חבל נחלתו כז נה
סימן נה
תפקידי בית הדין הגדול והרוב הנצרך בו
פתיחה
בית דין הגדול של שבעים ואחד היה יושב בלשכת הגזית. ננסה לסקור מה הם תפקידי בית הדין הגדול ולעמוד בכל תחום מה היתה פעולתו של בית הדין.
א. הקמת בית הדין הגדול וסדריו
הקמת בית הדין הגדול היא החשובה בהקמות בתי הדין. פסק הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"א ה"ג):
"כמה בתי דינין קבועין יהיו בישראל וכמה יהיה מניינן, קובעין בתחלה בית דין הגדול במקדש, והוא הנקרא סנהדרי גדולה ומניינם שבעים ואחד, שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן שנאמר והתיצבו שם עמך הרי שבעים ואחד, הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן והוא ראש הישיבה והוא שקורין אותו החכמים נשיא בכל מקום והוא העומד תחת משה רבינו, ומושיבין הגדול שבשבעים משנה לראש ויושב מימינו והוא הנקרא אב בית דין ושאר השבעים יושבין לפניו כפי שניהם וכפי מעלתם, כל הגדול מחבירו בחכמה יהיה קרוב לנשיא משמאלו יותר מחבירו, והם יושבין בכמו חצי גורן, בעיגול כדי שיהיה הנשיא עם אב בית דין רואין כולן, ועוד מעמידין שני בתי דינין של עשרים ושלשה עשרים ושלשה אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית, ומעמידין בכל עיר ועיר מישראל שיש בה מאה ועשרים או יותר סנהדרי קטנה ויושבת בשער העיר שנאמר והציגו בשער משפט, וכמה יהיה מניינם עשרים ושלשה דיינים והגדול בחכמה שבכולן ראש עליהן והשאר יושבין בעיגול כמו חצי גורן כדי שיהא הראש רואה את כולן".
כל הסנהדרין צריכים להיות סמוכים בסמיכת זקנים שתחילתה במשה רבינו.
והוסיף הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"ב ה"א – ה"ד):
הלכה א
"אין מעמידין בסנהדרין בין בגדולה בין בקטנה אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלגין בחכמת התורה בעלי דיעה מרובה, יודעים קצת משאר חכמות כגון רפואות וחשבון ותקופות ומזלות ואיצטגנינות ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי ע"ז וכיוצא באלו כדי שיהיו יודעים לדון אותם, ואין מעמידין בסנהדרין אלא כהנים לויים וישראלים המיוחסים הראויים להשיא לכהונה, שנאמר והתיצבו שם עמך בדומין לך בחכמה וביראה וביחס".
הלכה ב
"ומצוה להיות בסנהדרין גדולה כהנים ולויים שנאמר ובאת אל הכהנים הלוים, ואם לא מצאו אפילו היו כולם ישראלים הרי זה מותר".
הלכה ג
"אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים, ולא סריס מפני שיש בהן אכזריות, ולא מי שאין לו בנים כדי שיהא רחמן".
הלכה ד
"ואין מושיבין מלך ישראל בסנהדרין שאסור לחלוק עליו ולמרות את דברו, אבל מושיבין כהן גדול אם היה ראוי בחכמה".
לגבי סדרי הזמנים של ישיבת בית דין הגדול, כתב הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"ג ה"א – ה"ב):
הלכה א
"עד אימתי יושבין הדיינים בדין סנהדרי קטנה ובית דין של שלשה יושבין מאחר תפלת השחר עד סוף שש שעות ביום, אבל בית דין הגדול היו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ובשבתות וימים טובים היו יושבין בבית המדרש שבהר הבית".
הלכה ב
"אין בית דין של שבעים ואחד צריכין שיהיו יושבין כולן כאחד במקומן שבמקדש, אלא בעת שיהו צריכין להתקבץ מתקבצין כולן, ובשאר העתות כל מי שהיה לו עסק יצא לעשות חפצו וחוזר והוא שלא יפחתו מעשרים ושלשה יושבין תמיד כל זמן ישיבתן, הוצרך אחד מהן לצאת הרי זה מסתכל בחביריו הנשארים אם ישארו שם עשרים ושלשה יצא ואם לאו לא יצא עד שיבא אחר".
ב. הנחלת תורה שבעל פה ע"י בית הדין הגדול
כתב הרמב"ם (הל' ממרים פ"א ה"א):
"בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן".
בית הדין הגדול הוא האחראי למצב הרוחני של הדור. עליו ליזום את הפצת התורה בישראל הקמת מסגרות ללימוד תורה בכל עם ישראל מקטנות עד גדלות ולדאוג שכל החיים מתנהלים עפ"י התורה בשבטי ישראל בכל מקומות התישבותם: בערים ובכפרים, יחידים וציבור. זהו עול גדול ומן הסתם היתה תחת בית הדין מערכת שלמה המסייעת לה ללמד את כל ישראל תורה.
כשאין בית הדין הגדול עוסק בכך, הטענה והאשמה מופנית כלפיהם. כאמור בתנא דבי אליהו רבה (פרשה יב): "ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו, היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו (בגדים) [בגדיהם] למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ, בשנה בשתים בשלש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו, הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינו ולשדהו, אמר, שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות את הטורח...".
את המרכזיות של בית הדין הגדול בהנחלת התורה ניתן ללמוד מהקדמת הרמב"ם ליד החזקה:
"...רבינו הקדוש חיבר המשנה. ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חיברו חבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל פה. אלא בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד על פה ברבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע. ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במדה משלש עשרה מדות והסכימו עליהם בית דין הגדול. וכן היה הדבר תמיד עד רבינו הקדוש והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו ושלמדו בית דין שבכל דור ודור בכל התורה כולה וחיבר מהכל ספר המשנה. ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם. ורבצו בכל מקום. כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל".
חלק מן הפעילות של בי"ד הגדול בלימוד התורה היה הכרעה של לימוד מצוות והלכות מן התורה בשאלה שעולה מתוך העם. כאמור ברמב"ם (הל' ממרים פ"א ה"ד):
"כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו אם ידעו אמרו לו אם לאו הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחיו עולין לירושלים ושואלין לבית דין שבהר הבית אם ידעו אמרו לו אם לאו הכל באין לבית דין שעל פתח העזרה, אם ידעו אמרו להן ואם לאו הכל באין ללשכת הגזית לבית דין הגדול ושואלין, אם היה הדבר שנולד בו הספק לכל, ידוע אצל בית דין הגדול בין מפי הקבלה בין מפי המדה שדנו בה אומרים מיד, אם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן, או יעמדו למנין וילכו אחר הרוב ויאמרו לכל השואלים כך הלכה והולכין להן, משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר".
ההכרעה היתה עפ"י רוב. זאת היתה הפעילות לשעה של בית הדין הגדול. אולם עיקר פעילותם של הסנהדרין היה לדורות במאות תקנות וגזירות ומנהגים שתקנו ובכך הרחיבו את תורה שבעל פה.
פסק הרמב"ם (הל' ממרים פ"א ה"ג):
"דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבינו, ודברים שלמדין מן הדין אם הסכימו עליהן בית דין הגדול כולן הרי הסכימו, ואם נחלקו בהן הולכין אחר הרוב ומוציאין הדין אחר הרבים, וכן הגזרות והתקנות והמנהגות אם ראו מקצתן שראוי לגזור גזירה או לתקן תקנה או שיניחו העם המנהג הזה, וראו מקצתן שאין ראוי לגזור גזרה זו ולא לתקן תקנה זו ולא להניח מנהג זה נושאין ונותנין אלו כנגד אלו והולכין אחר רובן ומוציאין הדבר אחר הרבים".
