חבל נחלתו כב נ

<< · חבל נחלתו · כב · נ

קונטרס י"ג מידות רחמים

א. מהותן של י"ג מידות1

באר רבינו בחיי (שמות לד, ו-ז):

על דרך הפשט המדות האלו מדות המלך אצל העם, כי כלם נכללות במדת חסד 'ואמת', כי יצטרך המלך להנהיג עבדיו ואנשי מלכותו במדת החסד שירחם עליהם ויתנהג עמהם לפנים משורת הדין, ויצטרך ג"כ שיעשה משפט ושיתנהג לפעמים במדת הדין, והוא שאמר שלמה: (משלי כ, כח) 'חסד ואמת יצרו מלך וסעד בחסד כסאו', כי יכון מלכותו במדות אלו ויצרוהו כאשר יקיים אותם.

סדרי הנהגות אלו הן כבי' הקוים המובילים במלכות ה' בעולמו.

וכך כתב הרמח"ל בדעת תבונות (דרכי הנהגות המשפט והאהבה – סי' קנד):

נמצא, שכאשר נבחין פעולת האהבה הזאת, נמצא ששני דברים יש בחוקה: הא' – אהבת החסד והחפץ בברכה וטובה, שזה עיקר ענינה; והוא פונה לשני ראשים, דהיינו: הראש האחד פונה למתק המשפט והמוסר אפילו בעת העשותו, שלא תבער אש הקנאה עברת ה' ח"ו, ולא יהיה העולם כלה בו; והראש השני מביט להיות מעביר על הדין לגמרי בשעה שיצטרך העולם לכך. והוא הענין מה שהבאנו פעמים רבות למעלה (ברכות ז א): "'וחנותי את אשר אחון' – אף על פי שאינו הגון". הלא זה ענין י"ג מידות של רחמים שאינם חוזרות ריקם (ר"ה יז ב). ופשוטו של מקרא מוכיח דכתיב (שמות לד, ו): "ויעבור ה' על פניו", דהיינו פנים של זעם, וכענין שאמרו (ברכות ז א): "'פני ילכו' – אלו פנים של זעם".

ב. לסודן של המידות

המקובלים הרחיבו דבריהם בעניין י"ג מידות.

כתב הריקאנטי (שמות לד, ו):

ועתה אפרש לך הארבעה חלוקי הרחמים שהם י"י אל רחום וחנון, אלו הם ארבעה מדות רומזים למדת רחמים, כי השם בי"ה ידעת שרומז לרחמים, אל הוא רחמים שנאמר [תהלים כ"ב, ב'] אלי אלי למה עזבתני, רחום כמשמעו רחמים, וחנון חנינה כי גם הוא רחמים. והמדה הזאת יש בה ארבעה מיני רחמים. האחת, שהקב"ה סולח לאדם קודם שיבקש מחילה מעביר ראשון ראשון, ובלבד שלא יוסיף עליהם, כמו שאמרו רז"ל [ראש השנה י"ז ע"א] ועון עצמו אינו נמחק, ר"ל כי חוזר ונעור אם חטא אחרי כן. השנית, שמוחל וסולח לשבים בכל לבם, ויום הכפורים מכפר. השלישית, שהתשובה ויום הכפורים תולין וייסורין ממרקין. הרביעית, שכולן תולין עד המיתה ומיתה ממרקת. ואל תתמה היאך קראנו החלוקות האלו רחמים מאחר שנידון בהם במיתה ויסורין, לפי שהן בנוהג שבעולם, והקב"ה סולח לו על ידיהן, אין לך רחמים גדולים מאלו שניצול מדינה של גיהנם ע"י ייסורין ומיתה שהם בנוהג העולם, ולא עוד אלא שזוכין לחיי העולם הבא, ומקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים עומדים.

ובכל אחד מאלו ארבעה חלוקי הרחמים ייחד לו שם אחד מהשלש עשרה מדות לפי עניינו כראוי לו, כי השם הראשון נזכר על חלוקה הראשונה שמוחל בלא תשובה כי הוא מדת הרחמים. השני, אל, מוחל בתשובה, שנאמר [תהלים כ"ב, ב'] אלי אלי למה עזבתני, כלומר ודי לו בתשובה, שנאמר [שם צ"ט, ח'] י"י אלהינו אתה עניתם, שמוחל להם ע"י תשובה. השלישי, רחום, מוחל ע"י ייסורין, שנאמר [שם ע"ח, ל"ח] והוא רחום יכפר עון ולא ישחית, כלומר לגמרי, מכלל שהתחיל, ולשון השחתה נאמר בייסורין שנאמר [ישעיה נ"ב, י"ד] כן משחת מאיש מראהו, וכתיב [ישעיה נ"ג, ד'] אכן חליינו הוא נשא. הרביעי, חנון, מכפר במיתה, שנאמר [איוב ל"ג, כ"ד] ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר, ר"ל מצאתי כופר שלא ימות. ולפירוש זה על כן לא אמר מרחם וחונן, לפי שאינו כל שעה, אלא פעמים שהוא כובש רחמנותו וחנונו ממנו עד שידון אותו במיתה וייסורין.

ואחר שהזכיר במדת רחמים, פתח במדת החסד, כי מדה זו דרכה לעשות חסד עם הבריות בין זכו בין לא זכו. ומדה זו מתחלקת לארבע חלוקות, ועל כן ייחס למדה זו ג"כ ארבע שמות, והן ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים. החסד הראשון, שעשה הב"ה עם דורות הראשונים כ"ו דורות שהיו קודם מתן תורה, ועליהם אמר דוד המלך ע"ה כ"ו פעמים כי לעולם חסדו, שאע"פ שלא זכו בתורה ובמצות הקדוש ברוך הוא זן אותם בחסדו, שנאמר [תהלים פ"ט, ג'] עולם חסד יבנה, ועל החסד הזה נאמר ארך אפים, כי מאריך הקדוש ברוך הוא אפו לרשעים, אף על פי שלא זכו ממתין להם שמא יעשו תשובה. החסד השני, הוא החסד שעשה הקדוש ברוך הוא את ישראל שהוציאם ממצרים מבית עבדים, וזה החסד נעשה לתשלום גמול שע"י ההוצאה יקבלו עליהם אלהותו, ועל זה החסד נאמר [ראש השנה י"ז ע"א] ורב חסד מטה כלפי חסד. החסד השלישי, הוא החסד שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל כשקבלו עליהם תורה ומצות שנאמר [ירמיה ב', ב'] זכרתי לך חסד נעוריך. החסד הרביעי, הוא החסד שעושה הקדוש ברוך הוא עם המתים מלבישן ומכבדן ומלוה אותן כביכול, שזה החסד עשה הקדוש ברוך הוא עם משה רבינו ע"ה שנאמר [דברים ל"ד, ו'] ויקבור אותו בגי.

ואחר כן הזכיר נושא עון ופשע וחטאה ונקה, ארבע כנגד ארבע מיני חלוקות דין, שהם ארבע מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק. עוד יש ארבעה חלוקי דינין, הראשון, דין בן סורר ומורה שאמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב [סנהדרין ע"א ע"ב], זהו ענף ממדת הדין שעדיין לא חטא חטא שיתחייב עליו מיתה וגם לא להיותו בסקילה החמורה רק בחנק הקל. הדין השני, הנהוג בבית דין בעדים והתראה. הדין השלישי, מלקות ארבעים. הדין הרביעי, מי שלקה ושנה ב"ד מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורים עד שכרסו נבקעת [שם פ"א ע"ב].

כלל הדברים כי הבורא יתעלה ויתברך פועל במדותיו כפי רצונו ובמוסר אלהינו כלולים בו כל המדות שהם חסד ודין ורחמים, והוא יתעלה פועל בהן כאומן בכליו, וכמו שלא תתכן הפעולה זולתי הכלים, כך לא תתכן השגחתו על ברואיו זולתי המדות למדוד לנו בהם כרצונו יתעלה, ועל כן שלשה מדות האלו קראם הכתוב כסא, החסד, שנאמר [ישעיה ט"ז, ה'] והוכן בחסד כסא, וענין כסא כלומר שהוא מיוחד לישיבת המלך, כך הקדוש ברוך הוא משפיע למדה ההיא מאורו הגדול כדי לפעול פעולתה המיוחדת לה. הדין נקרא ג"כ כסא, שנאמר [משלי כ', ח'] מלך יושב על כסא דין, שהמלך הנזכר הוא הבורא יתעלה, שהרי כתיב אחריו מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי, והקב"ה יתעלה לבדו הוא הדן דינין שבלב ולא מלך בשר ודם. מדת רחמים גם היא נקראת כסא, שנאמר [דניאל ז', ט'] עד די כרסוון רמיו, ואמרו רז"ל [חגיגה י"ד ע"א] תרין כסאות הללו למה, אחת לדין ואחת לצדקה, עוד דרשו אחת לו ואחת לשרפרף, עוד אמרו אחת לו ואחת לדוד, הכוונה כולה היא לרמוז אחת לרחמים ואחת למדת הדין.

ודע כי הכנויין שמותר למוחקן שאינן שמות הקודש כמו רחום וחנון ודומיהם, הם כמו כלים לשמות הקודש שאסור למוחקן, ובהם פועלים שמות הקודש פעולתן, כיצד, כי השם הממונה על החסד שהוא אל, הכנויים שהם צורת חייליו הם רחום וחנון, חסיד, רב חסד, סולח, ארך אפים. והשם הממונה על הדין שהוא אלהים, הכנויים שלו שהם צורת חייליו הם קנא ונוקם, פוקד עון אבות, איש מלחמה, אדיר, שופט, דיין. והשם הממונה על הרחמים בן ארבע אותיות, הכנויין שלו נושא עון, אמת, עובר על פשע, נוצר חסד, ודומיהם.

ועתה אבאר לך בפרט איך הקדוש ברוך הוא כולל במדה אחת כל המדות או מקצתן כפי צורך הפעולה, כשהקב"ה עושה דין ברשעים באותו דין עצמו עושה חסד לצדיקים, שנאמר [תהלים נ"ח, י"א] ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע, הנה כי בדין הרשע מרחם על הצדיק שהיה אותו רשע מיצר לו. גם הטובה שעושה לצדיק פועל בה לרשעים דין, שנאמר [שם קי"ב, ט'] פזר נתן לאביונים, וכתיב בתריה [פסוק י'] רשע יראה וכעס, ועל זה אמרו רז"ל [פסחים ס"ח ע"א] מחצתי ואני ארפא [דברים ל"ב, ל"ט], במה שאני מוחץ אני מרפא, וכן מצינו באברהם אבינו ע"ה שהיה יושב פתח האהל כחום היום לרפאות המילה, דרשו רז"ל [בבא מציעא פ"ו ע"ב] שהוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים וכו', והיה אותו השמש מזיק לעולם ומרפא לאברהם, וכן לעתיד לבוא כתיב [מלאכי ג', כ'] וזרחה לכם יראי שמי, לטובתן של צדיקים והרשעים נשרפין בהם, כי העיקר אצלי כי המדות כלולות זו בזו, שאם לא כן לא יתחברו לעולם, והרי ח"ו היחוד נפרד, ונחש וחוה יוכיחו כשקללם ריחם עליהם, אמרו רז"ל [יומא ע"ה ע"א] קלל את הנחש הרי פרנסתו מזומנת, קלל את האשה הכל רצין אחריה.

ובספר הזוהר [ח"ג קמ"ג ע"ב] תני [שיר השירים א', י"א] תורי זהב ונקודות כסף, אתבסמו דיני ורחמי דלית דינא דלא הוו ביה רחמי, ועל דא כתיב [שם י'] נאוו לחייך בתורים צוארך בחרוזים, בתורים כמה דאת אמר תורי זהב, בחרוזים דכתיב עם נקודות הכסף. הרי לך ראיה ברורה כי כשהקב"ה פועל במדה אחת כולל בה כולן או מקצתן, והכל מכחו יתעלה ויתברך שנאמר [דברים ו', ד'] שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד, הזכיר שלשה שמות כנגד שלשה אבות שהזכרנו, ואחרי כן אמר אחד שהוא בגימטריא שלשה עשר, והענין שאין מדותיו חלוקות ונפרדות רק כולן אחד, וזהו ייחוד שלם ממיני הייחוד שאין המדה נפרדת וחלוקה רק כולן אדוקות בו ופועל בכולן כרצונו, ולכך נקרא אחד שאין אחד כמותו, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

וטעם על שלשים ועל רבעים, יתכן היות סודו בדרך [איוב ל"ג, כ"ט] הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, וכבר פירשתיו.

וכך כתב רבינו בחיי (שמות לד, ו):

וע"ד הקבלה: "ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה", י"ג מדות אלו כלם הם נמשכות מן הכתר שהרי לשון "מדות" כלים או מקבלים, וזה סדר קריאת המידות בספירות: "ה' ה'", החכמה והבינה, "אל רחום" הגדולה, "וחנון ארך אפים" הגבורה, "ורב חסד ואמת" התפארת, "נוצר חסד נושא עון" הנצח, "ופשע וחטאה" ההוד, "ונקה" היסוד, לכל ספירה שתי מדות, חוץ מן היסוד שאין לה במדות אלא אחת, והשם הנכבד שעבר על פניו הוא הקורא י"ג מדות אלו הנמשכות מן הכתר.

אבל דעת הרמב"ן ז"ל וכוונתו בי"ג מדות: כי ה' הראשון הוא אל עליון, והשני והשלישי התפארת והכבוד, ושלשתם הרי הם עצמותם של שם, ואחרי כן עשר מדות. "רחום וחנון ארך אפים" הם באל עליון, לכך לא הזכיר מרחם מחונן ומאריך כי הוא עצם פעול למדות ההם, והוא "רב חסד ואמת נוצר חסד" בתפארתו "ונושא עון ופשע וחטאה ונקה" בכבודו. וידוע כי בין השם הראשון והשני יש הפסק ביניהם, וכל מי שלא הפסיק עתיד ליתן את הדין.

ועוד יש בענין י"ג מדות דרך אחרת לקצת בעלי הקבלה, כי כל המדות כלן הולכות על ארבע ארבע, והוא כי אחר השם הזה הראשון העליון שהמדות מתאחדות בו והוא אינו מדה תמצא י"ב מדות והן מיוסדות לארבע ארבע, הזכיר תחלה ארבע מדות למדת רחמים, ואחרי כן הזכיר ארבע מדות למדות החסד, ואחרי כן ארבע מדות למדת הדין, והנה זה על דרך שלשת הספירות שהם שלשת האבות שאמרו עליהם חכמי האמת: (ב"ר מז, ח) הם הם המרכבה, ומכאן תבין כי משה כששבח את ה' בג' שבחים, והוא שאמר: (דברים י, יז) "האל הגדול הגבור והנורא", כל י"ג מדות אלו כלל בשלשתן, כי האל שהזכיר כנגד ה' ראשון שהוא עצם ולא מדה, וכשהזכיר "הגדול" כלל בו ארבע מדות של חסד, וכשהזכיר "הגבור" כלל בו ארבע מדות של מדת הדין, וכשהזכיר "הנורא" כלל בו ארבע מדות של מדת רחמים, והא למדת בג' שבחים אלה למשה הם כל י"ג מדות שנאמרו לו בסיני, ומפני שהעובר על פניו של משה הוא הטוב שהובטח בו למעלה: "אני אעביר כל טובי", והוא הקורא י"ג מדות כמו שהזכרתי כבר, על כן תמצא בספר תורה תגין בשם של "ויעבור ה' על פניו" שני תגין בה"א ראשונה וב' תגין בה"א אחרונה, אבל בשני השמות שהם "ה' ה'" אין בהם שום תג, וידוע כי התגין בכל מקום שהם הם רמז להשגה והתבוננות, והנה ההשגה אפשרית היא באמתת העובר הקורא, ולא כן במי שאנו מיחסים לו המדות כי בו כשל כח ההשגה, והבן זה.

וכתב רבינו האי גאון ז"ל, כי י"ג מדות אלו הם ענפי תולדות נמשכו מעשר ספירות ואף על פי שאלו נקראים מדות ואלו ספירות הכל נובע ממעין אחד, ואף על פי שמצינו "שלש עשרה מדות" ולא מצינו שלש עשרה ספירות, סוד הענין מפני שהשלש המאורות העליונות שהם על עשר ספירות אין להם התחלה כי הם שם ועצם לשורש השרשים, וקבלת הגאון בשמותיהם שהם: אור קדמון, אור מצוחצח, אור צח, ושלשת שמות אלו כלם ענין אחד ועצם אחד דבקים. דבוק אמיץ בשורש כל השרשים, ומשורש כל השרשים נאצלו עשר ספירות, ועליו רמזו חכמי האמת בקוצו של יו"ד, וכבר הזכרתי זה בסדר בראשית, והקב"ה ימחול לנו ויראנו בתורתו נפלאות.

וכך כתב בשפתי כהן2 (שמות פרשת כי תשא לד, ו):

וכתב הריקאנטי ז"ל ויתיצב עמו שם, כענין כי שמי בקרבו (שמות כ"ג, כ"א), אמר כי השם הגדול ירד בענן הכבוד. ויתיצב עמו שם, השם המיוחד נתיצב בכבודו, וזהו רמז מלת שם כדאמר בספר הבהיר (סימן קפ"ז), משם רועה אבן ישראל הוא המקום שנקרא שם ושם חביון עוזו, ויקרא בשם ה' רמז לסוד היחוד כי השכינה נקראת שם והזמין שם השם המיוחד כמה דאת אמר כי שמי בקרבו עד כאן. ויעבור ה' על פניו, רמז על מדת הדין שכובש אותה בחזקה, וכן פירש רש"י ז"ל (במדבר ו', כ"ו) ישא ה' פניו אליך יכבוש כעסו, ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון, ה' ה' אל שלושה שמות, ה' קמא כנגד ו' הויות הכמוסות באין סוף, ולזה יש פסיק שאין להאריך ואין להרהר כי הן נעלמות ושם תר"ך עמודי אור הבאים לכתר שהם אור צח אור מצוחצח אור קדמון, שלוש פעמים אור, תרכ"א, כתר א', היינו קדמון א', אין להרהר אפילו במחשבה אלא רצוא ושוב, ולזה פסיק טעמא וכל המהרהר בו הוא נכרת, ולזה רואה שם הכתר שאם עלה למעלה הוא נכרת, ולזה רמזו ז"ל (חגיגה י"א ב) מה למעלה מה למטה אינו חס על כבוד קונו, ה' תנינא היא יו"ד ה"י וי"ו ה"י שנעלמו, ולזה אמר ה' הוא אל והוא אל עליון, והוא אין סוף. אל, אל"ף למ"ד גימטריא עם המלה קו"ף, על זה אמר רבי עקיבא קו"ף זה הקדוש ברוך הוא, הנה השלושה שמות הם בהעלם והם רחמים גמורים שאין בהם דין כלל, ואחר שמושכין מכאן הכל חוזרים להיות רחמים אפילו מדת הפחד כמו שאמר על פניו, ומי שמכוון בהם יפיק שאלתו, ועל זה אמרו ז"ל (ראש השנה י"ז ב) ברית כרותה לשלוש עשרה מדות שאינם חוזרות ריקם, הרי שלושה כמוסים, ועשר ספירות הרי שלוש עשרה, ולזה וירד ה' בענן וגו' ויקרא מלשון זימון שזימנם כולם בשם שהיא כנסת ישראל, ולזה אמר אחר כך ילך נא ה' בקרבנו, ואחר שהודיעו השפעת הרחמים ממקור הרחמים הגמורים אמר ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף, אין אנו מפחדים מהדין שבה מאחר שידענו למשוך להצינורות הרחמים, וסלחת לעווננו וכל שכן לחטאתינו כי הכל רחמים גמורים ובמקום שיש רחמים יש סליחה שנאמר (דניאל ט', ט') לה' אלהינו הרחמים והסליחות, ועל זה אמר הנה אנכי כורת ברית, שכרת לו ברית שאינם חוזרות ריקם.

