חבל נחלתו כו נ
סימן נ
לגדרי לא יגוש ולא תהיה לו כנושה
שאלה
אדם לקח הלוואה מחבירו לעשר שנים. לאחר שעברו עשר שנים ללווה ישנה פרנסה, אולם צרות אחרות שניחתו עליו מונעות ממנו מלהחזיר את ההלואה.
האם מותר לפנות אליו בטלפון ולבקש להחזיר את החוב, בידיעה שאין לו כעת ממה להחזיר או שעוברים ב'לא יגוש' וב'לא תהיה לו כנושה'?
תשובה
א. לא יגוש (דברים טו, ב) נאמר במצות השמטת כספים שלא כציווי. אולם נאמר אף 'לא תהיה לו כנושה' (שמות כב, כד) ונלמד ממנו לכל הלואה.
כתב הטור (חו"מ סימן צז, ה): "אסור לנגוש את הלוה כדי שיפרע כשיודע שאין לו, ואפילו להיראות לו אסור מפני שהוא נכלם בראותו למלוה ואין ידו משגת לפרוע לו".
עוד כתב הטור (חו"מ סימן צז, ח): "וכשהמלוה מכיר את הלוה שהוא בעל מדה הזאת מוטב שלא להלוותו ממה שילוהו ויצטרך לנוגשו אח"כ ויעבור בכל פעם משום לא תהיה לו כנושה". כלומר עדיף שלא לגמול חסד ולהלוות ממון לאדם שלא יוכל לפרוע את הלואתו, ואח"כ ייכשל המלוה באיסור.
וכן פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' צז ס"ב): "אסור לנגוש את הלוה לפרוע, כשיודע שאין לו, ואפילו להראות לו, אסור, מפני שהוא נכלם בראותו למלוה ואין ידו משגת לפרוע".
ובאר הסמ"ע (שם ס"ק ג): "אסור לנגוש את הלוה כו'. כבר כתבתי [לעיל סק"א] דזה למדו ממה שכתוב בתורה לא תהיה לו כנושה".
ופרט בערוך השולחן (חו"מ סי' צז ס"ב): "כתוב בתורה [שמות כב, כד] לא תהיה לו כנושה מכאן שאסור לנגוש את הלוה לפרוע כשיודע שאין לו. ואפילו להתראות לפניו אסור, מפני שהוא מתבייש בראותו למלוה ואין ידו משגת לפרוע לו. ואם עובר לפניו כאלו דנו באש ובמים [ב"מ ע"ה ב] ולכן יזהר המלוה מאד מזה, ואם נתיישן הדבר והורגל בכך עד שאין לו צער ובושה מזה והמלוה אין כוונתו לצערו ולביישו אין איסור בזה [נ"ל]".
מלשון הטור והשו"ע משמע שעובר על לא תהיה לו כנושה בזה שפונה או עובר על פניו ואין ללווה במה לפרוע. ואפילו אין כוונתו לביישו – אעפ"כ עובר על הלאו. ובערוה"ש התיר לדבר עמו ולעבור על פניו אם כבר אין ללווה צער מזה.
ונראה לומר שהמעבר על פניו האסור הוא דוקא כשהמלוה מכוין לכך, אבל מה יעשה אם נפגשו בבית הכנסת, או שהמלוה כהן והלווה בין המתפללים וכי הוא יצטרך לעיקוף בהליכתו לדוכן וביורדו כדי שלא להיראות לו?! ואולי אם הלווה קונה בחנות – יימנע המלוה להיכנס אליה עד שהלה יצא.
ב. כתב בספר החינוך (פרשת אם כסף מצוה סז – שלא נתבע חוב מעני שאין לו במה לפרוע):
"שנמנענו מלתבוע החוב מן הלווה בעת שנדע שאינו יכול לפרוע חובו לפי שאין לו, שנאמר [שמות כ"ב, כ"ד], לא תהיה לו כנושה. ודע כי זאת המניעה תכלול גם כן שלא להלוות ברבית לישראל".