את התקנות והגזירות קבעו בדורות השונים מתוך ראיית צורך הציבור והיחידים בעם ישראל כולו.
כגון: תנאי יהושע בן נון (ב"ק פ ע"ב – פא ע"א), שלמה המלך תיקן1 עירובין ונטילת ידים (שבת יד ע"ב), תקנת יהושפט מלך יהודה: טבול יום לא יכנס במחנה לויה (פסחים צב ע"א), עשר תקנות תיקן עזרא (בבא קמא פב ע"א). ועוד מאות תקנות ותנאי בית דין שתקנו בסנהדרין במשך הדורות (דמאי פ"ז מ"ג, שקלים פ"ז מ"ו, כתובות פ"ד מ"ז, כתובות פ"ד מ"ח, כתובות פ"ד מ"י, כתובות פ"ד מי"א, כתובות פ"ד מי"ב, זבחים פ"ד מ"ו, טבול יום פ"ד מ"ז), תנאי כתובה, תקנות ריב"ז ועוד.
וכן גזרות של בי"ד. כגון: דוד ובית דינו – יחוד עם פנויה (ע"ז לו ע"ב), בי"ד של דניאל שגזר על שמן של נכרים (ע"ז לו ע"א), בי"ד של חשמונאי – ישראל הבא על העובדת כוכבים – חייב משום נשג"א או נשג"ז (עבודה זרה לו ע"ב), יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית (שבת יד ע"ב), שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה וגזר טומאה על כלי מתכות (שבת טז ע"ב), י"ח דבר של תלמידי ב"ש וב"ה (ע"ז לו ע"ב) פרוזבול (גיטין פ"ד מ"ג), בית בבתי ערי חומה – חולש את מעותיו בלשכה (ערכין פ"ט מ"ד). ועוד ועוד.
כאמור בהקדמה ליד החזקה לרמב"ם:
"גם יתבאר מהם דברים שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור לעשות סייג לתורה כמו ששמעו ממשה בפירוש. שנאמר ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. וכן יתבאר מהם המנהגות והתקנות שהתקינו או שנהגו בכל דור ודור כמו שראו בית דין של אותו הדור. לפי שאסור לסור מהם שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".
ג. לשכת הגזית
נאמר ביומא (כה ע"א): "אמר אביי: שמע מינה לשכת הגזית חציה בקדש, וחציה בחול".
ומקור המקום האמור במכילתא דרבי ישמעאל (יתרו – מסכתא דבחדש פרשה יא): "ואלה המשפטים אשר תשים. נמצינו למדין שסנהדרין באין בצד מזבח, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנ' (מלכים א' ב כח) וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח".
וכן רש"י (שמות כא, א): "ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש [המזבח]".
וכן בזבחים (נד ע"ב): "ואיבעית אימא: גמירי, דסנהדרין בחלקו דיהודה ושכינה בחלקו דבנימין". ולכן לשכת הגזית סמוכה למקום השראת שכינה.
ליושבי לשכת הגזית היתה השפעת רוחנית של תורה שבע"פ מהיותם יושבים בסמוך למקום השראת שכינה, בנוסף לתועלת המיקום ויכולת הישיבה הפיזית (בחול), יש בכך ללמד שסנהדרין שבלשכת הגזית אחראית הן על חיי הקודש והן על חיי החול בישראל. וכמו שמשם יוצאת הלכה לגבי סדרי חיי ישראל בכל מושבותם, ה"ה סדרי המקדש גם הם נעשו עפ"י סנהדרין שבלשכת הגזית.
ולשם היו עולים עם שאלות.
מסופר במדרש תהלים (שוחר טוב; בובר, מזמור ס):
"כשהלך יואב לעשות מלחמה עם ארם, אמרו לו אין אתה בן בנו של יעקב, לא כן היו התנאים, ועתה לכה נכרתה ברית אני ואתה וגו' ויקח יעקב אבן וירימה מצבה וגו' [ויאמר לבן הגל הזה עד ביני ובינך] (בראשית לא, מד מה מח), כיון ששמע יואב כך לא היה יודע מה להשיבו, בא אצל דוד ואמר לו כך וכך אמר לי ארם, מיד הושיב דוד סנהדרין, וכן אמר שלמה בטנך ערמת חטים [סוגה בשושנים] (שיר השירים ז, ג), שני כריתות כרתו אבותינו, אחד כרת אברהם, שנאמר ויהי בעת ההוא ויאמר אבימלך [וגו'] ועתה השבעה לי באלהים [וגו'] ויכרתו ברית (בראשית כא כב כג לב), באו ליכנס בארץ פלשתים, אמר להם אין אתם בנים של אברהם, ואין אתם מקיימין מצות הברית שכרת אברהם עם אבימלך, אמר להם הן אנו מקיימין, אבל אין אתם פלשתים, הלכו להם, וכן הוא אומר והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור (דברים ב כג), כפרתם באותה שבועה, מיד נכנסו לארץ וירשוה. וכן ארם אמרו לו ליואב לאו מבניו של יעקב אתם, ולא כך התנה ארם עם יעקב, שנאמר עד הגל הזה ועדה המצבה (בראשית לא נב), אמר להם יואב ולא הם עברו תחלה, שנאמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב (במדבר כג ז), ולא זו בלבד, אלא בימי כושן רשעתים [שנאמר ויעבדו בני ישראל את כושן רשעתים (שופטים ג ח)], שהרשיע שתי רשעיות, אחת בימי בלעם, ואחת בימי כושן, כיון שלמדוהו מסנהדרין, אמר למנצח על שושן עדות מכתם לדוד ללמד".
מרדכי (היהודי) היה מסנהדרין של יושבי לשכת הגזית. מסופר במנחות (סד ע"ב):
"כי מטא עומר, לא הוו ידעי מהיכא אייתי עומר, אכרזו, אתא ההוא חרשא אותיב חדא ידא אאיגרא וחדא ידיה אצריפא, אמר להו מרדכי: מי איכא דוכתא דשמה גגות צריפין או צריפין גגות? בדקו ואשכחוה. כי בעי לאתוי שתי הלחם, לא הוו ידעי מהיכא לאתויי, אכרזו, אתא ההוא גברא חרשא אותיב ידיה אעיניה וחדא ידא אסיכרא, אמר להו מרדכי: ומי איכא דוכתא דשמה עין סוכר או סוכר עין? בדקו ואשכחו. הנהו שלש נשים דאייתו שלש קינין, חדא אמרה לזיבתי, וחדא אמרה לימתי, וחדא אמרה לעונתי; סבור מינה: זיבתי – זבה ממש, לימתי – לימתי ממש, לעונתי – לעונתה, דכולהו חדא חטאת וחדא עולה, אמר להו מרדכי: שמא בזוב סיכנה? שמא בים סיכנה? שמא בעינה סיכנה? דכולהו עולות נינהו, בדוק ואשכח".
וכן נאמר בפאה (פ"ב מ"ו): "מעשה שזרע ר' שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל ועלו ללשכת הגזית ושאלו אמר נחום הלבלר מקובל אני מרבי מיאשא שקבל מאבא שקבל מן הזוגות שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני בזורע את שדהו שני מיני חטין אם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת שתי גרנות נותן שתי פאות".