וכתב הרב רבי מנחם ריקאנטי ז"ל, ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדנ"י ילך נא אדנ"י בקרבנו. לא ידעתי למה נכתבו השני שמות באל"ף דל"ת שהרמז בהם להשם הנכבד שהרי משה לא נתרצה אלא בפנים המאירים עד כאן. ולפי מה שכתבנו לא יש קושי כי קודם שיגיע סדר המשכת הרחמים מאיזה מקום פחד שלא תלך מהדין שבה שלא תפגע בישראל, אבל אחר שידע הוא חילה שתלך שאמר ילך נא אדנ"י, ואין נא אלא לשון בקשה, כאם שהבן מתחטא לה ויש לו געגועים על אמו, אם כן שלוש עשרה מדות שלוש ה' ה' אל ועשר רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת, חמש נגד ה' תנינא, כי ה' קדמאה אין להרהר בו אלא ברצוא ושוב, נוצר חסד לאלפים נושא עוון ופשע וחטאה ונקה, חמש אחרונות נגד אל. וחמש ראשונות שהם נגד ה' מתחיל ברחום כי הוא שם הרחמים ומסיים באמת כי חותמו אמת, ולפי שאמר וחנותי את אשר אחון ורחמתי היה לו לומר על זה הדרך חנון ורחום, אבל הקדים הרחמים לפי שהכל ברחמים, והוא נקרא עולם הרחמים, וחנון פירוש חונן נותן מתנת חנם אף על פי שאינו ראוי, ארך אפים פירוש מאריך האף שלא יצא בקצרה אלא באריכות ומצד האריכות כשיוצא מהאף בהילוכו נרפה ולא ימצא מקום לחול ומתמתק ונעשה רחמים, כמו שאמר (ישעיה מ"ח, ט') למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך, אאריך החוטם שממנו מאריך האף.

ובספר הזוהר (ח"ג רצ"ב ב) פירש ארך אפים מלשון ארוכה, זה לשונו, כד מסתכלין אנפוי דזעיר אנפין באנפוי דעתיקא קדישא כולא ארך אפים איקרי, מאי ארך אפים אסוותא דאנפין דהא לא אשתכח אסוותא בעלמא אלא בזימנא דאשגח באנפוי עד כאן. ולזה אמר אפים ולא אמר ארך אף שמסתכלין פני הרחמים בפני המשפט, אז כל הספירות מתמלאות חסד ורחמים והלכו פנים של זעם, ואז כל הפנים מאירים, והסוד אל ה' ויאר לנו (תהלים קי"ח, כ"ז), האירה פניך (שם ל"א, י"ז), ישר יחזו פנימו (שם י"א, ז'), פניו מיבעי ליה, אלא בהיות עולם הרחמים ועולם הדין מסתכלים פנים אל פנים, אז הכל ברחמים ובשלימות, וזהו סוד יאר ה' פניו אליך ויחנך (במדבר ו', כ"ה), בהארת פנים עליונים יתן לך מתנת חנם אף על פי שאינך ראוי. כן כתב בעל שערי אורה זצ"ל.

כתב הרב חיד"א (חומת אנך מיכה ז):

מי אל כמוך וכו'. רבינו הרמ"ק ז"ל האריך בספר תומר דבורה. ואכתוב איזה גרגיר מדברי הרב ז"ל בקצור מאד מי אל כמוך מי אל חסד ותקיף כמוך שאתה סובל אשר ברוח חיים שמשפיע הוא יתברך לעובדו משתמש בו לחטוא והיה יכול השי"ת לפסוק רוח חיים כי בידו הכל ועם כל זה עושה חסד וזהו מי אל תקיף ורב חסד כמוך. נושא עון כביכול דבעשיית העבירה נברא המקטרג ועולה למעלה ושואל חיות והיה יכול לומר לו תקח נפש העבריין ותכף היה מת וכביכול סובל עלבון זה וזהו נושא עון. ועובר על פשע שכאשר יחזור בתשובה וברוב רחמיו מקבלו הוא עצמו עובר על פשע כדכתיב אם רחץ ה' צואת בנות ציון לשארית נחלתו מלשון שאר כביכול ועוד הרחיב באר"ש טובה ורחבה ע"ש באורך וברוחב הוא יתברך יזכנו לשוב בתשובה שלימה ויעזרנו על דבר כבוד שמו עזרנו אלהי ישענו כי עמך מקור חיים.

וכך באר המלבי"ם (שמות לד, ו):

ויעבר. עתה מפרש דבריו מ"ש וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם, שסכך אותו בענן שזה היה בעת ההעברה מן הא"ס אל הוית העולם דרך הצמצום ונקרת הצור, זה היה עד שעבר ה' על פניו במעבר שיש בין הא"ס והבלתי גבול אל הבע"ת וגבול, שבזה סכך עליו עננו כמ"ש ושכותי כפי עליך עד עברי, ויל"פ שעל פניו ר"ל פני ה' שהוא המדרגה שנקרא פניו שהוא המהות שאמר עליו לא תוכל לראות את פני, ועבר מן פניו אל אחוריו שהוא הבריאה שנשתלשלה מאתו שאמר ע"ז וראית את אחורי, מעבר הזה השיג דרך הענן והערפל שסכך עליו בל יביט אל האלהים, ויקרא ה' זה מפרש מ"ש ויקרא בשם ה', שאחרי ההעברה שהתחיל גלוי העולמות התחילו להתגלות שמותיו של הקדוש ברוך הוא, וקרא לפניו השמות שהם חיות וקיום של העולמות כמ"ש וקראתי בשם ה' לפניך. והנה העולמות שנתהוו במקום הצמצום הם ד' עולמות אבי"ע, ונגד עולם האצילות בא שם הוי"ה הראשון, והוי"ה השני הוא נגד עולם הבריאה [וחז"ל אמרו אני ה' קודם שיחטא ואני ה' לאחר שיחטא, כי השם השני ששולט בעולם הכסא מקבל בעלי תשובה כמ"ש גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, כי תשובה באה מן הבינה כמ"ש (ישעיה ו') ולבבו יבין ושב, ואמא מקננת בכרסיא, והשם הראשון שהוא בעולם האצילות הוא קודם שיחטא כי שם תקון ספירת חכמה שהיא אינה מקבלת תשובה, כמ"ש במדרש שאלו לחכמה נפש החוטאת מה תקנתה אמרה נפש החוטאת היא תמות כי שם הוא מה"ד, ועז"א שעלה במחשבה לבראות במה"ד כי חכמה מוחא היא מחשבה מלגו, ועל מיתת ר"ע אמר שתוק כך עלה במחשבה לפני], ושם אל שולט בעולם היצירה שהמלאכים נלוה אל שמם שם אל כנודע. ומן רחום וחנון מתחיל הנהגת עולם העשיה לא בעולמות שלמעלה שלא יצדק שם רחמים וחנינה וארך אפים, ובעולם העשיה יש מדת רחום ומדת חנון, הרחמים הוא מצד דכאות האיש שמעורר רחמים, וחנינה הוא מצד מציאת חן כמ"ש (תהלים קב) אתה תקום תרחם ציון [מצד דכאותם ושפלותם בעת שיהיה קושי השעבוד] כי עת לחננה [מצד החנינה אף בלא קושי השעבוד], הרחמים שייך על הגוף והחנינה על הנפש כמ"ש על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו (ישעיה כ"ד) כמש"פ בפירושי שם, ארך אפים בעת שהדין נותן להעניש אינו מעניש תכף רק מאריך אף, שמא יחזור בתשובה, והוא פחות מן הסליחה, כמש"פ בפסוק (משלי יט) שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע, עיין שם.

ורב חסד ואמת, אמת הוא לקיים הבטחה או לעשות כפי הדין והמשפט, והחסד לא ישקיף על זכות או הבטחה וגם לא ישקיף על מציאת חן ורחמים רק יעשה מתוך חסדו כמו בריאת העולמות שהיה מצד החסד כמ"ש (תהלים פט) כי אמרתי עולם חסד יבנה, נוצר חסד לאלפים היא מדה אחרת שנוצר חסדי אבות לבניהם שבזה לא שייך חנינה ורחמים כי אינם עדיין בעולם רק מצד מדת חסדו, ויש שנוצר חסד לאלף דור ויש לאלפים כמ"ש חז"ל כאן מאהבה כאן מיראה, נושא עון ופשע וחטאה זו מדה אחרת על סליחת עון, ויש בזה ג' ענינים, שהעון הוא מה שמעוה מצד השכל ע"י מינות וכפירה, והפשע הוא מצד המרד, והחטא הוא מצד התאוה, וכ"א היא מדה מיוחדת כמ"ש בכ"מ. ונקה לא ינקה, פי' חז"ל מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים, שכבר בארתי בהתו"ה (שמיני סי' צה) שהמקור הבא לפני פעל הבא בשלילה מורה שהיה ראוי להיות ולא היה, כמו (ויקרא יט) והפדה לא נפדתה, (ישעיה ל) בכה לא תבכה, ור"ל מה שראוי שינקה לשבים לא ינקה כי להבלתי שבים בתשובה אינו מנקה, פוקד עון אבות, היא מדה אחרת עפמ"ש בפי' מלכים שבני זרע המלכים שחטאו לא נענשו אבל אם ג' דורות חטאו נענשו, וחז"ל פי' שמה שפוקד עון אבות הוא בשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, ר"ל עון אבות שהוא קיים על בנים ועל בני בנים שאז חטאו ג' דורות הוא פוקד על שלשים ועל רבעים, ושלשים הם עצמם בני בנים, ע"כ בעשרת הדברות ובפרשת שלח אמר פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים, כי שם בא על הכונה שפוקד עד ד' דורות עם החוטא, ועמ"ש בזה בפרשת יתרו.

ג. יעשו לפני כסדר הזה

ייחודן של י"ג מידות שהן סדר תפילה היחידי שניתן לנו על ידי הקב"ה, וניתן בהר סיני – כתורה עצמה. אנו קוראים בתפילותינו פיסקאות מן התורה אבל לא כתפילה אלא כקיום מצוה – קריאת שמע בשלש פרשיותיה, וידוי מעשרות ווידוי ביכורים, או אומרים פרשת העקידה או 'המלאך הגואל' אבל אין כאן סדר תפילה שהקב"ה נתן לנו.

הבאנו לעיל מר"ה (יז ע"ב):

והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין - יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם. ה' ה' – אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. אל רחום וחנון, אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר הנה אנכי כרת ברית.

פרש רש"י (ראש השנה יז ע"ב):

ברית כרותה לשלש עשרה מדות – הללו, שאם יזכירום ישראל בתפלת תעניתם – אינן חוזרות ריקם.

וכך כתב רבינו בחיי (שמות לד, ו-ז):

וצריך אתה לדעת כי כל המבין שלש עשרה מדות ויודע פירושן ועקרן ומתפלל בהם בכוונה, אין תפלתו חוזרת ריקם, אלא אם כן היו בידו עבירות שמעכבות זה, והנה בזמן הזה שאנחנו שרויים בגלות ואין לנו כהן גדול לכפר על חטאתינו, ולא מזבח להקריב עליו קרבנות, ולא בית המקדש להתפלל בתוכו, לא נשאר לנו לפני ה' בלתי אם תפלתנו וי"ג מדותיו, ומתוך י"ג מדות אלה למדנו סדרי תפלה ובקשת רחמים מאת אדון הכל יתעלה.

וכן באר ר"מ הריקאנטי (שמות לג, כא):

...ומסר לו בעברו כשליח ציבור עטוף בטליתו ומזכיר שלש עשרה מדות רחמים שלא יחזור ריקם בתפלתו, ובי"ג מדות אלו היו החסידים הראשונים מתפללין ולא חוזרין ריקם. וכתב הרב רבי אלעזר ז"ל מויעבור עד ונקה השמות בקריאתן ובכתיבתן, בגימטריא ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם.

הסביר בחידושי אגדות למהר"ל (ראש השנה יז ע"ב):

מלמד שנתעטף כו'. פי', אחר שהראה לו הקדוש ברוך הוא סדר תפלה, שכן כתיב ויעבור ה' על פניו ויקרא, ואם ללמוד [מה שיתפלל] בלבד הוי ליה ללמדו כך וכך תקרא כמו שאר כל התורה [כולה] שלא היה צריך לומר ויעבור ה' על פניו ויקרא, אלא מלמד שהראה לו גם כן איך סדר תפילה ואיך יתפלל, ולפיכך לא [היה] די במה שילמוד בלבד [אליו] סדר תפילה אלא שהראה להם סדר תפילה, עוד כי מפני שאמר משה הראיני נא כבודך (שמות ל"ג) בקש לעמוד על מדותיו הטובות של הש"י, ואמר לו הקדוש ברוך הוא שיהיה מראה לו טובו מה שאפשר לדעת, ולפיכך אמר לו אם יעשו לפני ישראל כסדר [הזה] הרי [אני] מוחל להם וזהו מדת טובי, והראה לו איך מדת טובו יתברך מרחם ומחנן עליהם כאשר עושים לפניו כסדר הזה, ומאחר שבקש מרע"ה הראיה, לא היה אפשר לו רק במעשה שהיה מראה לו כאשר עושין כסדר הזה יפתחו להם מדת טובו, וממילא מאחר שהראה לו סדר תפילה איך יתפלל, אם כן בודאי לגמרי הראה לו האיך יתעטף ש"צ דהא הראה לו אם יעשה כסדר הזה וסדר הזה בכללו הכל, ופי' זה עיקר, כי מרע"ה היה חפץ לדעת לראות איך מדת טובו נוהג בעולם ודי מזה, ולפיכך הראה לו על ידי ראיה והכל נרמז בלשון ויקרא הכתוב.

וכן באר רבינו בחיי (שמות לד, ו):

וע"ד המדרש: (ר"ה יז ב) "ויעבור ה' על פניו", למד הקדוש ברוך הוא למשה היאך ילמד סניגוריא על ישראל, אמר לפניו: רבש"ע אילו לא היה להם זכות היית מאבדם, "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך", הוי אומר: "ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים", לצדיקים ולרשעים, א"ל משה: רשעים יאבדו, א"ל הקדוש ברוך הוא: חייך שתצטרך לכך. כשאירע ענין המרגלים אמר משה: (במדבר יד, יז – יח) "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר, ה' ארך אפים", בין לצדיקים בין לרשעים.

ויש לך להתעורר במה שתרגם אונקלוס: "ארך אפים", מרחיק רגז, כי ירמוז למלאכים הממונים להשחית שהם רחוקים ממחיצתו של הקדוש ברוך הוא.

וכן תמצא בירושלמי במסכת תענית: (ירושלמי תענית ב, א) אמר רבי לוי מהו "ארך אפים" מרחיק רגז, משל למלך שהיו לו שני לגיונין קשים, אמר המלך אם דרים הם עמי במדינה עכשיו בני מדינה מכעיסין אותי והם באים ומכלים אותן, אלא הריני משלחם לדרך רחוקה שאם יכעיסוני בני מדינה עד שאני משלח אחריהם בני מדינה מפייסין אותי. כך אמר הקדוש ברוך הוא: אף וחמה שני מלאכי חבלה, אם דרים הם עמי עכשיו ישראל מכעיסין אותי והם מכלים אותם אלא הריני משלחם לדרך רחוקה שאם יכעיסוני ישראל עד שאני משלח אחריהם הם עושים תשובה ואני אקבלם, מה טעם, שנאמר: (ישעיה יג, ה) "באים מארץ מרחק מקצה השמים ה' וכלי זעמו". אמר רבי יצחק ולא עוד אלא שנועל לפניהם, מה טעם, שנאמר: (ירמיה נ, כה) "פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו", עד די פתח עד די טריף רחמוהי קריבין. תאנא בשם רבי מאיר: (ישעיה כו, כא) "כי הנה ה' יוצא ממקומו" יוצא לו ממדה למדה, יוצא לו ממדת הדין ובא לו למדת רחמים. ע"כ בירושלמי. ודרשו רז"ל בספרי: (עי' ר"ה יז) ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר: "הנה אנכי כורת ברית", ואם רבו עונות הופך מדותיו, הוא שכתוב: (ישעיה א, ד) "עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור", מאי "עזבו את ה'", אמר הקדוש ברוך הוא: אני קראתי: "ה' אל רחום וחנון", ועתה בשביל עונותיכם נעשיתי אכזרי והפכתם מדותי, הדא הוא דכתיב: נזורו אחור נזורו המדות אחור.

באר בשפתי כהן (שמות לד, ו):

ויעבור ה' על פניו ויקרא. למד למשה היאך ילמד סניגוריא על ישראל, אמר לו אמרת לי זכור לאברהם ליצחק ולישראל ואילו לא היה להם זכות אבות הייתי מאבדן אלא מכאן ולהבא הוי אומר ה' ה' אל רחום וחנון וגו', אמר הקדוש ברוך הוא בעולם הזה למדתי למשה סנגוריא ולעתיד אני מדבר בצדקה רב להושיע. וכן אמרו בגמרא מסכת ראש השנה (י"ז ב) אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור וקרא לו למשה ואמר לו כל זמן שישראל חוטאים לפני יעשו כסדר הזה ואני מוחל להם.

ד. מקור המספר – י"ג מידות

המספר – שלוש עשרה מידות רחמים לא נזכר בתורה ולא בנביאים, אלא רק ממקורות של תורה שבעל פה אנו למדים שמנויות לפנינו שלוש עשרה מידות רחמים.

נאמר בראש השנה (יז ע"ב):

ויעבר ה' על פניו ויקרא, אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם. ה' ה' – אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. אל רחום וחנון, אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר הנה אנכי כרת ברית.

ובדומה בילקוט שמעוני (תורה פרשת כי תשא רמז שצח):

ויעבר ה' על פניו אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה אמר לו כל זמן שישראל חוטאין לפני יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם, אמר הקדוש ברוך הוא אם אני משמר לאדם עונותיו ראשונים אין העולם עומד אלא עלי להעביר ראשונה וכך היא המדה. עמד משה בתפלה והעביר כל מה שחטאו שנאמר ויעבר ה' על פניו [לד, ו] אל תקרי ויעבור אלא ויעבר וכן הוא אומר: מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע, ה' ה' אני הוא קודם שחטא אדם ואני הוא לאחר שחטא ויעשה תשובה, אמר רבי יהודה ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמר הנה אנכי כורת ברית [לד, י].

וכן בבמדבר רבה (וילנא, פינחס פרשה כא, טז):

א"ר סימון י"ג מדות רחמים כתיב בי שנאמר (שמות לד) ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' וגו'.

וכן בזוהר (הקדמה דף א ע"א):

מה שושנה אית בה תליסר עלין אוף כנסת ישראל אית בה תליסר מכילן דרחמי דסחרין לה מכל סטרהא.

וכן בזוהר בעשרות מקומות.

מתבאר כי המספר י"ג אינו בכתובים אלא נמסר לנו, ככל תורתנו, בתורה שבע"פ.

ה. דרך מנין המידות

דרך מניית המידות שונה בין המפרשים השונים. הובאו מניינים מלאים וחלקיים מן המפרשים השונים.

נאמר בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב, שמות לד, ז):

נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה. נושע פשע נושא חטאה עד ונקה הם שלש עשרה מדות, שבשעה שישראל מזכירין אותן אין חוזרים ריקם.

