתם לשון עובר בכל מקום קאי על אחרי ארבעים יום. וכן נפל לעניין טומאת מת אינו קודם ארבעים יום כמו שכתב במשנה למלך הלכות טומאת מת פרק ב' הלכה א' ונלמד ממה שאמרו במסכת נזיר דף נ' עמוד א': 'לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין' עכ"ל, שיש לו אברים ורק לא נתקשרו, ולהוציא תוך ארבעים יום שהוא מים בעלמא ואין לו אברים. לכן אפילו תאמר שלדעת הרמב"ם המפיל עובר שלא כדי להציל חיי האם עובר על איסור רציחה אין זה אלא לאחר ארבעים יום".
ועל כן אף הסוברים (כגון האג"מ חו"מ ח"ב סי' סט) שהפלה תוך ארבעים יום היא רציחה – לענ"ד אין זו רציחה, אלא אביזרייהו דרציחה או לתא דרציחה, אבל כרגע אין זו רציחה. אנו דנים לפי ההווה ולא לפי העתיד, 'באשר הוא שם' ולא לפי מעשיו לעתיד. ונראה שאף נכרי שחייב על העוברין, היינו דוקא שיש בו צורת אדם ולא על מיא בעלמא.
הקדמה חמישית. הפלה תוך ארבעים יום נעשית ע"י כדורים שמפסיקים את ההריון, כדורים אלו הם רק בגדר גרמא לכו"ע ולכן גם למחמירים ביותר יש כאן גרמא ולא נטילת חיי מי שיהיה עובר – בידים.
ב. באחרונים ישנן מעט תשובות על הפלה תוך ארבעים יום באשה שנאנסה, ויותר על ביאת זנות.
כתב בשו"ת חוות יאיר (סי' לא) בענין אשת איש שהרה לזנונים וחזרה בתשובה, האם מותרת להפיל ולדה:
"ואחשבה כי עיקר שאלתך כללית אם יש עון איבוד נפש בזה אחר שנתעברה לקלקל העובר ולהמיתו ולהפילו ובזה היה אפשר לחלק כמה חילוקים אם כבר עברו ארבעים יום דמקמי הכי מיא בעלמא נינהו כמבואר בפ' המפלת ובפ"ק דכריתות". ופשיטא לו שמותר לה להפיל תוך ארבעים יום.
ג. כך השיב בשו"ת רב פעלים (ח"א – אבן העזר סי' ד) העוסק בא"א שזינתה, אם מותר לה לשתות סם המפיל את העובר. (ואינו מבחין בין קודם ארבעים יום לאחר ארבעים יום).
"שאלה. אשת איש שזינתה ונתעברה בזנות, אם מותרת לשתות דבר שתפיל העובר אחר שכבר הוכר ונגמר בבטנה שיש לו חמשה חדשים בבטנה, ואם מותר לאחרים לסייעה בדבר זה להוליכה אצל הרופא שיתן לה הסמים, ויביאו לה הסמים ממנו, או לאו. יורנו מורינו, ושכמ"ה".
"תשובה. בדבר הזה איני רוצה להשיב בדרך הוראה לא לאיסור ולא להיתר, ורק אעתיק לכם מה שמצאתי בתשובות האחרונים שדברו בזה, והוא כי הגאון חוות יאיר ז"ל בסי' ל"א נשאל כיוצא בזה ממש, מגדול אחד רופא מומחה ולמדן מופלג, ופלסוף מובהק, בא"א שהרה לזנונים ואחר המעשה נתחרטה ונתנה קולה בבכי וכו', וגם בקשה מחכם א' שיהיה מוסר לה תשובה, וככל אשר יושת עליה תעשה וכו', ושאלה אותו אם רשאה לגמוע דבר מאבקת רוכל לשלשל זרע המקולקל אשר בקרבה, והשיב לו הגאון חוות יאיר ז"ל, הקשית לשאול שאלה כזו, אשה כי תשטה תחת אישה ותעיז פניה לשאלת חכם כזה וכו', וסו"ד כתב לפי מ"ש היה היתר גמור לשאלתך אשר שאלת מדין תורה, לולי המנהג פשוט בינינו וביניהם גדר פרצות הפרוצות והזונים אחריהם, האמנם בפ"ב דחולין דף ל"ג, כתבו התוספות בפשיטות אף על גב דבן נח נהרג על העוברין, וישראל אינו נהרג, נהי דפטור מ"מ לא שרי, ועיין עוד סנהדרין דף נ"ט בתוספות עכ"ד, נראה דעתו דאין להתיר לכתחילה בדבר הזה".
