חבל נחלתו כו כד
סימן כד
תערובת חמץ לאחר הפסח
שאלה
חטיף המכיל כששית ממנו שבולת שועל נשאר בטעות על המדפים למכירה במכולת. מה דינו? האם אנשים שקנו ואכלו בפסח, יכולים לתבוע שיושב כספם או פיצוי כספי על כך שעברו על חמץ בפסח?
תשובה
א. בכרך טו סימן טז בארתי שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מקנס חכמים, אפילו אם ביטלו שכן ישנו חשש שמא יטמין ויערים ויאמר שמצא לאחר הפסח. חמץ שעמד על המדף לא נמכר לנכרי עם החמץ ע"י הרבנות, שכן נשאר עומד על המדף של מוצרים הכשרים לפסח. ולכן המכירה ודאי לא מועילה לו.
ב. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תמז סי"א):
"בין חמץ שנתערב קודם פסח ועבר עליו הפסח, בין שנתערב בפסח ועבר עליו כל הפסח, בין שעבר הפסח על החמץ ונתערב לאחר הפסח, בטל בס'. (ובפחות מששים סגי ליה בהשלכת הנאת האיסור לים המלח) (הגהות מיימוני פ"א)".
וכך כתב הלבוש (או"ח סי' תמז סי"א):
"חמץ שנתערב קודם הפסח והוא דבר שאין עוברים על תערובתו משום בל יראה ובל ימצא, מותר לאוכלו אחר הפסח אפילו בעין, ואפילו לכתחלה יכול לערבו ולהשהותו, ואם הוא דבר שעוברים על תערובתו לא שנא נתערב קודם הפסח ושהה אותה עד לאחר הפסח, לא שנא נתערב בתוך הפסח ועבר עליו הפסח, כל שכן חמץ בעין שעבר עליו הפסח אסור בהנאה".
היינו, כדי להתיר חמץ שעבר עליו הפסח צריך שלא יעבור עליו ב'בל יראה'.
באר המשנה ברורה (סי' תמז ס"ק קא):
"בין חמץ וכו' – הכלל בזה דחמץ שעבר עליו בבל יראה מן התורה ושהה אותו אף אחר הפסח אסור באכילה ובהנאה ואפילו אם לא שהה אותו בעין רק על ידי תערובות כגון שנתערב בפסח או אפילו קודם פסח בשיעור מועט, שאין מתבטל ועדיין יש חיוב לבערו מן התורה אסור אותו התערובות לאחר הפסח באכילה ובהנאה. אבל אם נתערב בשיעור שהוא מתבטל מדאורייתא אף דמדרבנן אסור להשהותו אם עבר ושהה מותר בדיעבד אף באכילה"...
ג. מהי תערובת שעובר עליה בבל יראה?
פסק השולחן ערוך (או"ח סי תמב ס"א):
"תערובת חמץ עוברים עליו משום בל יראה (שמות יג, ז) ובל ימצא (שמות יב, יט) כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים"...
ופרט הלבוש (או"ח סי' תמב ס"א): "על חמץ דגן גמור ענוש כרת, דכתיב [שמות יב, טו] כי כל אוכל חמץ ונכרתה, אבל תערובת חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי והמורייס וכיוצא בדברים אלו מדברים הנאכלין, אף על גב דכרת אין בהם, מ"מ לאו יש בהם, שרבתה התורה לומר [שם כ] כל מחמצת לא תאכלו לרבות דברים הללו שהם נקראים מחמצת, כלומר שנתחמצו מדבר אחר ואינם כעיקר חמץ, הילכך אין בהם אלא לאו באכילתן. ופירוש כותח הבבלי, שמפררין בו פירורי לחם להחמיצו. ושכר המדי, שנותנין בו שעורים ומים להחמיצו. וכן חומץ האדומי, נותנים בו שעורים ומים שיחמיץ. והמורייס יש בה ג"כ תערובת חמץ. וכל אלו עושין לאכילה, וכיון שעומדים לאכילה ולא בדילי אינשי מיניה כולי שתא חייב ג"כ לבערן כמו חמץ גמור, כדי שלא יבא לאכול מהם בפסח. ואם לא ביערם והשהם אחר הפסח, אסורים בהנאה כמו חמץ גמור".