באר ר"א אבן עזרא (שמות לד, ו):

ויעבור ואל תתמה בעבור שהשם קורא השם, כי הוא לבדו יודע ודעת וידוע. וזה דבר עמוק הוא מאוד. אמר הגאון, כי השם הראשון דבק עם ויקרא. ואלו היה כן, למה לא דבקו בעל הטעמים. והנכון כי השם שתי פעמים כמו אברהם אברהם (ברא' כב, יא), יעקב יעקב (שם מו, ב), משה משה (שמות ג, ד). ככה תקרא. וכתוב, כי שלש עשרה מדות הם. והגאון אמר, כי השם הנכבד במספר. אם כן אינו מדה, והשנית שהוא אדון. וזאת טעות, כי הנכתב אינו אדון, רק כנוי הוא כפי המדבר דרך כבוד. ורב נסים אמר, כי מלת ארך אפים שתי מדות לטובים ולרעים. גם זה איננו נכון, כי לא תוסיף המדה בעבור שינוי האדם. ועוד, כי השם הוא ארך אפים לרשעים, ולא לאשר לא חטאו. והנה ונקה מדה בפני עצמה, עד הנה מספר י"ג מדות. ועל דרך הפשט, ונקה לא ינקה מדה אחת, כי ונקה שם הפעל הוא, כמו אם ענה תענה אותו (שמות כב, כב). רק למדנו ממלת ונקה לא ינקה שהוא לשובבים, רק לשבים ינקה כדברי הנביאים, על כן הושמה מלת ונקה ממספר המדות. ומלת פקד עון אבות – גם היא מדת רחמים. ודע, כי שבעה הם בגדי כהונה, ובעבור שהציץ כמו תכשיט הכניסו במספר. והנה אחד עשר שבטים נולדו בפדן ארם, ובנימין לבדו נולד בארץ כנען. והנה כתוב על כולם אלה בני יעקב אשר יולד לו בפדן ארם (ברא' לה, כו), כי אחר הרבים הלך ולא חש להוציא האחד, וככה בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דבר' י, כב). ומנשה ואפרים לא ירדו כי שם נולדו. והנה השם הנכבד הכניסוהו במדות והוא שם העצם. וכבר הזכרתי בפ' ואלה שמות, כי פעמים הוא שם התואר, ופעמים מדה, והם שתים. ומלת אל שלישית. רחום רביעית. וחנון חמישית. ארך אפים ששית. ורב חסד שביעית. ומלת רב תשרת בעבור אחרת. ורב אמת שמינית. נוצר חסד לאלפים תשיעית. נושא עון עשירית. ונושא פשע אחת עשרה. ונושא חטאה שתים עשרה. ונקה שלש עשרה. והשם שהוא תאר כולל הנכבדים והגויות ועליונים ושפלים. ואל כמו תקיף, שיעשה הנכון בחכמה. ורחום כדרך כרחם אב על בנים (תה' קג, יג), שישמרם שלא יפלו. וחנון כדרך כי חנון אני (שמות כב, כו), להושיע מי שנפל ולא יוכל קום. ארך אפים שלא יכעוס מהרה על הרשע. ורב חסד לצדיק ולרשע. ורב אמת שימלא ויקיים דברו. נוצר חסד האב לבנים אם היו טובים. נושא עון שים לבך לדברי. הנה כתוב וחזקת והיית לאיש (מ"א ב, ב). והלא איש היה, רק טעמו איש חיל ונודע. והנה כתיב כי זקנתי מהיות לאיש (רות א, יב). והפירוש מהיות בעולה, או אשה לאיש, כי נקבה היתה. והנה ואבואה אליה (ברא' כט, כא), הוא המשכב, כי נקבה היא. והנה אשר באו אליך הלילה (שם יט, ה), אינו מזה הטעם, כי זכר הוא. וככה החוטא ונשא עונו (ויקר' ה, א), לא יכופר החטא לו, רק העונש שיבא עליו, על דרך ולצת לבדך תשא (משלי ט, יב). ועתה שא נא חטאתי (שמות י, יז), כי משה צדיק היה. והכלל, כי הנושא עונו בעצמו הוא לגנאי לעולם. ונשיאת חטא על שני דרכים. הדרך האחת, שימחול לו, כמו זה שהוא לשבח לנשוא העון. והדרך האחרת, שיהיה נושא העון אחד רשע. והנה לנושא העון יהיה לגנאי ולנשוא העון לשבח, כמו ונשא את עונה (במד' ל, טז), כי העונש יסור מעליה ויהיה עליו. ונושא פשע דע, כי פשע קשה מעון, כאילו הוא הפושע יוצא מתחת הרשות, כמו אז תפשע אדום מתחת יד יהודה (מ"ב ח, כב). והנה עון פחות ממנו, והוא בזדון. ומלת חטאה. כמו חטאת, והוא שם דבר. ואיננה כמו הממלכה החטאה (עמוס ט, ח), כי היא תאר. ומלת חטאה כוללת כל מחשבה וכל שגגה במעשה, כי עון במעשה או בלשון.

הוסיף וכתב ר"א אבן עזרא (הפירוש הקצר שמות לד, ו):

ויש אומרים כי ה' הראשון הוא דבק עם ויקרא. וכן פירשו הגאון, על כן שם הפסק. ואמר כי כן ה' צדקנו (ירמיה כג, ו), כי הקורא הוא השם. וכאשר ספר שלש עשרה מדות סתר דבריו. בעבור שאמר, שהמדה הראשונה שהוא אדון; והשנית, השם פעם אחרת להורות שהוא ראשון והוא אחרון; והשלישית (אל), גם הרביעית שהוא רחום; והחמישית שהוא חנון; והששית – ארך אפים והשביעית – ורב חסד; והשמינית – ואמת, כי ורב חסד מושך עצמו ואחר עמו, כאלו אמר ורב אמת; והתשיעית – נוצר חסד לאלפים; והעשירית – נושא עון; ועשתי עשרה – נושא פשע; ושתים עשרה – נושא חטאה; ושלש עשרה – ונקה, ולא אמר כלום. כי השם הנכתב איננו אדון כאשר אמר, כי טעמו כעיני עבדים (תהלים קכג, ב). ועוד, שהביא במספר שם העצם, והוא השם הנכבד והנורא, ואיננו מדה. ועוד, כי מלת ונקה הוא שם הפועל, והוא דבק עם לא ינקה. ואמרו אחרים, כי ארך אפים – שנים, לרעים ולטובים. גם אלה דברי רוח, כי לא תרבה המדה כנגד הפעולים. ואם כן רחום – עד אין מספר אצלינו, כי הכתוב אמר ורחמיו על כל מעשיו (שם קמה, ט). ואחרים אמרו, שמלת נוצר חסד לאלפים – מדות שנים, לשורש ולבניו אחריו. ואני אומר לך בדרך קצרה, אם היא קבלה שהם שלש עשרה מדות, שהאחת השם. וכבר פירשתי לך שהוא סמוך אל 'צבאות'. כי פעם הוא שם עצם, ופעם הוא שם מדה. וכן: ויזכר ימי עולם משה עמו (ישעיה סג, יא); והשנית – (אל); והשלישית – רחום; והרביעית – חנון; והחמישית – ארך אפים; והששית – ורב חסד; והשביעית – ואמת; והשמינית – נוצר חסד לאלפים; והתשיעית גם העשירית גם האחת עשרה – נושא עון ופשע וחטאה; והשתים עשרה – נקה לא ינקה; והשלש עשרה – פוקד עון אבות. ולפי דעתי שהיא דרך סברא. כי הנה משה לא הזכיר בתפלתו רק השש (במדבר יד, יח), על כן יטעו כל האומרים שחל ענו פניך מקדם. ולפי דעתי שהשם שני פעמים כקורא, להודיע משה איך יקרא בעת הצורך כטעם אברהם אברהם, יעקב יעקב, גם שם פסקין. וטעם אל – בעבור רחום. כי יש מרחם ואין יכולת לו, ואל – מגזרת כגבר אין איל (תהלים פח, ה). ורחום -, לולי אות הגרון היה דגוש, כי כל הנמצא הוא מהבנין הכבד, חוץ ממלת ארחמך (שם יח, ב), שפירושה אבקש ממך רחמים. וזאת מדת רחמים היא יוצאת, וכן חנון – ובעין החמלה, והחנינה באזן כטעם ושמעתי כי חנון אני (שמות כב, כו). והנה הטעם, שהוא רחום בנסתרות מבני אדם, וחנון – לשמוע צעקת החמס. ארך אפים – בעבור הראות הקצף בנחירים אמר הכתוב חרה אפי בך (איוב מב, ז). ועל דרך משל, מי שיהיו נחיריו ארוכים לא יקצוף מהרה. וזה טעם ארך אפים. וזה הפך, קצר אפים יעשה אולת (משלי יד, יז). ורב חסד – יש רב כמו גדול: על כל רב ביתו (אסתר א, ח), קרית מלך רב (תהלים מח, ג). וכן זה. והעד, שאמר משה כגדל חסדך (במדבר יד, יט). וכן דוד אמר וגדל חסד (תהלים קמה, ח). והטעם, שהוא גדול מפאת חסד שיעשה בלי חיוב. גם אמת לקיים החסד.

באר הרמב"ן (שמות לד, ו):

וטעם ויעבר ה' על פניו – שקיים אני אעביר כל טובי על פניך. ויקרא ה' ה' אל – שלש תיבות הללו הן שמות הקדש, וחכמים יקראו אותן מדות (ר"ה יז ב), כי הם מדת בעל התשובה, ומדת רחמיו, ומדת טובו, והשם המיוחד לא יתרבה בהן. והנה המדות שהם מקרים באדם הן עשר מדות רחום וחנון וכו', והנה כולן מדות מצד אחד, ומצד אחר השלש הן שמות עצם, והעשר מדות. והמדות נאמרו על השמות, כי רחום וחנון וארך אפים באל עליון, על כן לא אמר מרחם וחונן ומאריך אפים, כי השם פעול למדות האלו. ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים – במדת רחמים, שהוא מרבה החסד על גבורתו ועוזו והאמת ברחמיו, ונוצר חסד לאלפים, כי זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל (תהלים צח ג). או נוצר, מצמיח, מן ונצר משרשיו יפרה (ישעיה יא א). ובטובו הוא נושא עון ופשע וחטאה – מלשון אני עשיתי ואני אשא וגו' (שם מו ד). ונקה לא ינקה ופוקד עון אבות על בנים – פירוש לנשיאות, ויקרא מדה, כי ינקה אותו בפקידה ההיא, ומפני כי הנשיאות איננו שוה בעון ופשע ובחטאה, אבל בכל אחד ענין מיוחד לו, יקרא בכל אחד מדה אחת.

כתב הריקאנטי (שמות לד, ו):

ויעבור י"י על פניו ויקרא י"י י"י אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת [שם ו']. כבר ידעת כי באלו השלש עשרה מדות נחלקו בו הגאונים ז"ל, יש אומרים כי פוקד עון אבות על בנים מן המנין, ולפי דיבורם יהיה השם הראשון מן שם הקריאה שבא להודיענו מי הקורא. אמנם המנהג ברוב המקומות שלא למנות רק עד ונקה, ומנהג של ישראל תורה היא, כי השלש עשרה מדות הם רחמניות כולם, ואין להזכיר בהם לא ינקה ופוקד עון אבות וגו'. ועתה הבן פירוש הענין וסודו, כאן קיים הקדוש ברוך הוא הבטחתו שאמר למשה רבינו ע"ה [לעיל ל"ג, י"ט] אני אעביר כל טובי על פניך, כלומר השכינה הנקראת אני, עבר על פניו, ועל כן תרגם ואעבר י"י שכינתיה. ויקרא, יש אומרים כי השכינה קרא אלו המדות, ויש אומרים כי מדת רחמים אמרן, ויש אומרים כי משה רבינו ע"ה אמרן, כי משם נבואת משה רבינו ע"ה. י"י י"י אל, שלש מדות הללו הם שמות, וקראו אותן רז"ל מדות, והראשון מדת המלך בעל התשובה, והשני כסא המלך שהוא תפארת ישראל, והשלישי מדת טובו הרומז לשכינת עוזו. והעשרה הנותרים נכללים בשלשה שהזכרנו, כי רחום וחנון וארך אפים לתשובה, ולא אמר מרחם ומחונן ומאריך אפים, כי הוא יתעלה פועל במדות הללו, והוא הרחמים והרחמים הוא החנינה והחנינה הוא אריכות אפים, ואף על פי שאנו אומרים בשמונה עשרה המרחם כי לא תמו חסדיך, זה כשאנו מזכירים אותו יתעלה על פעולותיו, אמנם כשאנו מזכירין מדותיו הדבוקות בו כשלהבת הקשורה בגחלת, אז יש לומר רחום וחנון. ועוד יש לפרש, כי הרחמים והחנינה נרמזים ברחום וחנון, ר"ל כי ממנו הרחמים והחנינה הרומזים לדיו פרצופים. ועוד אמרו שלשה מדות אחרים לבעל הרחמים, והם ורב חסד, כי טובו מן החסד, וזהו [ראש השנה י"ז ע"א] מטה כלפי חסד, כי הוא מרבה חסד באמת על גבורתו ועוזו, ואמת כך שמו. נוצר חסד לאלפים, כי זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל, או נוצר כמו מצמיח, כמו [ישעיה י"א, א'] נצר משרשיו יפרה. עוד אמרו שלש (עשרה) מדות אחרות למדת הטוב, והם נושא עון ופשע וחטאה, וראיה לדבר [ישעיה מ"ו, ד'] אני עשיתי ואני אשא, כי אני הוא הנושא, וכבר ידעת פירוש אני. והמדה האחרונה היא ונקה, רמז בו לסוד העיבור, כי ע"י הפקידה יתלבנו ויתנקו כתמי הנפש, והשם יתעלה יסלח לנו העונות והפשעים. ומפני כי הנשיאות אינו שוה בעון ופשע וחטאה, כי כפי חטא האדם כך היא פקודתו, ובכל אחד ענין אחד מיוחד, יקרא בכל אחד מדה אחת. והנה נרמזו בשלש עשרה מדות כל ההויות, כי הענפים בכלל הזרועות, והמכריע שני בכלל הראשון. זהו דעת הרב הגדול [הרמב"ן] ז"ל בפירוש שלש עשרה מדות [כאן], ואחריו נטו רוב חכמי הקבלה.

ובספר הזוהר [ח"ג רצ"ב ע"ב] פי' ארך אפים, מלשון ארוכה שפירושו רפואה, ואמרו שם כד מסתכלין אנפוי דזעיר אפין באפוי דעתיקא קדישא כלא ארך אפים איקרי, מאי ארך אפים, אסותא דאנפין, דהא לא אשתכח אסותא בעלמא אלא בזמנין דאשגח באנפוי.

ויש עוד מבעלי הקבלה שפירשו פירוש י"ג מדות בענין אחר, וזהו כוונתם, כי השם הראשון הוא עצם, ומה שמונה אותו בכלל המדות אינו מצד עצמו כי אם ממה שמגיע לנו ממנו יתברך בפעולותיו, כי הוא יתברך מקור ומעיין לכל פועל במדותיו כפי רצונו, וכנגדו הזכיר משה רבינו ע"ה האל בתחלת שבחיו, ואחר שהזכירו יתעלה הזכיר הנשארים סוד מדותיו שהם י"ב מהי"ג, הארבעה ראשונים הם רחמים, והארבעה שניים חסד, והארבעה שלשיים דין, כי אין מדה אחרת זולת אלו. והקדים להזכיר הארבעה של מדת רחמים קודם אף כי היא אחרונה, וגם משה רבינו ע"ה הזכיר אותה באחרונה כאמרו והנורא, לפי שנצטרך למדה זו משאר המדות שעדיין לא עשו תשובה שלימה ולא נתכפר עונם, פתח במדת הסליחה שנאמר [תהלים ק"ל, ד'] כי עמך הסליחה למען תורא, אמר תורא, מגזירת נורא שהרמז למדת רחמים. וטעם לייחד כל מדה מן השלשה הנזכרים ארבע מדות לכל אחת ואחת, מפני שמצינו כי השלשה מדות כל אחת ואחת מהן מתחלק לארבעה כאשר נפרש.

וכך מנה ר' חיים פלטיאל (שמות לד, ו):

ויקרא יי. השם הראשון אינו מן שלש עשרה מדות אלא כך הפי' ויקרא [יי] יי אל רחום וחנון כי השם קורא אל רחום וחנון, לכך יש פסק בין שם לשם.

ויקרא יי יי. פי' רב ניסים גאון דיש פסוק בין יי קמא ליי בתרא וה"פ ויקרא יי אותם מידות דבתר הכי, ופשע וחטאה הוי תרי מדות, פשע אילו המרדים וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי. והק' מהר"ח פלטיאל ז"ל דאמר במדרש ותאמר ציון עזבני יי ויי שכחני, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא שתי מדות שנתת לי בסיני יי שכחתני, וכן אמר בראש השנה יי קודם שחטא יי אחר שחטא, אלא וודאי הם ב' מדות. והקשה מהר"ח דאמר יי קודם שחטא ומה שייך בזה מדה, ותירץ משום דאמר יי קודם שחטא לשלם שכר יי אחר שחטא ליפרע ממנו. א"נ י"ל משום דאמ' פ"ק דקידושין כל עבירות אין מחשבתם מצטרפים למעשה דכתיב און אם ראיתי בליבי לא ישמע יי, חוץ מע"ז דכתיב למען תפוס את בית ישראל בלבם, ולהכי הכא בע"ז היה גבי עגל, וזהו יי קודם שחטאו במעשה רק במחשבה ויי אחר שחטאו במעשה.

כתב בהדר זקנים (שמות לד, ו):

ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה'. אני הוא שהייתי באין תחלה אני הוא שהווה ואהיה באין סוף ותכלית. ובשם ה' אני משלם גמול טוב לצדיקים ואפרע מן הרשעים. מן הרשעים שנא' נוקם ה' ובעל חמה. ומשלם גמול לצדיקים דכתיב ה' אוהב צדיקים ולכך אמרו פעמים שהאחד מדת הדין ואחד מדת הרחמים. וי"מ ה' ה' אני הוא בעל הרחמים קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא. וכן דורש בפסיקתא גבי ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני. בשתי מדות של רחמנות ה' בהן שכחתני. ולהך פירושא צריך לומר ה' ה' שתי מדות הם וארך אפים מדה אחת. אמנם נוצר חסד לאלפים אינו נמנה רק לאחת וצריך עיון למה צריך רחמים קודם שיחטא. וצריך לומר דמ"מ צריך רחמים קודם לפי שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שסופו לחטא. וה"ר נסים מפרש נוצר חסד לאלפים ב' מדות הן כי לאלפים מדה אחת היא. ושם הראשון אינו ממנין המדות. ולפי' יש פסק בין ראשון לשני. והכי פשטיה דקרא ויעבור ה' על פניו ויקרא ה'. כלומר הקדוש ברוך הוא קרא ואמר ה' ה' אל רחום וחנון אל דיין ושופט כמו עד האלהים יבא דבר שניהם. רחום שמרחם על העניים וחנון שייך אף בעשירים. שמי שנותן מתנה חונן כמו אלהים יחנך בני. ארך אפים לרשעים שאינו ממהר ליפרע מהם אולי ישובו. וארך אפים לצדיקים שאני ממתין להם כדי לזכותם לחיי העולם הבא. ורב חסד שאני מרבה חסד על מדת פורענות ואמת. מה שאני מבטיח אני עושה וכל דברי אמת אם אין אדם פושע בעצמו שיחטא ויגרום החטא.

באר הריב"א3 (שמות לד, ו):

ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים ועל שלשים ועל רבעים. הרי לך הי"ג מדות וזה לך פירושם על פי דברי רש"י ועל פי דברי התלמוד והתוספות בפ"ק דר"ה אומר שמות הראשונים הם ב' מדות כדאמרי' פ"ק דר"ה אני הוא קודם שיחטא לרחם עליו אני הוא לאחר שיחטא אם ישוב והכי איתא בפסיקתא ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני אותם ב' מדות עזבוני ומ"מ כיון ששניהם של רחמים אין כאן ב' מדות ע"כ נראה לפרש שהם מדה אחת ואחת מהם שם התואר שכך מזכירים אותו על שם אדנותו לפי שהוא אדון על כל כמו מלך על מלכותו ואותו כנוי מדת רחמים הוא שלפי שהוא אדון על כל צריך להתנהג עם הכל במדת רחמים הרי לך כאן מדה אחת.

