חבל נחלתו כד לו
סימן לו - תביעה יצוגית לפי דין תורה
שאלה
מנהלי עמותה המפעילה בית ספר שהוא מוכר שאינו רשמי, חשודים בנטילת ממון יותר מן המותר בחוק לצורך הפעלת בי"ס מוכר שאינו רשמי (עפ"י חוזר מנהל משרד החינוך).
האם ניתן לתובעם בבית דין רבני בתביעה יצוגית? האם ניתן לתובעם בבית משפט בתביעה יצוגית?
תשובה
א. עמותה המפעילה בית ספר חייבת להיות רשומה אצל רשם העמותות כדי לקבל תקצוב חלקי מן המדינה עבור בית הספר שהיא מפעילה. התקציב ממשרד החינוך אינו עבור העמותה אלא עבור הפעלת בית הספר שהוא מוכר שאינו רשמי (תלמידיו בשמותם ומספרי ת"ז רשומים במשרד החינוך וכן מספר הכיתות וכו').
לבי"ס מוכר שאינו רשמי יש הוראות ממוניות ברורות בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, והוא אינו רשאי לגבות מן ההורים יותר ממה שנקצב בחוזר מנכ"ל.
ב. לעמותה אסור להעביר כספים שנתקבלו ממשרד החינוך או מן המועצה המקומית, או כאלה שנגבו מן ההורים – לשום מוסד או מפעל אחר מאשר לבית הספר. ואפילו אם העמותה מפעילה מפעלים מבורכים אחרים כגון: מוסדות צדקה וגמילות חסדים (כגון בית תמחוי, או עזרה לחולים) אסור לה להעביר שום כספים מאלו שנתקבלו לצורך בית הספר למטרות אחרות.
ג. האיסור להעביר כספים מבית הספר שהוא מוכר שאינו רשמי למוסדות האחרים נובע מכמה סיבות:
1) מצד החוק אסור 'לנייד' תקציבים שניתנו ע"י המדינה או שליחיה השונים (מועצה אזורית, או מועצה מקומית או עיריה) לשם מטרה מסוימת ולהעבירם למטרה אחרת. במידה ותקציב שניתן אינו נצרך לבית הספר, הוא לא ימשוך אותם, וודאי שלא יעביר אותם למוסדות אחרים.
2) כספים שנגבו מן ההורים לצורך בית הספר אף אותם אסור 'לנייד' לצרכים אחרים של העמותה.
3) דין כספים שנגבו מן ההורים לצורך בית הספר ככספי צדקה שנגבתה ללימוד תורה, שאסור להעבירה לצרכים אחרים אא"כ ניתנה לגבאים (הנהלת העמותה) לעשות בהם כרצונם, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רנט ס"ב ויו"ד רנג ס"ו (ולא שונה דין רבים או מוסד מסויים מדין יחיד), וכאן הכספים ניתנו לצורך בית הספר ולא למטרות אחרות.
ד. נשאלת השאלה האם ציבור ההורים שיודע ששילם לצורך למידת בניו בבית הספר המוכר שאינו רשמי סכומים גדולים מאד מעבר לנקבע בחוק – רשאי לתבוע את העמותה תביעה יצוגית.
ציבור ההורים חושש מפניית כל אחד מן ההורים בתביעה פרטית מפני החשש להתנכלות מצד חברי העמותה, ומפני הוצאת מנה על מנה (=הוצאה שאינה כדאית) שכן ההחזר למשפחה יהיה קטן, ואילו הוצאתם תהא גדולה. כמו"כ כיון שתביעת ממון בימינו בבית דין היא רק עפ"י דיני בוררות – כלומר הסכמה הדדית לדון בבית דין פלוני, וקבלת פסק דינו, יש חשש שכשם שעד עתה העמותה המפעילה לא צייתה לחוקי המדינה, כן תמשיך בכך.
ה. לכאורה לא ניתן בבית דין של ישראל להגיש תביעה יצוגית על נזק או גזל, שכן מצד מה אדם יתבע בשם חבירו וכש"כ בשם מאות אנשים אחרים, הרי התובע לא הפסיד ולא ניזוק ולא נפסד. אמנם כתבו הפוסקים בימינו שניתן להגיש תביעה יצוגית בבית דין הדן עפ"י דין תורה.