"וראיתי להגאון יעב"ץ ז"ל, בשאלת יעב"ץ ח"א סי' מ"ג, שנשאל אם יש איסור לקלקל עובר בבטן אמו שזינתה בין פנויה בין א"א, והביא תשובת חוות יאיר הנז', והוא דעתו להתיר בממזר מא"א להשחיתו כשהוא עודנו עובר לכתחילה, ואפשר דיש מצוה נמי בזה, ורק בפנויה שזינתה ונתעברה איכא איסורא להשחית העובר שלה, כיון שהיא אינה חייבת מיתה בזנות שלה, וכ"ש בעובר דאסור להשחיתו, ורק על השחתתו אין ישראל חייב מיתה, כי אם בני נח הוא דחייבין מיתה גם על העוברין ע"ש".
"ועוד שא נא עיניך וראה מ"ש מהרימ"ט ז"ל ח"א סי' צ"ט, באשה ישראלית מותר להתעסק עמה ברפואות כדי שתפיל, אם יש בזה לצורך האם, ועיין מ"ש עוד בסי' צ"ז, נמצא בסי' צ"ט מתיר להדיא לצורך האם, ונראה דיש פתחון פה לבע"ד לומר היכא דאיכא פגם משפחה ובזיון וחלול השם, אם ישאר העובר ולא תפיל אותו חשיב זה צורך גדול. וכבר אמרתי שאין אני מוסיף משלי בדבר הזה, ואיני מגלה דעתי, ורק הצעתי לפני השואל הדברים הנז"ל, ויראה דברי אלו לאיזה חכם, והוא יורה לו מה לעשות. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר".
וכאמור לא גילה דעתו ולא הבחין בין ארבעים לאחר ארבעים, אלא הביא דעת המתירים.
ד. בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' סה) מנתק בין חיוב הצלה לעובר לאיסור הריגת עובר:
"ובודאי דגם בגברא קטילא איכא דין דחיי שעה וכוונת התוס' בגוסס הוא גם כן באופן דליכא חיי שעה כמו שהביא כת"ר בשם נחל אשכול ומשנה ברורה וצריך לדחוק בדבריהם מה שהביא סיוע לעובר, דהרי עכ"פ חזינן, דאין דין חלול שבת תלוי בפטור הריגה, דאע"ג דגוסס בידי אדם ההורגו פטור משום דרוב גוססין למיתה ודמי לטרפה מ"מ נדחה שבת בשבילו, דאין הולכין בפקו"נ אחר הרוב, הרי דקילא דין שבת בשביל פקו"נ, אף על גב דלגבי דין התורה הוי גברא קטילא משום הרוב, לגבי שבת חיישינן למיעוטא ומזה הוכיחו דבכלל אין חלול שבת תלוי בדין הריגה ולהכי גם בעובר אף על פי דלא אקרי נפש לגבי דין הריגה מ"מ מחללים עליו את השבת ומה"ט גם בטריפה דגברא קטילא הוא לגבי דין הריגה דמי לגוסס בידי אדם דאע"פ דאין חייב מיתה עליו מ"מ מחללים עליו את השבת וה"נ בטריפה".