ונאמר בעדויות (פ"ז מ"ד וכן זבחים כה ע"א): "העיד רבי צדוק על זוחלין שקלחן בעלה אגוז שהן כשרים מעשה היה באהליא ובא מעשה לפני לשכת הגזית והכשירוהו".
כל התשובות האלו של הסנהדרין שייכים ללימוד התורה לדור בבית המקדש ובשאר ארץ ישראל.
ד. פעולות המוטלות במיוחד על בית הדין הגדול
פסק הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"ה ה"א):
"אין מעמידין מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ואין עושין סנהדרי קטנה לכל שבט ושבט ולכל עיר ועיר אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ואין דנין לא את השבט2 שהודח כולו ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול בדיני נפשות אלא בבית דין הגדול, אבל דיני ממונות [של כהן גדול] בשלשה, וכן אין עושין זקן ממרא ולא עושין עיר הנדחת ולא משקין את הסוטה אלא בבית דין הגדול, ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות ולא מוציאין למלחמת הרשות ולמדידת החלל אלא על פי בית דין הגדול, שנאמר כל הדבר הגדול יביאו אליך". ודבריו עפ"י סנהדרין (פ"א מ"ה).
וכך שנינו בתוספתא סנהדרין (פ"ג ה"ד):
"אין שורפין את הפרה ואין עורפין את העגלה (=ע"י מדידת בי"ד הגדול) ואין עושין זקן ממרא על פי בית דין ואין עושין פר העלם דבר של ציבור ואין מעמידין לא מלך ולא כהן גדול אלא בבית דין של שבעים ואחד כיזה צד הן עושין בית דין מהלכין ושתי תודות אחריהם הפנימית נאכלת והחיצונית נשרפת וכל שלא נעשית בכל אילו הנכנס לשם אין חייבין עליה"...
עוד שנינו במידות (פ"ה מ"ד): "...לשכת הגזית שם היתה סנהדרי גדולה של ישראל יושבת ודנה את הכהונה וכהן שנמצא בו פסול לובש שחורים ומתעטף שחורים ויוצא והולך לו ושלא נמצא בו פסול לובש לבנים ומתעטף לבנים נכנס ומשמש עם אחיו הכהנים".
וכן קידוש חדשים ועיבור שנים באחריות בית דין (ויבואר להלן).
כאשר אנו ממיינים את מטלות הסנהדרין:
נראה שיש משימות שהן של משפטים: דין השבט שהודח, נביא השקר, כהן גדול, זקן ממרא, עיר הנידחת3.
ישנן מטלות שנעשות על פי בית דין ונראה שהכוונה ע"י כמה ממונים מתוך בית הדין: השקאת סוטה, מדידת חלל, שריפת פרה אדומה, עריפת עגלה, בדיקת יוחסי כהנים, קביעת חודשים.
וישנן מטלות שנראה לענ"ד ששותף להן כל בית הדין: מינוי מלך, מינוי כהן גדול, סנהדריות לשבטים, הוספה על העיר והעזרות, הוצאה למלחמת הרשות.
נדון בכל המטלות ומה תפקיד בית דין בכל משימה.
ה. דרך ההכרעה במשפטי בית דין הגדול
לגבי משפטים בבית דין הגדול.
פסק הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"ח ה"א):
"בית דין שנחלקו מקצתם אומרים זכאי ומקצתם אומרים חייב הולכין אחר הרוב, וזו מצות עשה של תורה שנאמר אחרי רבים להטות, במה דברים אמורים בדיני ממונות ובשאר דיני אסור ומותר וטמא וטהור וכיוצא בהן, אבל בדיני נפשות אם נחלקו בזה החוטא אם יהרג או לא יהרג, אם היו הרוב מזכים זכאי ואם היו הרוב מחייבין אינו נהרג עד שיהיו המחייבין יתר על המזכים שנים, מפי השמועה למדו שעל זה הזהירה תורה ואמרה לא תהיה אחרי רבים לרעות, כלומר אם הרוב נוטים לרעה להרוג לא תהיה אחריהם עד שיטו הטייה גדולה ויוסיפו המחייבין שנים, שנאמר לנטות אחרי רבים להטות הטייתך לטובה על פי אחד לרעה על פי שנים, וכל אלו הדברים קבלה הם".
היינו בדיני נפשות הכרעה לזכות עפ"י אחד והכרעה לחובה עפ"י שניים.
וכך פסק הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"ט ה"ב):
"סנהדרי קטנה שנחלקו בדיני נפשות שנים עשר אומרים זכאי ואחד עשר אומרים חייב הרי זה זכאי, שנים עשר אומרים חייב ואחד עשר אומרים זכאי או שאמרו אחד עשר זכאי ואחד עשר חייב ואחד אומר איני יודע אפילו עשרים ושנים מזכין או מחייבין והאחד אומר איני יודע יוסיפו שנים, זה שאמר איני יודע הרי הוא כמי שאינו שהרי אינו חוזר ומלמד חובה ונמצאו אחר התוספת עשרים וארבעה חוץ מזה המסתפק, אמרו שנים עשר זכאי ושנים עשר חייב הרי זה זכאי, אחד עשר אומרים זכאי ושלשה עשר אומרים חייב אף על פי שהאחד מן הראשונים אומר איני יודע הרי זה חייב שהרי המחייבין רבו בשנים, אמרו שנים עשר זכאי ושנים עשר חייב ואחד אומר איני יודע מוסיפין שנים אחרים, וכן מוסיפין והולכין עד שירבו המזכין אחד ויהא זכאי או ירבו המחייבין שנים או יותר ויהא חייב, היו אלו כנגד אלו ואחד אומר איני יודע או שהיו המחייבין יותר אחד בלבד מוסיפין והולכין עד שבעים ואחד, הגיעו לשבעים ואחד שלשים וששה אומרים זכאי ושלשים וחמשה אומרים חייב הרי זה זכאי, שלשים וששה אומרים חייב ושלשים וחמשה אומרים זכאי דנים אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מהן דברי חבירו ומזכין אותו או מחייבין אותו, ואם לא ראה גדול שבדיינים אומר נזדקן הדין ופוטרין אותו, שלשים וחמשה אומרים חייב ושלשים וחמשה אומרים זכאי ואחד אומר איני יודע פוטרין אותו, ארבעה ושלשים אומרים זכאי וששה ושלשים אומרים חייב ואחד אומר איני יודע חייב שהרי רבו המחייבין שנים".
אולם לגבי דיני הנפשות המוטלים על בי"ד הגדול כתב (שם הלכה ג):
"בית דין הגדול שבא להם מחלוקת בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות בין בדיני תורה, אין מוסיפין עליהן אלא דנין אלו כנגד אלו והולכין אחר הרוב שלהן, ואם בדין אחד מן הנהרגין נחלקו דנין אלו כנגד אלו עד שיפטרוהו או יתחייב".
ולא באר במפורש באיזה רוב מחייבים או מזכים. נראה לומר לפי הכלל שכתב בפ"ח שאף במשפטי בית דין הגדול הכרעה לחובה עפ"י שנים ולא עפ"י אחד.
