חבל נחלתו כג כח
סימן כח
קללות גדרן ותוקפן
שאלה
אשה בגיל מבוגר (60 ויותר) שאלה האם מותר לה לקלל את אביה שנפטר, שגרם לה ולבני משפחתה להיות אומללים ובעלי מום נפשי לכל חייהם. אותה אשה לא נישאה, והיא חיה חיי צער ודיכאון מתוך מועקה נפשית על אביה שגרם לכל זה. האב היה חולה נפש ועינה את כל משפחתו עד שנפטר מן העולם1.
הארכתי והרחבתי בנושא הקללה, כיון שדיניה אינם ידועים לרוב הציבור.
הקדמה
כתב בספר חסידים (מרגליות, סימן עו):
"אל תעניש ישראל ואל תקללו אך התפלל עליו שישלים הקדוש ברוך הוא לבו ויחזירהו למוטב ואל תמסור עליו דין לאמר הצור ינקמני מידו וישוב לעושה הרע כרעתו כי כל המוסר דין על חבירו באה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא ואומרת רבש"ע לזה תעשה דין ראוי הוא שתענישו על כך וכך כללו של דבר אל תקלל שום אדם כי פעמים רבות הקללות חוזרות וחלות כולן על ראשו ועל זרעו שכן מצינו שכל הקללות שקלל דוד את יואב נתקיימו בזרעו. אל תשנא את חבירך מפני אהבת חבירך השונא אותו כי אין לשנוא אלא מי שהקב"ה שונאו ועוד פעמים שיתפייסו שניהם והוא לא יתפייס עמך כי שנאתך היתה חנם. ואל תהי בז לכל אדם שאין לך אדם שאין לו שעה".
בארו הרב חיד"א בברית עולם:
"כי פעמים רבות הקללות חוזרות וחלות כלן וכו' שכן מצינו שכל הקללות שקלל דוד וכו' פירוש שהקללות תיכף כשאדם מקלל נותן כח לסט"א לפעול אותן הקללות ומוכרח שיתקיימו על דרך מ"ש בזהר חדש בעובדא דרבי אלעזר שפגע בנחש שהיה הולך להמית אדם מישראל וביני ביני שב בתשובה והיה אומר ר' אלעזר לנחש כלומר למי שהיה מנחש עמו שכבר עשה תשובה ולא היה חוזר בו עד אשר מן השמים נתנו לו תמורתו גוי אחד ואז אמר רבי אלעזר שילך אצל הגוי והלך הנחש והיה עושה שפטים בגוי ע"ש כי הוא ענין נפלא. וכלומר דכיון שניתן רשות לסט"א לא סגי אם לא יתנו תמורתו וכן מתבאר בזהר פ' בלק במעשה דר' יוסי בן פקיעין ע"ש ואפשר שכן הדבר בקללות שתכף ניתן כח לסט"א ולא אפשר אם לא יתקיימו. וכאשר המקולל ראוי לכך יתקיימו בו. ואם אין בו עון והיא קללת חנם שאינו מן הדין שיתקיימו בו חוזרות הקללות למקלל ויתקיימו בו וזה טעם הכתוב קללת חנם לו תבוא כי הוא קרי וכתיב לא תבא. והקללות צריך שיתקיימו ומתקיימות במקלל והיינו לו תבא דיש לחקור אם הוא חכם לאו תתקיים ואמאי לו תבא. גם בענין יואב שקללו דוד הע"ה וכשרצה להורגו שלמה שלח לו יואב שיקבל הקללות וקבלם ואמאי צריך לקבלם שלמה ע"ה. אמנם כפי אשר כתבנו אתי שפיר דתכף שיצאו קללות מפי דוד המע"ה ניתן רשות לסט"א וצריך שיתקיימו באיזה אופן ועפ"י הקדמה זו נחים כמה דברים בחון בהם וחקור מהם ועמד על כנו יושר על מכונו".
וכך מזהיר בספר פלא יועץ (קללה):
"קללה היא רעה חולה להמקלל ומקולל תחלק שלל יאכלו את חלקיהם גם שניהם. שאם היא קללת חנם בלי אשמה תחזור למקומה וכתוב בס' החסידים שלפעמים גם אם הקללות לא על מגן חוזרות להמקלל. שכן מצינו שכל הקללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד. ואם יתקיימו הקללות הרי הוא עתיד ליתן את הדין שגורם שחבירו יענש ורעה תבא עליו על ידו. ולפעמים הקללות מתקיימות אפילו מפי איש קל והדיוט וכמארז"ל לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך שהרי אבימלך קלל לשרה ונתקיים בזרעה והכל לפי השעה ולפי הרגע יוכל להתקיים הברכה והקללה יש עת רצון ורגע באפו הנה כי כן טוב לגבר טוב עין הוא יברך ויהפוך את הקללה לברכה כששומע קול מקללים הוא יענה לא כן יהא אלא גם ברוך יהיה אולי יש תקוה שלא תאונה רעה".
