חבל נחלתו כו הקדמה
הקדמה – תשובה וגאולה
הדור ותיקונו
את הכרך הקודם סיימתי במאמר הלכתי-כללי המסביר את ההלכות המונעות אותנו מקיום מצוות ציבור ויחיד מן התורה. והראיתי שם עד כמה המרחק גדול מאד מציווי וקיום מדאורייתא מפני שיש הלכות יסודיות המעכבות. ואותם המדברים על קיום מצוות כמו תרומות ומעשרות או שביעית ויובל מן התורה טועים (ומטעים).
בפתיחה זו אנסה להסביר גם את המרחק הרוחני שאנו (=עם ישראל) נמצאים בו ולכן עד שלא נגיע כל העם לאמונה שלמה וקיום מצוות מלא – לא נתקרב למצוות הציבור מדאורייתא.
ארבע מדרגות התשובה
כתב הרב קוק זצ"ל (הוספות לאורות התשובה, הוספה ח):
"ארבעת הפרקים, שהחינוך של הדור שנתרחק מקדושתה של תורה, צריך שיתקרב על ידם אל מקור הקודש, הם:
כבוד הדת*,
חיבת הדת,
הכרת הדת,
וקיום הדת".
המדרגות הללו הן סדר חינוכי של אדם המרוחק מן האמונה וקיום המצוות, אין הכרח שהן תבואנה בזו אחר זו, ובהחלט יש כאלה הקופצים מדרגות, ומתחילים בהכרת האמונה מתוך שאינם מרוחקים ויש בהם כבוד טבעי ואולי אף חיבה ממורשת אבות, אבל יש הכרח לעבור את המצבים התודעתיים האלה. אדם צריך לקלוט בתוכו, ללמוד ולעבד, ורק אחר כך הוא יאמין ויקיים מצוות מעצמו מתוך הבנה והכרה פנימית שזו הדרך היחידה המתאימה ונכונה לו.
ועוד קשר בין המדרגות הללו, מבחינה נפשית כל אחת היא התשתית של חברתה. יש מי שמקיים את מצוות תורת ישראל, אבל חסרות לו אחת או יותר מן המדרגות הקודמות. אדם כזה הוא מועד לנפילה רוחנית, מפני שכאשר יגיע לקושי בקיום לא תהיה לו המשענת הרוחנית של הכבוד והחיבה להמשיך ולקיים. הוא שואל את עצמו: למה זה אנכי מקיים ואינו הולך לדרוש את ה' ונופל בגלל קשייו והמצוות מרופות בידו...
התשובה השלמה תהיה כאשר כל האמונה וכל קיום המצוות יבואו מתוכנו בכל עם ישראל, כשהאמונה בנויה ומלאה בתוכנו ולא נעשית מתוך כפיה פנימית או חיצונית. לימוד התורה וקיומה כשיהיו נחלת כל העם, כששם יהיה מרכז החיים של העם, וכל השאר ענפים היוצאים מתוך לב האומה האמיתי, אז תגיע האומה למדרגת חיים לאומיים עפ"י התורה.
המשמעות של הדברים לעיל שלפני שכל עם ישראל ייגש לקיים מצוות כגון שביעית ויובל מן התורה, צריך שכל עם ישראל יחזרו בתשובה, וחזרה בתשובה היא החלטה של כל עם ישראל שתורת ה' היא הבסיס היחיד לקיומנו בעולם.
עפ"י התורה יהיו כל מערכות הפנים בישראל: השלטון, החינוך, המשפט ומערכת המשטרה והענישה, הצבא, התקשורת, התרבות, הסעד לחלשים, המשטר בכל אגפיו, והיחס למיעוטים החיים בישראל. ועפ"י התורה יהיו יחסי החוץ של ישראל.