באר בערוך השולחן (או"ח סי' תמב סי"ב):
"ולענין בל יראה בתערובת כתב הרמב"ם בפ"ד דין ח' תערובת חמץ עוברין עליה משום בל יראה ובל ימצא וכו' עכ"ל ופי' המגיד משנה דמסתמא כוונתו כשיש בו כזית בכדי אכילת פרס וסמך על מ"ש בפ"א והביא שרבינו משה הכהן פי' דבריו דכוונתו גם באין בו כזית בכדי אכילת פרס והסכימו לזה רבינו הב"י בספרו כסף משנה וכל הפוסקים וכתבו מילתא בטעמא. דבשלמא באכילה כשאין כזית בכדי אכילת פרס אינו אוכל כפי שיעור אכילה שניתנה למשה מסיני, אבל לענין בל יראה כיון שיש שם כזית חמץ הרי הוא עובר בבל יראה, וכן הוא דעת רש"י רפ"ג שיש בתערובת בל יראה אבל ר"ת כתב שם בתוס' דליכא בל יראה דהא אי לאו קרא דכל מחמצת לא הוה ידענו גם איסור אכילה וא"כ מנ"ל בל יראה ע"ש. וי"ל לרש"י והרמב"ם דבשלמא באכילה צריך קרא משום דאוכלו בתערובות, אבל לענין בל יראה כיון שיש בזה כזית חמץ למה לא יעבור בבל יראה?! וכיוצא בזה מצינו לענין טומאה בשני חציי זיתים נבלה שתחבן בקיסם דבמגע טהור לפי שאין הנגיעה בבת אחת ובמשא או בהיסט טמא לפי שמסיטן כאחת [חולין קכ"ד.] וה"נ כשהכזית חמץ מפוזר בין התערובת באכילה פטור לפי שאינו אוכלו כאחת, אבל בבל יראה חייב דמשהה אצלו כזית חמץ דומיא דמשא בטומאה שהרי ה"נ רואה כל הכזית כאחת כמו שנושא כל הכזית כאחת".
במקרה הנוכחי אם אנו מחשיבים כל שקית (50 גרם1 בשקית) בפני עצמה יוצא שבכל שקית כ-8 גרם בלבד וזה פחות מכזית, או שדנים על כלל השקיות והכזית חמץ מצטרף ביניהן. ונראה שלגבי 'בל יראה' אם יש כזית חמץ ברשותו אף בכמה שקיות עובר בבל יראה.
נראה על כן שאם שהו כארבע שקיות על המדף בעל המכולת עבר ב'בל יראה' ולכן צריך לשרוף את החטיפים שנשארו ברשותו.
ד. במקרה הנוכחי, טענת בעל המכולת היתה שהיו 'מדפי חמץ' שהמוצרים עליהם נמכרו לנכרי ע"י הרבנות המקומית, ומדפי מזון כשר לפסח שלא נמכרו. את החטיפים סידר על המדף 'סדרן' מטעם החברה המשווקת את המוצרים והסדרן טעה והניח על המדף של פסח במקום על מדפי החמץ. (הוא לא הסתלק מאחריותו, אלא הסביר את מקור הטעות.)
את החטיפים שנותרו לאחר הפסח על המדפים הוא החזיר לחברה והיא גרסה אותם והשליכה לאשפה (כך עכ"פ נטען בפני). בצורה זאת הוא לא שילם על המוצרים. האם פעל כראוי או שהיה צריך לשורפם או לכלותם ולשלם לחברה עבור החטיפים?
יש לעיין: מחד, החטיפים נגרסו ואי אפשר ליהנות מהם. מאידך, בעל המכולת לא הפסיד מהקנס שהחטיפים יאסרו בהנאה מאומה. והרי הוא היה בעל החטיפים בפסח ועבר בבל יראה, ואותו קנסו. והוא היסב את הקנס על החברה המשווקת, והוא לא יוצא מופסד מזה כלל?
ונראה שבדיעבד, כיון שהטעות לא היתה רק של בעל המכולת, אלא של הסדרן מטעם החברה המשווקת נראה שהקנס שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה התקיים, אעפ"י שמי שהיה החמץ ברשותו לא נפסד מכך.
ה. אם אנשים קנו חטיפים בפסח, האם יש להם תביעה כלפיו שהכשיל אותם באיסור אכילת חמץ?
פסק הטור (יו"ד סי' קיט): "המוכר דברים האסורין ונודע, אם עד שלא אכלוהו נודע יחזירו לו מה שקנו ממנו והוא יחזיר להן הדמים. ואם משאכלוהו נודע מה שאכלו אכלו והוא יחזיר להם הדמים. ואם מכרו הלוקחים לנכרי או השליכו לכלבים ישלמו לו דמי טריפה".
ואם כן לכאורה יש לקונים את החמץ בפסח תביעת ממון כלפי המכולת, והמכולת צריכה להחזיר להם את שווי החטיפים שקנו בפסח.
אולם נראה שלכל היותר נכשלו באיסור דרבנן, שכן פסק הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"א ה"ו):
"אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר (שמות י"ב) כל מחמצת לא תאכלו, במה דברים אמורים בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלש ביצים הוא שלוקה מן התורה, אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלש ביצים אף על פי שאסור לו לאכול אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות".
וכיון שבכל שקית חמישים גרם וכמות החמץ פחותה מכזית, נראה שיש איסור דרבנן של חצי שיעור ולוקה עליה מכת מרדות אם אכל במזיד, אבל אין באכילת החטיף איסור תורה.