"והנה על הרוב מדה רעה זו היה מצויה בסדר נשים שהם רגזניות קולניות קללניות ופיהן תמלא קללות נמרצות לילדיהן והיא יודעת מאד כי לא טוב עושה ואינה רוצה בתקלת ילדיה אפילו באצבע קטנה אבל מחמת כעסה לעצור במילין לא תוכל. נמצא שהמקלל הוא סימן רע שכעס גם כעס וידוע שהכועס הרי הוא כעובד ע"ז ועבירה גוררת עבירה".
"והנה המקלל ילדיו אם יתקיים בהם אוי להם שהם שוחטי הילדים ועתידים ליתן את הדין. ואם לא יתקיים בהם בודאי שמנכים להם מזכיותיהם או מהמקלל או מהמקולל שמה"ד מקטרג ומבקש שיתקיים הקללה אלא שיש זכות תולה ונמצא אוכל זכיותיו תמיד".
"ויש כמה ששומעים מהדורשים זאת וכזאת וכזאת ולבבם יכאב אבל אין מניחים מנהגם הרע כי יאמרו לא נוכל להתאפק ולא נוכל לעזוב מנהגנו כי הורגל הלשון וילבש קללה כמדו, אבל שקר ענה כי כל אשר יחפוץ יעשה אם ירצה מעט מעט יעזוב (רשע) דרכו ע"י נדרים וקנסיות לו יחליפנו וימיר אותו ואם רוצה לשכך רוגזו יאמר בכעסו כמנהג איזה נשים כשרות שאומרות רעה לא תבא עליך רעה תבא על האויבים ימח שמו וזכרו של עמלק וכדומה".
"ובאמת שלמי שלא הורגל בזה היא תמיהה גדולה הפלא ופלא איך לא יחרדו חרדה גדולה להוציא קללה מפיהם על ילדיהם או על שום א' מבני ישראל ולבקש רעתם תצלנה אזנים משמוע ויותר טוב שיכו אותם מכה רבה שאם בשבט יכנו לא ימות ובקללה יכול למות ר"ל מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע ושפתיך מקללה וידוע שא' משס"ה לאוין הוא שלא לקלל שום א' מישראל ואם אינו בפניו עובר על לא תקלל חרש ומאחר שאמרו רז"ל שהאורח המברך לבעה"ב הוא מתברך משום דכתיב ואברכה מברכך ש"מ שהמקלל לישראל יואר כדכתיב ומקללך אאור".
"הנה כי כן יזהר וישמר האיש ויזהיר את אשתו ואת כל הסרים למשמעתו שלא ישמע קללה מפיהם רק ברכות לראש כל ובזה יצו ה' אתם את הברכה וראוי לאדם ג"כ להזהר ולהשמר שלא להיות גורם קללה לעצמו אפילו מפי גוי וכ"ש וק"ו שלא יגרמו כעס לאביהם ואמם עד שיקללום כי אוי להם לבנים שמביאים לאביהם ואמם לידי חטא גדול כזה שזו רעה גדולה יותר ויותר מאם היו מכים אותם ובודאי יענשו שאם גדלה רעת המחטיא את אחרים עאכ"ו המחטיא את אביו ואת אמו בחטא הכעס שהוא חמור מאד וגורם קללה לעצמו רעה תבא עליהם ח"ו אבל בן חכם ישמח אב שכל מגמתו לעשות רצון אביו ואמו ברגע כממריה ולא יעבור ועליו תבא ברכת טוב מאביו ואמו וישא ברכה מאת ה' וגמולו ישלם לו שיהיו לו בנים מהוגנים עושי דברו ורצונו כרצונו".
לכן צריך לדעת ולזכור שקללות הן דיני נפשות ממש שבכוחו של פה האדם, ועל האדם לשמור פיו מכל צד של קללה, אלא על רשעי אומות העולם.
א. לאוין של קללה והלכותיהם
בהקדמת הרמב"ם להלכות סנהדרין הביא שלשה לאוין של קללה: שלא לקלל הדיינים, שלא לקלל הנשיא, שלא לקלל אדם משאר בני ישראל הכשרים. ובהקדמת הרמב"ם להלכות ממרים הביא לאו נוסף: שלא לקלל אב ואם.