"מש"כ בתחילת דבריו ע"ד התוס' שכתבו דמותר להרוג את העובר דפטור על העובר שמענו מותר לא שמענו, באמת תמוה ביותר דמפורש בדהתו"ס חולין ל"ג ניהו דפטור מ"מ לא שרי וכ"כ התוס' בסנהדרין נ"ט דהא ליכא מידי דלישראל שרי ולבן נח אסור ועל העובר דעכו"ם חייב וישראל פטור אף על גב דפטור, מ"מ לא שרי. ונראה דס"ל דמאורייתא אסור דאל"כ יקשה איך ב"נ חייב על העוברין ודהתו"ס סותרים זא"ז, ועי' בחי' הר"ן בפ"ג דחולין, דהא דאשה היוצאת ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד כמבואר בערכין ז' לא משום עובר ירך אמו, אלא שכיון שהיא מחויבת מיתה, אין מענין את דינה, ולולד כיון שלא יצא לאויר העולם לא חיישינן, ומשמע מד' הר"ן דאין איסור תורה על זה ועי' בשו"ת נובי"ת חחו"מ סי' נ"ט ובגליון רעק"א למשניות, ודהתוס' בנדה והר"ן צ"ע ואולי דוקא לרי"ש דס"ל דב"נ נהרג על העוברין מוכרח דאיכא איסור תורה לישראל וי"ל דת"ק שם פליג ולדידי' אפשר דבאמת אין איסור תורה, וצ"ע".
"ומש"כ כת"ר דלפני מ' יום לקליטתו, דהוי כמיא בעלמא לא איקרי נפש, יעוין ברמב"ם ספ"ב מהל' ט"מ דבנפל אף על פי שלא נתקשרו גידיו מטמא, שנאמר הנוגע במת לכל נפש אדם, ובמל"מ שם דבציר ממ' יום אינו מטמא דלא אקרי נפש, ונראה דב"נ אינו נהרג על זה וגם בישראל אפשר דאין איסור מן התורה".
עולה מדבריו שתוך ארבעים יום אף בן נח אינו נהרג ואף לישראל אינו אסור מן התורה.
ה. וכ"כ בשו"ת תורת חסד (אה"ע סי' מב, לג): "ענ"ל דאפילו לפי דעת הסוברים דעובר אסור להמיתו מה"ת י"ל דזה דוקא לאחר מ' לקליטתו, משום דהא דס"ל לאסור בישראל הוא משום דמי איכא מידי דב"נ נהרג ולישראל שרי, ובתוך ארבעים יום לקליטתה נ"ל דגם ב"נ אין נהרג".
וכך מסקנת שו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סי' נא – קונ' רפואה במשפחה שער ג) במסקנותיו להלכה:
"ט] כשנשקפת סכנה לאשה בהמשכת ההריון יש להתיר הפלת העובר בשופי".
"י"ב] אשת איש שזנתה או נאנסה ונתעברה ואפילו מעכו"ם שאין הולד ממזר וחזרה בתשובה, מצדדים כמה מגדולי הפוסקים להתיר לסדר הפלה אי משום בזיונה ואי משום חלול השם ופגם ובזיון המשפחה [ואי משום נימוקים אחרים הנזכרים בפנים]".
"י"ג] לסדר הפלה קודם שנמלאו ארבעים יום מהריונה וגם לרבות קודם ג' חדשים מהריונה הוא קיל בהרבה מלסדר לאחר מיכן ויש על כן לצדד להתיר לסדר הפלה קודם שנמלאו לה כנ"ל והעובר איננו עוד בתנועה גם כשיש חשש מבוסס שהעובר שיולד יצא בעל מום ובעל יסורים".
משמע שבמקרה דידן בעל שו"ת ציץ אליעזר היה מתיר בשופי הפלה תוך ארבעים יום לאותה אנוסה מסכנה.