באר הרב אברהם דוב לוין (פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין יג עמוד תקיב):
"ובתה"ד פסקים וכתבים סי' ריז נשאל על מה שנתפשט המנהג שאחד תובע את חבירו בשביל אחר ואין הרשאה בידו רק שאומר שרוצה להתערב הרשאה וכופין את הנתבע לדון ע"י כך, ותמה השואל בדבר כיון דכתב הרמב"ם דאפילו הבא בהרשאה גמורה אין כופין את הנתבע אלא שתקנת חכמים כדי לאיים על הנתבע א"כ כ"ש מי שאין לו הרשאה שאין כופין. והשיב התה"ד: נראה דאין לתמוה על מנהג זה, דבמרדכי פרק מרובה בשם רבינו יואל, וכן באשרי פרק הגוזל קמא מוכח בפשיטות דלית להו ההיא דרמב"ם וכו', משמע דכל היכא דליכא למיחש לפסידא דנתבע כופין אותו לדון דשלוחו של אדם כמותו, ולפי"ז יש ליישב המנהג שפיר דכיון דקיי"ל דזכיה מטעם שליחות אתרבאי א"כ דזכין לאדם שלא בפניו, ה"נ נעשה שלוחו שלא בפניו לטובתו, וזמנין טובא דאתרמאי דהתובע אינו בעיר והנתבע רוצה לילך למרחקים ושוב לא יוכל להכריחו לדין, או כגון אם אחד מחזיק בשל חבירו שלא בפניו שאין מוחין בידו, אם יש לו אוהב או קרוב שרוצה להתערב הרשאה שלא יפסיד הנתבע כמו שהוא דן עמו, נראה דמנהג יפה הוא לבי"ד לתת יד לתובע להכריח הנתבע ודין תורה הוא להציל עשוק מיד עושקו, וכעי"ז כתב נמי אשרי פרק מרובה וכו', אמנם ה"מ דרואין בי"ד שהיא טובה וזכות לבע"ד שהוא אינו כאן אבל אם הוא בענין זה שזה הרוצה להתערב הרשאה כוונתו מחמת מריבות ומחמת קנאת הנתבע או כדי להבהילו לתת לו ממון, פשיטא בדרך זה לית מששא בתביעתו, ואכל כה"ג נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ע"כ. והביאו הרמ"א בשו"ע סי' קכב סעי' א וסי' קכג סעי' טו. ומבואר בתה"ד שיכול אחד לתבוע בעבור בעבור חבירו – אף שאינו תובע לעצמו כלום – כשזו טובה וזכות עבור התובע, אף בלי הרשאה, והיינו מדין זכין לאדם שלא בפניו, ואף מצוה יש בזה כדי להציל עשוק מיד עושקו. לפי דברים אלו בתביעה יצוגית שתובע עבור אחרים, כיון שתובע גם עבור עצמו ודאי שכוונתו לזכות ולא לחובה, ויש לקבל תביעתו גם עבור האחרים. אם זכיה שלא מדעת הזוכה פועלת מדין שליחות כאילו עשאו שליח, או לא מדין שליחות, עי' רש"י גיטין ט ב ועוד מקומות, ותוס' פסחים צא ב ועוד מקומות, וברכת שמואל קדושין סי' י בשם הגר"ח בדעת הרמב"ם, שהיא פועלת [שם עמ' תקיג] מדין שליחות, ועי' קצוה"ח סי' קה ס"ק א בדעתם, אולם עי' רמב"ן קדושין כג ב, ורשב"א וריטב"א ור"ן שם שאינה מדין שליחות. ועי' אמרי בינה חו"מ דיני גביית חוב סי' כט אות ד, וקהילות יעקב ב"ב סי' לב".