לגבי שלשת הלאוין הראשונים מביא הרמב"ם (הל' סנהדרין פכ"ו ה"א-ה"ד) כך:
"(א) כל המקלל דיין מדייני ישראל עובר בלא תעשה שנאמר אלהים לא תקלל, וכן אם קלל הנשיא, אחד ראש סנהדרי גדולה, או המלך הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר ונשיא בעמך לא תאור, ולא דיין ונשיא בלבד אלא כל המקלל אחד מישראל לוקה שנאמר לא תקלל חרש, ולמה נאמר חרש שאפילו זה שהוא אינו שומע ולא נצטער בקללה זו לוקה על קללתו, ויראה לי שהמקלל את הקטן הנכלם לוקה (הרי הוא כחרש)".
"(ב) המקלל את המת פטור, הואיל ומקלל כל אדם מישראל חייב למה ייחד לאו על דיין ולאו על נשיא לחייבו שתים, נמצאת למד שהמקלל אחד מישראל בין איש בין אשה בין גדול בין קטן לוקה אחת ואם קלל דיין לוקה שתים, ואם קלל נשיא לוקה שלש, ובן נשיא שקלל אביו חייב משום ארבעה שמות, שלשה של כל אדם ואחד משום האב".
"(ג) המקלל עצמו לוקה כמו שקלל אחרים שנאמר השמר לך ושמור נפשך, ואחד המקלל עצמו או חבירו או נשיא או דיין אינו לוקה עד שיקלל בשם מן השמות, כגון יה ואלהים ושדי וכיוצא בהן, או בכנוי מן הכנויים כגון חנון וקנא וכיוצא בהן, הואיל והוא חייב אם קלל בכל הכנויים כך אם קלל בכל לשון חייב שהשמות שקוראין בהן הגוים להקב"ה הרי הן ככל הכנויים, וארור בו שבועה בו קללה בו נדוי"2.
"(ד) אינו לוקה עד שיתרו בו בפני עדים כשאר כל חייבי לאוין, אבל אם לא היתה שם התראה או שקלל בלא שם ובלא כינוי כגון שאמר ארור פלוני או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים כגון שאמר אל יהי פלוני ברוך לה' או אל יברכהו אל וכיוצא בדברים אלו אינו לוקה".
עולה שרק על קללה בשם או בכינוי לוקה, ואילו על קללה ללא שם אינו לוקה עליה.
לגבי מקלל אביו ואמו פסק הרמב"ם (הל' ממרים פ"ה ה"א-ה"ג):
"(א) המקלל אביו ואמו נסקל שנאמר אביו ואמו קלל דמיו בו, ואחד המקלל בחייהן או לאחר מיתתן הרי זה נסקל, וצריך עדים והתראה כשאר כל מחוייבי מיתות בית דין, ואחד האיש ואחד האשה וכן הטומטום והאנדרוגינוס, והוא שיהיו גדולים שהגיעו לכלל העונשין".
"(ב) אינו חייב סקילה עד שיקללם בשם מן השמות המיוחדין, אבל אם קללם בכינוי פטור מן הסקילה, ולוקה כדרך שלוקה על קללת כל אדם כשר מישראל".
"(ג) וכן המקלל אבי אביו ואבי אמו הרי זה כמקלל אחד משאר הקהל".
כתב בספר החינוך (פרשת קדושים מצוה רלא) – שלא לקלל אחד מישראל בין איש בין אשה:
"שלא לקלל אחד מישראל, בין איש בין אשה, ואף על פי שאינו שומע הקללה, שנאמר [ויקרא י"ט, י"ד] לא תקלל חרש, ובא הפירוש עליו, מי שאינו שומע קללתך, וכן תרגם אונקלוס. ולשון ספרא, אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם, תלמוד לומר [שמות כ"ב, כ"ז] בעמך לא תאור, אם כן למה נאמר חרש, מה חרש מיוחד שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים".
"אף על פי שאין בנו כח לדעת באי זה ענין תנוח הקללה במקולל ואי זה כח בדבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער. ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות, נאמר כי משרשי המצוה, שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתינו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה. וכעין ענין זה אמרו זכרונם לברכה [מועד קטן י"ח ע"א] ברית כרותה לשפתים, כלומר שיש כח בדברי פי אדם".
"ואפשר לנו לומר לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב [בראשית ב', ז'] ויפח באפיו נשמת חיים, ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד, כי הענין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקילל".
