לדלג לתוכן

חבל נחלתו כט יג

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סימן יג

עימור תולדותיו וסייגיו

שאלה

האם מותר לתקוע בשבת חלקי פירות או צורות מ'גומי' ולהגישם לאכילה, האם מותר לאסוף לכיסים או לשקית סוכריות שנזרקו על חתן בבית כנסת?


תשובה

א. נאמר בשבת (פ"ז מ"ב, עג ע"א):

"אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הזורע והחורש והקוצר והמעמר1"...

ובש"ס (שבת עג ע"ב) נאמר: "והמעמר. אמר רבא: האי מאן דכניף מילחא ממלחתא – חייב משום מעמר. אביי אמר: אין עימור אלא בגידולי קרקע".

פרש רש"י (שבת עג ע"ב): "דכניף מלחא ממלחתא – שצבר מלח ממשרפות מים, דמתרגמינן חריצי ימא (יהושע יא) שממשיך לתוכו מים מן הים, והחמה שורפתן, והן נעשין מלח, ואותו חריץ קרי מילחתא".

"משום מעמר – שאף הוא כמאסף בשבלין הוא".

מתבאר, שחלקו רבא ואביי האם אוסף מלח מבריכות שהתייבשו המים ונשאר המלח, האם חייב מן התורה על איסוף המלח משום מעמר. הרא"ש (שבת פ"ז סי' ב) הביא את לשון הגמרא וסיים אחרי דברי אביי: "וכן הלכה". היינו אין עימור מן התורה אלא בגידולי קרקע.

כתב בפירוש המשנה לרמב"ם בגדר המלאכה:

"מעמר, הוא הגודש עומרי הקציר זה על זה, ועומר שם אלומת החטים או השעורים וזולתם מכל הנקצרים". ור' עובדיה מברטנורא פרש: "המעמר. אוסף זרעים תלושים וצוברם אל מקום אחד".

באר בשנות אליהו (הקצר שבת פ"ז מ"ב): "והמעמר. פי' מאסף העמרים. וצריך ב' תנאים לזה. א' שיהא במקום גידולו לאפוקי נתפזרו לו פירות בחצר אין זה מעמר. ודווקא בגדולי קרקע לאפוקי כניף מלחא ממלחתא אין זה מעמר שאין זה גדולי קרקע".

הגר"א מצריך שני תנאים – לפחות לדין תורה – כדי להחשיב זאת כמלאכה: במקום גדולו, וגדולי קרקע. ולדבריו כניף מלחא אינו מעמר אולם יכול להיגזר מדרבנן משום מעמר.

יש ראשונים שהוסיפו שצריך אף קשירת העומרים כתְנאי למלאכת מעמר, כדברי רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף, שבת משניות לא ע"ב): "והמעמר, מי שמאסף הזרעים הנתלשים שהניחום הקוצרים, והאוסף אותם וצוברם במקום אחד וקושרן נקרא מעמר". וכן בחדושי הר"ן (מיוחס לו, שבת עג ע"א) ובמאירי בפירושו למשנה.

ב. נראה מן הדברים שגדר המלאכה הוא: איסוף פריטים ממין אחד וכינוסם.

הראשונים חלקו בשלש נקודות בדין מעמר:

(א) רק בגידולי קרקע או שאף פריטים מסוגים שונים.

(ב) לסוברים שרק בגדולי קרקע האם דוקא במקום הגידול או אף שהתפזרו במקום אחר.

(ג) דוקא חיבור וקשירת אותם פריטים או אף כינוסם למקום אחד.

ג. פסק הרמב"ם (הל' שבת פ"ח ה"ו):

"המקבץ דבילה ועשה ממנה עגול או שנקב תאנים והכניס החבל בהן עד שנתקבצו גוף אחד, הרי זה תולדת מעמר וחייב וכן כל כיוצא בזה".

וכך כתב בפכ"א (הי"א):

"המדבק פירות עד שיעשו גוף אחד חייב משום מעמר, לפיכך מי שנתפזרו לו פירות בחצרו מלקט על יד על יד ואוכל, אבל לא יתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה כדרך שהוא עושה בחול, שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יכבשם בידו בתוך הקופה ויבא לידי עימור, וכן אין מקבצין את המלח וכיוצא בו מפני שנראה כמעמר".

