חבל נחלתו כו מג
סימן מג
שכירת גנן נכרי בשמיטה
שאלה
גנן מישראל שכור על ידי בית משותף לעבודות גננות עוד מלפני השמיטה. עתה בשמיטה פנה אליו ועד הבית שהוא מעוניין בשתילת פרחי נוי בחצר המשותפת.
הגנן מישראל אינו מוכן לשתול בשביעית, כיון שאסור עפ"י הדין. במידה ויתפטר הם יקחו גנן אחר מישראל שישתול עבורם. והוא יפסיד את מקום עבודתו. הגנן העלה אפשרות להבאת גנן נכרי לצורך השתילה בלבד, ובכך השתילה תיעשה ע"י נכרי והוא ימשיך בעבודתו באותו בניין.
מה צריך לעשות במקרה זה?
תשובה
א. ועד הבית הם עבריינים לתאבון, ומכיון שרוצים שהבית יראה יפה, ישתלו אף בשמיטה.
שתילה ע"י ישראל חמורה, שכן איסור זורע (וכן שותל) הוא מלאכה אסורה בשביעית מן התורה.
בשתילת נכרי עבורם יש צד קל יותר מבחינה הלכתית, אולם אף נכרי העובד מטעמם ובחצר שלהם הוא שלוחם ומצינו באסורי שבת ורבית ועבודה זרה שנזהרו מאד אף ממראית עין של שליח נכרי.
ב. השאלה היא האם מן הראוי להצילם מן האיסור היותר חמור – שתילה על ידי ישראל ולקשר אותם עם גנן נכרי, או שכיון שהם עבריינים אין ראוי לסייע להם להפחית את חומר עבירתם ולהביא גנן נכרי אלא לתת להם שילכו בדרכם, ולא להצילם מן העבירה.
שאלה היוצאת מתוך הספק הראשון היא: האם המקשר בינם לבין גנן נכרי הוא מציל אותם מעבירה של שתילה על ידי ישראל, או שהוא מסייע לעוברי עבירה בכך שמקשר אותם למי שישתול בחצרם.
ג. נאמר בעירובין (לב ע"א):
"האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים מתאנתי – אוכל מהן עראי, ומעשרן ודאי. מלא לך כלכלה זה תאנים מתאנתי – אוכל מהן עראי, ומעשרן דמאי. במה דברים אמורים (רש"י: דספק הן, ודמאי מיהא בעי לאפרושי) – בעם הארץ (רש"י: שהנותן עם הארץ הוא, ואינו חושש בלפני עור), אבל בחבר (רש"י: ודאי מעושרין הן ואין צריך לעשרן אפילו דמאי) – אוכל ואינו צריך לעשר, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: במה דברים אמורים – בעם הארץ, (רש"י: דסגי בדמאי – בזמן שהנותן עם הארץ, וחשוד לתרום שלא מן המוקף) אבל בחבר – אינו אוכל עד שיעשר, לפי שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף (רש"י: אבל – היה הנותן חבר לא יאכל קבע הלוקט, עד שיעשרם מעשרות ודאי, רבי בנו של רשב"ג הוה). אמר רבי: נראין דברי מדברי אבא, מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף, ולא יאכילו לעמי הארץ טבלים",
ובעמוד ב:
"רבי סבר: ניחא ליה לחבר דלעביד הוא איסורא קלילא, ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: ניחא ליה לחבר דליעבד עם הארץ איסורא רבה, ואיהו אפילו איסורא קלילא לא ליעבד".
פרש רש"י (עירובין לב ע"ב):
"איסורא קלילא – שלא מן המוקף".
"איסורא רבה – לאכול טבלים".
עולה מהסוגיא כי לפי רבי תורם שלא מן המוקף כדי להציל עם הארץ מאכילת טבל. ובניסוחה של הגמרא חבר עושה איסור קל כדי להציל עם הארץ מאיסור חמור.
ד. בדר"כ הלכה כרבי מחבירו (ואף מאביו). בשו"ת בנימין זאב סימן שג סבר שבמחלוקת זו הלכה כרשב"ג ולא כרבי. אולם בשו"ת עין יצחק (ח"ב, אבן העזר סי' מו אות לד) כתב שהלכה כרבי. וכ"כ בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' ד) שהלכה כרבי. וא"כ להלכה פסקו הפוסקים שניחא ליה לחבר דלעביד הוא איסורא קלילא, ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה.