"והרמב"ם זכרונו לברכה אמר בטעם מצוה זו, כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעוס, ועוד האריך בענין בספרו. ונראה לי מדבריו, שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקולל בקללה, אלא שתרחיק התורה הענין מצד המקלל שלא ירגיל נפשו אל הנקמה והכעס ואל פחיתות המדות. וכל דברי רבנו נקבל, עם היות לבנו נאחז במה שכתבנו יותר".
"מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה [שבועות ל"ה ע"א] שאסור לקלל בשום ענין, ומכל מקום אינו לוקה אלא המקלל בשם מן השמות, כגון יה, שדי ואלוה וכיוצא בהן, או בכינוי מן הכינוין, כגון חנון, קנא וכיוצא בהן. ובכל לשון שקילל בשם או בכינוי חייב. שהשמות שקוראין בהן הגוים להקדוש ברוך הוא הרי הן בכלל הכינוין. ומה שאמרו [שם ל"ו ע"א] שאפילו המקלל את עצמו לוקה, שנאמר [דברים ד', ט'] השמר לך ושמר נפשך מאד".
"ומה שאמרו במכילתא לא תקלל חרש, באומללין שבאדם. ועוד אמרו שם, כשהכתוב אומר [שמות כ"ב, כ"ז] ונשיא בעמך לא תאור, אחד דיין ואחד נשיא במשמע, ומה תלמוד לומר אלהים לא תקלל, לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. מכאן אמרו [שם] יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ארבעה דברים, בן נשיא שקילל אביו חייב עליו משום האב ומשום דיין ומשום נשיא ומשום בעמך לא תאור [שם]".
"ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה וקילל בשם או בכינוי אחד מישראל במזיד ויש עדים והתראה, לוקה, שזהו אחד משלשה לאוין שאע"פ שאין בהן מעשה לוקין עליהן, והשנים האחרים הם נשבע ומימר, כמו שכתבנו כבר".
ב. ארור וביזוי
המילה ארור משמעותה קללה, כמובא לעיל בלשון הרמב"ם (ה"ד): 'ארור פלוני'. היא ללא שם ואסורה ואין לוקים עליה. וכן בן אינו משביע את אביו כלשון הרמב"ם (הל' ממרים פ"ה הט"ו): "מי שנתחייב שבועה לבנו כך ראינו בו תמיד שאינו משביעו בשבועת האלה, שהרי זה בא לקללת אביו, אלא משביעו שבועה שאין בה אלה"... וכן חרם או נידוי לא יטיל על אביו כיון שיש בו ארור. (הגה"מ וכס"מ שם).
מוסיף הרמב"ם (הל' ממרים פ"ה הט"ו) שאסור לבזות את אביו ואמו:
"ולא על הכאה ולא על הקללה בלבד הקפידה תורה אלא אף על הבזיון, שכל המבזה אביו או אמו אפילו בדברים ואפילו ברמיזה הרי זה ארור מפי הגבורה, שנאמר ארור מקלה אביו ואמו, והרי הוא אומר עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם וגו', ויש לבית דין להכות על זה מכת מרדות ולענוש כפי מה שיראו".
ג. עושה מעשה עמך בהורים
פסק הרמב"ם (הל' ממרים פ"ה הי"ב): "מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים ועוברי עבירות, אפילו נגמר דינן להריגה והם יוצאים ליהרג אסור להכותן ולקללם, ואם קלל או חבל בהן פטור, ואם עשו תשובה הרי זה חייב ונהרג עליהן אף על פי שהרי הן יוצאין למיתה, במה דברים אמורים בבנו, אבל אחד שבא והכהו וקלל אחר שנגמר דינו אף על פי שעשה תשובה הרי זה פטור הואיל והוא הולך למיתה, ואם ביישו חייב בקנס המבייש".