הרמב"ם כתב שבעשיית כמה פירות לגוף אחד הוא מעמר מן התורה ('חייב משום מעמר'), ולכן גזרו חכמים על פעולות נוספות. (בתחילת הפרק כתב הרמב"ם [הל' שבת פכ"א ה"א]: "נאמר בתורה [שמות כ"ג] תשבות אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן, ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות, מהן דברים אסורים מפני שהן דומים למלאכות") ועל כן פסק: 'אבל לא יתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה כדרך שהוא עושה בחול...שמא... ויבא לידי עימור' וסיים לאסור לכנוס מלח – 'מפני שנראה כמעמר'.

לפי דברי הרמב"ם בשתי השאלות ששאלנו לכאורה אין מקום לאסור מפני שאין שום מגמה להפוך אותם לדבר אחד, לא פירות ולא 'גומי' הנעוץ במקל, וכן באיסוף סוכריות אין חשש 'שמא יכבשם בידו' בתוך הכיס או השקית.

ראשונים אחרים הדגישו שהדבקת עיגול דבלה הוא תולדה של מעמר.

כך באר ר' פרחיה (שבת עג ע"א): "ויש מהן מלאכות שאין להן אלא תולדות בלבד, כגון מעמר, תולדה דילה המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול, או שניקב תאנים והכניס החבל בהן עד שנתקבצו [ונעשו] גוף אחד: המעמר. מלשון ושכחת עומר בשדה, כלומר שמקבץ מן הקמה ועושה עומר, כדרך שהקוצרים עושים".

וכן בספר הבתים (המלאכות האסורות ביום השבת שער תשיעי): "המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול או שניקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו גוף אחד, הרי [זה] תולדת מעמר וחייב. וכן כל כיוצא בזה. לר"ם".

ד. בנשמת אדם (חלק ב–ג [הלכות שבת ומועדים] כלל יג סעיף א) באר את שיטת הרמב"ם:

"זה לשון רמב"ם פ"ח אין עימור אלא בגדולי קרקע, המקבץ דבילה ועשה ממנו עיגול או שנקב תאנים והכניס החבל עד שנתקבצו גוף אחד, הרי זה תולדת מעמר וחייב וכן כל כיוצא בזה, וכ"כ בש"ע סי' ש"מ, וכתב הכ"מ בשם הר"ן דדוקא שקבצן ממקום גדולן, אבל אם קבצן בבית לא, כדאמרינן בביצה י"ג דמעמיד ערימה לא הוי גמר מלאכה לענין שבת, עכ"ל. ולא זכיתי לידע המקום שכ"כ הר"ן. והפוסקים הביאו עוד ראיה מביצה ל"ג תנו רבנן מגבב מן החצר ובלבד שלא יעשה צבורין, ומפרש משום עובדא דחול, משמע אבל עימור לא, והיינו משום שאינו מקום גדולו. וסבור הייתי שהרמב"ם דוקא נקט תאנים דדרך לעשות מהן בשדה לקבצן ולעשות מהן עיגולים כידוע, אבל לא בשאר פירות. ואמנם בפרק כ"א כתב המדבק פירות עד שיעשו גוף אחד חייב משום מעמר, לפיכך מי שנתפזרו לו פירות בחצרו מלקט על יד ואוכל, אבל לא יתן לתוך הסל כדרך שעושה בחול, שמא יכבשם בידו בתוך הקופה ויבוא לידי עימור, הרי להדיא אפילו בנתפזר ואפילו בחצר שאינו מקום גידולו חייב אם כבשם בקופה, ודלא ככ"מ בשם הר"ן בכוונת רמב"ם".