כך כתב בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"א סי' מד) כתוספת למכתבו כלימוד ולא בפסיקת תשובה לשאלה:
"בשולי המכתב בש"ס דעירובין ל"ב ע"ב פליגי רבי ורשב"ג רבי סבר ניחא לי' לחבר דליעבד הוא איסורא קלילא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבא ורשב"ג סבר ניחא לי' לחבר דניעבד ע"ה איסורא רבא ואיהו אפי' איסורא קלילא לא ליעבד. ולא נודע טעם מחלוקתן. וגם כפי הנראה לא יסבור רשב"ג דאומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך א"כ לא יסבור דכהן שעלתה לו יבלת חותכו חבירו לו בשיניו וגם בעשה דהשלמה נדחה מפני עשה דפסח שהוכיחו תוס' אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך. אולם לדעתי נראה דבר יקר דבאמת בחבר שנותן לע"ה הלא יוכל להגיד לו שאינו מעושר ולמה יתרום שלא מן המוקף אך דע"ה לא ישמע לו ויאכל שאינו מעושר ומעתה אזיל רשב"ג לשי' דס"ל בב"ק ס"ט הלעיטהו לרשע וימות וס"ל ג"כ בירושלמי הובא בר"ש פ"ג דדמאי ה"ה אין אנו אחראין לרמאין. ומ"ה לא יעשה החבר אף איסורא קלילא. ורבי פליג על רשב"ג ולא ס"ל הלעיטהו לרשע וימות דאנו אחראין לרמאין משא"כ בעשה דפסח ס"ל באמת גם רשב"ג אומרים חטא וזה הערה יקרה. והרמב"ם ס"ל אנו אחראין לרמאין ומ"ה פוסק כרבי אף דבכ"מ הלכה כרשב"ג וע' בספרי חא"ח סי' נ"ט אות ה'. וע' בר"ש הנ"ל שהביא הירושלמי דרשב"ג ס"ל כר"י דאין אנו אחראין לרמאין. ואף דקאמר בירושלמי שם דרשב"ג לא יודה לר"י היינו לענין שאין חבר מוציא דבר שאין מתוקן מתח"י אבל אנו אחראין לרמאין אף רשב"ג סובר".
הראשונים דנו על סייגים לכלל זה.
ה. תוספות (עירובין לב ע"ב ד"ה ולא) הקשו ממסקנת הגמ' בשבת (ד ע"א) שלא התירו לאדם לעשות איסור קל כדי להציל את חבירו מאיסור – כשחבירו הדביק פת בתנור בשבת לא התירו לחברו לרדות את הפת מן התנור טרם תאפה, אע"פ שיאפה בשבת ורדיית הפת אסורה מדרבנן (וכן הלכה עי' או"ח סי' רנד ס"ו ומשנ"ב). ומדוע כאן רבי התיר? ותרצו מפני שאצלנו החבר גורם לחברו ע"ה לעבור שהרי הוא נותן לו מתנה פירות טבל, ואילו שם החבר אינו גורם לעבירה.
אולם תוס' הקשו שאף במקום שאינו גורם לחבירו לעבור התירו לעשות איסור קל כדי להציל חבירו מעבירה חמורה. ושאלו שבערב פסח מחוסרי כיפורים מביאים קרבנות אף אחר עולה של בין הערביים, כדי שיוכלו לאכול מקרבן פסח בערב אע"פ שהכהנים המקריבים עוברים בעשה של השלמה. עוד הקשו שכהן שעלתה לו יבלת בשבת, חברו חותכו לו בשיניו כדי שיעשה עבודתו, אע"פ שחיתוך בשיניים בשבת הוא איסור דרבנן (רמב"ם הל' שבת פ"ט ה"ח). ע"כ תוס' מביאים תירוץ אחר שאסרו רדיית הפת משום שפשע בהדבקת הפת סמוך לחשיכה, אבל במקום שלא פשע התירו לחבירו לעשות איסור קל כדי להציל את חבירו מאיסור חמור.
וכן תוספות בשבת (ד ע"א ד"ה וכי אומרים) הביאו את שני התירוצים.
בתוס' שני תירוצים מתי התירו לאדם לעשות איסור קל כדי להציל את חבירו מאיסור חמור. האחד כשהוא הגורם לחבירו לעבור באיסור החמור, והשני כשהאמור לעבור איסור חמור לא פשע מותר להצילו אף ע"י איסור קל, ונראה שהחזיקו לעיקרי את התירוץ השני.
לפי התירוץ הראשון לא ניתן שהגנן הקבוע מישראל יביא גנן נכרי, שכן הוא לא גרם לאיסור העבודה בשביעית. לפי התירוץ השני, אם נחשיב את השתילה כפשיעה יהיה אסור ואם נחשיב זאת כשוגג יהיה מותר.