וכך כתב הגר"ש ישראלי בעמוד הימיני (סימן לב): "ט. מסקנא דמילתא: אין לעובר תורת נפש, ואיסור הריגתו הוא משום חבלה או בל תשחית. ואין זה שייך למחלוקת על פקו"נ בגלל העובר, שגם לדעת הבה"ג הוא מצד ושמרו וכו', וע"כ במקום שבקיומו כרוך צער של אחר, וכגון דהא דעינוי הדין דאם, אעפ"י שלא הוא הגורם, אבל מ"מ קיומו מפריע לאפשרות של סילוק הצער מותר להמיתו בגלל זה, שהרי שם רק מכח נזק הבעל הוא דאתו עלה, אבל מצד העובר עצמו פריך פשיטא וכנ"ל מהמהרי"ט".
והוסיף: "ויש להוסיף ע"ז שראוי להתחשב גם עם צער ההורים שיראו פרי בטנם מתייסר ביסורים וחייו אינם חיים, שלא גרע מהא דעינוי הדין וניוול האם שלאחר מיתה, שגם מטעם זה הותרה הריגת העובר. וכאן עדיפא מהתם, ששם אין הוא הגורם לניוול, אלא היא עצמה במה שנתחייבה מיתה הביאה עליה כל הרעה הזאת, משא"כ כאן הרי כל הצער שלהם הוא על ידו, אם אמנם גם הוא לא אשם בזה, ומ"מ הרי על ידו הוא, והרי בכיוצא בזה, כשמקשה לילד, הרמב"ם מחשיבו כרודף, והוא מטעם הנ"ל, א"כ ודאי שהוא מותר".
ואמנם הוא עסק בהפלת עובר שקרוב לודאי שיהיה בעל מום, אולם נראה שלא חש לחיי העובר אף אחרי ארבעים יום, וק"ו קודם ארבעים יום.
בשו"ת תשובות והנהגות (ב, תשלד) כתב: "צריך לברר אצל הרופאים אם באמת יש יסוד סביר לחשש של איבוד עצמה לדעת. מיהו לפני ארבעים יום נראה להתיר אף בחשש בעלמא, כיון דהוכח ומאושר שקיים האי חשש, אבל מפני סתם מרה שחורה דהיינו עצבות פשוט שאין להתיר"1.
ו. כתב בתשובות והנהגות (כרך ג סימן שנט): "ועובדא שמעתי (מהגאון הרב ויינברג ז"ל) שבמלחמת עולם הראשונה היה מעשה בצורר אחד שאנס את בת ישראל ונודע לו שנתעברה ודרש ממנה להפיל הולד, ואם לא מאיים להורגה בחרב שבידו, וביקשה שהות לשאול רבנים, מהם אמרו שההיתר להרוג עובר רק מדין רודף, וכאן העובר אינו רודף לא הותר הריגתו, מהם שהסבירו דאף שאין בעובר שפיכות דמים, זה עכ"פ מאביזרייהו דשפיכות דמים הוא, ויש שהתירו שאין זה אביזרייהו שמזה לא מגיעים לשפיכות דמים ממש, ולבסוף נודע שזהו קודם ארבעים יום, והסכימו להתיר בספק רציחה כהנ"ל, והיינו טעמא שאז אינו אביזרייהו, ולדברינו הוא הדין אפילו בספק חרשת כשהספק רציני ראוי להתיר להנ"ל וצ"ב".
ז. כנגדם רבים הגדולים הסוברים שיש איסור רציחה מן התורה.
בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' סט) כתב "בענין הפלת עובר לברר שאסור אף בשביל צער האם".