באר הכסף משנה: "מי שהיו וכו'. ברייתא סנהדרין פרק הנחנקין (דף פ"ה) היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב בא אחר והכהו וקללו פטור והקשו שם מ"ש בנו ומ"ש אחר ותירצו אחר היינו טעמא דפטור דאמר קרא ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כלומר וזה שעבר עבירה שחייב עליה מיתה לאו עושה מעשה עמך התינח קללה הכאה מנ"ל דמקשינן הכאה לקללה א"ה בנו נמי וכו' הב"ע כשעשה תשובה א"ה אחר נמי אמר רב מרי בעמך במקויים שבעמך כלומר בראוי להתקיים ולא זה שנגמר דינו א"ה בנו נמי מידי דהוה לאחר מיתה ופירש"י דילפינן לקמן מקלל לאחר מיתה חייב וא"ת והא תנן המכה לאחר מיתה פטור והכא מחייב ליה אהכאה דקתני הכהו וקללו היינו טעמא דפטור מכה לאחר מיתה משום דבעינן חבורה ולאחר מיתה ליכא חבורה וכו' ויוצא ליהרג איכא חבורה דחי הוא אלא דסופו למות עכ"ל. מדאוקימנא להא דיוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב ואחר פטור כשעשה תשובה שמעינן בהדיא דכל שלא עשה תשובה אפי' בנו פטור ואם עשה תשובה דוקא בנו חייב אבל אחר אפי' עשה תשובה פטור וגם בפרק כיצד (דף כ"ב:) על אותה משנה שכתבתי בפרק זה מי שיש לו בן מ"מ וכו' וחייב על מכתו ועל קללתו אמרו בגמרא מ"מ לאיתויי מאי אמר רב יהודה לאיתויי ממזר ואמאי קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך הב"ע כשעשה תשובה. ומ"ש רבינו שאע"פ שלא עשו תשובה אסור להכותן ולקללן נלמד מהדין שכתב בסמוך עבר אביו ואמו על עבירה שלוקין עליה וכו' לא יכה אותם".
עולה שאין לבן לקלל את אביו אפילו הוא רשע גמור. וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רמא ס"ד).
וכך כתב המנחת חינוך (פרשת קדושים מצוה רלא אות ג) לגבי קללת רשעים (לא בהורים): "והנה המקלל רשע השמיט כאן הרהמ"ח ומבואר בש"ס סנהדרין שם ובר"מ הלכות ממרי' דפטור דכתיב בעמך דוקא בעושה מעשה עמך וע' בלשון הגמ' דפטור נראה דאיסורא איכא וכבר הבאתי לעיל דכ"מ דפטור הוא אסור רק מדרבנן כמו בשבת מ"מ זה דוקא אם קילל בכינויין כגון רחום וחנון אבל בשמות המיוחדים נראה דאיכא איסור עשה עיין תמורה פ"א מחמת דמוציא ש"ש לבטלה ועובר על עשה את ה' אלקיך תירא ובפרט בשם המיוחד הוי' ב"ה וב"ש או בשם א"ד. ולכאורה ק"ל לפמ"ש דאפי' רשע נראה דאיכא איסורא ואם קילל אותו בשם המפורש עובר בעשה ואם אינם רשעים המקלל אותם חייב מלקות א"כ היאך קלל אלישע הנביא את הילדים ומקר' מלא הוא ויקללם בשם ה' אפי' אם היו רשעים איך עבר ח"ו על איסור עשה ובפרט למ"ד בש"ס סוטה מאי ראה שנתעברה אמם ביה"כ אבל הם לא היו רשעים או אפי' קטני אמנה מ"מ לא היו אפקורסים ומשחרב בהמ"ק בטלו אנשי אמונה עי' רש"י שם בסוטה א"כ איך עבר על לאו שבתורה. והנה מבואר שם בגמ' שהי' לו עונש על שגירה דובים ע"ש, אבל מ"מ תמוה טוב' דנראה דהיה העונש על שגרם זה להילדים אבל ח"ו דאלישע הנביא יהי' עובר על ל"ת ועשה וצ"ע ולדחוק ולומר דשרי לקלל המצערו דלא הובא זה בר"מ ואינו בש"ס. ועיין מ"ש בהשמטות".
בחשוקי חמד (ברכות ז ע"א) כתב "והנה ג' תירוצים נאמרו על קושיית המנ"ח:
"א. המהרש"א (סוטה מו ע"א) תירץ: "ויראם ויקללם" שלא קיללם בפה אלא בראיה ממש, דכל מקום שנתנו חכמים עיניהם היינו או מיתה או עוני, וכן מפרש שם הרד"ק".
"ב. החזו"א (חו"מ סנהדרין סימן כ' סק"י) כתב: כיון שביזו הנביא נתחייבו נידוי ומותר לקללם".
"ג. מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א (בהערות על סוטה דף מו) כתב שכיון שהיה כאן ענין של כבוד התורה מותר לקללם בשביל זה. ומה שאסור לקלל רשע הוא בסתם, אבל לתועלת אין כאן הוצאת שם שמים לבטלה".