הסביר רבינו בחיי (שמות לד, ו):

ודע כי השם הראשון הוא עצם ולא מדה, והשם השני מדה והוא מדת רחמים בלא תשובה ובלא שאלה אלא כאב רחמן שהוא מרחם על בנו ויודע בו מה שהוא צריך ונותן לו מבלי שישאל ממנו, וכן הוא יתעלה מרחם הוא על הרשע אפילו בלא תשובה, שכן כתוב: (תהלים קמה, ט) "ורחמיו על כל מעשיו", ואפילו על העכו"ם, שכן דרשו רז"ל: (סנהדרין לט ב) מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני, ואפי' על הבהמות, שנאמר: (שם לו, ז) "אדם ובהמה תושיע ה'". "אל", הוא מדת הסליחה בשאלה, וכן הכתוב אומר: (שם צט, ח) "אל נושא היית להם". "רחום וחנון", הם שתי מדות הסליחה בשאלה עם תשובה ויסורין, שכן מצינו לשונות אלו נופלים על היסורין, הוא שכתוב: (שם עח, לח) "והוא רחום יכפר עון ולא ישחית", וזה יורה שהתחיל בו השחתה כבר. ועוד מצינו: (דברים ד, לא) "כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך" ומצינו לשון השחתה ביסורים, שנאמר: (ישעיה נב, יד) "כן משחת מאיש מראהו", ופסוק מפורש: (איוב לג, כד) "ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר". "ארך אפים" מדה כוללת הצדיקים והרשעים, וכן אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: יש לך לעשות למען מדה זו שיש בך שאתה ארך אפים לכל, ואם אתה אומר שהם רשעים גמורים ואינם ראויים לאריכות אף אלא הם חייבים כליה, הנה אתה "רב חסד" ועשית חסד עם כ"ו דורות שהיו מבריאת עולם עד מתן תורה שלא היו להם תורה ומצוה וזנת וכלכלת אותם במדת החסד, ואם אתה אומר: אותם כ"ו דורות לא קבלו התורה ולא עברו עליה ולכך לא נתחייבו כל כך כמו אלו שקבלו ועברו, יש לך לעשות למען מדה זו שיש בך שהיא מדת "אמת" והוא חסד של אמת שאינו מצפה לתגמול, ואם אינך מוחל להם בשביל מדה זו, הנה אתה "נוצר חסד לאלפים" ויש לך למחול להם בזכות האבות שאתה נוצר חסד לאלפים ויש לך לנצור לישראל חסד האבות וזכותם, ואם אתה אומר: תמה זכות אבות, עשה למען מדה זו שבך שאתה "נושא עון" והם הזדונות, "ופשע" והם המרדים, "וחטאה" והם השגגות, "ונקה" והם הנסתרות, והוא שכתוב: (תהלים יט, יג) "מנסתרות נקני", והיה ראוי להקדים "חטאה" ל"עון ופשע", שהרי אם הוא סולח הזדונות והמרדים אין צריך לומר השגגות, ודרשו רז"ל בזה: (יומא לו ב) כי משה התפלל שהזדונות יחשב לשגגות, ולפיכך הקדים זדונות לשגגות. ועוד לטעם אחר כי עון העגל היה תחלתו שוגג וסופו מזיד כמו שכתבתי למעלה, על כן לא רצה משה להקדים השגגות כי תהיה תפלתו מזכרת עון, ועל כן נכתבה מלת "וחטאה" באחרונה.

באר הר"ן על הרי"ף (ראש השנה ד ע"ב):

וכתב הרב אלפסי ז"ל שזו היא מדה ששית משלש עשרה מדות. ונראה מדבריו שאינו מונה ה' ה' שתי מדות וכן פי' רבינו נסים ז"ל דהשם הראשון הוא ספור דברים וה"ק ויקרא ה' י"ג מדות ונמצא חסד זו מדה אחת ולאלפים מדה שנית דמדה טובה מרובה ממדת פורענות אבל ר"ת ז"ל כתב דשני שמות הראשונים שתי מדות הן כדדרשינן בגמרא אני הוא קודם שיחטא ואני הוא לאחר שיחטא וישוב כלומר שמרחם קודם לכן ולאחר מכן". ועי' בדברי הר"ן לפני כן ועי' עשרה מאמרות (מאמר חיקור הדין).

וכך כתב הר"י אברבנאל (שמות לד):

ואמנם בהתר השאלה הי"ד שהיא במספר המדות האלה. אומר שהם בלי ספק י"ג. והם הא' ה' הראשון. והב' ה' השני. והג' אל. והד' רחום. והה' חנון. והו' ארך אפים. והז' ורב חסד. והח' ואמת. והט' נוצר חסד לאלפים. והי' נושא עון ופשע וחטאה. והי"א ונקה. הי"ב לא ינקה. והי"ג פוקד עון אבות. הרי לך מספרם שלם. ואתה תראה שי"ג מספרו אחד והוא המורה אחד המכונה בי"ג מדות האלה כי הא' שהוא השם הראשון הוא שם העצם לבדו. והח' הם שמונה מדות מההטבה והחנינה שהם ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים. והד' הם ארבעת המדות האחרונות מהדין שיתערב בו מהרחמים. והם נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד עון אבות וגו' הנה הם י"ג והם אחד.

כתבו תוספות (ראש השנה יז ע"ב):

שלש עשרה מדות – אומר רבינו תם דשני שמות הראשונים הם שני מדות כדאמרינן הכא אני ה' קודם שיחטא לרחם עליו ואני מרחם לאחר שיחטא אם ישוב ה' מדת רחמים הוא ולא כאלהים שהוא מדת הדין עון ופשע וחטאה ונקה הם נמנים בד' כדאית' ביומא בפ' שני שעירים (דף לו: ושם) דעונות אלו זדונות פשעים אלו המרדים וחטאות אלו השגגות ובמגלת סתרים דרבינו נסים אין מונה שם הראשון שיש פסיק בין השמות משום דהכי קאמר קרא הקדוש ברוך הוא ששמו ה' קרא ה' רחום וחנון ונוצר חסד לאלפים מונה בשתי מדות דנוצר חסד היינו מדה אחת לאלפים מדה אחרת שמדה טובה מרובה חמש מאות על מדת פורענות דהתם כתיב על רבעים והכא כתיב לאלפים.

כתב בחידושי אגדות למהר"ל (ר"ה יז ע"ב):

ברית כרותה וכו'. תימה לי טובא, למה מפרש דבר זה על אל רחום וחנון ולא על ה' כי הוא התחלת י"ג מדות. [ויש לתרץ כי מה שכתוב רחום וחנון מורה כי נזכרים כאן מדות הקדוש ברוך הוא, וממילא כלם הם מדותיו ית' ולפיכך קבע על זה רחום וחנון. אך] אומר אני כי משמעות הגמרא הוא כי התחלת י"ג מדות הוא [אל] רחום וחנון, ושם אל ר"ל כי הקדוש ברוך הוא מדותיו רחום וחנון, ופוקד עון אבות על בנים היא מדה אחת על בני בנים מדה אחת על שלישים היינו בני בנים, רק הוא מפרש מאי בני בנים וקאמר על שלישים, ועל רבעים הוא גם כן מדה אחת הרי י"ג מדות וכן יראה ממשמעות הכתוב.

אך מצאתי בספר הזוהר דמשמע בשני מקומות כדברי, דכתב שם בפרשת נשא (קל"א ב') דתניא תליסר מכילין (רחומי רחמי) [דרחמי] מעתיק' קדישא, מי אל כמוך חד, נשא עון תרי, ועובר על פשע ג', לשארית נחלתו ד', וכו' לקבל דא אל רחום וחנון ואינן לתתאי, משמע די"ג מדות התחלת מן אל רחום וחנון. ועוד יש שם בפרשת נשא (ק"מ א') ובגין כך אמר משה זימנא אחרא ה' ארך אפים ורב חסד, ואילו ואמת לא קאמר, משום רזא דמלה אינן תשעה מכילין דנהרין מעתיק יומין לזעיר אפין וכד אמר משה זימנא תנינא ט' תקונין אמר וכו', משמע מדבריו כי מרע"ה אמר בפרשת שלח ט' מדות, ולא מצאנו ט' מדות אלא עם פוקד עון אבות על בנים וגו' ואז הם ט' מדות, אף על גב דהשתא נמי צריכין למנות השם בט' מדות, חלוק גדול יש בטעם, כי ה' בפרשת שלח הוא בטעם רביעי המפסיק, ואלו אל רחום הוא אחד בטעם, וכל י"ג מדות כל אחד ואחד בטעם בפני עצמו. ואחר שמצאתי שני עדים בספר הזוהר נהגתי לומר י"ג מדות מן ה' ה' עד רביעים, ואף אם י"ג מדות מתחילים מן ג' שמות למה לא נאמר כך, הרי משה כשהיה מתפלל על ישראל בפרשת שלח אמר כך, ולמה נגרע שלא לומר, ולפיכך נהגתי לומר כמו שאמר משה רבינו ע"ה לגמור עד רבעים ודי בזה.

ואילו בטורי אבן (ר"ה יז ע"ב) העיר:

אל רחום וחנון אר"י ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם. מדאמר ר"י אאל רחום וחנון להא דברית כרותה לי"ג מדות משמע דבכאן מתחיל מנין י"ג מדות וזה שלא כדברי התוספות שפירשו שהמנין מתחיל או מהשם הראשון של ה' ה' או מן השני.

כתב המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב התשובה פרק ו):

ואמר ברית כרותה וכו', תימא לי טובא למה מפרש דבר זה על אל רחום וחנון ולא על ה' ה' כי הוא התחלת י"ג מדות, ויש לתרץ כי מה שכתוב רחום וחנון מורה כי נזכרים כאן מדות הקדוש ברוך הוא וממילא כלם הם מדותיו ית' ולפיכך קבע על זה רחום וחנון. אבל אומר אני כי משמעות הגמרא הוא כי התחלת י"ג מדות הוא אל רחום וחנון וכך פירושו ויקרא ה' ומה היה קורא אל רחום וחנון וגו' והתחלת המדות מן רחום, ומעתה חסרים ג' מדות אבל פוקד עון אבות על בנים הוא מדה אחת, ועל בני בנים עוד מדה אחת, על שלשים היינו בני בנים רק הוא מפרש מאי בני בנים וקאמר על שלשים וגם על רבעים הוא מדה אחת, הרי י"ג מדות. ובפרשת יתרו (שמות כ') כתיב על בנים על שלשים ועל רבעים ובפרש שלח (במדבר י"ד) כתיב ג"כ על בנים על שלשים ועל רבעים, וכך פירש הרמב"ן בפרשת יתרו כי אין כאן רק בנים ובני בנים ובני בני בנים, ושלשים ורבעים דקרא היינו שלשים ורבעים דחטא כי הבן הוא שני לחטא ובני בנים שלשים לחטא ובני בני בנים רבעים לחטא, והרי הם י"ג מדות.

ומה שזכר כאן אלו שלשה דהיינו פוקד עון אבות וגו' בכלל י"ג מדות של רחמים הוא דעת המפרשים שהביא הרמב"ן ז"ל בפרשת יתרו, שפרשו פוקד עון אבות על בנים היינו שהוא זוכר עון על הבנים דהיינו אם יולד בן צדיק הקדוש ברוך הוא מכפר על האב שחטא בשביל בניו, וכן עד רבעים אם יולד בן צדיק מכפר על האב החוטא ואם כלם רשעים נכרתו כלם ביחד. והנה לפי זה בודאי פוקד עון אבות על בנים הוא מדת הרחמים לגמרי, אבל הרמב"ן ז"ל הקשה על פי' זה כמו שמבואר בדברי הרמב"ן ז"ל בפרש' יתרו שאם כן למה אמר הכתוב הזכירה שהוא לטובה ולא יזכיר הנקמה שתהיה אם לא ישובו מדרכם עד דור רביעי, ובאמת כי בודאי זה קושיא, ועוד כי הכתוב אומר ועל רבעים לשונאי לא היה לו להזכיר לשונאי. אבל אם נפרש שבפרשת יתרו בודאי לא הזכיר רק הפקידה שהיא לרעה בלבד לפקוד עון האב על הבנים ולפיכך כתיב שם לשונאי, ואלו אצל י"ג מדות של רחמים שהכתוב בא לומר רחמים של השם ית' ויאמר הכתוב כי פוקד העון על הבנים ועל בני בנים, שאם יש בבנים או בבני בנים עד רבעים בן צדיק אז השם ית' מוחל לו ומלה זאת של פוקד משמש לטובה ומשמש לרעה כמו שאמרו במדרש (ילקוט שמואל פ"ח) ופרשנו דבר זה אצל פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם בחבור גבורת ה' (פכ"ו), ואם כן אין כאן קשיא. אבל מה שהקשה הרמב"ן ז"ל כי למה לא יהיה נזכר העונש והנקמה אם לא יעשה תשובה, יש לתרץ אם נפרש פקידה כמו שהוא משמע לשון פקידה לטובה ולרעה ואמר הכתוב פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים והיינו אם הבן צדיק ימחול הקדוש ברוך הוא לאב ואם הבן אין צדיק אז יפקוד לרעה, ועל כל פנים עון האב על הבן אם צדיק יפקוד עון האב על הבן לטוב ואם אינו צדיק יפקוד עון האב על הבן לרעה. ולא קשיא ג"כ כי לשון על שייך אצל פקידה לרעה ולא אצל פקידה לטובה, דקרא משמע כאן לטובה ולרעה וכיון שמשמע לטובה ורעה כתיב לשון על, ומעתה פוקד עון אבות על בנים מדת הרחמים הוא. ועוד אפי' אם הוא לרעה הוא מדה טובה כי פירוש עון אבות על בנים שאם יפקוד על האב בלבד אין האב יכול לעמוד ולפיכך פוקד עון האב על הבן ג"כ עד שאפשר לאב לעמוד, ואם הבן צדיק אין עליו עונש כלל, וא"כ פוקד עון אבות על בנים מדת טובו"...

אך כל אבות העולם גאונים ראשונים כולם מפרשים כי ג' שמות הקדושים הם בכלל י"ג מדות, רק התוספות בשם רבינו נסים גאון מפרשים כי השם הראשון אינו בכלל י"ג מדות כי מפרש ויקרא ה' שהש"י הוא הקורא, והוא מחלק נוצר חסד לאלפים לשתי מדות, אבל כולם הסכימו כי השמות הם בכלל המדות. אך מצאתי לי רב בספר הזוהר דמשמע בשני מקומות כדברי, דכתיב שם בפרשת נשא (ח"ג, קל"א, ב') דתניא תליסר מכילין דרחמי מעתיקא קדישא מי אל כמוך חד נושא עון תרי ועובר על פשע ג' לשארית נחלתו ד' וכו' לקבל דא אל רחום וחנון ואינון לתתאי משמע די"ג מדות התחלתן מן אל רחום וחנון, ועוד יש בפרשת נשא (ק"מ, א') ובגין כך אמר משה זימנא אחרא ה' ארך אפים ורב חסד ואלו אמת לא קאמר משום רזא דא אינון תשעה מכילין דנהרין מעתיק יומין לזעיר אנפין וכד אמר משה זימנא תנינא ט' תיקונין אמר וכו'. משמע מדבריו כי משה רבינו ע"ה אמר בפרשת שלח כו' ט' מדות ולא מצאנו אלא עם פוקד עון אבות על בנים וגו' ואז הם ט' מדות אף על גב דהשתא נמי צריכין למנות השם בט' מדות חלוק גדול יש בטעם כי השם בפרשת שלח הוא בטעם רביע המפסיק, ואלו אל רחום הוא בטעם שאינו מפסיק, וכל י"ג מדות אלו כל אחד ואחד טעם בפני עצמו. ואחר שמצאתי שני עדים בספר הזוהר נהגתי לומר י"ג מדות מן ה' ה' עד על שלשים ועל רבעים, ואף אם י"ג מדות מתחילות מן השם הראשון למה לא נאמר כך הרי משה כשהיה מתפלל על ישראל בפרשת שלח אמר כך ולמה נגרע שלא לומר ולפיכך יש לנהוג לומר כמו שאמר משה רבינו ע"ה לגמור עד רבעים. ויש ליישב כי שלש השמות הראשונים שהם ה' ה' אל אשר אלו שמות הם שמות הרחמים והחסד מצד אלו ג' שמות מתפשט הרחמים והחסד עד שמהם מתחייב ג' מדות של רחמים האחרונים שאמר פוקד עון אבות על בנים וגו' שנזכר בזה הטוב מן השם ית', ומפני שאין להזכיר פוקד עון אבות על בנים דזה הוא שהוא פוקד עון האב על הבן אף כי הוא לטוב אל האב וגם אין נחשב שהשם ית' מעביר משפט הבן כי מתחלה לכך נתן לו השם ית' הבן לפקוד עליו עונש הבן, מ"מ אין להזכיר זה בתפלה כאלו הוא מבקש דבר זה בתפלתו ולכך אין להזכיר זה בפירוש והוא נרמז בג' שמות הראשונים, ועם כל זה נראה אלי לומר ג"כ פוקד עון אבות עד סוף הפסוק.

ו. פירוש המידות

שם ראשון

פרש רש"י (שמות לד, ו):

ה' ה' – מדת הרחמים היא, אחת קודם שיחטא, ואחת אחר שיחטא וישוב.

כתב הבכור שור (שמות לד, ו):

ה' ה': אני הוא שהייתי בלא תחילה, אני הוא שאהיה באין סוף ותכלית, ובשם זה אני משלם גמול טוב לצדיקים, ונפרע מן הרשעים. ולכך אמרו [ה' ה'] שני פעמים. נפרע מן הרשעים, כדכתיב "נקם ה' ובעל חמה", ומשלם שכר טוב לצדיקים, דכתיב "ה' אוהב צדיקים", וכתיב "דרך רשעים יעות", וכתיב "ה' איש מלחמה". אלא שהקב"ה פורע מן הרשעים בשם זה. וכתיב "מעודד ענוים ה' משפיל רשעים עדי ארץ". [השם] האחד מידת הדין, והאחד מידת הרחמים, ואני אדון בעולם הזה ולעולם הבא. והגדה אומרת אני ארחם קודם דין אני ארחם לאחר גמר דין. ולכך יש מפרשים שהם שתי מידות, ו"ארך אפים" מדה אחת. ויש מפרשים "ארך אפים" שתי מדות, וזו [ה' ה'] מדה אחת.

באר החזקוני (שמות לד, ו):

ה' ה' פרש"י קודם שיחטא ואחת היא לאחר שיחטא. פי' גבי עגל דהוא ע"ז שהקב"ה מצרף מחשבה למעשה, כתיב ביה ה' ה' אחת קודם שיחטא דהוא חייב מן ההרהור כמעשה כדכתיב גבי עבודת כוכבים למען תפוש את בני ישראל בלבם, אבל גבי מרגלים דלא מיחייבי בהרהור קודם למעשה רק לאחר מעשה כדכתיב און אם ראית בלבי לא ישמע ה', לא כתיב שם ה' אלא פעם אחת.

כתב בדעת זקנים מבעלי התוספות (שמות לד, ו):

ויקרא ה' ה'. אני הוא בעל הרחמים קודם שיחטא האדם ולאחר שיחטא האדם כך מפרש ליה במסכת ר"ה וצריך עיון מה צריך אדם רחמים קודם שיחטא. וי"ל מ"מ הוא צריך רחמים לפי שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שסופו לחטוא ולפי זה השני שמות הם מי"ג מדות אמנם נוצר חסד לאלפים אינו נמנה אלא באחד והרב ר' נסים ז"ל פי' נוצר חסד לאלפים שתי מדות הם והשם ראשון אינו מן המנין ופשטיה דקרא ויעבור ה' על פניו ויקרא בשם ה' ה' אל רחום וגו' המדות הללו תקראו לפני בעת שיצטרכו לרחמים.