"ונראה דהרמב"ם לא מפרש מלאכת עימור כמש"כ כל הפוסקים דסבירא להו שמקבץ דברים המפוזרים לבד, דבזה ס"ל לרמב"ם דעדיין לא מחייב, שהרי מלאכת העימור הוא שמקבץ וקושרן יחד כדרך שעושה ערימות בשדה, ועיקר העימור הוא מה שעושה גוף אחד אף שלא במקום גדולן, ועיין בפי' המשנה להרמב"ם שכ"כ בהדיא בפרק כלל גדול. אך בריש הבונה כתב שם המלקט עצים לשורפן והמאסף עשבים לגדשן ולהאכילן לבהמה חייב משום מעמר. ולכן נ"ל דהרמב"ם ס"ל דבודאי במקום גדולן כוון שמאספן יחד ועושה אותן צבורין כדרך הגודשין חייב, אך שלא במקום גדולן אינו חייב בהעמדת ערימה, ומכל מקום אם עושה אותם אגודות כמו אלומות או שמקבץ הפירות ועושה אותן גוף אחד אף שלא במקום גדולן חייב. ובאמת משמע דהרמב"ם לא גריס בגמרא מאן דכנף מילחא ממילחתא, שהרי בפרק כ"א כתב אין מקבצין את המלח וכל כיוצא בו, ולא כתב ממילחתא. ולפי זה לא קשה עליו מה שהקשה מסוגיא דביצה י"ג וסוגיא דשם ל"ג שהרי שם לא מיירי שקושרן ביחד אלא שצברן במקום אחד, ואפשר דמה שכתב הרמב"ם בפרק כ"א המקבץ פירות, כוונתו נמי באלו פירות שדרכן לדבקן יחד בקופה כמו תאנים וצמוקים, וכן משמע בירושלמי שכתב צמוקים וסלן, ופי' המפרש מין תאנים, וצ"ע. ומה שכתב בש"ע בסימן של"ה דנתפזרו במקום אחד מותר ללקטן, והרמב"ם באמת לא חילק בזה, היינו משום שכתב (המ"א שם) [המגיד משנה פכ"א הי"א ד"ה המדבק] דהוא חשש רחוק, אלא כמש"כ שם רשב"א דבמקום אחד מותר, ונתפזר אחד הנה וא' הנה הוי עובדא דחול. עוד צריך לי עיון בכוונת הרמב"ם שכתב המקבץ תאנים כו' או שנקב כו', אם ס"ל שקבצן וחברן בחבל או סבירא ליה אפילו אם מונחים רק לפניו כיון שקושרן יחד וצ"ע". והו"ד במשנה ברורה (סי' שמ ס"ק לח).

עולה מדבריו שהרמב"ם סבר שאם עושה מהם אגודות או עושה מהם גוף אחד חייב אף שלא במקום גידולן אולם פירות שנפלו והתפזרו על הרצפה בבית, אין בכינוסם לכלי שהיו בו משום מעמר ולא גזירה אטו מעמר.

ה. אולם בספר מצוות גדול (לאוין סימן סה) כתב:

"המעמר. כל כינוס דבר גידולי קרקע נקרא מעמר כדאמר בפרק כלל גדול (שבת עד, ב) אמר אביי האי מאן דעביד חלתא חייב אחת עשרה חטאות, חלתא פירוש כוורת, ואחד מן החטאות הוא מפני כינוס העצים. הילכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות ולקבצם יחד דהוי כמעמר (ע"פ יראים שם קב, א), מיהו בפרק המביא מוכיח שאין עימור אלא כשלוקחין ממקום גידולן ומקבצן יחד כעין קמה קצורה שמעמר השיבולין כדתנן התם (ביצה לג, א) מגבב עצים מן החצר ומדליק, ואמר רבא בפרק כלל גדול (שבת עג, ב) האי מאן דכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר ששם גדל המלח (עי' ביצה לא, א תד"ה מן) וכאן נמי יש לפרש במלקט קנים שנתלשו במקום גידולם".

היינו הסמ"ג מסכים עם הגר"א שצריך כינוס וצריך גדולי קרקע ואין צורך שיהיה לחברן לדבר אחד אלא די באיסוף למקום או כלי אחד, אבל דוקא במקום גידולו.

וכן כתב בעל המאורות (הובא בקובץ שיטות קמאי שבת עג ע"ב):

"האי מאן דכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר, כך נראה מפסק ה"ר אלפסי. אך מדעת הר"ם נראה שפסק כמאן דאמר אין עמור אלא בגידולי קרקע, אלא שאסור לכתחלה מפני שנראה כמעמר, פרק כ"א. ואף על גב דבפרק קמא דיום טוב [י"ג ע"ב] משמע דמעמר אדם ערימה בשבת ואינו חושש, דקאמר התם דלגבי מעשר הוי גמר מלאכה ולגבי שבת [לא] הוי גמר מלאכה. איכא למימר דבביתו מותר לעמר, לפי שאין דרך [עמור], אלא במקום שקצר משם כגון כשקוצרין שעושין הערימות בשדות, אבל כשמביאן בביתו אף על פי שמעמרן אין בכך כלום, והכא נמי דוקא קאמר כניף מלחא ממלחתא. והר"ם פירש דכל דבר שהוא מכוון להשוותו וצריך כוון באותו עמור מחייב בכל מקום ואפילו בחצירו, אבל המאסף פירות וצברן בלא כיוון מותר".