ומסיק: "ולכן לדינא בין לתוס' בין להרמב"ם ואף לרש"י איכא איסור רציחה מלא תרצח גם על עובר ורק שפטור ההורגו ממיתה, ואסור להורגו אף לפקוח נפש דכל אינשי ורק להצלת אמו שלא תמות בלידתו הוא ההיתר ולא בשביל שום צורך דהאם שזה אסור בפשיטות. ומטעם זה הוריתי שאף שהרופאים אומרים שיש חשש שמא תמות האם כשלא יהרגו את העובר, אף שלענין חלול שבת וכל האיסורין היו מחללין והיו עוברין במדת חשש שאמרו דהא גם בשביל ספק קטן וספק ספיקא מחללין, מ"מ להרוג את העובר יהיה אסור עד שתהיה האומדנא להרופאים גדולה קרוב לודאי שתמות האם דמאחר דהוא מצד שנחשב רודף צריך שיהיה כעין ודאי שהוא רודף, וגם פשוט שאין חלוק לפ"ז בין הולדות, דאף הולדות שלפי דעת הרופאים הם כאלו שלא יחיו שנים רבות כהא דנולדים איזה ילדים במחלה הנקראת תיי – סקס אפילו כשנודע ע"י הבדיקות בעובר שנתחדש עתה שהולד יהיה ולד כזה אסור, כיון דלהאם ליכא סכנה ואינו רודף אין להתיר אפילו שהצער יהיה גדול מאד וגם יחלו האם והאב מזה. ומטעם זה אמרתי להרופאים שומרי תורה שלא יעשו בדיקה זו כי לא יהיה תועלת מזה כי יהיו אסורים להפיל את העובר ויגרמו רק צער להאב ולהאם וגם יארע שילכו אצל רופא נכרי ואינו שומר תורה להפילו ונמצא שיעברו על לפני עור"...
האג"מ (שם) בכ"ז מזכיר פתח אחד להתיר הפלה עפ"י תשובת רשב"א המוזכרת במהרי"ט (ח"א סי' צט). הוא חושש שתשובת המהרי"ט מזויפת ואף תשובת הרשב"א שהוזכרה שם מזויפת. ובכ"ז כתב האג"מ: "אבל אם תשובה זו אמת נראה לי נכון מש"כ הגרא"י אונטערמן שם דהיה זה קודם ארבעים יום וחמור ישראל מבן נח בקודם ארבעים יום שאף שלישראל אסור, דהרי בר"ן יומא דף פ"ב ע"א, הובא מרמב"ן בשם בה"ג שמחללין שבת בשביל סכנת ולד לחודיה אף בפחות מארבעים יום שא"כ ודאי שאסור להפילו כדכתבתי לעיל שלא היה שייך להתיר חלול שבת אם היה מותר להפילו2".
בשו"ת קנה בשם (ח"א סי' קכו) נשאל על הפלה בגלל מחלת 'אדמת' של האֵם שיש אחוזים גבוהים לעובר בעל מום. והסיק: "היוצא מדברינו דבנידון כזה אין שום היתר לאבד נפש העובר, בין שהוא יותר מארבעים יום ובין שהוא עדיין פחות מארבעים יום, הן מחמת איסור איבוד נפש העובר והן מחמת גרמת סכנה להאם".
וכן בשו"ת משנה הלכות (ח"ט סי' שכח) סובר שאין להפיל אף תוך ארבעים יום ויש בכך רציחה.
ח. סיכם זאת בספר נשמת אברהם (מהדו"ב, כרך ג חו"מ עמ' קמח):
"וכך כותב בספר רפואה עדכני, האברים נוצרים מהיום ה– 28 עד יום ה–56. הפנים מקבלים צורה. הלב שעד עתה היה בצורת קנה מתקפל, ונוצרים החדרים ועורקים היוצאים ממנה. התקופה העוברית מתחילה אחרי שמונה שבועות וגומרת בלידה ע"כ. בנוסף כבר כתבתי בכרך א סי' שג ס"ק א שבמחקר שבוצע בזמנינו התברר שעשרים ושנים אחוזים מנשים הרות דהיינו מיעוט הניכר מפילות עוד לפני שהן אפילו יודעות שהן הרות. משום כך יתכן שכוונת חז"ל והרמב"ם באומרם שאין צורת הולד נגמרת לפחות מארבעים יום, ולכן דין העובר בשלב הראשוני הוא כמיא בעלמא היא גם משום שאין עדיין לולד חזקת חיים".