האריך בפירושו הר"י אברבנאל (שמות לד):

ואמנם פי' המדות אשר זכר הנה. הנה הוא לדעתי כפי מה שאומר ה'. כתב הגאון שהנכון אצלי ששם ה' הראשון הוא עצם והב' הוא תואר מגזרת אדנות ולדבריו היה ראוי שיהיה הראשון בן ארבע אותיות והב' אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. ואמנם הרמב"ן כתב שהיו שלושת השמות הראשונים ה' ה' אל שמות העצם והעשרה הם מדות וגם בזה לדעתי אם קבלה היא נקבל ואם לדין יש תשובה כי אין העצם רק השם הראשון וכמו שאזכור. והרלב"ג כתב ששני השמות הראשונים ה' ה' הם שם אחד ושהכונות בהם היותו נמצא תמיד על ענין אחד. ואחרים פירשו שלשת המדות הראשונים ה' ה' אל כנגד שלשה עולמות כי אל נאמר על העולם התחתון שהוא משתנה מדין לרחמים. אבל הנכון בעיני בזה הוא שהשם יתברך כשנתבונן במציאותו יהיו לנו בו שלשה אופנים מהתבוננות. הא' מהם הוא לפי מציאותו בעצמו אשר לא יכילהו רעיון ולא ישלוט בו לשון והוא יקרא השם הנכבד ה' כי ההויות והמציאות אחד וכאלו ענינו המציאות העליון החלטי כי מציאותו יתברך בעצמו הוא תמידי לא סר ולא יסור ואין בהתמדתו המשכות זמני כי הוא מציאות מהאחד וזה הוא השם המפורש שהיה נקרא במקדש ככתבו ובמדינה בכנוי. ואמרו במסכת קדושין אמר ר' יוחנן שם בן ד' אותיות חכמים היו מוסרין אותו לתלמידיהם פעם אחת בשבוע. ופירש רש"י שהיה הלמוד אופן הקריאה והפירוש וכמו שהביאו ראיה ממה שאמר זה שמי לעולם לעלם כתיב שהיה ראוי להעלימו. וכתב הרב המורה בפס"ה ח"א שלכן נקרא שם המפורש להיותו מורה על עצמו הוראה מבוארת אין השתתפות בה. וכתב עוד ואפשר שיורה זה כפי הלשון אשר אתנו היום ממנה כי אם דבר מועט. וכמו שאחז"ל שמי המיוחד לי. ואמנם שם בן י"ב אותיות ושם מ"ב שזכרו בגמרא כתב הרב שלא היה שם אחד כי אם שתים או שלש תיבות שהיו מכניס בהם ענין האלהות ההוא ית'. ולכן היו השמות ההם למטה בקדושה מהשם המפורש האלהי הנזכר ועם היות שמציאותו ועצמותו יתברך בלתי מושג. הנה השם המקודש ההוא יורה על מציאותו החלטי הבלתי נודע כי אם לעצמו יתברך. ובמסכת יומא פרק אמר להם הממונה נאמר במשנה בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב ופירשו בגמר' שהיה החכם ההוא נוטל חמשה קולמסין בחמש אצבעותיו ואם היתה תיבה בן ד' אותיות היה כותבם בבת אחת ופירש שם רש"י שהיה זה כדי לכתוב שם בן ד' אותיות כאחד. וזה יורה על אחדותו ופשיטותו. ואין ספק אצלי שמשה אדוננו לא הגיע לשם המקודש הזה שהוא שם העצם האלהי יתברך מזה המעמד מפיו של הקדוש ברוך הוא. ושעליו אמר וקראתי בשם ה' לפניך שהוא יתברך למדו והיה קורא בו כרב הקורא לתלמיד כי הנה מה שנמצא בתחלת נבואתו במראה הסנה שאמר לו יתברך אהיה אשר אהיה אין ענינו השם המפורש. אלא שהיה מחוייב המציאות ושלא היה מציאותו תלוי בדבר אחר. אבל מציאות כל אחד מהנמצאים היה תלוי שזה ענין מחוייב המציאות. אך השם המפורש שהוא רמז למהותו ועצמותו ועליו נאמר ושמי ה' לא נודעתי להם היה למעלה מזה. והנה משה רבינו למד השם בקריאת שמו המפורש הקדוש הזה והוא אומרו ויקרא ה' ולכן הטיבו אשר דברו שהיה שם ה' הראשון שם העצם.

כתב המהר"ל בגור אריה (שמות לד, ו):

אחת קודם שיחטא. ואם תאמר, בשלמא במדות האחרות "אל" "ארך אפים" יש חילוק בשמות, ומשום כך יש חילוק גם כן במדות, אבל כאן דשני שמות [שוים] הם, איך יתכן לחלק ביניהם לומר כי השם האחרון יותר מדת רחמים מן הראשון, ואני אומר כי גם בזה יש חילוק, וכך פירושו; כי הוא יתברך לא ישתנה לעולם, כי אף אם חטא האדם נגדו – עדיין הוא ברחמים, לא כבשר ודם כאשר חבירו חטא נגדו נתרחק דעתו ושוב לא יקבלו, אבל השם יתברך הווייתו נצחית, ואף אחר שחטא – הוא ברחמים, ולפיכך השם השני, שהוא שם הויה, פירושו אשר הווייתו נצחית לא ישתנה, אף אם חטא ועשה התשובה מרחם עליו.

וכך כתוב באדרת אליהו (שמות לד, ו):

ה' ה'. פסיק טעמא וכמ"ש בריש ת"כ ד"א משה משה כו'. והענין הוא כמ"ש דכולהו לאו בתרא כקדמאי בר ממשה. וכן כאן וכמ"ש בזהר רחמין שלימין כו' א"א וז"א. והענין הוא כמ"ש הראשון רחמים קודם שיחטא ור"ל אף על גב שגלוי לפניו כמ"ש ע"פ ראה ראיתי את עני עמי כו' ב' ראיות כו' והב' לאחר שיחטא והוא רחמין שלימין.

שם שני

פרש רש"י (שמות לד, ו):

ה' ה' – מדת הרחמים היא, אחת קודם שיחטא, ואחת אחר שיחטא וישוב.

כתב הר"י אברבנאל (שמות לד):

יי הוא השם השני והנרצה בו הוא המציאות האלהי אשר לו יתברך בנמצאים במה שהוא יתברך בראם והמציאם ומעמידם ומתמיד מציאותם הכל הוא ממנו יתברך וכאלו נשאר ממנו שני מציאיות רוצה לומר המציאות אשר לו מעצמו והמציאות אשר לו בדברים מאשר הוא ממציאם ולכן שני השמות המורים על שני המציאויות האלה נכתבים כאחד להיות ההוראה בשם ענין המציאות אם לא שהראשון מורה על מציאותו יתברך בעצמו. והב' על מציאותו בדברים הנבראים והנאצלים ממנו. ולכן השם הראשון הנזכר לא יסמך ולא הצטרף לדבר מה כי הוא השם המפורש הנבדל והבלתי מתיחס לנמצא מה. וכבר אמרו המדקדקים ששם העצם לא יסמך. אמנם השם הב' להיותו מתיחס לנבראים היה הוא נסמך ומצורף אליהם ונקרא ה' אלהי צבאות כאלו אמר הממציא והמהוה צבאות השמים והארץ וגם כן המהוה השכלי' הנבדלים שהם מניעי הצבאות השמימיית ועל זה אמר הנביא וה' אלהי הצבאות ה' זכרו רוצה לומר שהשם הנכבד שהוא המיוחד אליו. והשם המקדש השני הזה גם כן הגיע אליו אדון הנביאים במעמד הנבחר הזה כמו שנרמז לו באמרו יתברך ונצבת על הצור כפי דעת הרב המורה שיבין וישיג היותו יתברך צור עולמים והתחלת הנמצאות. ועל שני השמות האלה הקדושים אמר דוד המלך ע"ה כשרצה לדבר בי"ג המדות ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. שאמר זה על שם המפורש הראשון הנזכר. ולכך אמר בו את השם".

כתב בחידושי אגדות למהר"ל (ראש השנה יז ע"ב):

אני הוא קודם שיחטא ואני הוא לאחר שיחטא. הקשה הרא"ש [ז"ל] והלא קודם שיחטא אין צריך למדת הרחמים שלא חטא עדיין, ותירץ הרא"ש דחשב לחטוא אלא שלא חטא, [ובחטא ע"ז] איירי דהקב"ה מצרפ' למעשה ואפ"ה קודם שיחטא מתנהג עמו במדת הרחמים ולאחר שיחטא מצרפה למעשה ע"כ דברי הרא"ש, ומשמע מדבריו כי קודם שיחטא בע"ז אין כאן עונש כלל רק מדת הרחמים, וזה אינו דבחולין בסופו (קמ"ב א') ובקדושין (ל"ט ב') מקשה ודלמא מהרהר בע"ז הוי וכו', משמע דהרהור בלבד אף על גב דלא עשה מעשה מיד הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. [ויש לפרש דהכי פירושו שלא חטא שום חטא רק בהרהור ע"ז בלבד, ואז הקדוש ברוך הוא מוחל לו על ידי שהוא יתברך נוהג עמו במדת רחמים, ואם חטא שאר חטאים וחטא בהרהור ע"ז צריך תשובה. אבל קשה דכיון שהקב"ה מצרף מחשבת ע"ז למעשה, מאי שנא חטא זה משאר חטאים]. אבל דברים פשוטים הם, כי אלו י"ג מדות הם דרכי ה' במציאות והם מדות טובו מה שעושה טוב לאדם, ואדם שלא חטא גם כן צריך למדת טובו כי אין לבריה על בוראה יתברך רק חסד [ורחמים] ואין כאן חוב, לכך קאמר שהוא נוהג [עם האדם] במדת הרחמים קודם שיחטא, ואחר שיחטא [ועשה תשובה] גם כן נוהג במדת הרחמים גם כן, ומי שלא חטא גם כן הוא בכלל הזה שהוא צריך למדת טובו אלא שהוא ראשון קודם לכל למדת טובו.

אני ה' קודם שיחטא וכו'. יראה לי פירושו כך, כי הוא יתברך נקרא בשמו המיוחד שם הויה מבלי שיובט אל המעשה רק הויה, ולפיכך הרשע ששב בתשובה והרי עתה הוא צדיק הרי בצדקתו הוא שוה למי שלא חטא, וזה השם הוא שמורה על הויה פשוטה שכך הוא מבלי בחינת מעשה, לכך אמר אני ה' קודם שיחטא ואחר שיחטא, כי אחר [שההויה] הוא שוה בשניהם שהם בלי חטא הנה [הש"י] מצטרף לשניהם [בשם הויה], כי שם הזה הוא שמורה על הויה פשוטה שהוא הוה כך, ולפי זה דאמרינן כי י"ג מדות התחלתם מן השם הראשון יתברך הוא שם [אל] גם כן מן המדות, ולא נתפרש בגמרא השם הזה [על] מה [מורה], ובשני שמות הראשונים כבר פרשו מה הם המדות האחד קודם שיחטא והשני לאחר שיחטא [ויעשה תשובה] אמנם לא פרשו על מדת אל, ויראה לומר דשם הזה הוא חסד והוא ידוע כך, כי שם הזה [מדת חסד כמו שאמר הכתוב (תהלים כ"ב) אלי אלי למה עזבתני] כך הוא, והוא לחסידים שלא די שלא חטאו אלא שהם מוסיפים מעשים טובים כמו אברהם [ושאר חסידים] ודומיהם, עם אלו נוהג במדה הזאת שהוא חסד גמור. ולפיכך יש לומר למפרשים במדות כי אלו ג' הראשונים הם שמות קדושים, מפני כי הם מורים על עיקרי המדות והם שלא חטאו ושעשו תשובה וחסידים [לגמרי], ומפני כי אלו אין צריך לעשות להם לפנים משורת הדין רק הראוי [לעשות] עמהם שאינו נכנס לפנים משורת הדין, וכל מדות שהם מדות שכך ראוי שיהיה ולפיכך הם שמות שאינם נמחקים. אבל רחום וחנון וגו' הם שמות נמחקים שהם מדותיו בלבד והבן זה היטב.

א-ל

פרש רש"י:

אל – אף זו מדת רחמים, וכן הוא אומר (תהלים כב ב) אלי אלי למה עזבתני, ואין לומר למדת הדין למה עזבתני כך מצאתי במכילתא.

באר הבכור שור (שמות לד, ו):

אל: דיין ושופט צדק, כמו "עד האלהים יבא דבר שניהם".

כתב הריב"א (שמות לד, ו):

אל הוא מדת חוזק כי ביד חזקה הוא מכין מזון לכל כדכתו' הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם ורש"י פיר' כאן וז"ל אל זו מדת רחמים וכן הוא אומר אלי אלי למה עזבתני כך מצאתי במכילתא עכ"ל.

כתב הר"י אברבנאל (שמות לד):

והנה השם השלישי הוא אל וענינו בחינה שלישית נבחין בו יתברך מהצד שהוא מניע הגלגל העליון ומנהיג העולם כלו. והנה נקרא יתברך מפאת הבחינה הזאת אל לפי שהוא שם נגזר מהיכולת כי הוא רוצה לומר ההנעה וההנהגה ההיא תכלית היכולת המוחלט ועליו אמר מרע"ה אין כאל ישרון רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים וכתב הרב המורה פס"ט ח"א שלכן נקרא רוכב להיותו מניעם ומנהיגם בכללותם ושאמר ובגאותו שחקים על ההנעה העליונה מהגלגל העליון המקיף בכל שהוא מניעו. ועליו אמר מעונה אלהי קדם שהיה הגלגל העליון מעונה לאל הקדמון. ועל זה אמר גם כן האל הגדול הגבור והנורא. להגיד שהוא יתברך מניע מנהיג ומשפיע בכל שלשת העולמות שאמר הגדול על הנהגת העולם השפל כמאמר דוד ע"ה מה גדלו מעשיך ה'. ואמר הגבור על הנעת עולם הגלגלים כמו שאמר עליהם גבורי כח עושי דברו ואמר הנורא כנגד השכלים הנבדלים שהוא בוראם ומשפיע עליהם כמו שנאמר (תהלים פ"ט ד') אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו. ולהיות שם אל נאמר על ההנעה והנהגה נקראו השכלים הנבדלים אלהים. והוא יתברך אלהי האלהים כמו שאמר הודו לאלהי האלהים וכן דרשוהו במכילתא על המלאכים. ולכן בא זה השם פעמים רבות סמוך לשם צבאות. אלהים צבאות לפי שהשכלים הנבדלים הם מניעי צבאות השמים. ונראה לי שכל זה למדנו בפרשת היחוד בפסוק שמע ישראל וגו' שענינו כאלו אמר הטה אזנך ישראל ושמע פקח עיניך וראה ושום שכל כי ה' שהוא ממציא הדברים ובוראם ומהוה אותם ואלהינו שהוא מניע הגלגל העליון שהם ב' שמות המורים על היחס אשר לו יתברך עמנו וי"י שהוא השם המפורש המורה על מציאותו בעצמו הכל דבר אחד הוא ואין בו חלוף כלל כי עם היותם שמות ובחינות מתחלפות הנושא והענין האמתי אחד הוא בהם. הנה התבאר מזה ששלשת השמות הראשונים ה' ה' אל הראשון מהם הוא שם עצמותו ה' והשני ענינו המהוה והבורא והממציא כל דבר. והשם השלישי שהוא אל ענינו המניע הגלגל העליון. ואמנם שלשת השמות שאחריהם רחום וחנון ארך אפים הם מהמדות אשר בהם ינהיג את בני אדם. וכתב הרב המורה שנקראו מדות כלשון בני אדם כמו שאמרו ארבע מדות בנותני צדקה. ויותר נראה לפרש שהוא מלשון עמד וימודד ארץ שהם המדות שהקדוש ברוך הוא בהם מודד את האנשים איש במדתו הראויה אליו. ומפני שכבר זכר שם אל שנרצה בו מניע ומנהיג הגלגל העליון וכל מה שבתוכו ביאר אופן הנהגתו בבני אדם ואמר שראשונה תבחן הנהגתו בתולדת האיש והויתו ועל זה אמר רחום וכמו שכ' הרב המורה כי כאשר הושגה דקות הנהגתו בהיות העובר מהב"ח והמצאת הכחות בו וכמו שיגדלהו אחר לידתו והצלתו מן המות ומן החוליים ושמירתו מכל נזק ותועלתו בשמושיו ההכרחיים יצאה לנו מדת רחום שהוא ענין הרחמנות באמת.

הסביר הגור אריה (שמות לד, ו):

אף זו מדת הרחמים כו'. ואם תאמר, והא כבר נזכר מדת רחמים, ולמה עוד מדת רחמים, ואין זה קשיא, כי "אל" הוא טובה יתירה שנותן לאדם טובות וחסדים גדולים, כי שם "ה'" הוא הנותן טובות לאדם כפי הצריך לו, ולא יחסר לו כל. אבל שם "אל" הוא שנותן לו טובות מרובות וחסדים גדולים, כמו שהיה לאברהם ושרה, בירך אותם "בכל" (בראשית כד, א), וזהו ענין "אל".

כתב המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב התשובה פרק ו):

...ולא נתפרש בגמרא (ר"ה יז ע"ב) אל הכתוב אח"כ על מה הוא מורה, ובשני שמות הראשונים כבר פרשו מה הם המדות האחד קודם שיחטא והשני לאחר שיחטא ויעשה תשובה, ולא פרשו על מדת אל. ויראה לומר שם הזה הוא חסד והוא ידוע כי שם הזה מדת חסד כמו שאמר הכתוב (תלים כ"ב) אלי אלי למה עזבתני, והמדה הזאת הוא חסד עליון שהש"י עושה בעולמו ועושה טוב שהוא גדול מאוד.

כתוב באדרת אליהו (שמות לד, ו):

אל. בעל כח גדול שאל בכ"מ מורה על כח ור"ל כאן כח לכבוש כעסו ולרחם והוא רחמים גדולים.

רחום

כתב הבכור שור (שמות לד, ו):

רחום: שמרחם על עניים ומצירים, זו היא מדת רחמנות.

באר בדעת זקנים מבעלי התוספות (שמות לד, ו):

רחום. שמרחם על העניים ומצילם.

הסביר הריב"א (שמות לד, ו):

רחום גם הוא מדת רחמים ולא כמדת ה' כי הרחמים חלוקים כדקאמרי' פ"ק דר"ה קודם תשובה ואחר תשובה.

כתב הר"י אברבנאל (שמות לד):

רחום כמו שנאמר כרחם אב על בנים ואמר וחמלתי עליכם כאשר יחמול איש על בנו וגו' ומפני שהאם מרחמת על בניה ברחמים גדולים כמו שאמר (ישעיה מ"ט ט"ו) התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה לכן קראו לחמלה רחמים מלשון רחם המיוחדת אל האשה ותהיה מדת רחום בו יתברך מורה על הטובות שעשה עם העובר בהיותו ברחם האם בהתהוותו וגדולו שמה.

כתב בחידושי אגדות למהר"ל (ראש השנה יז ע"ב):

ולפי דבר זה פירשו רחום וחנון שני מדות, האחד (לעשות) [להיות] רחום עם מי שאינו יכול לקיים במדת הדין, וחנון ענין זה הנתינה לאדם שאינו ראוי במדת הדין ליתן והוא יתב' נותן לו דרך חנינה, וזה יותר מן רחום, כי רחום לרחם על הברי' שלא יאבד שלא יהיה נעשה בו הדין, וחנון הוא מתנות חנם, [ועוד כי רחום למי שראוי לרחם עליו וחנון שמחנן למי שאין ראוי ונותן לו דרך חנינה וזהו וחנון] ופשוט הוא.

באר המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב התשובה פרק ו):

ואמר רחום וחנון שתי מדות הם, האחד לעשות רחמים עם מי שאינו יכול לעמוד במדת הדין, וחנון ענין זה החנינה לאדם שהש"י נותן מתנת חנם לאדם אף שאינו ראוי ליתן לו והוא ית' נותן לו דרך חנינה, וזה יותר מן רחום כי רחום לרחם על הבריה שלא יאבד שלא יהיה נעשה בו הדין, וחנון הוא מתנת חנם.

הסביר באדרת אליהו (שמות לד, ו):

רחום וחנון. שניהם לשון רחמנות כמ"ש יחנך בני אלא שב' רחמנות הן א' מצד כאבו שהוא עשוק או בחוסר מזונות וכיוצא. ב' מצד אהבתו אליו כמו האב לבנו וכיוצא שנושא חן בעיניו ונותן לו כל משאלותיו. וגדר הראשון רחמים והשני חנינה. והשי"ת מרחם ע"כ בריה וכל בריה נושאת חן בעיניו לחנן אותה והוא מרחם על כל בריה ואין שום בריה בזויה בעיניו וכן כתוב וחנותי את אשר אחון ורחמתי את וכו':

חנון

כתב הבכור שור (שמות לד, ו):

חנון: שייך לומר אפילו לעשירים ושאינם מצירים כמו "וצדיק חונן ונותן", שמי שנותן מתנה: חונן, כמו "אלהים יחנך בני". וכן "יאר ה' פניו אליך ויחונך", שאני נותן לכל חי די מחסורו.

באר דעת זקנים מבעלי התוספות (שמות לד, ו):

וחנון. אפילו לעשירים שכל מי שנותן מתנה חונן כמו וצדיק חונן ונותן.

באר הריב"א (שמות לד, ו):

וחנון גם הוא מענין אחד כי מדת רחום הוא בעת צרה כי בטרם תגיע צרה הוא מרחם שלא תבא אבל תחנון הוא שחונן בשעת הדוחק לגמול הצועק כדכתוב חנון יחנך לקול זעקך ומדה זו כביכול שבעל כרחי יש לי לחוס על הצועק אף לא כדין שנ' והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני כלומ' אף על פי שבדין בא העבוט בידך כי הלוית עליו מעותיך אעפ"כ תשיבנו לו כי אם יצעק אלי המדה היה כן שאשמע צעקתו לפי שחנון אני ואיני יכול לראות בעניו וגם יש בלשון חנון מתנת חנם כדאמ' בברכות וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו הגון.