כל אלה אינם בגדר תוספת, מתוך מחשבה שאף מצבנו עתה סביר, אלא עיקר התורה הוא קיומה בכל מקום בלבות עם ישראל, התחומים שנמנו הם המרכיבים העיקריים של חיינו הלאומיים וכולם צריכים להיות עפ"י הדרכת דיני התורה ורק עפ"י דיני תורה.
וכל אלה צריכים לבוא בכל העם מתוך הכרה פנימית ומתוך התקשרות פנימית של יראה ואהבה לרבש"ע וקבלת עול תורה. לא מתוך כפיה חיצונית או אפילו פנימית והעדפות של קשר לאומה, אלא מתוך אמונה פנימית עזה ובטחון אמיתי שזו דרך החיים הנכונה והמתאימה לישראל בעולם.
רק כשכל עם ישראל יחליט בכנסת על השינויים הללו – נגיע לכך.
דרך ההגעה
הדוחף העיקרי לתשובה הלאומית של ישראל הוא רבש"ע, והוא דוחף בדרכים שונות ומשונות מוּדעוֹת ושאינן מודעות. כדברי הרב זצ"ל באגרת שע"ח:
"ואם יבא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוין שום דבר לאמתתה של תורת אמת. כי כל זמן מאיר בתכונתו, ועצת ד' אשר יעץ, להחל אור גאולה, מעולפת במטמוני מסתרים, כמו שאנו רואים בעינינו, ומוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חלאים רוחנים, – ודאי לא יועילו כל חשבונות, העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת ד' העליונה אשר דבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע, וכל חולשת נפש, פחדנות, רפיון-רוח ומוגת-לבב, כליל יחלוף, ורוח מעודד, ממלא חיי ישע וענג ד' בגודל לבב ורוחב דעה והגיון עז, יקח את מקומו בכל הלבבות הנגשים אל ד' בהר הקודש, להצמיח פדות, בהכשרת החיים, לאומץ אלהי המבשר צבא רב של יצירת נפשות מוכנות לעבודת גאולה וישועת אמת, ההולכות מחיל אל חיל בגבורות ישע ימין עליון".
אנו, כל עם ישראל, נגיע לכך בהתפתחות אמונית וחינוכית של כולנו מגדולי הגדולים ועד הקטנים. לא במלחמות אחים וכפיה, אלא בחינוך תורני אמוני, בהתחברות כל העם לנשמתו והתקרבותו המלאה לא-לוקיו.
תנועת התשובה
כנבואת יחזקאל (לז, ה-ו):
"כה אמר אדני ה' לעצמות האלה הנה אני מביא בכם רוח וחייתם. ונתתי עליכם גִדים והעלתי עליכם בשר וקרמתי עליכם עור ונתתי בכם רוח וחייתם וידעתם כי אני ה'".
הרוח באה באופנים שונים מרבש"ע, ותהליכים עולמיים רוחניים ומעשיים נארגים בתוך תהליך התשובה הכללי בעולם כולו ובישראל לב העולם. אנו יודעים מעט מאד מן התהליך הכולל את כל מעשה שמים וארץ. ואנו עושים את שלנו שבים לארץ ישראל מקימים את המדינה מנסים ללמוד וללמד את עצמנו ואת אחרים, ולהנחיל את התורה לישראל כדי להביאם למקומם.