"לכן נטו להקל יותר גדולי האחרונים בהפלת עובר פחות ממ' יום וכ"כ הבית שלמה (חו"מ סי' קלב) התורת חסד (אהע"ז סי' מב אות לג) והשרידי אש (ח"ג סי' קכז) וכן פסק הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שאם אובחן מחלת התיי סקס בעובר פחות מארבעים יום מותר לבצע הפלה. ובשו"ת אחיעזר (ח"ג סוף סי' סה) כתב דאפשר שאף בישראל אין איסור מן התורה. אך הגרא"י אונטרמן ז"ל (נועם ח"ו עמ' א) כתב שיש איסור בהפלת עובר לפני ארבעים יום אף במקום שחלתה האם באדמת וכ"כ האג"מ שאסור להפיל עובר פחות מארבעים יום".
ובמקרה דילן הצורך של האם והעובר הם חזקים מאד כפי שכתבתי בהקדמות לעיל, וע"כ נראה שיהא מותר לה להפיל תוך ארבעים יום.
ט. ראיה נוספת. כתב בחשוקי חמד (בבא קמא מט ע"א):
"שאלה. המפיל עובר אשה תוך ארבעים יום, האם חייב לשלם דמי ולדות?"
"תשובה. כתב הרמב"ן בתורת האדם שער המיחוש (ד"ה ובהלכות גדולות) שמותר לחלל שבת בשביל עובר, ואף על גב שכל זמן שלא נולד אין בו משום הצלת נפשות, ותנן נמי (נדה דף מד ע"א) גבי תינוק בן יום אחד וההורגו חייב, ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא, וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות, אפילו הכי לענין שמירת מצות מחללין עליה, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. הלכך אפילו בהצלת עובר פחות מבן ארבעים יום שאין לו חיות כלל מחללין עליו. אולם לגבי דמי וולדות מסתבר דפטור, וכך הורה לי מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א".
הא קמן שפחות מארבעים יום אין דמי ולדות. וכן הביא הרה"ר לישראל ב'עטרת שלמה' (עמ' קמט) בשם שו"ת אמרי כהן (סי' מ).
י. ועוד סיבה (כפי שכתבתי בהקדמה) לגבי הפלה ע"י תרופות, כתב בנשמת אברהם (שם):
"הפלה ע"י תרופות ראה בשו"ת יביע אומר (ח"ד אה"ע סי' א), ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סי' נא – קונ' רפואה במשפחה) שמביאים בשם הגאון מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה ח"א אהע"ז סי' יד דגם לדעת הסוברים שאיסור הריגת עובר מן התורה זהו דוקא בידים אבל ע"י שתיית סם האיסור הוא רק מדרבנן משום גרמא ולמעוברת בימי הנקה מותרת לעשות מה שיכולה כדי להפיל העובר כיון דאיכא סכנת הולד וכן הביא הגאון מהר"ח פלאג"י בשו"ת חיים ושלום ח"א סוסי' מ שהאיסור בשתיית סם אינו אלא מדרבנן ואינו בכלל איסור שפיכות דמים"
י. בהסתמך על כל הפוסקים המתירים ובהוספת כל מה שעבר ויעבור עוד על אותה עלובה – נראה לענ"ד שמותר לה להפיל תוך ארבעים יום (וכן הביא בתש' בכת"י הרב אלחנן פרינץ בעל ספרי 'אבני דרך' [י"ח חלקים] בשם הגר"א וייס הי"ו).
אולם יש להעיר עוד שתי הערות שלא ראיתי שהעירו לגבי מקרי אונס זה:
אם הנאנסת היא אשת איש ונשואה לכהן היא צריכה לצאת ממנו כיון שביאת נכרי אוסרתה (שולחן ערוך אה"ע סי' ו ס"י).
אם היא הנאנסת היא פנויה יש להסביר לה שתינשא לישראל ולא לכהן, מפני שהיא אסורה לכהנים (שולחן ערוך אה"ע סי' ו ס"ח).
וה' ייתן לאשה זו תרופה וחזרה למלוא כוחותיה לאחר כל מה שעברה.
"לא ישמע עוד חמס בארצך שֹׁד ושבר בגבוליך, וקראת ישועה חומתיך ושעריך תהלה" (ישעיהו ס, יח).