"ובשו"ת הרשב"א ח"ה סוף סי' רפז כתב בענין שמעון התובע לישראל בשביל הנכרי: איני רואה בזה הפרש בין אם בא בהרשאה לשלא בא בהרשאה, שאם בא בהרשאה שלוחו הוא ושלוחו כמותו, ומה שאמרו אין שליחות לנכרי אינו נכנס בגדר זה, שלא אמרו אלא לענין רבית ותרומה ולענין זכיה וכיו"ב, ואינו ענין לזה כלל. ע"כ. ונראה ביאורו של הרשב"א דהשליח התובע אינו עושה אלא מעשה קוף בעלמא, כמו שכתב הנתה"מ סי' קפב ס"ק ב לענין מוכר שמסר חפץ להלוקח ע"י עכו"ם או קטן, ומחנ"א שלוחין ושותפין סי' טו בגוי ששלח ישראל לשכור או לקנות בעבורו קרקע. ועי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' שנז לענין בי"ד שהמיתו את המחוייב הריגה בבי"ד ע"י גוי".
"אמנם בחזו"א חו"מ סי' ג אות ה כתב שאמנם לדעת המרדכי בשם ר"י מועיל שליחות לכופו לדין, אבל לדעת הרי"ף ב"ק פ"ט (דף לז א מדפי הרי"ף), והרמב"ם שלוחין ושותפין פ"ג ה"א, לא מהני שליחות לכופו לדין, עיין שם".
והוסיף על דבריו חבירו לבית הדין הרב מרדכי א. הייזלר (פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין יג עמוד תקיד):
"בדין תביעה יצוגית לפי דין תורה, עי' רמ"א בשו"ע סי' קכב סעי' א: מיהו נוהגין האידנא שאם מעמיד לו ערב בעד הרשאה צריך לידון עמו אף על פי שאינו שלוחו כלל, אם נראה לבי"ד שהוא זכות למלוה דזכין לאדם שלא בפניו. ועיי"ש בסמ"ע ובש"ך. ומקורו בתה"ד שאם רואה מאן דהוא שהלוה הולך לברוח או להפסיד כספו ויש לו חובות למלוה יכול לתבוע את הלוה עבור המלוה אף על פי שאינו שליח של המלוה, מכיון שזו זכות למלוה".
"ומזה מקור לתביעה יצוגית, שהיות וזו טובתם של הקונים שקנו והפסידו, יכול לתבוע עבורם. אלא שהחזו"א חו"מ סי' ג אות ה כתב דדברי תה"ד צ"ע דדעת הרי"ף והרמב"ם משמע דשליחות לא מהני לכוף חבירו לדין, וכמו שהאריכו הרמב"ן והרשב"א ב"ק ע. ומפקפק החזו"א על הרמ"א".
"אך נ"ל דדברי הרמ"א במקומם עומדים שכך נהגו, ואכמ"ל".
עפ"י דברים אלו יש מקום שכמה מאותן משפחות יגישו בשם כל המשפחות תביעה יצוגית כנגד העמותה אשר גבתה ממון שלא כחוק. ונראה שהם צריכים לתבוע בבית דין לממונות בעיר סמוכה את חברי העמותה לבוא להסביר מדוע גבו יותר מן הראוי, ולהביא את ספרי החשבונות של העמותה ולהראות לאן הועברו הכספים הנ"ל, וכמובן להחזיר לכל משפחה שגבו ממנה יתר על המותר בחוק את הממון שגבו ממנה.
ו. כל זאת אם אמנם העמותה תסכים להתדיין לפני בית דין לדיני ממונות בעיר סמוכה. במידה והיא לא תסכים יש לכתוב עליהם 'כתב סירוב' ואז להגיש תביעה יצוגית לבית משפט במערכת המשפטית במדינת ישראל.
אין התובעים עוברים באיסור 'לפניהם ולא לפני הדיוטות', ראשית, משום סירובם של הנתבעים להתדיין בפני בית דין, והרי הם מצילים ממונם מידם. ועוד מפני שלהרבה פוסקים חוקים שחוקקו בכנסת ישראל במדינת ישראל שואבים כוחם מכוח דיני המלכות, תקנות הקהל ומשום דדינא דמלכותא דינא.