ד. שם רשעים ירקב
נאמר בבראשית רבה (פרשה מט סי' א):
"[יח, יז] וה' אמר המכסה אני מאברהם, רבי יצחק פתח (משלי י) זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב, אמר רבי יצחק כל מי שהוא מזכיר את הצדיק ואינו מברכו עובר בעשה, מה טעמיה זכר צדיק לברכה, וכל מי שהוא מזכיר את הרשע ואינו מקללו עובר בעשה, מה טעמיה ושם רשעים ירקב, א"ר שמואל בר נחמן שמותן של רשעים דומים לכלי קורייס, מה כלי קורייס כל מה שאת משתמש בהם הם עומדים הנחתם הם מתרפים, כך שמעת מימיך אדם קורא שם בנו פרעה, סיסרא, סנחריב, אלא אברהם יצחק יעקב, ראובן שמעון, רבי ברכיה ורבי חלבו משום רבי שמואל בר נחמן ור' יונתן כשהיה מגיע לפסוק הזה, אשר הגלה מירושלים עם הגולה וגו' הוה אמר נבוכדנצר שחיק עצמות ולמה לא הוה אמר כן בירמיה אלא שכל נ"נ שכתוב בירמיה חי הוי, ברם הכא מת הוי, רב כי הוי מטי להמן בפורים אמר ארור המן וארורים בניו לקיים מה שנאמר ושם רשעים ירקב".
עולה שמצוה לקלל רשעים אף שהם כבר מתו, ויש להעיר שאזכור הקללות במדרש הוא דוקא לרשעי אומות העולם ולא לרשעי ישראל. אמנם ביומא (לח ע"א) נאמר גם על ישראל כאמור: "על הראשונים נאמר זכר צדיק לברכה, ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב". (והגנאי של אותם המנויים שם הוא משום שלא רצו ללמד את סודותיהם המקצועיים וצ"ע מה ראו לקללם).
ובנזר הקודש על מדרש רבה כתב דוקא שכבר מתו (בראשית פרשה מט סי' א) וז"ל: "כי המברך הצדיקים עבדי ה' הוא כמברך את ה', וכן בהיפך ראוי לקלל אויבי ה' הרשעים. ואף על גב דאמרינן בפ"ק דברכות [ז ע"א] בעובדא דהאי מינא דענוש לצדיק לא טוב. וה"נ אמרינן התם [י ע"א] גבי הני בריוני דהוו בשיבבותיה דר' מאיר וכו', מי כתיב חוטאים חטאים כתיב, אלא בעי רחמי דלהדרו בתשובה, היינו בהיותם בחיים שיש בהם פתח תקוה של תשובה, והכא לא מיירי אלא לאחר מותם וכמבואר להדיא לקמן גבי נבוכדנאצר".
בשו"ת בית שערים (חיו"ד סי' רכט, בתשובה האם מותר להתפלל על חולי נכרים) מביא הערה מהמו"ל הרב צבי האגער שליט"א: "והחיד"א בברכי יוסף חו"מ סי' כ"ז הביא מהרב דינא דחיי בלאוין רי"א דעכו"ם מצוה לקללו דכתיב ושם רשעים ירקב (ונראה שמקורו במדרש ב"ר ריש פמ"ט אמר רבי יצחק כל מי שהוא מזכיר את הצדיק ואינו מברכו עובר בעשה מה טעמיה זכר צדיק לברכה וכל מי שהוא מזכיר את הרשע ואינו מקללו עובר בעשה מה טעמיה ושם רשעים ירקב), אמנם בספרו כסא רחמים למס' סופרים סופ"ד כתב והרב דינא דחיי כתב גוי מצוה לקללו דכתיב ושם רשעים ירקב ולפי מ"ש המקובלים מתרי טעמי טוב דלא יקלל לגוי ואין כאן מקום להאריך. והחיד"א ברוב בקיאותו לא ציין מקומם. ובהגהות ברית עולם על ספר חסידים מהגחיד"א זצ"ל סי' ע"ו ביאר בארוכה דיש וחל קללת המקלל על עצמו עיין שם, אך עדיין י"ל דזה רק במקלל ישראל. ועוד שגם ברקאנטי משמע קצת להיפך שכ' בטעמי המצות ל"ת ל"ט נשיא המקבל שוחד מצוה לקללו. ולדברי החיד"א צ"ל דהא דכתיב ושם רשעים ירקב איירי לאחר מיתתו וכמו זכר צדיק לברכה לחיי העוה"ב וכעין הא דכ' בספר מרכבת המשנה על המכילתא בפ' שירת הים אות ד' דבשעה שהקב"ה מעביר מכעיסיו אין שמחה