מתאר הרב זצ"ל (אורות, ישראל ותחיתו סי' יג):
"מֵאוֹר הַנֵּס הָעֶלְיוֹן מִתְגַּלֶּה אֵיךְ סְעִיפֵי הַטֶּבַע כֻּלָּם, הַבִּלְתִּי-מוּבָנִים מִצַּד עַצְמָם, הֵם הֵם עֲנָפָיו וְהִתְפַּשְּׁטוּת אוֹרוֹ, וְכָל הַטֶּבַע כֻּלּוֹ הַמִּתְגַּלֶּה בְּכָל תַּפְקִידָיו, בָּעוֹלָם וּבָאָדָם, בְּנֶפֶשׁ הַיָּחִיד וּבְנֶפֶשׁ הָעַמִּים, בְּדַאֲגוֹת הַחַיִּים הַיּוֹמִיִּים וּבְהִתְגַּדְּרוּת הַלְּאֻמִּים וְהַמַּמְלָכוֹת, בַּעֲלִיּוֹתֵיהֶם וִירִידוֹתֵיהֶם, בְּנִכְלֵי הַפּוֹלִיטִיקָה, בְּשִׁגְעוֹנוֹת הַמִּשְׁתַּגְּעִים, בְּעָרְמַת הָעֲרוּמִים וּבְיִשְׁרַת לֵבָב הַיְשָׁרִים, בְּחָכְמַת הַחֲכָמִים, בְּבִינַת הַנְּבוֹנִים, בִּגְבוּרַת הַגִּבּוֹרִים וּבָרוּחַ הַחַלָּשׁ שֶׁל הַחַלָּשִׁים, בַּכּל, רַק יַד הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה אוֹר חָכְמַת כָּל עוֹלָמִים, רוּחַ ד' נִשְׁמַת חַיֵּי הָעוֹלָם הִיא מוֹפִיעָה. וְהַיָּד נְטוּיָה, וְהַזְּרוֹעַ מוֹשֶׁלֶת, "לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם, כִּי הַכּל עֲבָדֶיךָ" (תהלים קיט, צא). וּצְפִיַּת הַיְשׁוּעָה חוֹדֶרֶת הִיא אָז מִמַּעַל לַשְּׁחָקִים וְעַד עָמְקֵי תַּחְתִּיּוֹת אֶרֶץ, עוֹלָה הִיא מִמַּעֲמַקִּים, וַעֲרָבוֹת הִיא רוֹכֶבֶת, וּמַכֶּרֶת בִּסְקִירָה אַחַת אֶת כָּל הַנִּפְלָאוֹת וְאֶת כָּל הַמִּפְעָלוֹת, אֶת כָּל הָאֱמֶת וְאֶת כָּל הַשֶּׁקֶר, אֶת כָּל הַצֶּדֶק וְאֶת כָּל הָרֶשַׁע, וְהִנֵּה הַכּל הִתְיַצֵּב וּמִתְיַצֵּב הָכֵן לִפְקֻדַּת אוֹר דְּבַר אֱלֹהִים חַיִּים, וְהֶאָרַת הָעוֹלָם בְּאוֹר יִשְׂרָאֵל, הִיא נִשְׁמַת הַהִיסְתּוֹרְיָה הָאֱנוֹשִׁית בְּגָלוּי, וְנִשְׁמַת כָּל הַיְקוּם בְּחֶבְיוֹן עֻזּוֹ, 'עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת, וְראשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל. בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי, בְּחֻקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם. בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל, בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם (משלי ח, כו-כח)'".
כל המציאות וכל העובר עליה מופעל על ידי אותה דחיפת תשובה בין שהיא מובנת לנו ובין שאינה מובנת לנו.
התקרבות והתעלות של היחידים ושל כל הציבור, תנועות תשובה פועלות ויפעלו בתוכנו ודרכי תשובה מודעות ושאינן מודעות פועלות ותפעלנה על כולנו להביאנו למקומנו.
הנפילות בדרך
כל חטא וכל כשלון של העם או חלקיו מדרך ה', חוץ מעצם הנפילה מלמדים שהבנין הפנימי לא נשלם וממילא לא ניתן להתקדם למדרגה הבאה.