כך פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' קיט סי"ג):
"המוכר לחבירו דבר שאסור באכילה, אם עד שלא אכלו נודע, יחזיר לו מה שקנה ממנו והוא יחזיר לו הדמים. ואם משאכלו נודע, מה שאכל אכל והוא יחזיר לו הדמים. ואם מכרו הלוקח לעובד כוכבים או השליכו לכלבים, ישלם לו דמי טריפה. ואם היה דבר שאינו אסור באכילה אלא מדברי סופרים, או אם היו הפירות קיימים מחזיר הפירות ונוטל דמיו, ואם אכלם מה שאכל אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום. וכל אסורי הנאה, אפילו מדברי סופרים, מחזיר הדמים ואין בו דין מכירה כלל".
ולכאורה אם היינו הולכים אחר איסור אכילה מדרבנן היה המוכר פטור תשלום כמו כל מכשיל את חבירו באכילת איסור מדרבנן.
ו. אולם במקרה הנוכחי חמץ בפסח אף אם אסור לאכילה מדרבנן – אסור אף בהנאה מדרבנן. ובאסורי הנאה אף מדרבנן מחזיר המוכר את הדמים לקונה.
ולכן המקדש בחמץ נוקשה בפסח אין חוששים לקידושיו. וכך באר בערוך השולחן (אה"ע סי' כח סעי' פח – פט):
"יש מרבותינו שסוברים שאין שום חילוק בין איסורי הנאה דאורייתא ובין איסורי הנאה דרבנן דבכולהו אין הקדושין תופסין דנהי דרק מדרבנן אסורים בהנאה מ"מ סוף סוף אין זה ממון שהרי אינו שוה כלום [רש"י פסחים ז' ור"ן ספ"ב דקדושין] וכן משמע בירושלמי [פ"ק ה"א] ולכן המקדש אשה בערב פסח בשעה ששית בחמץ דאז אסור בהנאה מדרבנן ואפילו חמץ נוקשה דאין איסורו בהנאה אף בפסח עצמו רק מדרבנן והוי תרי דרבנן מ"מ אינה מקודשת וכן משמע דעת הרמב"ם רפ"ה [הה"מ] אמנם יש מרבותינו דס"ל דכל איסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה אם קידש בהם אשה מקודשת ולכן בחמץ דרבנן ושעות דרבנן כמ"ש ה"ז מקודשת דזהו כמו שאין לו עיקר מן התורה אבל בשעות דאורייתא וחמץ דרבנן או שעות דרבנן וחמץ דאורייתא זה מקרי יש לו עיקר מן התורה ואינה מקודשת [תוס' פסחים שם ורא"ש קדושין שם] ויש מרבותינו דס"ל דבחמץ דאורייתא ושעות דרבנן יש לחוש להקדושין דשמא טעו בהשעה וסברו שהיא שעה ששית ולא היה באמת רק חמישית שעדיין מותר בהנאה גם מדרבנן [רמב"ן] אבל בשעות דאורייתא וחמץ דרבנן אין לחוש להקדושין ואין לחוש שיטעו דאפילו יטעו לא יטעו בין איסור דאורייתא להיתר גמור ועוד דבין קודם חצות לאחר חצות הטעות אינו מצוי כל כך [מ"ש הב"ש סקנ"ב בחולין בעזרה הוא לר"ש ולא קיי"ל כן]".
"ורבינו הב"י כתב בסעי' כ"א המקדש באיסורי הנאה דרבנן לגמרי שאין לו עיקר בדאורייתא מקודשת ואם בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן או בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא ספק מקודשת ואם באיסורו דאורייתא לגמרי כגון חמץ דאורייתא בשעות דאורייתא אינה מקודשת עכ"ל ודבריו תמוהים דבחמץ דרבנן ושעות דאורייתא ליכא מאן דס"ל שיש לחוש להקדושין [חמ"ח וב"ש והגר"א] ועוד דזהו מפורש בגמ' פסחים שם דאין לחוש להקדושין ושנאמר שחשש לדיעה יחידאה דס"ל דחמץ בערב פסח עד הלילה אין איסורו בהנאה רק מדרבנן דא"כ גם בחמץ דאורייתא נימא כן ועוד דהיא דיעה דחויה מכל הפוסקים [ב"ש סקנ"ג ע"ש ודוחק] ועוד קשה במה שפסק דבדרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא מקודשת ולא חשש להדיעות שאינם קדושין והיה לו לפסוק בזה דהוי קדושי ספק [הגר"א]".
ולכו"ע בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא בתוך הפסח אין חוששים לקידושיו, (אף לבעה"מ פסחים ג ע"א מדפי הרי"ף). נמצא שכיון שאכלו אסורי הנאה מחויבים להחזיר להם את שווי חטיפי החמץ שקנו ואולי אף אכלו בפסח.
מסקנות
א. החטיפים הם חמץ שעבר עליו הפסח ואסורים בהנאה וטעונים ביעור מן העולם אף אחר הפסח.
ב. אם החזירם לחברה והיא ביערה אותם יצא י"ח ביעור החמץ לאחר הפסח, אף שבעל המכולת לא הפסיד מכך.
ג. אם קנו או אכלו מהם בפסח חייבים להחזיר לקונה את כספו.