כתב הר"י אברבנאל (שמות לד):

וחנון נאמר על ההשכלה והדעת אשר יחונן השם לאדם אחרי בריאתו כמו שאמרו אתה חונן לאדם דעת והנה נאמר חנינה בדעת לפי שההשכלה והדעת הם מטבע הנבדלים כמו שאמר כי אל דעות ה' ונתנה לאדם מתנת חנם וידענו עם זה שרחום וחנון אינו כפל ענין במלות שונות כי הם שמות מיוחדים לפעולות מתחלפות.

ארך אפים

כתב הבכור שור (שמות לד, ו):

ו"ארך אפים" לצדיקים, שאני מאריך ומגריל עליהם כדי לזכותם לחיי העולם הבא. ארך אפים: לפי הפשט, שאיני ממהר ליקח נקמתי מן החוטא, שאיני ירא שינצל מידי, כי כל זמן שארצה אקח נקמתי, שאין מידי מציל, אבל עני בן אדם כשהוא שולט על חבירו שעשה לו רעה לוקח מיד נקמתו, אם יוכל, לפי שאינו יודע אם יהיה יכולת בידו למחר.

באר דעת זקנים מבעלי התוספות (שמות לד, ו):

ארך אפים. לרשעים שאינו ממהר ליפרע מהם.

פרש ריב"א (שמות לד, ו).

וארך אפים. לצדיקים ולרשעים והם ב' מדות לפי שהם משני בני אדם והוא מדה טובה שהקב"ה מאריך אפו ואינו ממהר ליפרע ומתוך כך חוזרין בתשובה. ובירוש' מתרג' מרחק רגז שהוא מרחיק ממנו לגיונות הרעים כדכתוב פתח ה' את אוצרו ויוציא כלי זעמו באים מארץ מרחק.

כתב הר"י אברבנאל (שמות לד).

ארך אפים הוא גם כן מענין רחמיו בהיות האדם. ואחשוב שלא נאמר זה על האדם החוטא שיאריך לו השם אפו כשיחטא אלא על הנער שלא נעשה בר עונשין בתחלת ילדותו כי אם בהיותו בן י"ג שנה ויום אחד בב"ד של מטה. ובן עשרים שנה לבית דין של מעלה. והיה זה לפי שהקב"ה אינו נח לכעוס אבל הוא מאריך אפו ולכן ברוב חסדיו ורחמיו מאריך זמן העונש לאדם כפי התורה בבית דין של מטה ובבית דין של מעלה ולהיות מדת ארך אפים בבחינת ילדות האדם לא היה זה ממדת הדין אלא ממדת הרחמים. ולא היו מפני זה לאדם שלשת המדות האלה רחום וחנון ארך אפים בשכר מעשיו כי אם בחסד אלהים ורצונו ומטבע ההטבה. ובעבור זה באו שלשת המדות האלה בלשון פעול כאלו יורה שהם ממנו יתברך ורצונו. ואינם כפי המקבלים כי אינם עדין ראוי' לשכר ולא לעונש כפי ימיהם. הנה התבאר ממה שביארתי למה בזכרון המדות זכר השם הנכבד ה' ה' שתי פעמים ולמה לא באו המדות והשמות האלה כלם בלשון אחד לשון פועל. ובאו שלשה מהם בלשון פעול רחום וחנון ארך אפים שהנה היה זה להודיע ששלשת המדות ההן הן מחסד השם ורצונו לא מצד המקבלים אמנם במדות האחרות שזכר בלשון פועל היו כפי הכנת המקבלים. ומצד היותו ית' פועל בהם כפי הכנתם.

באר המהר"ל בחידושי אגדות (ראש השנה יז ע"ב):

[ארך אפים] פי' שהוא מאריך באפו שלא ישחית מיד, ורב חסד, פי' כי כאשר יתברך משלם הטוב לאדם משלם ברוב טוב, לאפוקי מדת הפורענות שאינו משלם ברוב רע כמו שהוא משלם ברוב טוב. ומפני זה דרשו גם כן רב חסד מטה ידו כלפי חסד, כי כאשר הטובות והזכיות שוים מכריע לכף זכות מפני רבוי הטוב שנמצא אצלו יתברך. ואמת, פי' כי הוא אף על גב שאינו משלם השכר לצדיקים מיד הוא אמת לשלם להם לבסוף, ובזה מדותיו יתברך אמת כאשר בסוף ישלם להם. [נוצר] חסד, שאף לבניהם לאלפים ישלם להם, וזהו יותר מן הראשון עוד. וכל אלו מדות לעולם האחת יותר מן השניה שאחריה, ודברים גדולים הם אלו דברים למשכילים.

עוד כתב המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב התשובה פרק ו):

ואמר ארך אפים פי' שהוא מאריך באפו שלא להשחית האדם מיד אף כי הוא חוטא מ"מ מאריך לו אף אולי ישוב.

הסביר באדרת אליהו (שמות לד, ו):

ארך אפים. כמשמעו מאריך אף. ואל הוא סמוך לרחום וחנון ור"ל שבעל כח הוא לרחם ולחנות ולכן כתיב וחנון בוא"ו וארך אפים בלא וא"ו מפני שהוא בפ"ע.

רב חסד, (אמת, נוצר חסד לאלפים)

פרש רש"י (שמות לד, ו):

ורב חסד – לצריכים חסד, שאין להם זכיות כל כך.

כתב הרי"ף (ראש השנה ד ע"א):

פ"א לגאון וששאלתם הא דתנא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק הא דרבי ישמעאל קיימא באדם ירא שמים שהוא קבוע בעשיית מצות ושומר חמורות ובעתים חוטא בקלות מדתו של הקדוש ברוך הוא עמו שהוא מעביר ראשון ראשון ומוחלו ובתורת צדיקים הוא ועון עצמו אינו נמחק אלא תלוי ועומד עד שעה שימות באותה שעה מחשבין אם זכיותיו מרובין מאותן העונות הרי עברו עונותיו ראשון ראשון ואינן חשובין עליו ודומה כאילו לא עשאן אבל אם גברו אותן עונות ונמצאו מעשיו כולן כשמצטרפין נשקלין זה עם זה רובן חובות הרי כל א' וא' נחשב וזו היא המדה המנויה בדרכי ה' וזהו פירוש מדה ששית של י"ג מדות שבפרשת ויעבור. ורב חסד בה"א מטה כלפי חסד ופי' רבי יוחנן מעביר וקי"ל דה"מ כולהו בזמן שמת בלא תשובה אבל אם מת בתשובה אין מזכירין לו שום דבר מעונותיו שנאמר ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו אלא הקדוש ברוך הוא מוחל על כל עונותיו ונותנו במחיצתן של צדיקים.

כתב הבכור שור (שמות לד, ו):

ורב חסד: שאני מרבה מדת חסד על מדת פורענות, כמו שאמרו רבותינו מרובה מידה טובה ממדת פורענות, ואני מכריע כף החסד לזכות בני אדם. ואמת: מה שאני מבטיח אני מקיים, וכל דברי אמת, אם אין אדם פושע בעצמו.

באר בדעת זקנים מבעלי התוספות (שמות לד, ו):

ורב חסד. שמרבה חסדו על מדת הפורענות כמו שאמרו חכמינו ז"ל מדה טובה מרובה על מדת פורענות.

הסביר הריב"א (שמות לד, ו):

ורב חסד ואמת. הם שתים כדדרשינן כתו' ורב חסד וכתו' ואמת הא כיצד בתחלה באמת וכשרואה שאין העולם מתקיים בחסד וכן תפרש שני מדות הללו ורב חסד לצריכי חסד שאין להם זכיות כל כך כלומ' כשאדם שקול מחצה זכיות ומחצה חובות הקדוש ברוך הוא ברוב חסדו מטה כלפי חסד הזכיות.

כתב הר"י אברבנאל (שמות לד):

ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים הודיע באלו השלשה מדות הקדוש ברוך הוא למשה שאחרי היות האדם שלם בימיו ובשניו הנה לא ימלט מהיותו צדיק וישר או רשע וחוטא ואם יהיה ירא אלהים וסר מרע ביאר ששכרו יוכלל בשלשה סוגים. הא' שיהיה יתברך לו רב חסד כלומר שמלבד שיקבל שכר מעשיו הנה עוד יעשה השי"ת עמו חסד גדול. ועל זה אמר ורב חסד ובעבור זה אמר המשורר וגדל חסד רוצה לומר שחסדיו גדולים. והב' הוא אמרו ואמת ר"ל שמלבד החסדים שיעשה לטובים ולישרים בלבותם הנה עוד יעשה עמו השם חשבון אמתי לתת לו שכר פעולותיו משלם על פי המשפט והראוי וכמו שאמר המשורר (תהלים ל"ח כ') אהבו את ה' כל חסידיו אמונים נוצר ומשלם על יתר עושה גאוה חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה'. רוצה לומר אהבו את השם חסידיו לפי שהוא משלם השכר והחסדים כפלי כפלים מהראוי. וביאר זה עוד באמרו אמונים נוצר ה' שאינו מקפח שכר כל בריה ובריה ומלבד זה הוא משלם על יתר שעושה חסד יותר ורב מהראוי לו כפי מעשיו ובזה באמת עושה גאוה ומעלה רמה ולכן חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה' כי יש שכר גדול לפעולתם. והנביא גם כן על זה הדרך אמר (מיכה ז' כ') תתן אמת ליעקב חסד לאברהם רוצה לומר שיקים מה שיעד ליעקב והוא החסד שאמר לעשות לאברהם שמאותו חסד יתן האמת והקיום ליעקב ובניו שהוא זרע אברהם הנבחר וזה ענין ורב חסד ואמת. ולפי שהאדם קצר ימים ושבע רוגז ואולי בימיו לא יוכל לאכול כל פרי מעשיו הטובים באה מדה אחרת נוצר חסד לאלפים כלומר שישמור הקדוש ברוך הוא שכרו לבניו ובני בניו עד אלף דור. ובזה הדרך עצמו אמר המשורר (תהלים ק"ג ד') אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כן יציץ כי רוח עברה בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו. וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו וצדקתו לבני בנים ר"ל אף על פי שאנוש כחציר ימיו עכ"ז לא תחשוב שיאבד שכרו בעוה"ז כי הנה עם היות שהוא לא יקבלהו הנה יקבלוהו בניו ובני בניו כי חסד ה' הוא שמור מעול' ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים בהיותם זוכרי בריתו ושומרי מצותיו לעשותם והמדה הזאת צריכה מאד בישוב בני אדם כי כמו שפעמים יולדו בבני העשירים בנים עשירים כן יולדו שם פעמים רבות בנים שפלי יד ובלתי מצליחים בממונם. ואם לא ירשו ממון אבותיהם ימותו ברעב או יהיו חוזרים על הפתחים. כן יש ויש מי שאין לו תקומה במעשיהם ויועילו להם מעשה אבותיהם ולזה היה הקדוש ברוך הוא כפי המדה הזאת שומר קצת חסדי הראשונים לפקדון לבניהם אחריהם וכמ"ש (תהלים י"ז) ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם. וזו היא המדה שזכר משה לפניו יתברך במעשה העגל בראשונה זכור לאברהם וגומר ואחר זה זכר כאן ית' ג' מדות אחרות והם נושא עון ופשע וחטאה ונקה פוקד עון אבות על בנים. כי אחרי שזכר המדות המתיחסות לצדקם הודיעו מדותיו איך ינהיג את האדם בהיותו חוטא. והמדות האלה באמת כשיעויינו יש בהם מהרחמים כי כמו שאמר המשורר כל אורחות ה' חסד ואמת. ואמר לה' אלהינו הרחמים והסליחות. לפי שבכלם יש מהרחמים.

הסביר המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב התשובה פרק ו):

ורב חסד פי' כאשר הוא יתברך משלם הטוב לאדם ומשלם ברוב טוב אף כי יש כאן דבר שלא יעשה עמו חסד מ"מ מצד רבוי החסד שהוא עם הש"י גובר החסד שהוא אצל הש"י, ומפני זה דרשו רב חסד מטה ידו כלפי חסד כי כאשר הזכיות והעונות שוים הש"י מכריע לכף זכות מפני רבוי הטוב שנמצא אצלו ית'.

כתוב באדרת אליהו:

ורב חסד. חסד הוא שנותן לאדם יותר מן המגיע לו בשכרו. ורב חסד הוא שנותן לכ"א יותר מצרכיו וכמ"ש על כל מה שבראת להחיות כו'.

ואמת

פרש רש"י (שמות לד, ו):

ואמת – לשלם שכר טוב לעושי רצונו.

באר בדעת זקנים מבעלי התוספות (שמות לד, ו):

ואמת. מה שאני מבטיח אם עושה טובה לבריות אם לא יפשע האדם בעצמו שיחטא ויגרום החטא.

כתב הריב"א (שמות לד, ו):

ואמת לשלם שכר טוב לעושי רצונו ולאמת דברו לטובה שלא יחזור ריקם דיבור טוב שאמ' הקדוש ברוך הוא לישראל כמו שמצינו במשה שאמ' לו הקדוש ברוך הוא ואעשך לגוי גדול וכתו' ובני רחביה רבו למעלה אבל לרעה אינו כן כמו שמצינו בנינוה שאמר הקדוש ברוך הוא עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת וירא אלהים כי שבו מדרכם הרעה וינחם.

באר המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב התשובה פרק ו):

ואמת פי' אף ע"ג שאינו משלם השכר טוב לצדיקים מיד הוא אמת לשלם להם לבסוף, ובזה מדותיו ית' אמת כאשר בסוף ישלם להם.

כתב באדרת אליהו (שמות לד, ו):

ואמת. לקיים הבטחתו אף אם הוא דבר גדול שאין נותן לאדם אחר.

נוצר חסד לאלפים

פרש רש"י:

נצר חסד – שהאדם עושה לפניו.

לאלפים – לשני אלפים דורות.

באר ר"א אבן עזרא (הפירוש הקצר; שמות לד, ז):

נוצר חסד – ומי שיעשה חסד יצור חסדו ולא ישנה לדורות רק לאוהביו, כי כן כתוב.

הסביר הבכור שור (שמות לד, ז):

נוצר חסד לאלפים: אם אדם עושה חסד אני מזכירו לבני בניו לטוב, אפילו לכמה אלפים.

כתב ר' חיים פלטיאל (שמות לד, ז):

נוצר חסד לאלפים. לפי הפשט קשה מהאי קרא להאי קרא כדכתיב בואתחנן שומר הברית והחסד לאלף [וכאן הוא אומר] לאלפים. ורשב"ם פי' דלאלפים ובמשנה תורה היינו לאלף דור כמו שקרא לדור [שלישי] שלשים ולדור [רביעי] רבעים כמו כן קורא לאלף דור אלפים ובמשנה תורה אאריך בו יותר.

נוצר חסד לאלפים. ובואתחנן כתיב לאלף דור, אמר רבי' (שלמה) [שמואל] דלאלפים דהכא היינו לאלף כמו שקורין לדור שלישי שלישים ורביעי [רביעים] כן קורין לאלף אלפים.

כתב בהדר זקנים (שמות לד, ז):

נוצר חסד לאלפים. אם אדם עושה חסד אני מזכירו לבניו ולבני בניו לכמה אלפים. ולפי הפשט קשה מהאי קרא להאי קרא דואתחנן דכתיב שומר הברית והחסד לאלף דור. ואומר רש"י דאלפים דהכא היינו לאלף דור כמו שקורא שלישי שלישים ולדור רביעי רבעים כן קורא לדור אלפים אלף אלפים. ובלאו הכי נמי לפי' רש"י שמפרש לקמן לא קשיא מידי.

באר המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב התשובה פרק ו):

נוצר חסד שאף לבניהם לאלפים דור ישלם להם וזהו יותר מן הראשון. ובגמרא קאמר אילפא רמי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת ומתרץ בתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד, פי' בודאי רצון הש"י שיהי' נוהג על פי האמת ועל פי הדין ואם אינו יכול לעמוד מצד האמת אז הש"י עושה עמו חסד, ובודאי יותר טוב אם אפשר שיכול לעמוד מצד האמת, ודברים גדולים הם אלו דברים למשכילים.

באר באדרת אליהו (שמות לד, ו):

נצר חסד לאלפים. הוא זכות אבות.

נושא עון ופשע וחטאה

פרש רש"י (שמות לד, ז):

עון ופשע – עונות אלו הזדונות. פשעים אלו המרדים, שאדם עושה להכעיס.

באר ר"א אבן עזרא (הפירוש הקצר, שמות לד, ז):

ונשיאת העון שישאנו מהחוטא. והטעם יסירנו, כי אין העון עצם עד שינשא, רק הוא מקרה. ועון – כל שנעשה בזדון. ופשע – גדול ממנו כי הוא כיוצא מתחת הרשות. וחטאה – שם כלל ורובה שגגה, כמו ולא יחטיא (שופטים כ, טז). ואלה המדות כנגד השנים.

כתב הבכור שור (שמות לד, ז):

נושא עון: "נושא" שבדי"ר בלע"ז. עון: זהו אדם שחוטא על ידי יצר הרע שמכריחו לחטא. ופשע: מרד שמורד להכעיס, כמו "מלך מואב פשע בי". וחטאה: שוגג, כמו "נפש כי תחטא [בשגגה]". כל אלה אני נושא ואיני פורע מהם מיד, שיפרי"ש בלע"ז, אבל איני מנקה אותו לגמרי, אם לא על ידי תשובה ומעשים טובים. וכן דרשו רבותינו מנקה הוא לשבים, ואינו מנקה לשאינם שבים, אלא פוקד עון אבות שאני נושא עון הרשעים עד דור רביעי, וכיון שהוחזקו אני מכלה דור הרביעי מן העולם, ולא יהיה שום חמישי, ועון אבותיו גרמו לו להיות רביעי, והקב"ה פורע עוונותיו ממנו. אבל עון אבותיו איני פורע ממנו, דכתיב "איש בחטאו יומתו", וכן פירשתי בוישמע יתרו. ורבותינו פירשו "נושא עון", שנושא כף העוונות כדי שיכריעו הזכיות. ויש לפרש ונקה לא ינקה: שלא ינקה ויעביר מן העולם את החוטא עד דור רביעי, כמו "ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך", מן העולם.

באר החזקוני (שמות לד, ז):

נשא עון ופשע לשון משוא פנים דפורטנ"ט בלע"ז, נושא פנים לשבים.

הסביר ר' חיים פלטיאל (שמות לד, ז):

נושא עון. זה שחוטא ע"י יצר הרע ומכריחו לחטוא. [ופשע מרד שמורד להכעיס כמו מלך מואב פשע בי.] וחטאה שוגג שנ' וחטא[ה] בשגגה, כל אלה אני נושא ואיני פורע מהם אבל איני מנקה אותם לגמרי אם לא ע"י תשובה ומעשים טובים, הק' מנקה לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים אלא פוקד עון אבות וגו'.

באר ריב"א (שמות לד, ז):

נושא עון ופשע וחטאה. הם ג' מדות עונות אלו הזדונות פשעים אלו המרדים כלומ' שאדם עושה להכעיס. חטאים אלו השגגות כך הוא נדרש במס' יומא פרק אמר להם הממונה. ולשון נושא נדרש בפ"ק דר"ה לומר כשהקב"ה שוקל מעשיו של אדם במאזני' ומכריע כף של זכיות הוא מגביה כף של עונות וממילא הזכיות מכריעים. ואיכא מאן דאמ' התם שהוא כובש כף של עונות ומכריע כף של זכיות ודורש כן מדכתוב ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו ועו' נדרש שם לומ' שמעבי' ראשון ראשון כלומ' עון שבראשוני' הבאים לתתם בכף מעבירו ושומטו שאם היו מחצה על מחצה כגון שחסר אחד יכריעו הזכיות כך פרש"י שם. עוד מפרש שם שהעון עצמו אינו נמחק כלומ' אלא הוא טמון לצד אחד ואם לא יכריעו ויהיו מחצה על מחצה בלא אותו עון זה יהיה נמנה ככף מלא עונות להכריעם.