וכיון שכל התפתחות בגאולת עם ישראל צריכה לבוא מתוכנו מתוך אמונתנו הברורה שזו הדרך, כל חטא וכשלון מסמן לנו שיש צדדים בנו כיחידים או בחלקים מן העם שהאמונה הברורה וכל הנמשך ממנה, עד התקרבות לה', קיום מצוות ושאיפה להתעלות עפ"י התורה, לא קלוטים בתוכנו במלואו, וממילא באה הנפילה. חלק גדול מהנפילות אינן ידועות לנופלים, הם מקימים תנועות רוחניות-חברתיות ותולים בהן את כל יהבם, ואחרי שנות דור הם או בניהם מסיקים: 'לא זו הדרך'. טעינו ומשכנו אחרינו כסומים את כל העם והטינו אותו מדרך ה'. אולם גם בתנועות אלו יש צעד קטן לגאולת ישראל.
נקנית ביסורים
בתוך האמונה המובילה את גאולתנו ישנם אף היסורים. חלקם מחוסר ההתאמה שלנו לגודל אותו אנו נושאים על גבנו את כל משא הגאולה. וחלקם ממלחמה רוחנית עם חלקים בעם שאינם יודעים את דרכם וחושבים שדרכם היא הנכונה. וחלקם יסורים המזככים אותנו ואיננו יודעים את תפקידם.
נאמר בברכות (ה ע"א):
"תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על – ידי יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא". והגמ' מביאה ראיות לכך.
שלשה דברים עליונים שהם יסוד קיומנו בעולם והם באים דוקא על ידי צירוף וטיהור אלוקי, המופיע בכל סדרי היסורים בעולם, בגוף ובנפש, ביחיד ובמשפחתו ובציבורו ובכל עם ישראל ובין ישראל לעמים והם המכינים אותנו למתנות הטובות.
המוכנות לכל העיכובים הידיעה שהעולם אינו מישור ויש בו סיבוכים וסיבוכי סיבוכים, אף היא מכשירה לגאולה שלמה.
הכניסה לא"י וחטא המרגלים
פרשת שלח נפתחת בשליחת המרגלים לא"י. רש"י כתב שישראל בקשו זאת ממשה רבינו והקב"ה לא מנע אותם משילוח המרגלים. לאחר מעשה, המהלך הזה של שילוח המרגלים היה הגורם הישיר לכך שכל דור יוצאי מצרים לא נכנס לא"י. עם ישראל היה במדבר ארבעים שנה ואף משה רבינו מת ולא נכנס לארץ. כל ההיסטוריה של עם ישראל השתנתה מן היעוד המקורי – אבל לא לארבעים שנה, אלא חוסר האמונה שהיה במדבר גרם ששלמות האומה מתעכבת אלפי שנים ומהלכים היסטוריים מתעכבים עד ביאת המשיח.
מדוע הקב"ה לא מנע מישראל את שילוח המרגלים, הרי הוא ידע מה תהיה אחרית המעשה?
אלא התשובה טמונה במה שכתבנו לעיל. אם הכניסה לארץ תיעשה מתוך חוסר אמונה אין לה קיום, הכניסה לארץ חייבת לבוא מתוך אמונה שלמה בה' ובהבטחתו את הארץ לנו שנוכל להתגבר על כל הקשיים. אם אין בנו אמונה זאת מה תועיל הכניסה, ואם ישראל רוצים לבדוק את הבטחת ה' כנראה שעדיין האמונה אינה שלמה, ומכאן הפתח לנפילות הבאות.
ונתתי בכם רוח וחייתם וידעתם כי אני ה'
לכאורה, רבש"ע יכול להפיח בנו רוח תשובה והתעלות, כשם שעם ישראל עמד על הר סיני והגיע בנבואה למדרגת קבלת התורה אף שיצאו ממצרים פחות מחמשים יום לפני כן.
אלא ש'זריקת' רוח אינה טבעית לאדם, זהו נס ופלא אלוקי והוא לא יתמיד, וצריך שכל ההתעלות מלימוד התורה הפשוט והיסודי עד מדרגות עליונות של רוח הקדש ונבואה יחיו בתוכנו בתוך כל העם. ולכן עם ישראל חטא בעגל, כי להיות רק במעלה נסית של מקבלי התורה, ללא שיתיישב הדבר בנפש האדם, בתודעתו השכלית, ברגשותיו ובמידותיו אין לכך עמידה וקיום קבוע.