"משרשי המצוה, לקנות לנו מדת החסד והחנינה והחמלה, וכשיהיו קבועות לנו אז נהיה ראויין לקבלת הטובה ויושלם חפץ השם יתברך בנו שחפץ השם יתברך להטיב בעולם הזה ובעולם הבא.
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה [בבא מציעא דף ע"ה ע"ב], מנין לנושה בחברו מנה ויודע שאין לו שאסור לעבור לפניו, שנאמר לא תהיה לו כנושה, ומה שאמרו גם כן במכילתא [כאן], לא תהיה לו כנושה שלא יראה לו בכל זמן, ודברים אחרים הנאמרים בענין הזה במציעא [שם] ובמקומות בתלמוד".
"ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן".
"והעובר עליה ותבע הלואתו לחברו, ויודע שאין לו ותובעו כדי לצערו, עובר על לאו זה, והוא כעובר על מצות מלך".
עולה מספר החינוך שתביעה אסורה רק כשתובעו כדי לצערו, אבל אם אינו עושה על מנת לצערו אינו עובר ב'לא תהיה לו כנושה', ונראה שה"ה מעבר על פניו שאינו כדי לצערו מותר. אמנם לפי הטור נראה שהמלוה צריך לשמור את דרכיו ואסור לו לעבור על פני הלווה ולגרום לו צער.
ג. אלא שיש בכל העניין שאלה גדולה: מה קרוי שאין ללווה ממה לפרוע, הרגשת הלווה הפרטית, או דרישה וחקירה אצל שכניו?
בשולחן ערוך הרב (חו"מ, הלכות הלואה סעיף ה) באר את חובת הלווה להחזיר את הלואתו, ומדבריו מתבררת התשובה לשאלה:
"אסור ללוה שיקח הלואה ולהוציאה שלא לצורך עסק פרנסתו בענין שהוא מאבדה מן המלוה שלא ימצא ממה לגבות חובו, ואם עושה כן נקרא רשע אף על פי שהמלוה עשיר גדול והוא עני שנאמר לוה רשע ולא ישלם. וכשהמלוה מכיר את הלוה שהוא בעל מדה זו מוטב שלא להלוותו משילוהו ויצטרך לנגשו אחר כך ויעבור בכל פעם משום לא תהיה לו כנושה".
"אבל אם הוציאה לצורך עסק פרנסתו ואחר כך מטה ידו ואין לו לפרוע אנוס הוא ואינו חייב להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע אף על פי שנקרא לוה רשע ולא ישלם".
"ומכל מקום כל ממון שיגיע לידו וכל המטלטלין היתרים על כדי סידור שמסדרין לבעל חוב חייב ליתן הכל להמלוה ולא ישאיר לעצמו רק כדי מזון ל' יום וכסות י"ב חודש לו לבדו ולא לבניו ואשתו אף על פי שחייב במזונותיה ומלבושיה. וכן לעולם כל אימת שיגיע לידו איזה ממון או מטלטלין יתנם להמלוה ולא ישאיר לעצמו רק שיהיה לו מזון ל' יום וכסות י"ב חודש מיום זה שהגיע הממון לידו. אלא אם כן ניתן לו הממון בתנאי על מנת שלא לפרוע ממנו לחוב. והמזון והכסות משערים בבינונים שבעיר אף על פי שהיה רגיל תחילה לאכול וללבוש כעשיר או כעני. ואפילו אם הוא תלמיד חכם ותורתו אומנתו חייב למכור ספריו, ואפילו ספר תורה ולפרוע להמלוה ואין צריך לומר בית דירה. אלא אם כן מוחל לו המלוה מרצונו מה שמוחל לו. אבל ספרים שקנה לבניו וכן בגדי חול שקנה להם או לאשתו ואפילו בגדי שבת של אשתו שלא קנה לה הוא לא יפרע מהם חובו".