והסכים עמו בספר הנייר (ב. הלכות שבת): "המעמר הוא שמאסף העמרים מן השדה, ויזהר אדם שלא יאסוף דברים שלא לצורך שבת מזויות הבית, ויש מתירין אם לא במקום גידולם".

וכן בספר אהל מועד (שער השבת דרך ד נתיב ו) כתב: "המעמר חייב ואין עמור אלא כשלוקח הדבר שנתלש וה"ה במקום שנתגדל שם וזהו כעין קמה קצורה שמעמר השבלים ומיהו הר"מ אוסר לאסוף אפי' בבית פירות ולקבצם יחד".

קצת תמוה על הראשונים שכותבים ששיטת הרמב"ם שאיסוף פירות שנתפזרו בכל מקום הוא בחיוב עימור, והרי הרמב"ם הדגיש שדוקא לעשותם עיגול או מחשש שידבקם, אבל בסתמא הרמב"ם אינו חושש לעימור. וצ"ב.

ו. כתב האור זרוע (ח"ב, הל' שבת סי' נז):

"והמעמר אמר רבא האי מאן דכניף מלחא ממלחת' חייב משום מעמר אביי אמר אין עימור אלא בגידולי קרקע פרש"י שצובר מלח ממשרפות המים דמתרגמי' חריצי ימא שממשיך לתוכו מים מן הים והחמה שורפתו והן נעשין מלח לאותו חריץ קרי מלחתא. חייב משום מעמר שאף הוא כמאסף השבלים עכ"ל. ולקמן אמר אביי האי מאן דעביד חלתא חייב אחת עשרה חטאות ופירש"י אחד מהן אסף לקנים יחד ה"ז מעמר. ונ"ב דהלכה כרבא דיש מעמר שלא בגידולי קרקע ואיני יודע למה כתב ה"ר משה מיימון אין עימור אלא בגידולי קרקע המקבץ דבילה ועשה ממנה עגול או שנקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו גוף אחד ה"ז תולדת מעמר וחייב וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. העימור עצמו יפה פירש אלא זה שפירש דאין עימור אלא בגידולי קרקע [קשה] והא קיי"ל הלכה כאביי ביע"ל קג"ם ותו לא2. והרא"מ זצ"ל פי' כל כינוס דבר גידולי קרקע נקרא מעמר כדאמרי' בכלל גדול אמר אביי האי מאן דעבד חלתא חייב י"א חטאות וחדא מנייהו כינוס העצים הלכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות או ביצים3 יחד דהוי כמעמר עכ"ל. מדאסר לקבץ ביצים יחד ש"מ דסבר דיש עימור אפי' שלא בגדולי קרקע4 הלכך אם נתפזר לאדם מלח בשבת או ביצים המותרים בטלטול או כל כה"ג אסור לקבץ יחד משום דהוה מעמר. ירושלמי ר' שמואל בר סוסרטי בעי תולדות המעמר איזו היא א"ר יוסה שמעית מיניה טעם מדר"ש בשם ר' אחא ולית אנא ידע מה שמעית [כו'] ההן דשטח צלין צמוקין מסוסלה בוקולטה חייב משום מעמר, כל שהוא נוגע באוכל חייב משום מעמר ואין בידי לפרש".

האו"ז מבאר שעימור אף לאו בגידולי קרקע (וכמובן שא"כ לא שייך דוקא במקום גידולם) ולאו דוקא חיבור אלא עצם הכינוס אסור, ולכן אוסר לאסוף אף ביצים ומלח למקום אחד. והתקשה בירושלמי שהזכיר דוקא מיני אוכלין.

ז. בהגהות מיימוניות (הל' שבת פ"ח ה"ה) הביא: "[כתב הסמ"ג כל כנוס דבר גדולי קרקע נקרא מעמר וכו' עד הילכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות ולקבצם יחד דהוי כמעמר וכו' ע"ש, ומוכח מדבריו דאפילו בפירות תלושים איכא למיחש ע"כ]". והשמיט את התנאי שרק במקום גידולו.