כתב הר"י אברבנאל (שמות לד):

נושא עון ופשע וחטאה ג' מדות ולבבי לא כן יחשוב כמו שזכרתי בשאלות כי מדה אחת היא ועליה אמר נושא ולא תתרבה ברבוי העונות ולא תתחלף בהתחלפותם. האמנם ראה ית' לזכור כאן ג' מיני עונות בלשונות מתחלפים עון ופשע וחטאה לאחת משתי סבות. הא' לפי שכלל העונות יהיו אם במעשה ר"ל בפעולות שיפעל האדם בגופו ואבריו. ואם במחשבתו ואמונותיו שנושאם הוא הנפש. ואם בדבורו ומאמריו שנושאם הוא הלשון והפה וכמו שאמר אדוננו משה בפיך ובלבבך לעשותו וכדי להעיר על שלשת נאמר בזאת המדה נושא עון ופשע וחטאה ר"ל שהוא נושא ומכפר כלל העבירות בין שיהיו מהמעשיות שנקראות עון. או מהאמונות והמחשבות הנפשיות הנקראות פשע לכובד הענין. ובין שיהיו מהלשון שנקראו בשם חטא כמ"ש (ויקרא ה' ד') ונפש כי תחטא לבטא בשפתים הנה מאי זה אופן ומאי זה מין מאלה הש"י פעמים מסיר אותם מהאדם בשובו מדרכיו והטיבו אותם עד שישאר טהור ונקי מהם כאלו לא נמצאו בו מעולם. ונושא הוא מלשון אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון שכללם יחד. והסבה השנית היא לפי שקבלו חכמינו ז"ל הקדושים ז"ל שממדותיו יתברך אחת הוא שמעביר ראשון ראשון וששלשה עונות הראשונים שהחוטא עושה אינם נמנים לו כי הוא יתברך מכפר אותם ואינו מענישו עליהם וכמ"ש אליהו (איוב ל"ג) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. וחז"ל סמכו המדה ההיא לאמרו (מיכה י') מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע ויש מי שסמך אותה אל רב חסד שהוא מטה כלפי חסד. ואני אומר שבאמת לא נרמזה המדה ההיא אלא כאן באמרו נושא עון ופשע וחטאה שהגיד יתברך למשה שאף את החוטא כשיחטא אינו מענישו על שלשת העבירות הראשונות אשר עשה ולזה זכר שלשת אלה שענינם החמור והיותר חמור והיותר קל. לפי שהעון לא ימלט שיהיה נעשה בבחירה ורצון או מבלתי בחירה ורצון שהוא בשוגג ואם הי' ברצון או יהיה לתגבורת התאוה והיצר הגופני או יהי' לרוע הנפש שיודעת את רבונה ומכונת למרוד בו. והנה מה שעשה ברצון מגבורת התאוה הגשמית יקרא עון וכמ"ש עון עקבי יסובני. ומה שנעשה במרד ורוע הנפש ומיעוט האמונה יקרא פשע כי האדם אז פושע למלכו ואלהיו. ואמנם מה שעשה בשוגג יקרא חטאת. וא"כ נזכרו כאן שלשת השמות האלה להיותם כוללים כל סוג העונות וסבתם וכאשר תתבונן במה שאח"ל (במסכת יומא דף ל"ו) תמצאהו מסכים למה שפרשתי בזה כי שם נזכרו בזה דעות. מהם אמרו שהכוונה נושא וסובל לא העון בלבד כי גם הפשע שהוא המרד ואין צריך לומר החטא שהוא השוגג. ואמרו שראוי לזכרם כן בוידוי עויתי פשעתי חטאתי בזאת הכוונה עצמה. ובמדרש אמרו שאם ישראל עושין תשובה כל העונות והפשעים נעשה להם כשגגות ולפי זה תהיה כוונת הכתוב נושא עון ופשע כחטאה ואמרו שכן ראוי שיהיה בזה (הדבר) [הסדר] הוידוי ובמאמר המשורר (תהלים ק"ו ו') חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו. וזכר יתברך שלשת המדות האלה לפי שהיו בישראל שלשתם במעשה העגל שמהם היו מורדים גמורים ומהם מזידים ומהם שוגגים וכל אחת מהכתות היתה צריכה למדה בפני עצמה לשאת עונשה. וכלל הענין שהקב"ה מעביר ראשון ראשון. שלש' מכל אחד מהמינים האלה. ועם מה שפרשתי בזה תדע סבת החלוף שבא בדברי הנביאים. כי הנה משרע"ה אמר וסלחת לעוננו ולחטאתינו ונחלתנו לא זכר פשע לפי שמפני ענותנותו כל עצמו אמרו לעוננו ולחטאתנו ולכך לא זכר הפשע כי לא היה שישראל חלילה וחס יעשה פשע במעשה העגל בידיעת רבונם ומכוונים למרות בו אלו היו עושים כן לא היו ראוים לכפרה. וכ"ש הוא עצמו יוכלל בפשע. אבל היה מבקש סליחה מהעונות שעשו מתגבורת היצר והתאוה ומהחטאות שהם השגגות. אמנם הנביא מיכה היה משבח את הקדוש ברוך הוא ומדותיו האלהיות בסליחה ובכפרה. ולכך אמר מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע שהם היותר חמורים שבכל העבירות העון והפשע שאתה נושא כי זה הוא תכלית מעלת הכפרה. ולא זכר החטאת שהיא השגגה לפי שמשורת הדין אין ראוי שיענש האדם על השוגג כיון שלא עשהו בדעתו ורצונו. אבל דוד הע"ה עם היות שאמר חטאת נעורי ופשעי אל תזכור אל תחשוב ששכח והשמיט העון כי מיד אמר אחריו למען שמך אדוני וסלחת לעוני כי רב הוא. הרי שזכר כל שלשת' חטאת וגו' ופשע כמו שזכרה משה רבינו.

וכך כתב בחידושי אגדות למהר"ל (ראש השנה יז ע"ב):

נושא עון ו(עובר על) פשע וחטאה, עון הוא מזיד, ופשע [מורדים], וחטאה שוגג, ודבר הכתוב שלא כסדר מפני שהכתוב ר"ל כי חטא עון אין ראוי שישא ויסבול הקדוש ברוך הוא והוא יתברך סובל עון שלו, ואצל עון שייך לומר נושא כי הש"י סובל עון שלו, ואח"כ אמר שהוא עובר על פשע דהיינו שמרד בו יתברך ואין ראוי לעבור והש"י עובר על זה, ודבר זה בודאי יעשה, ומ"מ אינו עושה רק שעובר על מה שמרד ואין דן אותו כמורד, אבל שיהיה נקי לגמרי זה אינו, אבל כאשר אמר וחטאה דהיינו שעובר על השוגג ובודאי דבר זה יותר ויותר, כי מה שעובר על מרדו שלא לעשות בו משפט גדול, ואח"כ אומר אפילו על חטאה דהיינו שוגג שלא לעשות בו דין כלל ג"כ עושה".

כי הפרש יש בין עובר ובין נושא, כי נושא הוא לגמרי, אבל עובר רק העברה בעלמא שאינו יורד עמו לעומקא דדינא רק עובר לו על פשעיו, ומפני שאינו כל כך הרבה כמו נושא קאמר וחטאה דקאמר דהיינו שוגג הוא יותר מנושא, כי נושא שאינו משלם לו כמדתו וזה נושא ונכנס עמו לפנים משורת הדין, ומכל מקום נקרא איש שחטא והקב"ה נכנס לפנים משורת הדין ומנכין לו מזכיותיו אשר עשה, אבל וחטאה הוא לגמרי מוחל ואין מנכה לו מזכיותיו, וכל אשר נאמר בו נושא, נכנס לפנים משורת הדין יוצא בזה לכל הפחות זכיות שלו אבל לא גבי חטאה כן. אך לפי אשר פרשנו דכל אחד יותר מדת חסד מן הראשון, צריך לומר דנושא אינו נושא רק שלא יהיה חוטא חייב כליה, וזה נושא שהוא נושא חלקו ומוותר הש"י חלקו, כמו שאמרינן לקמן כי נושא עון יאמר הכתוב חלקי מחול לך פייס חבירך ה"נ פי' נושא והקב"ה מוותר חלקו, ומכל מקום העון הוא חקוק על עצמותו שהוא איש עון וחסר השלימות ובזה הצד נושא עון הוא יותר קל מכלם, ועובר על פשע יותר וזה ידוע כי פשע הוא המורד, וחטאה יותר גמור לפי שהחטא בשוגג לא עשה דבר כלום נגד הש"י שיאמר בזה נושא חטאה רק שגג ושגגה זאת צריך יותר כפרה מפני שהיא בנפש האדם. וכן ונקה הכתוב אחריו הוא נקוי האדם מן החטא עד שלא ימצא בו שום כתם חטא והוא יותר מהכל.

כלל הדבר כל חטא שהוא יותר קרוב אל נפש האדם, המחילה שהיא הסרה היא יותר רחוקה ממנו והוא ברחמיו מסיר, לפיכך המזיד הוא יותר קל לענין זה שהש"י סר ממנו דהיינו ענין המזיד כלומר שמה שהוא חטא בכונה וזה לא עשה להמריד רק בשביל תאותו, וענין הסרה הזאת היא אינה גם כן שלא ימצא רושם החטא בחוטא רק שהוא נושא לו חלקו וזה הוא יותר קל שהוא יתברך נושא לו חלקו, אמנם עובר על פשע הוא יותר קשה מפני שהוא היה מתכוין להמריד ולהקניט ועבירה זאת דבוקה בו יותר, וכבר אמרנו למעלה כי החטאים מחילתם לפי שהוא עשה החטא בכונה והפושע המתכוין הוא מכוין להמריד לפיכך יותר רחוק למחילה, ואפילו הכי במדת טובו הש"י מוחל לו, אמנם מי שהוא שוגג אף על גב דלענין החטא שוגג הוא מחילתו יותר רחוק לפי שזאת החטא יותר עצמי הוא לאדם מאשר עשה אותו לפי תומו ואם ימחול לו הקדוש ברוך הוא השוגג הרי מחל חטא שהיא קלה וקשה אל המחילה, וטעמא שהיא קשה אל המחילה, מפני כי המזיד מחילתו שיאמר טעיתי חרטתי על המעשה, אבל השוגג הוא קרוב אל האדם מאשר לפי תומו עשה ולא על פי המחשבה ואין לתלות במחשבה טועה כמו (השוגג) [המזיד] ודבר ידוע הוא למשכילים. אמנם ונקה הוא דבר יותר שהוא מנקה ומטהר את החוטא מן החטא, וזה לא נזכר בכל י"ג מדות שהוא מנקה ומטהר את האדם, אבל לבלתי טובים לא ינקה ודבר ידוע הוא פי' זה כי ונקה הוא יותר מכל שהוא נקוי לגמרי. והנה אלו שזוכר נושא עון ופשע ונקה הם ד' מדות, שכל אחת ואחת היא יותר מחילה בה מן הראשונים ביותר מחילה יש בין ועובר על פשע מאשר יש מחילה בראשון והוא נושא עון, כי כל אחת החטא יותר מתיחס לו ומפני זה המחילה היא יותר קשה מן אותה שאחריה.

באר בנתיבות עולם (נתיב התשובה פרק ו):

נושא עון ופשע וחטאה, עון הוא מזיד ופשע מרדים וחטאה שוגג, וזכר הכתוב שלא כסדר כי מה שעובר על פשע שאם ידין אותו על פשע לגודל הפשע לא יוכל להתקיים ולכך עובר על פשע, אבל עונש השוגג אינו כל כך שתאמר שאם היה דן אותו על השוגג לא היה לו קיום, ולפיכך מה שעובר על חטא שהוא שוגג הוא יותר חסד מכל.

רמז באדרת אליהו (שמות לד, ו):

נושא עון ופשע וחטאה. הוא כסדר תתן אמת כו'.

ונקה לא ינקה

פרש רש"י (שמות לד, ז):

ונקה לא ינקה – לפי פשוטו משמע, שאינו מוותר על העון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט. ורבותינו דרשו מנקה הוא לשבים ולא ינקה לשאינן שבים".

באר ר"א אבן עזרא (הפירוש הקצר, שמות לד, ז):

ונקה לא ינקה – לאשר אינם שבים. על כן פסקו הקדמונים (יומא פו, א) במלת ונקה, כי מזה למדו שמנקה לשבים. ולפי דעתי שהוא דבק. והטעם, אף על פי שישא העון לא ינקה בסוף. ואם מת החוטא ולא הענישו לשלם גמולו בראשו, והיה בנו כמוהו, יפקד עון האב על הבן. וכבר פירשתיו בפרשת וישמע (שמות כ, ה), גם זאת מדת רחמים, שיאריך לאב עד בוא הבן. ואם הבן טוב לא יפקד עון האב עליו. אם כן מה טעם ונקה לא ינקה? יש להשיב, כי על הרוב דבר הכתוב, כמו: יראת ד' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה (משלי י, כז), והפך הדבר, יש צדיק אבד בצדקו, על כן כתוב מלת יש, כי הוא המעט. וכן יש מפזר ונוסף עוד (שם יא, כד). ויש אשר יהיה הענן (במדבר ט, כ), כי המנהג שיעמד שנים.

כתב החזקוני (שמות לד, ז):

ונקה לא ינקה לגמרי, אם לא ייטיבו מעלליהם. פקד עון אבות שהרי משאו הכבד לאחד נוח לשנים והכבד לשנים נוח לג' שאם ילקה אדם על עונו אין העולם מתקיים, אלא הוא לוקה במקצת וזרעו לוקה במקצת והוא מדת שלש עשרה שגם היא לטובה. והא דכתיב לא יומתו אבות על בנים התם בב"ד של מטה והכא בב"ד של מעלה. [על שלשים ועל רבעים כך דרכו של הקדוש ברוך הוא ליפרע מן האדם בדור רביעי לו, כדכתיב על שלשים ועל רבעים כלומר על השלשים מעט ועל הרבעים הכל לבערם מן העולם].

באר בדעת זקנים מבעלי התוספות (שמות לד, ז):

ונקה לא ינקה. שאינו מנקה אותם לגמרי אם לא על ידי תשובה ומעשים טובים וכן אחז"ל ונקה לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים אלא פוקד עון אבות על בנים וגו'.

הסביר ריב"א (שמות לד, ז):

ונקה לא ינקה מדה אחת היא ורש"י פי' כאן וז"ל לפי פשוטו משמע שאינו מותר על עון לגמרי אלא נפרע מעט מעט ורבותי' דרשו ונקה לשבים לא ינקה לשאינם שבים עכ"ל ורבינו ניסים פי' שה' קמא אינו מן המנין של י"ג מדות שכך פתרון המקרא ויקרא ה' את הי"ג מדות. וראיה לדבר שיש נגינת פסק בין ה' קמא לבתרא. אבל הוא נוצר חסד לאלפים לב' מדות לפי שנוצר לבד היינו לאלף דור ומוסב על עושה מיראה ולאלפים על עושה מאהבה כמו שפרש"י לעיל ומונה ארך אפים למדה אחת.

כתב הר"י אברבנאל (שמות לד):

ונקה לא ינקה פירשו המפרשים שענין המדה הזאת הוא שה' יתברך נושא עון ופשע וחטאה אבל אינו סולח אותם לגמרי אלא נושא שישא את החטא מזמן לזמן כמו שאמר וביום פקדי ופקדתי ושזה ענין ונקה לא ינקה שלא ינקה ויסלח לחוטא בהחלט כי היושר והסליחה מבלי תשובה סותרים זה לזה וכן אחז"ל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן יתותרון מעוהי אלא מאריך אפיה וגבי דיליה. אבל הם ז"ל הבדילו המדה הזאת ואמרו ונקה לשבים לא ינקה לשאינם שבים והרב המורה פירש המדה הזאת כלה מהרחמים ושהיא מלשון ונקתה לארץ תשב ונקה לא אנקך רוצה לומר שלא יכרית החוטא על חטאו. אבל ייסרהו כאשר ייסר איש את בנו ולי נראה שהם על כל פנים שתי מדות ושיש בהם מהרחמים וביאור זה הוא באחד משני פנים. הא' שיהיה ונקה מדה אחת. וענינה שהודיע יתברך שמלבד שלא יענש החוטא על שלשת העונות בהיותו מעביר ראשון ראשון. הנה עוד ירחם עליו שאע"פ שיחטא עונות הרבה אם יעשה זכיות מרובים מהם ינקה אותו וישאר נקי וצדיק מכל חטא לפי שהוא יתברך מטה כלפי חסד ועמו הסליחה כאשר יהיו רובם זכיות. והמדה השנית היא לא ינקה רוצה לומר שאע"פ שיהיה לחוטא רובו עונות ומעוטו זכיות הנה לא יכריתהו השם יתברך ולא יעשה בו כליה. אך ייסרהו במשפט ולא ינקה ולא יכרית אותו לגמרי. ויהיה לפי זה ונקה מלשון נקי ולא ינקה מלשון כריתה. והם שתי מדות טובות ומתחלפות. וכבר ביאר הנביא המדה הזאת באמרו (ירמיה ל') ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' כי אתך אני כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך. והאופן השני מהפירוש בזה המאמר הוא שהודיע הקדוש ברוך הוא בזה שתי הודעות עצומות האחת שישראל עם היותם רעים וחטאים לה' מאד ועם כל אורך גלותם. הנה הוא ינקה ויציל אותם מצרותיהם ויוציאם מגלותם באחרית הזעם. והבבליים שהעבידום והרעו להם ידין ה' עמו וינקום נקמתו מהם. ועל זה אמר כאן ונקה לא ינקה ר"ל אנקה אותך מצרות הגלות ולא אנקה את אויביך ומסכים לזה אמר יואל הנביא מצרים לשממה תהיה וגומר מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם ויהודה לעולם תשב וירושלם לדור ודור ונקתי דמם לא נקתי וה' שוכן בציון רוצה לומר שהאומות שהגלו את ישראל יהיו לשממה מפני החמס שעשו לבני יהודה בארצם. אבל יהודה וירושלי' ישבו לעולם ונתקיים המדה שנאמרה למשה שינקה ליהודה מגלותו וצרתו. אבל דמו לא ינקה מהאומות אשר שפכו אותו לפי שה' שוכן בציון וראוי שישגיח על עמו.

הוסיף המהר"ל בחידושי אגדות (ראש השנה יז ע"ב):

ואח"כ אמר ונקה דהיינו שמנקה לשבים שהוא מנקה לגמרי לטהר אותם לגמרי מן החטא ולזכותן וזה נקרא ונקה, כי צריך לכל חטא לנקות אותו בתשובה. וקשה הרי כבר מנה במדות שם הויה לאחר שיחטא ויעשה תשובה, ויש לתרץ דתשובה דלעיל תשובה לגמרי וכאן איירי שעשה תשובה אבל לא עשה תשובה לגמרי, ומפני מדת טובו הקדוש ברוך הוא מוחל וסולח אליו ומנקה לו, וכן אמרו בפרק שבועת הדיינין (שבועות ל"ט א') ונקה לא ינקה אמר ר"א אי אפשר לומר ונקה שכבר כתוב לא ינקה ואי אפשר לומר שלא ינקה שכבר כתוב ונקה הא כיצד מנקה לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים ע"כ וכך פירוש י"ג מדות.

כתב המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב התשובה פרק ו):

ואח"כ אמר ונקה דהיינו שמנקה לשבים לגמרי מן החטא וזה נקרא ונקה, וקשה הרי כבר מנה במדות אני ה' קודם שיחטא אני ה' לאחר שיחטא ויעשה תשובה, ויש לתרץ דמה שכתוב אחר שיחטא ויעשה תשובה דהיינו שעשה תשובה על כל חטאיו עד שהוא כמו צדיק גמור ועם זה הש"י נוהג במדת הרחמים לגמרי, ולכך אמר אני הוא אחר שיחטא ויעשה תשובה, אבל כאן מדבר שעשה תשובה על קצת עבירות ואותם מנקה ועל קצת לא עשה תשובה ואותם אינו מנקה. ובפרק שבועת הדיינין (שבועות ל"ט, א') ונקה לא ינקה אמר ר' אלעזר א"א לומר ונקה שכבר כתיב לא ינקה ואי אפשר לומר לא ינקה שכבר כתיב ונקה הא כיצד מנקה לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים ע"כ. וזה גם כן ממדת טובו שאם עשה תשובה על מקצת חטאיו אף שלא עשה תשובה על כל חטאיו וזהו ונקה לא ינקה ופרשו ז"ל מנקה לשבים ואינו מנקה לאינן שבים, וקשה פשיטא כי למה ינקה לאינם שבים, אבל מדבר הכתוב בחוטא ששב על מקצת חטאיו ועל מקצת חטאיו לא שב והיה ראוי כי מאחר שלא שב על הכל לא ינקה לו לכך אמר ונקה, ושלא תאמר ששב על מקצת מנקה לו אף אותם שלא שב ולכך אמר לא ינקה:

כתב באדרת אליהו (שמות לד, ו):

ונקה לא ינקה. כפשטי' הוא הכל אחד וכדרך שם הפועל עם הפעלים וכמ"ש בפ"ה דב"ק כל האומר וכו'. אבל בעלי קבלה וזהר והעולם נקטו את התרגום ומכילתא מנקה הוא כו' הוא מדה אחת. רחמים גדולים שמנקה אותו כאלו לא חטא מעולם והוא יותר על הכל. (ע"כ)].

