חבל נחלתו כט לד
סימן לד
אנינות עד קבורה בהרוגי מלחמת שמחת תורה
שאלה
במלחמה שפרצה בשמחת תורה נהרגו אנשים רבים. הפקודות הצבאיות הן שאין אדם שנהרג בפעולה צבאית מובא לקבורה אלא לאחר חתימת הרב הצבאי הראשי על תעודת פטירה שניתנת לאחר זיהוי מוחלט. אף מי שזוהה בודאות כמת, בפוֹעַל בגלל ריבוי הנרצחים והנופלים, ההלויות התעכבו מספר ימים בגלל מיעוט צוותי קבורה ברבנות הצבאית1.
מה דין המשפחות לענין אנינות?
תשובה
א. כתב הטור (יו"ד סי' שמא):
"ומתוך כך הורה ר' יצחק על מי שהיה תפוש ומת בתפישה ולא ניתן לקבורה שלא חל אנינות על הקרובים דלא קרינן ביה מי שמתו מוטל לפניו כיון שלא נתנוהו לקוברו, ומ"מ לא חל עליהם אבילות כיון שלא נתייאשו מלקוברו. וכן אם קרובי המת בתפיסה שאין אנינות חל עליהם מטעם זה, וכן מי שנהרג בדרך או גררו חיה או שטפו נהר ולא נתייאשו מלקוברו אין על קרובים לא דין אנינות ולא דין אבילות ומונין לו ז' ול' מיום שנתייאשו מלקוברו".
היינו, ר"י הזקן הורה שישנו מצב שמי שקרובו מת, אין נוהג אנינות ואינו מתחיל להתאבל בדיני אבלות של שבעה ושלשים. המגדיר את דינו כך הוא שהוא בוודאות מת וקרובו (החייב באנינות) אינו יכול לקוברו. ויכולות להיות כמה סיבות לאי יכולתו לקוברו או שהמלכות תופסת את המת או את קרוביו, או שלא ניתן להגיע לגופתו.
ב. באר הבית יוסף (יו"ד סי' שמא, ד):
"ומ"ש רבינו ומתוך כך הורה ר"י על מי שהוא תפוס ומת בתפיסה וכו'. כן כתבו הרא"ש (סי' נה) והמרדכי (סי' תתצט) בפרק אלו מגלחין וז"ל הורה ר"י על יהודי אחד שתפסו המושל ומת בתפיסה ולא נתנו המושל לקבור, דאין אנינות חלה על הקרובים דלא קרינן ביה מי שמתו מוטל לפניו כיון שאין עליהן לקברו ומכל מקום לא נדמהו לנתייאש מלקברו שיחול עליהם אבלות מעתה כמו בהרוגי ביתר (ברכות מח:) דהתם נתייאשו מלקברו בכח המלכות וכן בדביתהו דרבי אלעזר בן רבי שמעון (ב"מ פד:) כיון שלא היה עומד לקבור חלה (עליו) [עליה] אבלות דסתימת הארון הוי כמו סתימת הגולל אבל בנדון זה לא נתייאשו לגמרי לקברו והיו מקוים בישועת השם שיערה ממרום רוח המושל לתתו לקבורה בדמים מועטים הילכך אבלות לא חלה על הקרובים ואוננים לא הוו כיון דאין יכולים להתעסק בקבורתו ודמיא להא דאמרינן בירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ה) דמת שמפנין אותו מקבר לקבר שהיה בדעתו מתחלה לפנותו דאין מונין לו משיסתם הגולל הראשון אלא משיסתם הגולל השני ומסתמא כשנקבר בקבר הראשון פסקה האנינות וגם כשקרובי המת הם בבית האסורים אין עליהם דין אנינות כיון שאינן יכולים להתעסק בקבורתו ואמרינן נמי בירושלמי (שם) מי שנמסר לרבים או לכתפים אוכל בשר ושותה יין ומשמע ודאי דמיירי כשלא יצא מפתח הבית ואכתי לא חלה עליו אבלות ואפילו הכי פסקה ממנו אנינות כיון שנמסר לרבים ואין מוטל עליו לקברו וכל שכן מי שהוא בבית האסורים שאין עליו דין אנינות כלל עכ"ל: וגם הרמב"ן בתורת האדם (שם) כתב הוראה זו דר"י והחילוק שחילק בין אותו מעשה להרוגי ביתר אין הטעם מבואר בדברי הרא"ש והמרדכי אבל מדברי הרמב"ן הוא מתבאר שכתב שבאותו מעשה לא נתנו המושל לקברו לפי שהיה רוצה עליו ממון הרבה יותר ממה שהיד משגת ואפילו היה סיפק בידם לעשות אסור לפדותו בכל אותו ממון מפני תיקון העולם (גיטין מה.) (דכיון) [וכיון] דבממון תלוי הדבר אפשר שאחר כך יתפייס בדמים מועטים ומפני כך לא חלה עליהם אבלות אבל הרוגי ביתר שהיתה גזירת מלכות עליהם מחמת שנאה ולא מחמת ממון לא היתה עשויה ליבטל ומפני כך חלה עליהם אבלות מיד: וגם הרב רבינו יונה כתב הוראת ר"י בריש פרק מי שמתו (שם) וכתב דטעמו דר"י דלא חלה עליהם אנינות משום דכיון שאינם טרודים בענין קבורה לא חיישינן שיתעצלו בכבודו ובעסקו ואף על פי שלא נתייאשו מלבקש להתפשר עם השלטון בכל יום אפילו הכי אין זה נקרא טרדא וחייבים במצות".