עולה מדברי הגרש"ז מלאדי שאין עובר על 'לא תהיה לו כנושה' אלא אם כן יש ללווה פחות מכדי 'סידור' להלואה אבל אם יש לו נכסים או מטלטלין שיכול למכור – משמע שהמלוה אינו עובר אם מבקש מן הלווה שיחזיר את הלואתו. ואם כן לווים שמשתכרים (אולי לא כפי שהיו רוצים) ויש להם כדי פרנסת משפחתם, אין בפניה אליהם משום נגישה שכן יש להם, אלא שמעדיפים להוציא לצורך דברים אחרים ולא להחזרת חוב.
ד. בכסף הקדשים (חו"מ סי' צז ס"ב) הסתפק אם איסור ההתראות לפני הלווה הוא מדרבנן או מן התורה:
"אסור לנגוש את הלוה. אודות לא תהיה לו כנושה. הגם שהוא דררא דספק דאורייתא מכל מקום יש בזה קולא נכונה. כי בחי' כנושה היינו בעל חוב דוחק הרבה. כעין מה שאמר הכתוב והנושה בא לקחת את שני כו' או ע"ש הכתוב ואיש אשר אתה נושה וכדומה. ועצמיות האיסור הוא רק אמה דמפורש בסיפא דקרא שם שלא יבא אל ביתו לעבוט עבוטו. אך חז"ל הזהירו בזה גם מלתבוע כשיודע שאין לו לשלם והוא רק כעין מ"ש במק"א גבי בל תשקצו שהיא כעין דרשה דטעמא דקרא במה שהפסוק השמיענו כנטי' לפרש מהות טעם דמצוה אפס קצתה. וכן הוא בזה. שכיון שהשמיענו השי"ת שנכון שלא להתאכזר על הלוה לכנוס לביתו לעבוט עבוטו ממילא נכון לעשות משמרת מדרבנן שלא לתובעו ביותר בזמן שהוא יודע ודאי שאין לחברו לשלם. והגם שבספק יש לו נכון לו ודאי לתובעו ודאי ולזרזו לקיים מצוות פרעון חוב ולתובעו גם בב"ד בחזקה. עם כל זה כל שלפי אומדנא שלו יודע שאין לו קבעו חז"ל שלא יתבענו ואמרו חז"ל שנכון גם כן שלא יתראה לפניו בדרך שיצטער חברו בזה לפי אומדנא שלו... וממה שלא מנה גם אחד איסור זה במנין תרי"ג לגבי להתראות בפני הבעל חוב יש גם כן משמעות שאין בזה איסור מהתוה"ק. אך כל הנ"ל ליתא שהרי כ"ע מודו שלאו זה הוא ממנין תרי"ג והוא בפני עצמו חוץ נשך דכתיב שם בסיפא דקרא וחוץ העבוט דכתיב שם אחר כך בפ' משפטים. ולאו דכניסה למשכן שבפ' תצא ואם כן ודאי כשיודע על פי אומד שלו שאין להלוה אסור מהתוה"ק לתובעו. אך מה שאין לעבור לפניו בדרך שמצטער הוא באולי מדרבנן. ואולי הוי זה ג"כ מהתוה"ק שכיון שבזה הוא עליו כנושה. ולפי כוונת הלב הם הם הדברים במילי דאורייתא".
"ומכל מקום אין קפידא כי אם כשיודע ודאי שאין לו. והוא מרומז בפסוק העני עמך לא תהי' לו כנושה. דהיינו שהוא עמך בגדר עני ודאי. ואתה יודע ומכיר בו שאין לו על זה הוא האזהרה שלא להיות לו כנושה. ולזה לא שייך בזה ספק דאורייתא לחומרא. שיחשוש אולי אין לו כיון שכ' בתוה"ק מפורש שכשהוא עמך בגדר עני ודאי אז לבד הוא האיסור ותיבת עני לבד הי' די אלו הי' בזה מקום לחשוש לספק מדכתיב עמך מבואר שלא תחשוש כי אם אחר שידוע לך ודאי היותו עני. גם נראה ששייך בזה חזקה שיש לו שהרי הלוה אסור לו לאבד הממון באופן שעל ידי זה לא יהי' לו במה לפרוע וכמ"ש הרמב"ם ז"ל וכמ"ש בספה"ק מצוות השם בשמו (צ"ע שהרי איתא בש"ע ס"ד בשמו). ולזה יש להעמידו על חזקת כשרותו. וחזקת הממון שבא לידו שעדיין ישנו או שוויו בידו".