לפניו אבל אחר שנגמר דינם באבוד רשעים רנה, וכן מצאתי מפורש ביפה תואר ב"ר שם דשם רשעים ירקב מיירי ברשעים שכבר מתו דבחייהם יתמו חטאים כתיב. (ועי' בשו"ת משנה הלכות ח"ז סי' כ'. וע"ע בשפע חיים מכתבי תורה ח"א מכתב מ"ה לר"ה דמרגלא בפומא דאינשי לומר כיון שבתורה לגבי יבום כתיב ולא ימחה שמו מישראל ואף אשת מומר פוסקין לחלוץ לה לכמה פוסקים מזה ראיה שאין לומר על המומר ימח שמו רק לגבי עמלק וכדומה, אבל לפי דעתי זה טעות כי הרי במו"ק דף ט"ז דמשמתינן ליה וכו' ומנלן דנצינן ולייטינן וכו' אלא הענין הוא שהכל כדי להתרחק ממנו ושלא יוכל להסית ולהדיח וכו' אבל כשכבר מת ואין בכחו להסית ולהדיח אז ראוי להציל נשמתו מרדת שחת וכעין דאמרינן כל המומתין יש להם חלק לעוה"ב אף שמידי מיתה לא יוכל להפטר עכ"ל. וכן נהג דרכו בקודש שהיה מקלל את הרשעים וביחוד את אומות העולם, אך אבוה"ק לא נהגו כן ואין להאריך, ואח"ז מצאתי לו בשיעור חורש"י משפטים תשמ"ב שבזמנינו כשרואים את רשעת הגוים ורציחתם קשה לעמוד בכך ובפרט מי שעבר את מאורעות השואה ע"ש)".
"וביסוד ושורש העבודה בשער הכולל פ"ז הביא ממדרש הנעלם פ' וירא ק"ה ע"א (וציינו גם בגליון הש"ס ברכות י' א') ואמר רב אסור לו לאדם להתפלל על הרשעים שיסתלקו מן העולם שאלמלא סלקו הקדוש ברוך הוא לתרח מן העולם כשהיה עובד ע"ז לא בא אברהם אבינו לעולם ושבטי ישראל לא היו והמלך דוד ומלך המשיח והתורה לא נתנה וכל אותם הצדיקים והחסידים והנביאים לא היו בעולם. ומ"מ משמע שם שזה רק על רשעי ישראל ולא על רשעי או"ה דקודם לזה אי' אמר רבי מצוה לו לאדם להתפלל על הרשעים כדי שיחזרו למוטב ולא יכנסו לגיהנם, ועי' בארוכה בס' תפארת צבי על הזוהר שם"...
נראה על כן, שאף רשעי ישראל אסור לקללם בחייהם ורק רשעי אומות העולם מותר.
ה. קללה למתים
כתב הראבי"ה (ח"ב מסכת יומא סימן תקלא): "ונהגו אבותי [ואמרו] שתקנות קדמונים וחרם שלא להוציא שם רע על המתים שהם שוכני עפר". ופסק כן החיי אדם (חלק ב-ג, הל' שבת ומועדים, כלל קמד ס"ה): "ואם חרפו לאחר מיתה, אין צריך לילך על קברו, אלא יבקש ממנו מחילה במקום שביישו, ואז צריך לעשות תשובה על שעבר חרם קדמונים שלא להוציא שם רע על מתים".
ו. גדר קללה
האם קללה היא ביזוי ואמירת תארים קשים כגון: רשע, שוטה וכד', או קללה היא אמירה עליו שיקרה לו רעות בעתיד? כמעט ולא מצאתי שעסקו בשאלה זו (והנמצא הבאתי להלן). או משום שכל דברי פשיטא להו לחכמים, או שיש להם טעם אחר, ואכתוב דעתי.
היותר נראה לענ"ד לומר ששמות גנאי אף הפוגעים בכבוד הוריו אינם 'קללה', אלא חרפות וגידופים אבל לא קללה. קללה היא על העתיד כך נראה מדין 'מי שפרע' כדברי הרמב"ם (הל' מכירה פ"ז ה"א-ה"ב): "מי שנתן הדמים ולא משך הפירות, אף על פי שלא נקנו המטלטלין כמו שביארנו, כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר לא עשה מעשה ישראל וחייב לקבל מי שפרע ואפילו נתן הערבון כל החוזר מקבל מי שפרע. וכיצד מקבל מי שפרע, אוררין אותו בבית דין ואומרין: מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו, ואחר כך יחזור הדמים".
היינו הקללה היא שבעתיד הקב"ה ייפרע ממנו.