היינו מעת שהמת ניתן לאחרים העוסקים בצרכי קבורתו עד הטמנתו באדמה, ואין הקרוב יכול לשנות מאומה בעניין קבורתו הוא חייב בכל המצוות. וכ"פ בחכמת אדם (כלל קנג סעיף ג).
לפי דברי הב"י אף במקרה דנן אין המת מוטל לפניהם, מפני שחברא קדישא של הרבנות הצבאית היא האחראית עליו, ואע"פ שאין הם מנועים מצד גזירת המלכות, להיפך מצד שהחוק קובע שהמת הוא באחריות הרבנות הצבאית, אבל סו"ס אין הם יכולים לעשות עתה מאומה. והרבנות הצבאית תביא אותו לקבורה לפי יכולותיה, וממילא אין אנינות חלה עליהם.
ג. פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' שמא ס"ג): "מקום שנוהגים שכתפים מיוחדים להוציא המת, ולאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה ימסרוהו להם והם יקברוהו, משמסרוהו להם, מותרים הקרובים בבשר ויין, אפי' קודם שהוציאוהו מהבית, ששוב אינו מוטל עליהם".
ורמ"א הגיה: "מקום שנושאין המת מעיר לעיר, אם מקום קרוב הוא הוי כאילו מוטל לפניו. אבל אם הוא מקום רחוק, כגון מהלך שני ימים, מותר עד שיבואו לעיר קבורתו (רבינו יונה פ' מי שמתו)".
והוסיף השולחן ערוך (יו"ד סי' שמא ס"ד): "מי שמת בתפיסה, ולא ניתן לקבורה, לא חל על הקרובים אנינות, וגם אבילות לא חל עליהם, כיון שלא נתייאשו מלקברו. וכן אם קרובי המת בתפיסה, אין אנינות חל עליהם. וכן מי שנהרג בדרך או גררתו חיה או שטפו נהר, ולא נתייאשו מלקברו, אין על הקרובים לא דין אנינות ולא דין אבילות, ומונים לו שבעה ושלשים מיום שנתייאשו מלקברו".
הסביר בערוך השולחן (יו"ד סי' שמא סי"ח):
"כתב רבינו הב"י בסעי' ד' מי שמת בתפיסה ולא ניתן לקבורה לא חל על הקרובים אנינות וגם אבלות לא חל עליהם כיון שלא נתייאשו מלקוברו עכ"ל וכוונתו כמו שהיתה בזמן הקדמון שהאנס או שהיה מבקש ממון שיניח לקוברו או שלא הניח כלל לקוברו ולכן אם מבקש ממון מקרי שלא נתייאשו מלקוברו דסוף סוף ישתוו ביניהם ולכן לא חל לא אנינות ולא אבלות דאנינות לא חל כיון שלעת עתה א"א לקוברו ומי יודע אם ישתוו עמו ואבלות לא חל דשמא ישתוו עמו ויתחיל האבלות לאחר הקבורה"...
הוסיף רבי עקיבא איגר (יורה דעה סי' שמא ס"ד): "אין אנינות חל עליהם. ומותרים אף בתשמיש המטה אף למאן דאוסר בשבת. הרא"ש".
מתבאר במקרה שלפנינו שמעת שבאו חיילי הרבנות הצבאית ולקחו את המת ועד זיהויו לא חל על הקרוב דין אנינות, כיון שהוא דומה לנמסר לכתפים מחד, ומאידך למת בתפיסה. ולא חל עליו עדיין דין אבלות שכן המת ייקבר תוך כיומיים או שלשה ימים.
ד. היו מקרים שהיה ידוע שפלוני נהרג אולם לא היה זיהוי של גופתו. חלק מהחללים זוהו, וכיום או יומיים מאז הודעת השמועה היתה הקבורה. נראה שקרוביו מעת הגעת השמועה על זיהוי הגופה הם אוננים, אבל לא לפני כן, שכן אע"פ שידוע להם שמת, הם אינם יכולים להתעסק בקבורתו, ורק עם זיהויו הם יכולים לטרוח בקבורתו, אז חלה עליהם אנינות – ובסתימת הגולל מתחייבים בשבעה ושלשים כדין כל שמועה קרובה וכ"כ הגר"י אריאל שליט"א במאמרו בתחומין כ"ה ('חללי צה"ל בשבי אויב' עמ' 415 ואילך).
מסקנה
מרגע שהמת נלקח ע"י הרבנות הצבאית לעבור את כל התהליך של הרישום והזיהוי אין קרוביו צריכים להיות אוננים והם מותרים בבשר ויין וחייבים בכל ההלכות של תפילה וברכות ואף מותרים בדברים שבצינעא, עד לזיהויו. ומזיהויו חייבים באנינות ומקבורתו באבלות.