נשאל והשיב הרדב"ז (חלק ה ללשונות הרמב"ם – הוספות מחלק ג סימן תקלז [אלף תרצ]):
שאלה: "שוב על לשון הרמב"ם ז"ל פ' ט' מהלכות סנהדרין וז"ל ב"ד הגדול שבא להם מחלוקת בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות בין בדין מדיני התורה אין מוסיפין עליהם אלא דנין אלו כנגד אלו והולכין אחר הרוב שלהן ואם בדין אחד מן הנהרגין נחלקו דנין אלו כנגד אלו עד שיפטרוהו או יתחייב. וקשיא לך מאי איכא בין דיני נפשות ובין הנהרגין ומאי איכא בין דנין אלו כנגד אלו והולכין אחר הרוב דרישא לדנין אלו כנגד אלו דסיפא דקאמר עד שיפטרוהו או יתחייב".
היינו, המדייק ברמב"ם ימצא שכתב שבבי"ד של ע"א "הולכין אחר הרוב", משמע שאחר רוב רגיל גם לחובה, אבל בדיני נפשות הרי רק עפ"י שנים לחובה.
משיב הרדב"ז:
"תשובה הא קיי"ל דאין מטין בדיני נפשות אחרי רבים לרעות אלא א"כ יש שנים מחייבים יתרים על המזכים דכתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות אחרי רבים להטות, הטייתך לטובה ע"פ אחד לרעה ע"פ שנים, וכ"כ הרב בעצמו ראש פרק שמיני. וקאמר הכא שאם בא להם דין ממקום אחר שנשאלה שאלה בפניהם שלא בשעת מעשה בין בדיני נפשות וכו' ונחלקו בדין אין מוסיפין עליהן כאשר מוסיפין בשאר בתי דינין אלא דנין אלו כנגד אלו והולכין אחר הרוב ופוסקין הדין אחר הרוב אפי' שיהיה שלשים וששה מחייבים ושלשים וחמשה מזכים. אבל אם בא לפניהם דין מדיני הנהרגין כלומר הלכה למעשה דנין אלו כנגד אלו עד שיפטרוהו כלומר אפי' שלשים וששה מחייבין פטור או שיתחייב שיהיו שלשים ושבעה מחייבין ושלשים וארבעה מזכין ומחייבין אותו דאיכא הטייה לרעה".
"כללא דמלתא שלא בשעת מעשה חותכין הדין וקובעין הלכה לדורות. בשעת מעשה אין ממיתין אלא א"כ רבו שנים על המזכין. ואם בי"ד של עשרים ושלשה בא להם מעשה אין ממיתין אלא א"כ רבו שנים על המזכין ואם בי"ד של עשרים ושלשה בא להם מעשה ונסתפקו אז מוסיפין בדיינים עד שיתברר הדין או עד שיהיו שבעים ואחד שהוא בי"ד שלם".
עולה שהרדב"ז מחלק בבי"ד של ע"א בין לימוד הלכה ופסיקתה כשהיא כללית ותאורטית שאז נפסקת הלכה עפ"י רוב פשוט, לבין פסיקה למעשה במקרה מסויים שאז עפ"י שנים לחובה ועפ"י אחד לזכות ואם לא הצליחו לפסוק פוטרים את הנידון לפניהם.
וע' שו"ת רדב"ז (ח"ה ללשונות הרמב"ם – הוספות מחלק ג' סימן תקעט [אלף תרצד]).
ו. מעורבות בית דין הגדול במצוות
כאמור לעיל: השקאת סוטה, מדידת חלל לעגלה ערופה, שריפת פרה אדומה, בדיקת יוחסי כהנים, קביעת חודשים ועיבור שנה, פר העלם דבר של ציבור לא מחייבים פעולה של כל בית הדין הגדול אלא של שלוחים או ממונים בשמם. נביא את המקור לכך:
סוטה
פסק הרמב"ם (הל' סוטה פ"ג ה"א – ה"ב):
"כיצד סדר השקאת שוטה, הבעל בא לבית דין שבעירו ואומר להן אשתי זו קנאתי לה עם פלוני ונסתרה עמו ואלו עידי והרי היא אומרת שהיא טהורה ואני רוצה להשקותה לבדוק הדבר, ובית דין שומעין דברי העדים ומוסרין לו שני תלמידי חכמים לשמרו שמא יבא עליה קודם שתייה שהרי נאסרה עליו עד שתשתה ומשלחין אותו לירושלם שאין משקין את השוטה אלא בית דין הגדול של שבעים זקנים במקדש".
"הגיעו לירושלם בית דין הגדול מושיבין אותה ביניהן ומאיימין עליה שלא בפני בעלה ומפחידין אותה פחד גדול שלא תשתה ואומרין לה בתי הרבה יין עושה הרבה שחוק עושה הרבה ילדות עושה הרבה שכנים הרעים עושים אל תגרמי לשם הגדול שנכתב בקדושה שימחה על המים. ואומרין לה בתי הרבה קדמוך ונשטפו ואנשים גדולים ויקרים תקף יצרן עליהן ונכשלו ומגידין לה מעשה יהודה ותמר כלתו ומעשה ראובן בפלגש אביו על פשטו ומעשה אמנון ואחותו, כדי להקל עליה עד שתודה, אם אמרה הין נטמאתי או איני שותה יוצאה בלא כתובה והולכת לה".
מדידת חלל
פסק הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פ"ט ה"א – ה"ב):
"הרוג שנמצא נופל בארץ ולא נודע מי הכהו, מניחין אותו במקומו ויוצאין חמשה זקנים מבית דין הגדול שבירושלם שנ' ויצאו זקניך ושופטיך ומודדין ממנו אל הערים שסביבות החלל, אפילו נמצא בצד עיר זו שהדבר ידוע בודאי שהיא הקרובה מצוה למדוד".
"אחר שמודדין ונודעה העיר הקרובה קוברין את הנהרג במקומו וחוזרין זקני ירושלם למקומן, ובית דין של אותה העיר מביאין עגלת בקר משל אנשי אותה העיר ומורידין אותה אל נחל שהוא שוטף בחזקה, וזהו איתן האמור בתורה".
עיבור שנה
לגבי עיבור שנה פסק הרמב"ם (הל' קידוש החודש פ"ד הל' ט–י):
"אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה, כיצד יאמר ראש בית דין הגדול לפלוני ופלוני מן הסנהדרין היו מזומנין למקום פלוני שנחשב ונראה ונדע אם שנה זו צריכה עיבור או אינה צריכה, ואותן שזומנו בלבד הן שמעברין אותה, ובכמה מעברין אותה מתחילין בשלשה דיינין מכלל סנהדרי גדולה ממי שסמכו אותן, אמרו שנים לא נשב ולא נראה אם צריכה עיבור אם לאו ואחד אמר נשב ונבדוק, בטל יחיד במיעוטו, אמרו שנים נשב ונראה ואחד אומר לא נשב, מוסיפין שנים מן המזומנים ונושאים ונותנין בדבר".
"שנים אומרים צריכה עיבור ושלשה אומרין אינה צריכה, בטלו שנים במיעוטן, שלשה אומרין צריכה עיבור ושנים אומרין אינה צריכה עיבור, מוסיפין שנים מן המזומנין לה ונושאין ונותנין וגומרין בשבעה, אם גמרו כולם לעבר או שלא לעבר עושין כמו שגמרו, ואם נחלקו הולכים אחר הרוב בין לעבר בין שלא לעבר, וצריך שיהא ראש בית דין הגדול שהוא ראש ישיבה של שבעים ואחד מכלל השבעה, ואם גמרו בשלשה לעבר הרי זו מעוברת והוא שיהא הנשיא עמהן או שירצה, ובעיבור השנה מתחילין מן הצד, ולקידוש החדש מתחילין מן הגדול".