אבל בהגהות מיימוניות (הל' שבת פכ"א הי"א אות ח) כתב: "כתב מהר"ם ז"ל הילכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות ולקבצם יחד דהוי כמעמר, עכ"ל. אמנם בפרק המביא כדי יין תנן ומגבב עצים מן החצר להדליק משמע שאין עימור בזה אלא במעמר ממקום גידול הדבר כעין קמה קצורה שמעמר אותה ע"ש בתוספות וספר התרומה. ומלח ממלחתא היינו מקום גידולו".

וכך כתב המרדכי (שבת פרק כלל גדול רמז שסא): "כלל גדול אין עימור אלא בגידולי קרקע הלכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות ולקבצם יחד".

וכך כתב בשלטי הגבורים (שבת לב ע"א, אות ב): "המרדכי והגהות מיי' כתבו בסתם דיזהר אדם שלא לאסוף פירות ולקבצם יחד דהוי כמעמר וכן נרא' דעת מיי' דאפי' המאסף שלא במקום גדולם דאסור שכ' גבי מלח פכ"א מהל' שבת וכן אין מקבצין את המלח וכיוצא בו מפני שנראה כמעמר ומדקאמר איסורא באסיפת המלח ולא קאמר כשמאספה ממלחתא דהיינו במקום גדולם כדקאמרי שאר המפרשי' וכן התלמוד אם כן ס"ל דאפי' אספם שלא במקום גדולם דאסור וה"ה לכל מילי וסמ"ג לאוין ס"ה כתב דליכא איסור באסיפתם אלא במקום גדולן דוקא והביא ראיות על זה וכ"כ הטור א"ח סי' ש"מ וכן נראה דעת רש"י והתוספות".

ודבריו תמוהים.

הרמב"ם אסר איסוף פירות שלא במקום גידולו שמא יעשה מהם גוש אחד כדבלות. אבל מה שייך רימונים שהתפזרו או ענבים שהתפזרו לעשותם גוש אחד. וכן הסמ"ג כתב שאיסוף פירות אסור דוקא במקום גידולו. אבל סתם פירות שהתפזרו בגלל כלי שנפל בבית אין זה מקום גידולו, ואף אדם לא נמצא מתחת לעצי פרי בשבת ונוטל פירותיהם שהרי הם מוקצה, וא"כ באלו פירות צריך להיזהר שלא יאספם בשבת.

ואף האו"ז שאסר לאסוף ביצים (שנולדו מערב שבת) התבסס על היראים שלא כתב כן, ואסר רק בפרי שגידולו מן הארץ. וכן דברי המרדכי שהזהיר מאיסוף פירות אם לא במקום גידולם לא נראה שיש לחוש לדבריו.

ח. בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' ריד) הסתפק בגדרי מעמר:

"המעמר, לא ידעתי פירושו, אם פי' רק שיאסוף שבלים יחד ולא יקשרם לאגודה אחת הוי מעמר? או לא הוי מעמר עד שיקשרם יחד להיות אגודה אחת? ולשון עומר היה נראה שאינו קרוי עומר אלא כשנקשרו יחד. כי שבלים המקובצים יחד ולא נקשרו להיות אגודה אחת איני סבור שיקרא עומר. וכן משמע מלשון המיימוני שכתב (הל' שבת פכ"א הי"א) וז"ל: אין עימור אלא בגידולי קרקע. המקבץ דבילה ועשה הימנה עיגול או שנקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו גוף אחד הרי זה תולדת מעמר וחייב. וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. וכפי זה אם קבץ פירות יחד ולא עשאו גוף אחד אין זה מעמר. ואם כן המקבץ ביצים יחד אין זה עמור ואפילו אם יש עמור שלא בגידולי קרקע. והא דקאמר רבא (שבת ע"ג ב') האי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר? סבור אני שמקבצים המלח ממשרפות המים ודוחקים אותו יחד שנעשה חתיכה אחת. ושמא אפילו בלא דחק רק שמשימים הרבה זה על זה נעשה חתיכה אחת. שאנו רואים כמה חתיכות במלח קשות עד שצריך לכותשן".

"אבל רבינו אבא מארי זצוק"ל פסק כרבא שיש עמור אפילו שלא בגידולי קרקע. וכן כתב גם בשם רבינו אליעזר ממייץ. ומתוך כך פסק שאם נתפזרו לאדם ביצים המותרים בטלטול אסור לקבצם יחד".