כתב בס' עמוד הימיני (לגר"ש ישראלי, סימן ט):
"אבל לפי דברינו מבואר יפה, שכל משפט המלוכה הוא נובע מכח הסכמת העם ועל כן טובי העיר שהמחום רבים עליהום, דינם כדין מלכות, וגם דיני נפשות נמסרו בידם כל עוד שיש צורך לתיקון בדבר. כי הסכמת העם מועילה כאמור גם לענין דיני נפשות. והם הם דברי המאירי שבד"נ דנים מצד הסכמתם, כי זהו כל כח משפט המלוכה שלמדנו מקורו בתורה, וכנ"ל. ומבואר מה שהטיל את התנאי "במקומות שהורשו מצד מלכותם" כי מכיון שכל הסמכות היא מצד משפט המלוכה, ולענין זה יש תוקף גם למלכות נכרים כלפי ישראל הגרים שם, א"כ לא תתכן המחאת רבים את טוביהם בדיני מלכות, שהרי זה סותר את תוקף משפט המלוכה של המדינה, אלא אם כן הורשו לכך מטעם המלכות".
"(ונמצאים אנו למדים מזה, שסמכות המלכות שנבנית כל עיקר על הסכמת העם יכולה להמסר גם לכמה אנשים יחד, ולאו דוקא למלך או שופט. וזה גם מובן מסברא, כיון שהכל מכח הסכמת העם מה הבדל אם הסכימו על יחיד או על רבים, אדרבא – יש מקום להעדיף את שלטון הרבים מיחיד (עי' אברבנאל לס' שמואל א' בענין המלוכה)".
"ובזה יובן יפה ההבדל שאפשר לראות בדברי הרמב"ם בין סמכות המלך לסמכות בי"ד (עיין קובץ א' "התורה והמדינה" במאמרו של הרב י. ד. כהן, וקובץ ב' מאמרו של הרב י. גרשוני) כי המלך שפועל מטעם הסכמת העם יש לו הסמכות המליאה לעשות דין כפי שרואה צורך בכך, ואין כאן עקירת דבר מה"ת, שהרי התורה נתנה לו את הסמכות הזאת מבלי הגבלה. משא"כ בית דין, כח זה שמשתמשים בו לעשות דין שלא כתורה נלמד מאליהו (יבמות צ' ע"ב, ורשב"א שם), ונמצא שפעולתם נקראת באמת עקירת דבר מה"ת, אלא שכל עוד אין זה אלא לשעה הדבר אפשרי, ומ"מ צריך שיהא דוקא בגדר הוראת שעה מפורשת"...
"סמכויות אלה, כיון שכל עיקרם מהסכמת העם, יכולות להנתן גם לממשלה ולנשיא. ואין לסמכויות אלה שום גבולות מוגדרים, רק שיהא בהם משום תיקון העולם. וכל עוד הם פועלים בגבולות הסמכות שנמסרה להם דינם דין ותקנתם תקנה, בין במה שנוגע לממונות ובין מה שנוגע לעניני נפשות".
וכעין דבריו כתב בס' דבר המשפט (לגרח"ד הלוי, הל' סנהדרין פכ"ד):
"לאור זה לכאורה נראה בפשיטות שבתי המשפט של המדינה בימינו (וזה יצויין בבהירות ובבירור מוחלטים, במדה שדיונם נוגע לתקון חיי חברה סדירים והענשת פושעים לכל סוגיהם, ואין הם נוגדים את חוקי תוה"ק) יונקים את סמכויותיהם משתי זרועות. הראשונה נשיא המדינה הממנה את השופטים, והנשיא עצמו הרי ברור שדין מלך יש לו עכ"פ לענין המשפט וכדברי מרן זצ"ל, והשופטים יונקים מסמכויותיו הממלכתיות. השניה היא הכנסת נבחרת העם שהיא מתקינה תקנות ומחוקקת חוקים שמטרתם ותכליתם הנהגת חיי חברה תקינים וסדירים (ושוב יצויין במדה שתחוקתם נוגעת לתכלית זו בלבד, כי לחוקק חוק נגד המפורש בתוה"ק אין שום כח בעולם ואפילו לא כל עם ישראל כאיש אחד אינם יכולים ורשאים), ושבתי הדין של המדינה דנים לפיהם".