עוד כתב הרמב"ם (הל' קידוש החודש פ"ה ה"א):
"כל שאמרנו מקביעות ראש החדש על הראייה ועיבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך, אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל או בית דין הסמוכים בארץ ישראל שנתנו להן הסנהדרין רשות, שכך נאמר למשה ולאהרן החדש הזה לכם ראש חדשים ומפי השמועה למדו איש מאיש ממשה רבינו שכך הוא פירוש הדבר עדות זו תהיה מסורה לכם ולכל העומד אחריהם במקומם, אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום".
בדיקת יחוסי כהונה
פסק הרמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"ו הי"א):
"ב"ד הגדול היו יושבין בלשכת הגזית, ועיקר מעשיהם התדיר שהיו יושבין ודנין את הכהונה ובודקין הכהנים ביוחסין ובמומין, כל כהן שנמצא פסול בייחוסו לובש שחורים ומתעטף שחורים ויוצא מן העזרה, וכל מי שנמצא שלם וכשר לובש לבנים ונכנס ומשמש עם אחיו הכהנים".
וכך כתב בשו"ת הרמב"ם (סימן תמ):
"תשובה וששאלתם מה הם המיוחסים. דעו שכל הכהנים שבזמן הזה בחזקה הם כהנים ואינם מיוחסים, והמיוחסים הוא שיעידו עליו שני עדים שהוא בנו של פלוני הכהן ושהוא כשר. וכן צריך שני עדים על אביו שהוא בן פלוני הכהן ושהיה כשר וכן על אבי אביו הכל בעדים עד איש שאינו צריך בדיקה כגון שהעידו שני עדים שאביו של זה או שזה ראינוהו משמש על גבי המזבח או ראינוהו בסנהדרין גדולה לפי שאין בודקין מן המזבח ולמעלה ולא מן הסנהדרין ולמעלה שבית דין הגדול היו בודקין עליהם ואחר כך ממנים אותם בסנהדרין או מניחים אותם לעבוד במקדש ובזה היו הסנהדרין עוסקין תמיד בבדיקת הכהנים".
שריפת פרה אדומה
שריפת פרה אדומה לא נזכרה ע"י הרמב"ם בפירוש ורק ברמז (הל' פרה אדומה פ"ג ה"ב): "כיצד שורפין אותה, זקני ישראל היו מקדימין ברגליהן להר המשחה ובית טבילה היה שם, וכהן והמסעדין בשריפתה והפרה יוצאין על הכבש ובאין להר המשחה, ומטמאין את הכהן וסומכין הזקנים את ידיהם על הכהן ואומרים לו טבול אחת, ואם היה כ"ג אומרים לו אישי כ"ג טבול אחת".
והכוונה בזקני ישראל לזקני בית דין הגדול כן באר בס' דבר המשפט (הל' סנהדרין פ"ה סעיף יב).
סמיכה על פר העלם דבר של ציבור
פסק הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות פ"ג ה"י): "אין סמיכה בקרבנות הצבור חוץ משתי סמיכות, על שעיר המשתלח ועל פר העלם דבר, ושלשה מן הסנהדרין סומכין עליו, ודבר זה הלכה מפי משה רבינו שאין בצבור אלא שתי סמיכות".
וכך פרש ר' עובדיה מברטנורא (סנהדרין פ"א מ"ג): "סמיכת זקנים. על ראש פר העלם דבר של צבור". וכיון שההעלם הוא של הסנהדרין שהורו הוראת טעות ברור שהם צריכים לסמוך על הפר.
ז. תפקידים ששייך להם כל בית הדין הגדול
המטלות ששותף להן כל בית הדין הגדול הם: מינוי מלך, סנהדריות לשבטים, הוספה על העיר והעזרות, הוצאה למלחמת הרשות. ננסה לעמוד מה תפקיד בית הדין בכל המטלות.
מינוי מלך
פסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"א ה"ג): "אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו".
נראה שבי"ד היה צריך לשקף את רצון העם, אבל ההחלטה לא היתה במנין, שרוב לכאן ומיעוט לכאן. בעיקר מפני שהקובע היה נביא, ובי"ד היה צריך להסכים לו. וכתב בערוך השולחן העתיד (הל' מלכים סי' עא ס"ח) שרק על תחילת שושלת היה צריך נביא ואח"כ המלכות עוברת בירושה מאב לבנו. ונלענ"ד שאף בהכרעה מי מבניו ימלוך, בית הדין הגדול אינו מעורב, בגלל הסיכון האישי מאותם שנדחו מן המלוכה.
מינוי סנהדריות לשבטים
פרש רש"י (סנהדרין ב ע"א):
"שהיו מושיבים סנהדרי קטנה של עשרים ושלשה בכל עיר ועיר, כדכתיב (דברים טז) תתן לך בכל שעריך וצריכין בית דין הגדול שבלשכת הגזית לצאת ולהושיבם וכו', יליף בגמרא (סנהדרין טז, ב)".
אולם היד רמ"ה (סנהדרין טו ע"ב) חלק עליו:
"ואין עושין סנהדראות של עשרים ושלשה לשבטים אלא בב"ד של שבעים ואחד לא שצריכין לצאת להושיבן אלא שהשבט וסנהדריו הולך אצל ב"ד הגדול שבירושלים והן ממנין אליהן סנהדרין והולכין להן וי"א שצריכין ב"ד הגדול שבלשכת הגזית לצאת ולהושיבן ואינו נראה".
ודעת הרמ"ה יותר מסתברת שאין בי"ד הגדול יוצא כולו למסע של חודש ימים כדי להעמיד סנהדרין לכל שבט ושבט וק"ו שלא לכל עיר ועיר כרש"י, אלא השבט מגיע לירושלים.
הוספה על העיר והעזרות
נאמר בשבועות (פ"ב מ"ב): "שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהם וכל ישראל אחריהם".
כתוב במשנה שבית דין מהלכים אחריהם, ולא נאמר האם בית דין הוא בין המחליטים על הוספה על ירושלים או על העזרות. או שהם רק משתתפים בקידוש עצמו.
אמנם הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ו ה"י) פסק:
"בית דין שרצו להוסיף על ירושלים או להוסיף על העזרה מוסיפין, ויש להם למשוך העזרה עד המקום שירצו מהר הבית ולמשוך חומת ירושלים עד מקום שירצו".
היינו הם המחליטים והם אח"כ משתתפים בקידוש העיר והעזרות.
וכך באר בשעורי הרב (סולובייצ'יק, סנהדרין יד ע"ב):
"שיט) הנה כתב הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ו ה"י) בית דין שרצו להוסיף על ירושלים או להוסיף על העזרה מוסיפין, ויש להם למשוך העזרה עד המקום שירצו מהר הבית, ולמשוך חומת ירושלים עד מקום שירצו. ושם (הי"א) אין מוסיפין על העיר או על העזרות אלא על פי המלך וע"פ נביא ובאורים ותומים ועל פי סנהדרין של שבעים ואחד זקנים שנאמר וכו'. וצריך ביאור אמאי כפל שתי פעמים דין זה דבעינן דעת הבית דין להוסיף על העיר והעזרה. ועוד צריך ביאור מה שכתב בהלכה י דבעינן רצון הבית דין להוסיף, הרי אי בעינן דוקא סנהדרין גדולה להוספה גופא, וכמבואר בהלכה י"א, אם כן הרי פשיטא דאיכא כבר רצונם בזה, ולמה התנה דבעינן בזה בית דין שרצו ומה הוסיף בזה. והנראה לומר בביאור דעת הרמב"ם, דבאמת איכא שני דינים נפרדים בהשתתפות של בית דין הגדול בהוספה על העיר והעזרות. דבעינן פסק והוראה על ההוספה, וזה דוקא על פי בית דין של שבעים ואחד כשהם מצויין במקומם בלשכת הגזית, דדוקא שם חלין כל דיני סנהדרין גדולה של שבעים ואחד, וזה מה שכתב הרמב"ם בהלכה י' דבעינן רצונם של בית דין הגדול לעצם הענין של ההוספה, דהיינו דבעינן הוראה על ההוספה. וחוץ מפסק דין והוראה על ההוספה, איכא גם כן דין בפני עצמו, דבעינן שבית דין הגדול בעצמם יעשו את מעשה ההוספה. ואף שבודאי ישנה לרצונם בשעת מעשה שעושין את מעשה ההוספה, מכל מקום אין זה מועיל לענין פסק והוראה על ההוספה, דבעת ההוספה הרי הם כבר נמצאין מחוץ ללשכת הגזית, ופסקם דאז ליכא עליה תורת הוראה של סנהדרין הגדולה. והא דבעינן לכל סנהדרין הגדולה למעשה ההוספה, ואף דהוו מחוץ ללשכת הגזית, לכאורה צריך לומר דאין זה בתורת סנהדרין עצמה, אלא דבעינן שמעשה ההוספה יהיה על ידי כל גברא המנוי בסנהדרין, דנוסף על דין סנהדרין גדולה, איכא גם כן חלות שם מינוי בגברא על כל חברי הסנהדרין, ודבר זה שייך אפילו בשעה שנמצאים מחוץ ללשכת הגזית. ונראה דהוא הדין נמי לדעת ראב"י, דאמרינן הכא דצריכין כל סנהדרין הגדולה למדידת העגלה, דאין זה בתורת סנהדרין הגדולה, אלא בתורת חברי סנהדרין הגדולה, וכמו שלדעת רבי יהודה בעינן שלשה מחברי הסנהדרין, ולדעת רבי שמעון בעינן חמשה מחברי הסנהדרין, לדעת ראב"י בעינן כל ע"א חברי סנהדרין להך מדידה. וכן הכא, דבעינן כל חברי הסנהדרין למעשה ההוספה על העיר והעזרות, אבל אין זה בתורת סנהדרין הגדולה, וכמבואר".
"שכ) אמנם, יש להעיר על זה דלכאורה דעת הרמב"ן (בהשגות לספר המצוות קנג) הוא דכשבית דין הגדול אינם בלשכת הגזית, שבטל מהם חלות שם בית דין הגדול מכל וכל, ורק נשאר עליהם הך חלות מינוי שבגברא, אבל ליכא עליהם שם בית דין הגדול עתה. ואם כן לדידיה צריך לומר כמו שביארנו, דבית דין הגדול מורים בתורת סנהדרין במקומם בלשכת הגזית, ואחר כך עושין מעשה ההוספה בתורת חברי הסנהדרין. אמנם, בדעת הרמב"ם החולק על הרמב"ן, יתכן דאף שבית דין הגדול אינם במקומם בלשכת הגזית, מכל מקום עדיין איכא עליהם חלות שם בית דין הגדול, אלא דלהוראת בית דין הגדול בעינן שיורו דוקא מלשכת הגזית. ואם כן יש לומר באופן אחר קצת, דהוראת ההוספה צריכה להיות בעודם בלשכת הגזית דוקא, אלא דמעשה ההוספה אכן נעשית בתורת בית דין הגדול, ולא בתורת חברי הסנהדרין בלבד. אלא דאף שאיכא עליהם שם בית דין הגדול מחוץ ללשכת הגזית, אבל הוראתם בתורת בית דין הגדול צריכה להיות בעודם בלשכת הגזית דוקא, ומשום הכי הוראת ההוספה אכתי צריכה לצאת מלשכת הגזית כמבואר, וזהו ביאור שני הדינים שברמב"ם שהבאנו לעיל. (ויתכן דאיכא עוד הבדל בזה בין דעת הרמב"ם לרמב"ן, לענין הבנת הגמרא בהוריות יא ע"ב בעא מיניה רבי מרבי חייא כגון אני מהו בשעיר, ע"כ. שהרי בימי רבי היה הסנהדרין בטבריא, ולא היו במקומן בלשכת הגזית, ואם נתפוס שעדיין היה עליהם חלות שם בית דין הגדול אף בטבריא, אם כן ממילא מובן הצד שהיה לרבי גם כן חלות שם נשיא סנהדרין, דעדיין היה חלות שם סנהדרין, ואם כן שפיר יש לצדד ולומר שהיה רבי מתחייב בשעיר נשיא)".
הוצאה למלחמת הרשות
במשנה בסנהדרין (פ"א מ"ה) לא בואר מה תפקיד הסנהדרין בהוצאה למלחמת הרשות. האם הם סמכות מאשרת ליוזמת המלך ויכולים אף להתנגד לה.
בברכות (ג ע"ב) מתואר: "אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין, ושואלין באורים ותומים".
פרש רש"י (ברכות ג ע"ב): "ונמלכין בסנהדרין – נוטלין מהם רשות, כדי שיתפללו עליהם". נראה מרש"י שלבית הדין לא היה סמכות אישור המלחמה.
אולם רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף, סנהדרין ג ע"א) כתב: "ומוציא למלחמת הרשות וכו', כלומר צריך שימלך עם ע"א סנהדרין אם ילחם במלחמת הרשות כדי שיתפללו עליו לפני הלחמו עם אויביו". ומשמע שבסמכות בית דין לקבוע אם לצאת למלחמת הרשות.
ויותר מזה באר המאירי (סנהדרין טז ע"א): "ואין יכול לכוף את העם לצאת בה (=במלחמת הרשות) אלא על פי בית דין של שבעים ואחד". עולה שסנהדרין היא המכריעה אם לצאת למלחמה.
במרומי שדה (ברכות ג ע"ב) באר את רש"י: "ונמלכין בסנהדרין. פירש"י תפלה דבעצם המלחמה שואלין באורים ותומים. ויודעים שינצחו. ומכ"מ נצרכים לתפלה. שרבים ניזוקין במלחמה אפילו כשהם נוצחים ומלחמת עמלק ומדין יוכיח שנצרכו להתפלל אף על גב שידעו שינצחו".
אולם בהערות הגרי"ש אלישיב (ברכות ג ע"ב) – במה ששאלו בסנהדרין ובאורים ותומים כתב:
"יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים". חזינן הכא, שאע"פ שנועצו באחיתופל עדיין היה להם לידע אם עצתו אמת, ולכך שואלין באורים ותומים. ומה ששואלין בסנהדרין. הוא משום שאין יוצאין למלחמה אלא עפ"י סנהדרין כמבואר במתני' דריש סנהדרין (ב א) ומשום כך הקדימו הסנהדרין לאורים ותומים משום שקודם שנטלו רשות מן הסנהדרין אין האורים ותומים משיבים, וכמו שמוכח ממש"כ רש"י להלן (ד א) ד"ה וכן".
"ויש לתמוה עמש"כ רש"י בד"ה נמלכין שנוטלים מהם רשות כדי שיתפללו עליהם, וצ"ע שהרי ענין הסנהדרין הוא כדי שיוכלו לידע אם לצאת למלחמה, ולמה כתב שהוא כדי שיתפללו עליהם".