"ובספר המצות כתב וכן כתבו התוס' מדתנן פ' המביא בביצה (ל"ג ב') מגבב אדם עצים מן החצר ומדליק, שאין עמור אלא כשלוקחם ממקום גידולם ומקבצם יחד. ושמא מה שמגבב מן החצר אין זה עמור. אלא כעין עמור שבולים שמקבצם כדי שיהו יחד ולקושרם יחד או שישכנו יחד שלא יפזרם הרוח. וגם שלא ידרסו ברגלי אדם ובהמה כשהם מפוזרים ובקל נאבדים בכמה ענינים כשהם מפוזרין כל שבולת בפני עצמן. אבל קסמין שבחצר שאינו מקבצם אלא כדי להדליקם לאלתר, אינו מקבצם אלא שטורח לו להדליק כל קיסם או לזרוק כל קיסם לבדו למדורה ולא בשביל תיקון הקסמין ושמירתם מקבצם אין זה מעמר. וכפי זה לפי רבותינו שפוסקין שיש עימור שלא בגידולי קרקע אסור לקבץ ביצים ופירות שנתפזרו יאסר לקבץ לדברי הכל. ונאמנים עלי דברי רבינו משה ב"ר מיימון שאין נקרא עמור עד שיעשם גוף אחד".

לפי הדעה הראשונה (דעת הרמב"ם) רק בגידולי קרקע ורק כשתיווצר חתיכה אחת מן הדברים שאסף, ולכן אם קיבץ פירות לסל אינו חייב משום מעמר.

הדעה השניה (דעת אביו וספר יראים – לפי גירסתו) חולקת בשתי התנאים של הרמב"ם למעמר מן התורה. אף שלא בגדולי קרקע ואין צריך לחברם ליחידה אחת, אלא אם מקבצם עובר במעמר מן התורה.

בהמשך מבאר את דעת הסמ"ג שהאוסף עצים מן החצר אינו מעמר. ומסיק שלפי הדעה המחמירה יהא אסור קיבוץ ביצים ופירות, אולם הוא החזיק בדעת הרמב"ם.

והביא מסקנותיו להלכה ר' מנדל קלויזנר (פסקים, שבת עג ע"א).

ועי' בדברי הערות הגרי"ש אלישיב (מהדו"ק שבת עג ע"א) על דעות הראשונים במעמר.

מרוב הראשונים עולה שעימור דוקא בגדולי קרקע, ופרט לרמב"ם שמזכיר איסוף שלא במקום גידולו על מנת לעשות מהם גוש אחד – לא אסרו סתם לקיטת פירות שהתפזרו שלא במקום גידולם.

ט. הטור (או"ח סי' שמ) פסק: "אסור לקבץ מלח ממשרפות המלח שדומה למעמר וכן אסור לקבץ כל דבר במקום גדולו".

באר הבית יוסף (או"ח סי' שמ, ט): "אסור לקבץ מלח וכו'. בפרק כלל גדול (עג:) אמר רבה האי מאן דכניף מילחא ממילחתא חייב משום מעמר אביי אמר אין עימור אלא בגידולי קרקע ופסק הרא"ש (סי' ב) כאביי וכן דעת הרמב"ם בפרק ח' (ה"ה) ומשמע לרבינו דלא פליג אביי אלא לפטרו מחטאת אבל איסורא מיהא איכא ונכון הוא שלא לחלק כל כך בין אביי לרבא".

הלכה כאביי שאיסוף מלח הוא איסור דרבנן משום מעמר, אבל דוקא מלח שהוא כגדל בבריכות, אבל סתם דבר שאינו גדל כגון סוכריות אין בכינוסן משום מעמר.

י. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שמ ס"ט): "אסור לקבץ מלח ממשרפות המלח, שדומה למעמר, וכן אסור לקבץ כל דבר ממקום גידולו".

ובאר המגן אברהם (או"ח סי' שמ ס"ק טו): "שדומה למעמר. אבל עימור ליכא שאין עימור אלא בגדולי קרקע"...

הוסיף השולחן ערוך (או"ח סי' שמ ס"י) בדיני מעמר: "המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול, או שנקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו גוף אחד, הרי זה תולדת מעמר וחייב, וכן כל כיוצא בזה".

נראה שהשו"ע פסק שעימור האסור מן התורה הוא קיבוץ גידולי קרקע במקום גידולם, ובתולדה נקט כרמב"ם שעיגול דבילה או חריזת דבלים בחוט אף שלא במקום גידולו היא תולדת עימור. ובאיסורי דרבנן אסר אף כינוס מלח.