"יוצא איפוא שהכנסת, ובתי הדין הדנים לפי חוקיה, במקום מלכות עומדים, וזכויותיו וסמכויותיו של מלך רחבות הן ואינו זקוק למצב מיוחד של "השעה צריכה לכך" כדי לדון דיניו, והדברים מפורשים ברמב"ם וז"ל: כל אלו הרצחנים וכיוצא בהם שאינם מחוייבים מיתת בית דין אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו, וכן אם ראו ב"ד להרגם בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך יש להם רשות כפי מה שיראו (רמב"ם הלכות רוצח הלכה ד' פרק שני). ועיין עוד בהלכות סנהדרין (פי"ח הלכה ו'). הרי מבואר שמלך אינו זקוק למצב מיוחד כדי לדון בהוראת שעה כפי שסנהדרין זקוקים".
וכן דנו בסמכות ציבור לחוקק לו חוקים וסדרי דינם רבים מן הפוסקים בימינו עפ"י דברי הר"ן בדרשותיו ועוד ראשונים.
עולה מן הדברים שלשם תקנת הציבור יש כח ביד הציבור לחוקק חוקים לסדר את חיי החברה בצורה נכונה. וכמובן שסדרי מערכת החינוך ותקצובה ודיני עמותות כלולים בחוקי הציבור. אמנם היה מן הראוי שידונו בכך בתי דין הדנים עפ"י התורה, אולם לא זכינו לכך עדיין, ולכן דנים בכך שופטים שראויים לדון מכוח חוקי המדינה, עפ"י דיני הראיות של חוק המדינה.
ז. יש להוסיף שיש פוסקים הסוברים שבחוקים שנחקקו על ידי המדינה על מנת להסדיר שטחי חיים מסוימים בדורנו, אין שום פסול לתבוע מלכתחילה בבתי משפט אלו כגון בית משפט לתעבורה מפני שאלו בתי הדין שנקבעו לדון בעבירות אלו. וכן כאן התקנות המופיעות בחוזר מנכ"ל אינן נתונות לדיון ולהכרעה דוקא לפני בית דין של תורה, מפני שכל השטח העוסק בדינים אלו אינו מצד דיני תורה אלא מצד השלטון והסדרת חיי העם. ולכן הדבר מותר לכתחילה. ועם זאת מהיות טוב ראוי ללכת בדרך שהתוינו, היינו תביעה יצוגית בבית דין לדיני ממונות, ואם יהיה סירוב מצד העמותה לגשת ולתובעה תביעה יצוגית בפני בית משפט במדינת ישראל.
הערת הרב הגאון יעקב אריאל, רב העיר רמת-גן (לשעבר)
נושא זה נדון בתחומין האחרון במאמרו של הרב צבי סיגרון ז"ל (ת"ח צעיר, למד בישיבת נווה דקלים, נועד לגדולות ונפטר לדאבוננו בדמי ימיו לפני כשנתיים). לדעתו, אין צורך במינוי שליחות או זיכוי, כדי לתבוע תביעה ייצוגית, אלא מתפקידו של ביה"ד להציל עשוק מיד עושקו. לכן ביה"ד יכול לדון בנושא גם ללא תביעה רשמית. חבל שהרב צבי סיגרון לא הספיק להרחיב את נושא מעמדו של ביה"ד לפי ההלכה. לפי התפיסה המקובלת בתי המשפט אינם יוזמים תביעות אלא רק נענים פאסיבית לתביעות של הצדדים. לפי התורה יש לביה"ד גם תפקיד אקטיבי, להנהיג את הציבור, ליזום תקנות לגזור גזרות לתקן עיוותים וכדו' (ר' אנצ"ת ערך 'בית דין' בסעיף 'בצורכי ציבור') ולכן יכול ביה"ד ליזום תביעה ייצוגית.
תגובת המחבר:
כיון שבתי הדין בימינו באים מכח בוררות ולא מכח בית דין, אין הם יכולים ליזום מעצמם. ומהרה יתקיים בנו: 'ואשיבה שופטיך כבתחילה'.