וכמוהו אף הגרח"ד הלוי בדבר המשפט (הל' סנהדרין פ"ה) כתב: "ופשוט הוא דאין לך דבר גדול מזה, להוציא את העם למלחמה, והוא ודאי "דבר גדול" המסור לסמכות בית – דין הגדול".
הרמב"ם בפה"מ (סנהדרין פ"ב מ"ד): כתב: "ומתנאי מלחמת הרשות שלא תהא אלא במלך וסנהדרין".
וכתב בפרי האדמה (הל' מלכים פ"ה ה"ב): "וראיה לזה ממ"ש הוא ז"ל רבינו [שם] בפ"ק דילפינן לה מההיא דדוד שלא היה יוצא למלחמת הרשות אם לא היה מתיעץ בסנהדרין וכו' [עכ"ד]",
וכך כתב ביד המלך (לנדא, הל' מלכים פ"ה ה"ב): "והנה כוונת תירוץ הגמרא הוא, דכיון דחזינן בדוד דהיה עושה שתים דהיה נמלך בסנהדרין והיה שואל באורים ותומים הרי בודאי היה מקובל לו דהא דמידכר סנהדריה גדולה בקרא לאו לאשמועינן דנישאלים להם באורים ותומים, רק דהמלכה בהם מעכב המלחמה, ומבלעדי רשותם אין רשאין לצאת למלחמת רשות, דאם לא היה מקובל כך לבית דינו של דוד אמאי היו נמלכין אז בסנהדרין. וכיון דההמלכה בסנהדרין שהיה בימי דוד היה מכח הסנהדרין המוזכרים בקרא הרי ממילא היה ההמלכה בסנהדריה גדולה של ע"א כאמור בקרא וכל העדה, דהיינו כל הסנהדרין במספרם שבעים ואחד, וכאמור במתניתין דאין יוצאין למלחמת רשות פחות מע"א, אבל אי לאו קרא מעובדא של דוד לחוד אף דאנו יודעין דהיו נימלכין בסנהדרין בכל זאת אין הדבר מפורש אם היו נימלכין בסנהדריה קטנה של כ"ג או בסנהדריה גדולה של ע"א, ולא היינו יודעין עדיין דביציאות למלחמת רשות צריכין סנהדריה גדולה. וכיון דדינא דמתניתין הוא רק מקרא דוכל העדה, א"כ לטעמיה של רש"י שכתב בפ"ק דברכות דההמלכה בסנהדרין שהיה בימי דוד היה בשביל שיתפללו עליהם, הרי לפי זה קאי וקיימו קושית הגמ' דדלמא סנהדריה גדולה המוזכרים בקרא דוכל העדה הוא רק לאשמועינן דנשאלין להם באורים ותומים אבל אין רשותם מעכב המלחמה, והא דנטל דוד רשות מסנהדרין לאו מכח חיובא דקרא עביד הכי רק מדעתיה דנפשיה בכדי שיתפללו עליהם, ואיך נדע עדיין דנטילת רשותן מעכב שלא לצאת. ואף אם נאמר דהמשנה סמך דאין לנו לשנות מן מה שעשו בימי דוד, דמלבד דזה דוחק לומר על מנהג שנהגו מדעת עצמם בימי דוד שיהיה מעכב לדורות, אלא אף אם נדחוק דמה שנהגו בימי דוד מעכב לדורות, אכתי מנא להו להמתניתין דאין יוצאין למלחמת רשות בפחות מע"א, ודלמא ההמלכה בסנהדרין שהיה בימי דוד לא היה רק בסנהדריה קטנה של כ"ג. ובפרט לפי טעמו של רש"י דההמלכה היה בכדי שיתפללו עליהם, ומה לי אם הם ע"א או כ"ג, ואנו לא מצינו שום יתר שאת אשר לתפלה בציבור רק שיהיו במספר עשרה, וכשהגיעו למספר הזה אין חילוק אם המה עשרה או יתר על כך, ודברי רש"י אלה תמוהים ומופלאים באין פותר אותם".
וא"כ ביד המלך נשאר בתימה על רש"י.
בשו"ת ציץ אליעזר (חלק כ סימן מג שמוקדש למלחמת הרשות) כתב: "ויתכן, שהגדרת הדברים היא, שלהוציא למלחמה רק המלך מוסמך, אלא שבמלחמת מצוה אינו צריך נטילת רשות מסנהדרין, ובמלחמת רשות צריך רשות סנהדרין ובלעדי הרשות אינו יכול להוציא – אבל לא הסנהדרין הם המוציאים אלא המלך הוא המוציא, ואם המלך אינו מצוה לצאת למלחמה אף אם הסנהדרין החליטו ונתנו רשות לצאת – אין יוצאים למלחמה – וזהו הענין של נטילת רשות, אבל המוציא והמכניס למלחמה הוא רק המלך".
ועי' בס' עמוד הימיני סימן יד שהוקדש להוצאה למלחמת הרשות ולהסברת שיטת רש"י.
מינוי כהן גדול
כתב בשעורי הרב (סולובייצ'יק, סנהדרין יח ע"א) – בענין מינוי כהן גדול על ידי סנהדרין:
"א) בתוספתא (סנהדרין פ"ג מ"ב) איתא אין מעמידין לא מלך ולא כהן גדול אלא בב"ד של שבעים ואחד וכו'. וכן הוא ברמב"ם (הל' כלי המקדש פ"ד הט"ו) דאין מעמידין כהן גדול אלא בית דין של שבעים ואחד. אמנם, לא הביא הרמב"ם דין זה דמינוי כהן גדול בעי בית דין של ע"א בהל' סנהדרין (ריש פ"ה) תוך שאר הדברים הנצרכין לבית דין הגדול, ואף שכתב שם שאין מעמידין מלך אלא על פי בית דין של ע"א. וכבר העיר על זה בלחם משנה שם, וצריך ביאור אמאי השמיט הרמב"ם דין זה מהלכות סנהדרין".
"ב) אלא דיש להעיר, דנראה דחלוק דין מינוי כהן גדול מדין מינוי מלך, דבמינוי מלך כתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"א ה"ג) אין מעמידין מלך תחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים וכו', ודקדק הרמב"ם לומר דרק בתחילה בעינן בית דין של ע"א למינוי מלך, אבל לא כתב כן בשום מקום לגבי מינוי כהן גדול. וביאור דבריו נראה, דמלך בן מלך אינו צריך שיימנה על ידי סנהדרין, ומשום הכי מלך בן מלך לא בעי משיחה (הוריות יא ע"ב), אלא יורש את מינויו ממילא. מה שאין כן בכהן גדול בן כהן גדול, נראה דרק זכות להך מינוי באה לו בירושה, אבל עצם המינוי לא ניתן לירושה, ולכן בעי כל כהן גדול מינוי בפני עצמו. אבל מכל מקום העולה מכל זה דאף כהן גדול בעי מינוי מבית דין של ע"א, ושוב צ"ע דעת הרמב"ם בזה אמאי השמיט דין זה מהל' סנהדרין. (וכן יש להעיר על דברי הרמב"ם, דאיתא בתוספתא שם שאין שורפין את הפרה אלא בבית דין של שבעים ואחד, ובהל' פרה אדומה פ"ג ה"ב כתב רק דצריך שיהיה בפני זקני ישראל, וגם זה השמיט הרמב"ם מהל' סנהדרין, וכן צ"ע בזה)".