הרשב"א (עירובין לב ע"ב) הביא רק את התירוץ השני. וכן תרץ ר' מנדל קלויזנר (פסקים, שבת ד ע"א). אמנם בתוספות הרא"ש (עירובין לב ע"ב) הביא רק את התירוץ הראשון. ובחדושי הר"ן (שבת ד ע"א) הביא את שני תרוצי התוס'.
ו. המאירי בשבת (ד ע"א) כתב:
"שגג והדביק פת והלך לו אין אחר מותר לרדות כדי להצילו מחטאת שאין אומרים לאדם עמוד וחטא בשביל שיזכה חבירך ושמא תאמר והרי במסכת עירובין התירו לחבר איסור קל שלא לעשות עם הארץ איסור חמור והוא שאמרו שם חבר שאמר לעם הארץ לקט לך כלכלה של תאנים מתאנתי וחבר אחד שומעו מותר לאכול מהן אם נתן לו עם הארץ מהם חזקה עליו שעישרן מפני שהוא יודע שעם הארץ אינו נמנע מלאכול ונוח לו לעשר במקומו שלא מן המוקף משיאכל עם הארץ טבלים תירצו חכמי הצרפתים שלא נאמר שם אלא מפני שאם יחטא עם הארץ נמצא חבר גורם לו אבל בזו שאינו גורם לו לא התירו. וחכמי הדורות מוסיפין בתירוץ זה שאף החבר אלו חטא עם הארץ נמצא הוא נותן מכשול ויש לו חלק בעבירה. וחכמי לוניל תירצו שכל שחבר יודע בעם הארץ שחוטא בידים נוח לו לעשות הוא איסור קל להיות זה ניצל מעבירה חמורה אבל איסור חמור הבא לעם הארץ מאליו כגון אפיה שאין ההדבקה איסור חמור אינו עובר עליו אפי' איסור קל. ויש מתרצין שזו שהתירו בעירובין דוקא בשלא התחיל עם הארץ באיסור אבל זה שהתחיל באיסור אין מתירין לו לעשות בשבילו אף איסור קל אבל לעצמו מיהא התירו כל איסור סופרים שלא יבא לידי איסור תורה".
התירוץ של חכמי הצרפתים הוא התירוץ הראשון בתוס' עירובין (עם הרחבת חכמי הדורות), אולם תירוצו בשם חכמי לוניל מחודש, שתמיד מותר לחבר לעשות איסור קל כדי להציל עם הארץ מאיסור חמור ורק באיסור חמור הבא מאליו לא התירו להצילו מהאיסור כיון שבא מאליו. והתירוץ הנוסף נראה שמקביל לתירוץ השני בתוס'.
הבית יוסף (או"ח סי' שו, יד) כתב שתוס' דחו את תירוצם הראשון והחזיקו בתירוצם השני כתירוץ הנכון, שבכל מקום התירו לעשות איסור קל אא"כ מי שרוצים להצילו מאיסור חמור פשע בעצמו.
ובשם הרשב"א (ח"ז סי' רסז) הביא שאין אומרין לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך ואפילו איסור זוטא לא שרינן ליה כדי להציל חבירו מאיסורא רבה דעד כאן לא אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין לב:) ניחא ליה לחבר דליעביד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעביד עם הארץ איסורא רבה אלא כשאותו איסור בא לעם הארץ על ידי חבר אבל בענין אחר לא כדמוכח פ"ק דשבת (ו)בבעיא דהדביק פת בתנור (ד.) ועוד צריך תלמוד עד שיעמוד הדבר על בוריו". ונראה שהרשב"א הסתפק האם לסמוך על הכרעתו להלכה (בשאלה שעמדה לפניו) וכאמור בחידושיו כתב להיפך מתשובתו והביא אך את התירוץ השני.
נראה כי להלכה התקבל תירוצו השני של תוס' וכן פסק השו"ע (סי' שו סי"ד אמנם במקרה התם). והמגן אברהם (סי' שו ס"ק כח) פסק: "מצוה לשום וכו'. ואף על גב דא"א לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך כמ"ש סי' רנ"ד ס"ו, שאני התם דפשע במה שהדביק פת [תוס'] משא"כ כאן" ונקט כתירוץ השני.
וכן משמע בערוה"ש (סי' שו) שלהציל מאיסור במקום שלא פשע עושים איסורא קלילא.