וכך באר המגן אברהם (סי' שמ ס"ק טז):

"המקבץ. ודוקא שקבצם ממקום שנפלו מן האילן אבל אם קבצם בבית לא כדאמרי' בביצה דמעמיד ערימה לא הוי גמר מלאכה (כ"מ בשם הרמ"ך)".

עולה שקיבוץ ואיסוף של פירות שהתפזרו שלא במקום גידולם מותר, ורק במלח גזרו בגלל שנראה מקום גידולו.

יא. פסק בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' שמ סט"ו):

"המעמר הוא מאבות מלאכות שהיה במשכן בסמנים הזרועים ואין עימור אלא כשמאספו במקום גידולו כעין קמה קצורה שמגבב השבלים במקום גידולן וכן המאסף פירות ומקבצן יחד במקום שנפלו מן האילן אבל אם נתפזרו במקום אחר מותר לקבצם כמ"ש בסי' של"ה".

"ואין עימור אלא בגידולי קרקע אבל מדברי סופרים אסור אף שלא בגידולי קרקע לקבצם במקום גידולם כגון לקבץ מלח ממשרפות המים ששורפתן ונעשים מלח וכן בכל כיוצא בזה".

"(ויש אומרים שהמדבק פירות עד שנעשו גוף אחד חייב משום מעמר אפילו שלא במקום גידולם כגון) המקבץ דבילה ועשה ממנו עיגול או שנקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו ונעשו גוף אחד הרי זה תולדת מעמר וחייב וכן כל כיוצא בזה (וצריך להחמיר כדבריהם)".

אף שו"ע הרב לא אסר שלא במקום גידולם אלא במחברם לגוש וכד' אבל סתם איסוף פירות שהתפזרו וכש"כ מה שאינו גידולי קרקע (כגון סוכריות) מותר.

וכן באר אף החיי אדם (חלק ב–ג, כלל יג):

סעיף א

"אין עימור אלא בגדולי קרקע. וענין העימור הוא שמאסף שבלים או פירות או עצים במקום גדולן ועושה אותם צבור אחד כמו שדרך לעשות בתבואה. אבל שלא במקום גדולן אף על פי שהן גדולי קרקע, מותר לקבצן, דלא אתי למטעי להתיר אף במקום גדולן, דמקום במקום לא מחליף (סימן ש"מ). ולכן מותר לקבץ פירות שנתפזרו בבית או בחצר במקום א', ונותן אפילו לתוך הסל, ובענין דלא נתערב בהן עפר וצרורות, דאז אסור מטעם בורר כמו שנבאר במלאכת בורר אי"ה. אבל אם נתפזר א' הנה וא' הנה, אסור לקבצם לתוך הסל, דהוי עובדא דחול, דאיכא טרחא יתירה, אלא מלקט ואוכל (סי' של"ה)".

סעיף ב

"אסור לקבץ שום דבר במקום גדולן, אפילו אינו גדולי קרקע, כגון מלח במקום שחופרין בו המלח, דמחליף בגדולי קרקע (סימן ש"מ)".

סעיף ג

"המקבץ פירות אף שלא במקום גדולן עד שנדבקו יחד או שתלאן בחבל ועשאן גוף אחד, חייב, דגם זה מלאכת עימור שקושר עמרים (שם)".

יב. כדבריהם באר בערוך השולחן (או"ח סי' שמ סעי' א–ג).

וכך פסק המשנה ברורה (או"ח סי' שמ ס"ק לז):

"כל דבר – היינו פירות וירקות ועצים ועשבים וכל דבר הגדל מן הקרקע ובזה חיובא נמי איכא כשמקבצן במקום גידולן דזהו מלאכת מעמר גופא והאי דנקט המחבר בלשון אסור להורות לנו דשלא במקום גידולן כגון שנתפזרו פירות בבית אפילו איסורא נמי ליכא כשמקבצן יחד וע"ל סימן של"ה ס"ה. ושומרי גנות ופרדסים צריכין ליזהר מאד בזה אפי' בפירות שנשרו מבעוד יום שלא לאספן בשבת אפילו מעט כי יש בזה חיוב חטאת דשיעור עימור הוא שיעור קטן מאד וכמו שכתב הרמב"ם המעמר אוכלין אם לאכילה שיעורו כגרוגרת ואם לבהמה שיעורו כמלא פי הגדי ואם להסקה שיעורו כדי לבשל ביצה ע"ש".