"ג) ואפשר לומר בזה, דהא דבעינן סנהדרין הגדול להעמדת כהן גדול אין זה לעצם המינוי, דבאמת לא בעינן בית דין הגדול למעשה מינוי כהן גדול. אלא בעינן בזה פסק והוראה דהך כהן כשר הוא לעבודה. דהנה כתב הרמב"ם (הל' ביאת מקדש פ"ו הי"א) בית דין הגדול היו יושבין בלשכת הגזית ועיקר מעשיהם התדיר שהן יושבין ודנין את הכהונה ובודקין את הכהנין ביוחסין ובמומין וכו'. ומשום הכי הוא דאמרינן (קידושין עו ע"ב) דאין בודקין מן המזבח ולמעלה ומן הדוכן ולמעלה, שסנהדרין יושבין שם ובודקין, דכל כהן העובד בעי הוראה מבית דין הגדול שכשר לעבודה. ואם כן יש לומר דהוא הדין בהעמדת כהן גדול, דבית דין הגדול הם הקובעין בהכשר כהונה, וכהן גדול נצרך להוראת הבית דין שכשר הוא מדין בדיקת כהן לעבודה על גבי מזבח, כלומר דהך דין הוא מדיני יחוסי כהונה והכשר עבודה. ואפשר דהא דבעינן לבית דין הגדול לפסק זה, ולא סגי לן בפסק שיצא משאר בתי דין להכשר כהונה, משום דאם הורה ב"ד דעלמא דכשר הוא, אם כן יוכל בית דין אחר או בית דין הגדול להורות להיפך דפסול הוא, ומכיון שכן אין הכשרו ודאית, אלא אם כן הוכשר על ידי בית דין הגדול, שאין בית דין אחר יכול להורות כנגדם, וממילא בעינן שבית דין הגדול יכשירהו כדי שיהא בו הכשר מוחלט על ידי הוראה שאחר לא יוכל לבטלה. ולפי זה יש לומר דלא בעינן בית דין הגדול עבור עצם המינוי, אלא דבעינן רשות הסנהדרין והוראתם כתנאי בעלמא, כדי שיהא בו הכשר מוחלט, ומשום הכי הוא דלא שייך מינוי כהן גדול לסנהדרין הגדול בעצם מעשה המינוי, ולכן לא הביאו הרמב"ם בהל' סנהדרין תוך שאר דברים הנצרכים לסנהדרין בעצם חלותם. (וכעין קידוש החדש, שגם כן לא הביאו הרמב"ם בהל' סנהדרין פרק ה', דהתם נמי בית דין הגדול אינם עושים את עצם מעשה הקידוש, אלא דבעינן רשותם כדי שיחול מעשה הקידוש שעל ידי בית דין אחר, וכיון דדין זה הוי רשות גרידא, אפשר דמשום הכי לא הביאו הרמב"ם בהל' סנהדרין.) אלא דתירוץ זה לגבי כהן גדול לכאורה קשה, דהא בירושלמי (הובא בתוס' יומא יב ע"ב ד"ה כהן גדול) איתא דכהן גדול מתמנה בפה ומסתלק בפה, ופשטות הלשון מורה שזה בתורת מינוי, ולא רק בתורת הוראה או רשות גרידא. ובתוס' שם ביארו דהמינוי בפה נתהווה על ידי המלך ואחיו הכהנים, אבל לפום ריהטא בדברי הרמב"ם היה נראה דדבר זה נעשה רק על ידי בית דין הגדול, שהרי לא הזכיר מלך או אחיו הכהנים בשום מקום לגבי מינוי כהן גדול, אלא רק כתב בהל' כלי המקדש דהמינוי הוא על ידי בית דין הגדול. ואם כן מוכח דנצרכין לבית דין הגדול לעצם מעשה המינוי, ואינו רק רשות והוראה גרידא, ועדיין צ"ע".
הערת הרה"ג יעקב אריאל – רב העיר רמת גן (לשעבר)
מינוי מלך
אם יש נביא חייבים לקבל את דעתו ולא לחלוק עליו. אך בהעדר נביא רצון העם קובע כמבואר ברמב"ם (פ"ה מהל' גזלה הי"ח):
"במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם".
אלא שא"כ מה תפקידו של ביה"ד, המובא בהל' מלכים פ"א?
צ"ל שביה"ד יכול להטיל וטו על רצון העם. כגון אגריפס, בסוטה (מא, ב), העם אמר "אחינו אתה", אך לדעת התוס' שם הוא היה בעצם פסול למלוכה. ביה"ד הגדול היה יכול וצריך לפסול אותו. אך באותם ימים, אחרי ינאי, כבר חל הדין שמלכי ישראל לא דנים ולא דנים אותם. כלומר ביה"ד היה מנוע מלהתערב בענייני המלוכה, בפרט כשהשלטון הרומי הוא זה ששלט בעצם באותם ימים בא"י.
אך לפני ינאי, ביה"ד היה הקובע, גם בניגוד לרצון העם. ולא כמו שכתבתם שביה"ד לא התערב בשאלה מי מבניו של המלך של המלך שמת יתמנה במקומו בגלל הסיכון. התחשבות בסיכון החלה רק מימי ינאי ואילך. עד אז התקיים הפסוק "לא תגורו מפני איש" ביה"ד היה הסמכות, להלכה ולמעשה, מעל למלך.
(יש לנושא זה השלכה אקטואלית. עם כל ההסתייגות מהערכאות הנהוגות היום בישראל, מ"מ מכיון שלמעשה זו הערכאה היחידה הקיימת במדינה בתחום הפלילי והציבורי, גם ההלכה מכירה בה בנושאים אלו. אולי יש להקיש מסמכותו של ביה"ד הגדול לשאלה העקרונית העולה כיום על הפרק במדינת ישראל מי הסמכות הגוברת, האם העם, באמצעות הרשות המחוקקת – הכנסת, או הרשות השופטת – ביהמ"ש. לפי התורה, הרשות השופטת היא הגוברת. עם כל חשיבותו של העם וסמכותו, כגון במינוי מלך, השיקולים שלו אינם בהכרח שיקולי צדק ומשפט אובייקטיביים. קורה לא אחת שאינטרסנטים מצליחים להשיג רוב בעם ולחוקק חוקים שאינם צודקים. מן הראוי שהרשות השופטת תבלום חקיקה כזאת. עם זאת התנשאותה של מערכת המשפט מעל רצון העם, מחייבת אף היא ביקורת וריסון. לא רק לה יש הגיון סביר ולא רק לה יש חוש צדק, בעיקר בנושאים לאומיים, חיצוניים ופנימיים כגון בנושאים חברתיים ותרבותיים. המוצא מהסבך הוא הקמת גוף עליון, מעל הרשויות הקיימות, שיהיה מורכב מאנשי רוח וציבור מוסכמים על הכל, ולאו דווקא ממשפטנים, שיכריע במקום בו נוצר עימות בין הרשויות. יש גופים כאלו במדינות שונות בעולם, כגון בית עליון, סנט, בית הלורדים וכדו').
הערת המחבר:
לא נראה לי לדמות את בג"צ בימינו לבית הדין הגדול. בג"צ דן לפי מוסרו האישי של כל שופט, ותולה עצמו בחוקי יסוד ומטהר שרצים בק"נ טעמים, ושם עצמו מעל הרשות המחוקקת והמבצעת. בית הדין הגדול דן לפי דיני תורה, והמלכות מעוכבת מלעבור על ד"ת כמבואר בהל' מלכים (פ"ג ה"ט).