ו. בשו"ת משאת בנימין (סי' ד) הוסיף שכאשר רבים פושעים, התירו לעשות איסור קל כדי להצילם מאיסור חמור:
"וגדולה מזה אמרו שלפעמים חייב אדם לעשות איסור קל כדי שלא יעשה חבירו איסור גדול כדאמרינן בפרק בכל מערבין ניחא ליה לחבר למעבד איסורא קלילא כדי דלא לעביד עם הארץ איסורא רבא. וכן בפרק בתר' דעירובין כהן שעלתה לו יבלת חבירו חותכה בשיניו כדי שיעשה עבודה. פי' שעלתה לו בשבת. ואף על גב דשבות דקא מתקן גברא לעבודה וכן בפרק תמיד נשחט דקא עברי כהני בעשה דהשלמה כדי שיביא מחוסר כפורים את פסחו. וכן בפרק השולח חצי עבד וחצי בן חורין כופין את רבו לעשותו בן חורין ואף על גב דכל המשחרר את עבדו עובר בעשה. מכל הני שמעינן שכופין את האדם לעשות איסור קל ולהפסיד ממונו כדי שלא יבא חבירו לידי עון גדול ק"ו בנדון זה שלא יפסיד שום ממון ולא יעשה שום איסור ואדרבא שיעשה מצוה בשכר פסיעות ודוחקא דכלה איך לא יהיה כח ביד הקהל לכופו שיסבול צער מועט כדי שיזכה חבירו וק"ו בן בנו של ק"ו בנדון זה שהיא מצוה דרבים שרבים נמנעים מלבא לב"ה אם לא יוסיפו עוד מקומות בב"ה כמו שכתב הריב"ש ז"ל בעצמו ובמצות דרבים כייפינן ליה לאדם אפילו במקום פשיעה מה שאין כן במצוה דיחיד כדאמרי בפ"ק דשבת גבי רדיית הפת הוא איסור וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו פי' רדיית הפת הוא איסור קל שאינה מלאכה אלא חכמה ואעפ"כ לא שרו ליה לרדות הפת כדי להציל חבירו שלא יבא לידי אפי' שהוא איסור סקילה. והקשו התוספות דבכמה דוכתיה אמרינן שיעשה אדם איסור קל וכו' ותירצו דשאני הכא שפשע שהדביק פת בתנור סמוך לחשיכה. והא דאמרי' בהשולח גבי חצי שפחה וחצי בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה ועשאה בת חורין והתם נמי פשעי בה ותירצו מצוה דרבים שאני. נתברר לן דגבי מצוה דרבים כופין אותו לעשות איסור קל אפילו הרבים פושעים, והיכא דלא פשע אפילו לאו רבים אלא יחיד כופין לעשות איסור קל כדי שיזכה אותו יחיד ק"ו הכא דאיכא כולהו טעמי מצוה דרבים וגם לא פשעי שיהא זה חייב לסבול צער מעט בלא חטא ובלא הפסד ממון כדי לזכות הרבים"...
ולפי דבריו כיון שועד הבית מחטיאים את כל אנשי הבית אפילו אם נגדיר את מעשיהם כפשיעה, יש לעשות איסור קל להצילם מעוון.
בס' דף על הדף (עירובין לב ע"ב) הביא: "הגר"ע יוסף שליט"א (שו"ת יביע אומר ח"ו יו"ד סי' ג') התיר לשחוט עוף שמצד עיקר הדין לא הוה טריפה אלא נהגו להחמיר ולהטריף, מחשש שאם לא ישחטו יאכל הבעלים אותו כנבילה דהוה איסור ודאי".
ז. מוטל עלינו להכריע האם ועד הבית פושע או שוגג.
בדורנו פרט למקרים מועטים, רוב העבריינים אינם עושים זאת להכעיס ולמרוד ברבש"ע, אלא כיון שהם לא למדו להאמין בה' הם אינם מקבלים עול מלכות שמים ולא עול מצוות. והרי הם כתינוקות שנשבו שאינם יודעים מאומה. ואף אם הם שמעו על שמיטה ואיסוריה, אין הם חוטאים מתוך ידיעה אלא כל חטאם מחמת חוסר אמונה וקבלה על עצמם. וא"כ לדידם הם יחטאו כיון שגינה לדעתם צריכה להיות יפה והדורה אף בשנת השמיטה.
ח. לכן הצעתי לגנן, שידבר עם ועד הבית ויסביר להם ששבת השנה, וכשם שבשבת בשבוע אין עובדים כך בשבת בשנים יש צורך לשבות מחלק מן העבודות של טיפוח הגינה.
אם ישמעו מה טוב, ואם לא ישמעו יביא להם גנן נכרי שישכר על ידם (ללא תיווך של הגנן מישראל שלא יסייעם לעבוד בשמיטה, וכמובן שלא יטול 'אחוזים' כי הוא נהנה בכך ממלאכה אסורה בשמיטה) והם ישכרו אותו לכל המלאכות של השתילה והגנן מישראל ימשיך את אחזקת הגינה בדרך המותרת בשמיטה.