ולגבי קיבוצם וחיבורם כתב המשנה ברורה (שם ס"ק לח): "ה"ז תולדת מעמר – שדרכן של אותן הפירות לחברן באופן זה, ועיין בנשמת אדם שמצדד דאף כשעושה כן בבית חייב משום מעמר דבאופן כזה עשוי לעשות גם בבית כבשדה וכ"כ בספר מעשה רוקח ע"ש".

יג. מי שתוקע קסמים בחלקי אבטיח ומילון לחבר חלקי פירות זה לזה לשם הגשתם לאכילה בצורה מיוחדת (כפי שעושים בחתונות) יש משום איסור דרבנן של בונה אבל לא מעמר.

כדברי קהלת יעקב (הל' שבת פ"ח ה"ו):

"המקבץ דבילה וכו' עד שנתקבצו גוף אחד הרי זה תולדת מעמר. הרב המגיד ז"ל לא מצא מהיכן הוציא דין זה ונראה דיצא לו מהא דת"ר בריש חבית נתפזרו פירות בחצר מלקט על יד על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל ופסקו רבינו בפ' כ"א הל' י"א ונתן הטעם שם רבינו שמא יכבשם וכו' ויבא לידי עימור מכלל דאם כבשם יחד הו"ל עמור וחייב אך קשה דרבינו ז"ל בפ"ז הל' ו' כתב ואם גבנו ועשהו גבינה חייב משום בונה שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל שיעשו גוף אחד הרי זה דומה לבנין ע"כ. הרי דס"ל דכשנעשה גוף אחד הוי תולדת בונה וכאן ובפ' כ"א כתב דהוי תולדת מעמר וי"ל דשאני פירות דאע"פ שנעשו בגוף אחד מ"מ אם אח"כ רוצה להפרידם יכול ומשו"ה הוי תולדת מעמר משא"כ בגבינה וכיוצא בו דאינו יכול להפרידו הוי תולדת בונה וזה הוא שכתב במתק לשונו בפרק ז' ודבק הכל עד שיעשו גוף אחד כלומר דמחמת הדבקות נעשה גוף אחד ואינו יכול להפרידו כן נ"ל".

וכאן החתיכות שנחתכו בצורה מיוחדת מצורפות זו לזו ע"י קסמים ואינן בניה וודאי לא של קיימא. ובכ"ז מן הראוי שלא לעשות כן בשבת.

מסקנות

לפי מרבית הראשונים והפוסקים עולה שעימור הוא איסוף פירות מאותו מין לכלי אחד או לקושרם יחדיו כדרך הטיפול ביבולי השדה מטעים ופרדסים. לפי רוב הראשונים אין עימור אלא בגידולי קרקע ובמקום גידולם. איסוף מלח בבריכות יבוש שלו נאסר מדרבנן מצד דמיונו לעימור. אבל איסוף פירות ושאר דברים שלא במקום גידולם לא נאסר. הרמב"ם חידש שאף הדבקת פירות זל"ז יש בהם תולדת מעמר ודבריו נתקבלו להלכה.

נראה מגדולי הפוסקים שליקוט של פירות שהתפזרו על רצפת הבית (שלא במקום גידולם) אין בו גזירת מעמר. כדברי הסמ"ק (סי' רפב): "המעמר כל המאסף דברים הרבה קרוי מעמר, ודוקא ממקום חיבורן וגידולם אבל ממקום שאינו גידולם לא כדתנן במסכת ביצה מגבב אדם עצים".

ולכן אם תוחב סוכריות גומי על שיפודי עץ אין זה על מנת לחברם זה לזה אלא זו צורת הגשתם לקטנים במסיבות וכד'. ולכן אין בהם איסור מעמר. וודאי איסוף סוכריות שזורקים בבית כנסת על חתנים אין בו איסור מעמר.

ולכן לא נראה לי נכון הכתוב בפסקי תשובות (על הסעיפים בשו"ע) שאסר לאסוף פירות שהתפזרו או לתחוב 'גומי' על מקל ואלו הן חומרות שלא נזכרו בפוסקים ואין להן בסיס.

ראוי לא לדחוף בשבת קסמים בחלקי אבטיח ומילון כדי לחבר חלקי פירות זה לזה, לשם הגשתם לאכילה בצורה מיוחדת.