המאמין עפ"י האות
מבאר הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ח ה"א):
"משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות, ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה".
הנסים אינם מתמידים, גם הנסים שבנפש האדם. הטבע מתמיד. מה שנרכש והפך לחלק מחיינו מהכרתנו נשאר עמנו. אותות ומופתים מסייעים לחיים מסייעים לאמונה אבל אינם הסדר המשתלב בחיינו. הסדר האמיתי של אמונה וחיים הוא המוטבע בטבע האדם ובטבע האומה אלא שצריכים לכך הרבה חינוך ולימוד, תקופות שלמות ודורות רבים. מעת שנכנסנו לא"י עם יהושע בן נון עד תקופת המלכות עברו יותר מארבע מאות שנה, של חינוך וגידול קליטה וספיגת ההדרכה האלוקית בתוכנו לחיים של עם, המאורגן כממלכה אחת מסביב לבית המקדש.
קימעא קימעא
מסופר בירושלמי (ברכות פ"א ה"א):
"דלמא רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה (=בבוקר מוקדם) וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא, בי רבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא [מיכה ז ח] כי אשב בחושך ה' אור לי. כך בתחילה [אסתר ב כא] ומרדכי יושב בשער המלך ואחר כך [שם ו יא] ויקח המן את הלבוש ואת הסוס ואחר כך [שם יב] וישב מרדכי אל שער המלך ואחר כך [שם ח טו] ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ואח"כ [שם טז] ליהודים היתה אורה ושמחה".
הגאולה מסודרת.
יש סדר אלוקי לגאולתם של ישראל היא באה קימעא קימעא, מדרגה אחר מדרגה, ולא בעירבוביא, ולא בדילוג על מדרגות.
ובמקום אחר דרשו חז"ל (שיר השירים רבה פרשה ב, ג): "דומה דודי לצבי, מה צבי זה נראה וחוזר ונכסה נראה וחוזר ונכסה", הזמן שבין התגלות להתגלות משמש להתבססות המדרגה הקודמת ולפעולות הכשרה פנימית שאינה גלויה וברורה ואינה משליכה על החיים המעשיים החיצוניים, אלא בונה מבפנים עד התגלותה במדרגה גבוהה יותר מבחוץ.
כי א-לקים יושיע ציון
המדרגות והסדר מובעים בדברי מורי הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל במאמר אמונת עתנו (לנתיבות ישראל, ח"א):
"נוֹדַעַת אִמְרָתוֹ שֶׁל אֲדוֹנִי אָבִי מוֹרִי וְרַבִּי הָרַב זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה עַל שְׁנֵי הַפְּסוּקִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל פֶּרֶק סט שֶׁבִּתְהִלִּים, שֶׁבָּהֶם מִתְפָּרֶשֶׁת כָּל הִשְׁתַּלְשְׁלוּת מַדְרֵגוֹתֶיהָ וּמַעֲלוֹתֶיהָ־בַּקּדֶשׁ שֶׁל הָאַתְחַלְּתָא־דִּגְאֻלָּה, שֶׁל יִשּׁוּב אַרְצֵנוּ וְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ: "אֱלֹהִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן", – תְּחִלַּת הַיְשׁוּעָה הַמִּתְגַּלֵּית בְּדֶרֶךְ טִבְעִית שֶׁל הִתְעוֹרְרוּת הַהַנְהָגָה הָאֱלֹהִית בְּשֵׁם צִיּוֹן; "יִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה" – הַשָּׁלָב הַמַּמָּשִׁי הָרִאשׁוֹן שֶׁל הֶמְשֵׁךְ הִתְגַּלּוּת זוֹ הוּא בִּנְיַן עָרִים חֲדָשׁוֹת, לְעֻמַּת יְרוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר תּוּשַׁב לְקַדְמוּתָהּ, בְּעִקָּר בְּחֵלֶק הָאָרֶץ הַנִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוּדָה; "וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ", – מוּבָנוֹ הַשָּׁלֵם שֶׁל בִּנְיָן זֶה, שֶׁמִּתּוֹכוֹ מוֹפִיעַ כָּל הַמַּעֲשֶׂה הַגָּדוֹל שֶׁל הַיְשִׁיבָה וְהַיְרֻשָּׁה, כִּי הֵם – בְּלָשׁוֹן נִסְתָּר וּסְתָמִי – כָּל מִינֵי יְהוּדִים, בְּאֵין הַבְחָנַת עֶרְכֵיהֶם וּפֵרוּטָהּ, יִתְיַשְּׁבוּ וְיִירְשׁוּ "שָׁם" בְּכָל מֶרְחֲבֵי הָאָרֶץ וּקְצָווֹתֶיהָ, וּלְעֻמַּת בִּיאַת הַכִּבּוּשׁ הָרִאשׁוֹנָה וּמִצְווֹתֶיהָ שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁבָּהּ קָדְמָה הַיְרֻשָּׁה וְכִבּוּשָׁהּ לִפְנֵי הַיְשִׁיבָה וְחִלּוּק נַחֲלוֹתֶיהָ, יָבאוֹ עַתָּה מִן הַהִתְיַשְּׁבוּת אֶל הַיְרֻשָּׁה; "זֶרַע עֲבָדָיו יִנְחָלוּהָ" – קְבִיעוּת הַנַּחֲלָה שֶׁל הָאָרֶץ וְהִתְקַיְּמוּתָהּ הַמֻּחְלֶטֶת, שֶׁאֵין לָהּ הֶפְסֵק, וְשֶׁגַּם יְרוּשָׁלַיִם נִקְרֵאת נַחֲלָה, מִתְבָּרֶרֶת מִתּוֹךְ כָּךְ לָהֶם שֶׁהֵם זֶרַע עֲבָדָיו נוֹצְרֵי פִּקּוּדָיו; "אהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ בָהּ" – הַמַּעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה, הַמְיֻחֶדֶת לָהֶם לִבְנֵי "אַבְרָהָם אהֲבִי", הַקּוֹרְאִים בִּשְׁמוֹ וְהַדּוֹגְלִים בּוֹ, בְּמַהֲלַךְ אֱמוּנָתוֹ וּדְרָכָיו, הִיא מְגַלָּה אֶת הוֹפָעַת הַשְּׁכִינָה בָּאָרֶץ וַחֲזָרָתָהּ לְצִיּוֹן, בְּמִרְעֵה הָאֱמוּנָה וּבִטְחוֹנָהּ בַּד' וַעֲשׂוֹת טוֹב".
ובמדרש תהלים (שוחר טוב; בובר, מזמור ע) נוספה מדרגה נוספת – חזרת מלכות בית דוד:
"ולמה היה דוד דומה, למלך שהיה לו צאן וכעס עליה, סר את הצאן, ומתיר את הדיר, [והוציא את הרועה, אחר זמן כנס את הצאן, ובנה את הדיר], ולרועה לא הזכיר, אמר הרועה הרי הצאן מכונסות, והדיר בנויה, ואני איני נזכר, כך אמר דוד למעלה מן הפרשה, כי אלהים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה (תהלים סט, לו), הרי הדיר בנויה, וישבו שם וירשוה וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה (תהלים סט, לז), הרי הצאן מכונסות, אמר הרועה ואני איני נזכר, לכך למנצח לדוד להזכיר (תהלים ע, א)".
כי אף לגאולה יש סדר טבעי של התעלות ככל שאנו עולים במעלות ההתקרבות לה'.