"ואיסור זה לא שייך כי אם כשתובע גם שיודע שאין לו מאומה לא שום מקרקעי ולא שום מטלטלין בשום מקום והיינו כפי ההלכות דסדר בעל חוב. שכל שלפי סדר זה אין בידו לפרוע כלל אז אסור לתובעו מה שאין כן לעשות סדר בעל חוב יש לו לתובעו... ".
מלבד ההסתפקות אם איסור ההתראות מן התורה או מדרבנן, מוסיף כסף הקדשים שרק אם ודאי לו שאין ללווה במה לשלם עובר בלאו ואין שייך כאן ספק דאורייתא לחומרא מפני שחזקה שיש לו. ועוד שרק אם מצד דין סידור אין לו כלום, אז עובר בלאו זה אבל אם יש ללווה להחזיר והוא אינו מתאמץ אינו עובר עליו.
ועי' בשו"ת באר משה (שטרן, ח"ח סימן כז אות ח) שהסביר והוכיח כדברי כסף הקדשים.
ה. הוסיף שם בשו"ת באר משה (אות ט):
"ופעם נשאלתי ממלוה אחד שיודע מפי עדים נאמנים שאין לו ללוה לשלם אולם יש לו לאביו או לחותנו והם עשירים ואם יהי' לו כנושה תקותו חזקה שישאל מאביו או מחותנו וישלם לו אם שרי לו לנוגשו, והשבתי לו שאסור כי אביו וחתנו אינם אלא כשאר זרים ואינם מחוייבים לשלם חוב בנו או חתנו וגם אם לבסוף ילך הלוה וילוה מאביו או מחותנו עכ"ז עבר על לא תהיה לו כנושה, כמו כן אם יש קופות גמילת חסד המלוים לאדם מעות אסור לו למלוה לדחקו ולנגשו שילך ללות מקופת גמ"ח וישלם לו חובו, דמאחר שאין לו וידוע שאין לו אסור לו לנגשו (ויעו' בחו"מ סי' צ"ט ס"ד), אבל פעם נשאלתי ממלוה שידע שאין לו ללוה לשלם אבל ידע עסק להלוה שאם יקבל עסק זה יעלה בידו לשלם חובו והלוה השיב לו שהעסק הזה איננו לפי כבודו ושאלני המלוה אם שרי לו לנוגשו כי יודע שאם ידחקנו יקבל העסק וישלם לו והשבתי ששרי לדוחקו בכה"ג דכבר אחז"ל פשוט נבילתא בשוקא ושקול אגרא ולא תימא כהנא אנא וגברא רבא אנא (פסחים קי"ג ע"א) ועיין היטב בשו"ע הרב חו"מ דיני הלואה סעי' ה' מתשו' הרא"ש".
ו. במקרה דילן, אם מתקשר בטלפון ופונה אליו שישיב את ההלואה אינו עובר 'בלא תהיה לו כנושה', שכן הלווה עובד ומרויח כדי פרנסתו, אלא שמעביר חלק מכספו לצרות אחרות שניחתו עליו, ואת זה אין המלוה חייב לממן, הוא גמל חסד והלוה ובמקום זאת הוא מקבל רעה תחת טובה. ולא יהא המלוה פחות משאר הצריכים לממון הלווה.
ולכן הצעתי למלוה שיציע ללווה שיחזיר את ההלואה בתשלומים, ובדרך זו יפרע את הלואתו, וגם הלווה יוכל לתת את ממונו לשאר הצרכים והבעיות שהוא מטפל בהן.