וכן נראה ממגדף שנהרג על אמירת 'יכה יוסי את יוסי' (רמב"ם הל' ע"ז פ"ב ה"ח) והיינו משום קללה לעתיד, אבל על חרפות וגידופים משמע שאינו נהרג. ומצאתי שכתב כן בס' טל תורה (נדרים פז ע"א): "אבל ענין מגדף שחייבה רחמנא כרת היינו באומר יכה יוסי את יוסי כמבואר בסנהדרין נ"ו וזה ענין קללה היא להבא ושפיר מועיל חזרה תוכ"ד שאומר שלא יהי' כן".
וכן בכנען שנח קללו (בראשית ט, כה): "ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו".
ואף בשמעי (מלכים א' ב, ח) אשר דוד מתארו: "והנה עמך שמעי בן גרא בן הימיני מבחרים והוא קללני קללה נמרצת ביום לכתי מחנים"....
באר הר"י אברבנאל (שמואל ב' טז, ח): "ואמרו עוד השיב עליך ה' כל דמי בית שאול וגומר, פירושו אצלי ששלשה רעות גדולות יעדו שיבואו עליו. האחת אמרו השיב עליך ה' כל דמי בית שאול אשר מלכת תחתיו, ר"ל אמת הוא שבית שאול נעשה בית הדמים כי כל בניו מתו בחרב, ועתה ישיב השם עליך את כל דמי בית שאול, כלומר שימותו בניך גם כן על ידי חרב, כי כבר מת אמנון, והדמים שהיו בבית שאול יהיו כמותם בביתך. השנית אמרו ויתן ה' את המלוכה ביד אבשלום בנך, ר"ל הנה לשאול לא היה חרפה גדולה אשר קמת עליו, לפי שלא היית בנו, אבל אתה אנושה מכתך שהבן אשר יצא ממעיך קם עליך, והיותר קשה מזה הוא שמלכות אבשלום הוא מאת ה' אשר בטחת בו וזהו ויתן ה': השלישית אמרו והנך ברעתך ר"ל שאול לא ראה בימיו רעתו ולא קם מלך בחייו, אבל אתה תראה ברעתך והבטת צר מעון ובימיך חרפתך, והסבה בכל זה כי איש דמים אתה".
לפי דברינו קשים דברי מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר, מזמור ג וכן בקצרה בשבת קה ע"א): "ודוד מזהיר ומצוה לשלמה בנו, ואמר והוא קללני קללה נמרצת (מלכים א' ב ח), מהו נמרצת, נוטריקון, נ' נואף, מ' מואבי, ר' רוצח, צ' צורר, ת' תועבה". והרי כל הגידופים הכלולים בנוטריקון נמרצ"ת שגידף בהם את דוד אינם קללה, אלא חרפות וכינויי גנאי מפני שהם עוסקים בעבר של דוד המלך, ואילו קללה היא דוקא בדברים רעים לעתיד.
ולא מצאתי מי שמתייחס לכך. ועי' במהר"ל (נתיב הלשון פרק ט) בקוראים לאדם בשם נאדליר (=ממזר) ובכל הדברים, הן אלו שנשלחו למהר"ל והן דברי המהר"ל עצמו אין מכנים אנשים אלה בתור מקללים אלא מוציאי שם רע ודיבה.
ז. קללת ימח שמו
בימינו, לא ראיתי ולא שמעתי על מי שמקלל בשם או בכינוי. האמירות של בני אדם הן ביזוי משפחתו או מעשיו. או קללה ללא הזכרת השם כגון: ימח שמו.
מביא החשוקי חמד (יבמות כד ע"א): "מעשה שהיה בת"ח שהזכיר שמו של פוקר [וסיים להזכירו בהוספת] "ימח שמו", העיר לו רבינו יוסף חיים זוננפלד בשאלה וכי אתה חושב שאם אותו רשע יסתלק מהעולם ללא בן וכי אשתו לא תצטרך יבום או חליצה?! שהרי המצוה היה להקים שם ולא ימחה שמו ואיך יתכן שנתפלל שימחה שמו... [וכן מטין בשם האבני נזר]".
היינו על רשעים מאומות העולם ניתן לומר יימח שמו, אבל על ישראל אסור לומר, מפני שאנו מקללים אף את זרעו, ולעתים נענשים על כך במלקות.
מסקנה
בתו של אותו מסכן וחולה נפש שגרם רעה לכל ביתו, כאשר ח"ו תקלל: ימח שמו – ודאי הקללה חוזרת אליה שהרי היא זרעו ואם כן ח"ו היא ואחיה וזרעם ימותו מאותה קללה, וא"כ ודאי שאין לה לקלל ח"ו.
ואף דברי חרפות וגידופים שנראה שאין עוברים בלאו לאחר מותם כאשר מחרפים רשעים, מן הראוי להימנע מכך אף לגבי הוריו.