מחשבי קצין
נאמר בסנהדרין (צז ע"ב):
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים: כיון שהגיע את הקץ ולא בא – שוב אינו בא. אלא חכה לו, שנאמר אם יתמהמה חכה לו. שמא תאמר אנו מחכין והוא אינו מחכה - תלמוד לומר ולכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם. וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה, מי מעכב? – מדת הדין מעכבת, וכי מאחר שמדת הדין מעכבת, אנו למה מחכין? – לקבל שכר, שנאמר אשרי כל חוכי לו".
הפגם במחשבי קיצין הוא בהכנסת תהליך גאולתן של ישראל בלוח זמנים. הזמנים הם רק סימן ולא סיבה עצמית. ולכן כל מדידה חיצונית איננה בודקת את המציאות הפנימית אלא רק נותנת שיעור ומידה חיצונית שאינו יודעת מהתהליך הפנימי מאומה.
משל למה הדבר דומה לתינוק שעובר מזחילה להליכה על ארבע עד להליכה, כל זמן שלא רכש את המיומנות הקודמת עדיין לא הגיע הזמן למדרגה הבאה, וביניהן שלבי ביניים ונפילות. לא שייך לקצוב יום ושעה לכניסתו למדרגה הגבוהה יותר, זה יגיע לפי הקצב שלו ולפי יכולתו.
הוא הדין גם בגאולת ישראל אין לקוצבה בזמנים, כיון שאיננו יודעים כלל את ההתפתחות הפנימית בנפשות. מידת הדין מעכבת כי היא בונה בנין מבוסס מבפנים ואנו שעובדים על שדה גאולת ישראל ותשובתו מחכים ומצפים.
גבורת הגבורות
מבאר הרב זצ"ל באגרות הראיה (כרך ג איג' תשנג):
"לא חלישות-כח הוא זה מה שישועתם של ישראל היא קמעא-קמעא כי אם גבורת-גבורות, כביריות עליונה המקפת כל וממלאה את הכל. והמחשבה באיתניותה, לפי עומק גדולת תלמודה, לפי הדור הכרעת בינתה, ולפי גדולת טהרת אדירות רצונה, המשוגב בשגוב אלהי, היא היא המרוממת את הטבע וכל תוצאותיו, את השמים וארץ וכל אשר בם. כל חללה של רשות העליונה, שגוילי רקיע וקני חורשתא ודיו ימי אינם מספיקים לכתוב אותה כולה מוכרחת היא להגלות בתור גלילים אחדים לאותה מכונת-הקדש הנאדרה כתבנית המרכבה, "היא החיה אשר תחת אלהי ישראל", אשר חזה אותה הנביא גם בגולה על נהר כבר. ובתוך החומר העב הזה – אור מלא עדון-קדש רווי טללי לשד חיי אורות חבויים ממרומי עליוני קדש קדשים שורה, ומכל שרעף קטן, היוצא מפציצות נגוהות הללו, מתמלאה כל נשמה חיי-עולמים. תשובה, תפילה, תורה, צדקה ומעשים טובים, בטחון בד' עדי-עד, ונהרה עליונה מאור צור ישראל, וממשלת-עולמים על כל תוכני עלילות, "מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים", מעוטר באור גבורה של מעלה, ש"מלאכי-צבאות ידדון ידדון" מחיל חיל גבורתה, זאת גבורת-העוז ששירת-ישראל מתעטרת בה, 'שמים וארץ ירננו לשמו, יערות ימחאו כף להנעימו'".
גאולתם של ישראל היא ישועת כל העולם וכל העולמים, והיא פועלת ומרוממת דוחפת ומניעה את כל העולם עד שתצא לפועל במלואה.
אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו.
מודה אני לרבש"ע שזיכני להשלים כרך זה. ומודה לאשתי שמסירה ממני את עול הטיפול בבית, לכל הרבנים שעברו על התשובות, לכל השואלים, רבנים ותלמידים.
ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל לומדי תורתך לשמה.
תמוז תשפ"ב שומריה ת"ו
יעקב הלוי אפשטיין