פרש בהעמק דבר (שמות לד, ז):

ונקה לא ינקה. אפילו למי שאינו מנקה להעניש כפי הדין מחמת איזה זכות שיש לו, מכ"מ מנקה אותו מעט מעט כאב המייסר את בנו שמעניש מעט מעט כדאי' במס' ע"ז ד"ד א', וכן הוא המדה בסוטה ששתתה ויש לה זכות שלא יגיע לה העונש המבואר במקומו, ומכ"מ היא מתנוונה והולכת כדאי' בסוטה פ"א [דף ו'], ומזה למדנו בכל הענינים, וזה מיקרי שהוא מנקה ולא ינקה, והיינו שמוסיף ע"ז המדה, פוקד וגו'. מלבד שמעניש אותו מעט מעט, עוד הוא פוקד עון אבות על בנים, זהו פשטו של מדה זו, והדרש ג"כ אמת וברור.

פוקד עון אבות

נאמר במדרש אגדה (בובר, שמות לד סימן ז):

פוקד עון אבות על בנים. כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם.

פרש רש"י (שמות לד, ז):

פקד עון אבות על בנים – כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שכבר פירש במקרא אחר (שמות כ ה) לשונאי.

ועל רבעים – דור רביעי, נמצאת מדה טובה מרובה על מדת פורענות אחת לחמש מאות, שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים.

באר דעת זקנים מבעלי התוספות (שמות לד, ז):

פוקד. גם זו ממדת רחמיו של הקדוש ברוך הוא שאינו ממהר ליפרע אלא ממתין עד יום פקודה דכתיב וביום פקדי אכן אינו מן מנין י"ג מדות וזה קשה לדברי האומר כי וימהר משה לפי שהיה ירא פן יוסיף על דור חמישי ואדרבה לפי מה שפי' זו היא מדת רחמים שאינו משלם לאיש כפעלו.

כתב ריב"א (שמות לד, ז):

פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים. פירש"י כשהם אוחזים מעשה אבותיהם שכבר פירשו במקום אחר לשונאי עכ"ל. ומה שנא' בפ' תצא לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו. סוף המקרא כשאין אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. וראש המקרא בא ללמד שקרובים פסולין לעדות וכה פתרונו לא יומתו אבות בעדות בנים כך הוא נדרש בסנהדרין פ' אחד דיני ממונות. ומדה זו פוקד אינה מי"ג מדות אלא הוא בכלל ארך אפים שפי' הקדוש ברוך הוא מאריך אפו ואינו ממהר ליפרע עד יום פקודה שנא' והיה ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם ובתוך כך חוזרין בתשובה. הנה נשלם פי' של י"ג מדות.

הסביר רבינו בחיי (שמות לד, ז):

פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלישים ועל רבעים. הכתוב הזה מצאנוהו בתורה בארבעה מקומות: שתים בעשרת הדברות ראשונות ואחרונות, ושתים במדותיו של הקדוש ברוך הוא, האחד ב"כי תשא", והשני בסדר "שלח לך" בענין מרגלים, אותם שבעשרת הדברות הם פקודת נקמה להכריתם ולמחות שמם מן העולם, שכן כתוב בו (לעיל כ, ה) "לשונאי", אבל השתים שבמדותיו של הקדוש ברוך הוא הם פקודת עונש להוסיף ולהרבות להם יסורים שיהיו כפרת עונותם וכדי להיטיבם באחריתם.

ואמנם מה שהקב"ה פוקד עון האב על הבנים, יש לתמוה, כי נראה כי אין זה משפט צדק והלא הקדוש ברוך הוא צוה בתורה: (דברים כד, טז) "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו".

אבל הענין הזה כבר בארוהו לנו רז"ל (ברכות ז א) שהכתוב הזה של "פוקד עון אבות" מדבר כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, ויזכיר הכתוב שהפקידה הזאת נמשך ארבעה דורות, והטעם לפי שאפשר שיאריכו ימיו של אדם ויראה ארבעה דורות, כענין שכתוב באיוב: (איוב מב, יז) "ויראה את בניו ואת בני בניו ארבעה דורות", וכן כתוב ביוסף: (בראשית נ, כג) "וירא יוסף לאפרים בני שלשים", מלת "בני" סמוכה והם רבעים, והודיענו הכתוב עד היכן גבול הקורבה, כי חמלת האבות עד פה תבא ולא תוסיף. ועל כן הרשע אשר ראה אביו ואבי אביו וזקנו שהיו עושי רשעה, והנה גם הוא אחריהם אוחז הדרך ההוא ומתחזק ברשע כמותם, ראוי להביא עליו יסורין ולפקוד עליו עון כלם. וכאן הבן שואל, כיון שהמדה כך היא שהפקידה הזאת עד ארבעה דורות ולא יותר, אם כן מדוע אמר הכתוב: (לעיל לב, לד) "וביום פקדי ופקדתי עליהם", ודרשו רז"ל: (ירושלמי תענית ד, ה) אין לך דור ודור שלא יהא בו אונקיא מעון העגל, ובלשון אחר הזכירו במקום אחר: אין לך פורענות שבאה על ישראל שאין בה קצת מפורענות של עגל. וא"כ איך יפקוד הקדוש ברוך הוא בכל דור ודור קצת מאותו עון, ומדת הפקידה ואף כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם אינה מתפשטת אלא עד ד' דורות, והתשובה בזה כי מה שאמור "פקדי ופקדתי" אין זה לשון פקידה בכאן אלא לשון זכירה שהקב"ה זוכר עון העגל כשהדור חוטא, אבל אינו פוקדו, כי בחרבן בית המקדש נפקד הכל ונמחה העון לגמרי, כי בודאי היה החרבן ההוא והאבדה ההיא העצומה שאבדו ישראל שיתמרקו בה עונותיהם ולא ישאר להם מעון העגל כלום. והנה מצינו בחרבן בהמ"ק שכתוב: (יחזקאל ט, א) "קרבו פקודות העיר ואיש כלי משחתו בידו", ובמלת "פקודות" רמז מקרא זה: "וביום פקדי ופקדתי".

וכן מצאתי במדרש איכה: (מדרש איכה רבה ב, ג) עד היכן חטאו של עגל קיים, ר' ברכיה אומר עד עגלי ירבעם, שנאמר: (הושע ז, א) "כרפאי לישראל ונגלה" וגו', ר' שמואל בר נחמני אומר עד חרבן בהמ"ק, שנאמר: (יחזקאל ט, א) "קרבו פקודות העיר" הזאת. הא למדת שאין עון העגל נפקד כלל מחרבן הבית ואילך, ואף על פי שאינו נפקד נזכר הוא שהקב"ה זוכרו, וזהו שדרשו רז"ל בפ' אין דורשין: (חגיגה יג ב) כשחרב בהמ"ק נתמעטו כנפי החיות, אותן שמכסות בהן רגליהם, שנאמר: (יחזקאל א, ז) "וכף רגליהם ככף רגל עגל", אי לא אתמעיט מנא ידע ליה, דילמא דגלאי ואחוי ליה, דאי לא תימא הכי, (שם, י) "ודמות פניהם פני אדם", הכי נמי דאימעוט, אלא דגלאי וכו', הכי השתא, בשלמא אפיה אורח ארעא לגלויי קמי רביה, אלא כרעי לאו אורח ארעא לגלויי קמי רביה. ולכך נתמעטו כנפי הרגלים. והטעם כדי להזכיר עון העגל, ועוד אזכיר במצות ציצית מספר הכנפים שנתמעטו, וא"כ הרי העון נזכר שאם לא היה זוכר היה מתנהג עמהם במדת רחמים, והזכירה ההיא מונעת הרחמים, אבל לעתיד לבא ישכחנו לגמרי, שכן הבטיחנו ע"י נביאו: (ישעיה מט, טו) "גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך".

וע"ד הקבלה: "פוקד עון אבות על בנים" זהו סוד העבור, כי יפקוד על הרשע פעמים שלש עם גבר ועמו הן רבעים, והדין הזה הוא ענין המחשבות שאמרה התקועית לדוד שהקב"ה מחשב: (שמואל – ב, יד, יד) "לבלתי ידח ממנו נדח".

ויש לך לקנות לב ולהבין המאמר הנמרץ שבספר הבהיר: (אות טז) א"ר רחומאי האור קודם לבריאת העולם, שנאמר: (בראשית א, ג) "יהי אור ויהי אור", אמרו לו קודם יצירת בנך תעשה לו עטרה, אמר להם, משל למה הדבר דומה למלך שהתאוה לבן ומצא עטרה נאה ומקלסה, אמר: זה לבני לראשו. אמרו לו: ויודע הוא שבנו ראוי, אמר להם: שתקו, כך עלה במחשבה עלה ונודע, שנאמר: (שמואל – ב יד, יד) "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח", ע"כ. והוא חסד הש"י לישראל שלא יהיו אובדין מן העולם הבא אלא שיזכו הכל לפניו, ומפורש אמרו: (סנהדרין צ א) כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, שנאמר: (ישעיה ס, כא) "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ". ואל הסוד הזה רמז שלמה המלך ע"ה באמרו: (קהלת א, ט) "מה שהיה הוא שיהיה" וגו' ואמר: (שם, ד) "דור הולך ודור בא" וגו', כי ע"ד הפשט היה ראוי שיאמר "דור בא ודור הולך" לפי שהנולדים הם באים והמתים הם הולכים, אבל אמר: "דור הולך ודור בא", כי ההולך הוא בא, וזהו לשון "דור" שהוא מלשון: (ישעיה כב, יח) "כדור אל ארץ רחבת ידים", וזה מבואר.

באר במשיבת נפש (שמות לד, ז):

פקד עון אבות על בנים כו'. פירש"י שמידה טובה יתירה על מידות הפורענות כו', וכן איתא בכמה דוכתין והבאתי בפ' ויקרא. ותימא בעיני שהרי בפ' בחוקותי איתא ורדפו מכם חמשה מאה כו', ובפורענות נאמר ונסתם ואין רודף, א"כ מידות פורענות יתירה שינוסו בלי רודפים. אמנם יש בכאן לתרץ שהאמת ינוסו בלי רודף, אכן אין כתוב שיפלו בחרב בניסה זו, ואח"כ בסרחון רביעי, ואם בזאת לת"ל, נאמר ורדף אותם קול עלה נדף, ונאמר ונפלו ואין רודף, אינו סותר דברי רש"י, כי העונש מרובה מחמת כפילות העבירה וביסורים הראשונים לא נכנעו ראוי להוסיף עליהם עונש יותר להכניע לבם הערל, כמו שנוהג הרב עם תלמידו והאב עם בנו מייסרו בשבט קטן ואם לא יפנה לזה מייסרו בשוטים, וכן פרעה הוסיפו לו מכה על מכה עד שנכנע וד"ל. אכן תימא לי ממה שנאמר בישעי' ספר משא בהמות נגב אלף אחד מפני גערת אחד מפני גערת חמשה. ופירש"י אלף ינוסו מפני אחד וכל ישראל מפני חמשה, א"כ מדות פורענות יתירה ממידה טובה ולכל הצדדין סותר התוכחות שבפ' בחוקותי וצ"ע. שאל אביך ויגדך. ואחרי כתבי ניחמתי כי בפ' האזינו אמר איכה ירדוף אחד אלף ושנים ינוסו רבבה, והוי פורענות יתירה. אמנם צריכין אנחנו לומר שבהאזינו ובישעיה לא הזכיר נפילה רק ינוסו, ע"ש.

כתב הר"י אברבנאל (שמות לד):

פוקד עון אבות וגומר זו היא המדה האחרונה מהמדות האלה כי הנה אחרי שאמר ולמד למשה הנהגתו לחוטא שנושא לו עון ופשע וחטאה בהעבירו ראשון ראשון. ושעל שאר העונות נקה לא ינקה ולא יכרית את החוטא לגמרי אבל ייסרהו ביסורים. הודיעו עוד שגם באותם היסורים שיעניש בהם את החוטא לא יענישהו בבת אחת כי אולי לא יוכל לסובלן או ישחת השורש ויכלהו ולא יהיה לו עוד שום ענף ולכך יטה אליו רחמים שיענישהו בקצת העונש ולבניו בקצתו ולבני בניו בקצתו וכן על הדור הרביעי מזרעו כדי שכל אחד מהדורות יקבל קצת מהעונש ולא יקבל כלו אחד מהם. ובזה יהיה נקל לסבול העונש ההו'. ומזה הצד יהיה זה מדת רחמים. אך חז"ל קראוה מדה של פורענות לפי שענינה חלוק העונש ואין המדה כולה שכר כמו ועושה חסד לאלפים. והרלב"ג כתב שענין פוקד עון אבות על בנים הוא שיענשו הבנים בעונש אביהם. אבל שזה הוא במקרה כי כשיעבור טוב מה מהאבות יקרה לבניהם אחריהם שלא יהיה בידם הטוב ההו' במקרה מפני שהופקד מן האבות כי לולי הופקד מהם היו בניהם מחזיקין בו ונסתייע בזה ממ"ש (איכה ה"ה) אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו שפי' עונותיהם עונשיהם. ודעתו זה לא ייטב בעיני ה' ואין ראוי לקבלו כל איש אשר בשם ישראל יכנה. לפי שאין המדה האלהית נקראת מקרה אלא עונש נמשך בעצם ואמת לא לבד לאבות אלא גם לבנים שיקומו אחריהם ומ"ש הנביא אבותינו חטאו וגומר לא כיון למה שפירש בו החכם. אך פירושו הוא אבותינו חטאו ואינם שמתו בעונם ועכ"ז לא לקחנו מוסר. אבל עונותיהם סבלנו ר"ל לקחנו אותם על עצמנו והחזקנו בהם לעשות' והוא מלשון עון וחטא. ואינו מלשון עונש. ואמנם המתרגם ושאר המפרשים כלם פירשו פוקד עון אבות על בנים כשאוחזים מעשה אבות בידיהם. והודיע הכתוב הזה שהפקידה הזאת נמשכת על ד' דורות. והטעם בזה הוא שאפילו שיאריכו ימיו של האדם החוטא ויראה ד' דורות כענין שכתוב (באיוב מ"ב) וירא את בניו ואת בני בניו ד' דורות וכ"כ ביוסף וירא יוסף לאפרים בני שלשים ומלת בני סמוכה והם רבעים יראה ענשם תמיד והודיענו הכתוב הזה עד היכן מגיע גבול הקורבה כי חמלת האבות עד פה תבוא ולא תוסיף וע"כ הרשע שראה אביו ואבי אביו וזקנו שהיו עושי רשעה והנה גם הוא אחריהם ראוי להביא עליו יסורין ולפקוד עליו עון כלם. מפני שהבנים כשאוחזים עון אבותיהם בידיהם לעשותם ראוי שיענשו שבע על חטאתיהם מפני הסתבכותם באותם העונות שלכך יצטרכו מוסר יותר חזק. אבל עכ"פ יקשה איך יהיה משורת הדין שיעשה הבן החוטא כדי רשעתו וגם כדי רשעת אביו. כי הנה חוזק ההסתבכות יחויב שיענש הרבה החוטא. אבל לא בבחינת אביו ואבי אביו כי אם בבחינת עצמו. ובעבור זה הדרך היותר ישר בעיני בזה הוא מה שכבר כתבתי בפי' עשרת הדברות בפרשת יתרו. שהבנים הקטנים כמו שלא יחשב להם עון להענישם עליו כן לא יחשבו להם זכיות. אבל הם כאברי האב וחלקיו. ובהיותם קטנים יענשו בעבור זה בעון אבותיהם ואבות אבותיהם. לפי שזה העונש ייוחס לאבו' ולא לילדי' ומפני זה הגביל לזה ד' דורות כי תכלית מה שאפשר לאד' שיראה מזרעו מימיו הוא עד הדור הד' וכמ"ש הרב המורה וכאשר ימותו הבנים והבני בנים גם שלשים גם רבעים החי יתן אל לבו וגם הזקן יאמר בשלי הרעה הזאת לנו וישוב אל ה' וירחמהו וכבר ביאר זה הנביא הושע באמרו אפרי' כעוף יעופף כבודם מלדה ומבטן ומהריון כי אם יגדלו את בניהם ושכלתי' מאדם ר"ל שאפרים בעבור עונותיו כעוף נתעופף כבודם שהם הבני'. וזה בהיותם קטנים מלדה ר"ל שימותו בזמן הלדה או מבטן שיפילם המלאה או מהריון שיושחתו בבטן. ואם יגדלו את בניהם הנה לא יגיעו אל גבול אנשים כי אני אשכלם מאדם.

עוד כתב הר"י אברבנאל (שמות לד):

ואתה תמצא הפסוק הזה פוקד עון אבות וגומר בתורה בד' מקומות. ב' מהם בי' הדברות הראשונות והאחרונו' וא' בפרשת המרגלים. ואחד כאן בזכרון המדות האלה. האמנם בעשרת הדברות נאמר בהם לשונאי לפי שהפקידה ההיא היא בענין ע"א להכרית ולמחות שם העובד אותה מישראל כי הוא שונא ואויב חרף ה'. אבל שתים האחרים אין בהם לשנאו כי הם כוללים שאר העונות ואינם לכליה אלא לפקוד עונש. וראיתי מי שהקשה בזה כיון שהמדה היא שהפקידה תהיה עד ד' דורות ולא יותר מדוע אם כן אמר הכתוב וביום פקדי ופקדתי עליהם. ודרשו חז"ל אין לך דור ודור שלא יהיה בו אוקיא מעון העגל ובלשון אחר הזכירו במקום אחר אין לך פורענות שבאה על ישראל שאין בו קצת מפורענות של עגל ויתחייב מזה שיהיה פוקד עון אבות אין הפקידה ההיא אלא לשון זכירה שהקב"ה זוכר עון העגל כשהדור חוטא. אבל אינו פוקד שיעניש עליו כי בחורבן בית המקדש נפקד הכל ונמחה העון לגמרי כי בודאי היה החורבן ההוא די בו למרק עונותיהם ושלא ישאר להם מעון העגל כלום והנה יורה על זה שנאמר בחורבן בית המקדש קרבו פקודות העיר ובמלת פקודות רמז מה שכתוב כאן וביום פקדי ופקדתי. וכן אחז"ל במדרש איכה עד היכן עון העגל קיים ר' ברכיה אומר עד עגלי ירבעם שנאמר (הושע י') כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים וגו' רבי שמואל בר נחמני אומר עד חורבן בית המקדש (יחזקאל ט) שנאמר קרבו פקודות העיר הא למדת שאין עון העגל נפקד כלל מחורבן הבית ואילך ואף על פי שאינו נפקד נזכר הוא זה הוא הדרך אשר כתבו אנשים בענין הזה ולא נתישבה בזה דעתי לפי שאם היה ביום פקדי ופקדתי נגמר בחורבן בהמ"ק הרי היו יותר מד' דורות מעון העגל עד החורבן ההוא ואיך יסכים אם כן הכתוב הזה עם המדה שהגבילה על שלשים ועל רבעים. ועוד שהנה הזכרון והפקידה אחד הם שלא יזכיר השם דבר לבטלה אלא לפקוד כמו שהוא. אבל היותר נכון אצלי הוא כפי דעת חז"ל שעון העגל שהיה קודם זכרון המדות האלה גזר עליו יתברך וביום פקדי ופקדתי ואמרו חז"ל שהיה בכל דור ודור ובכל פורענות ופוענות זכר מהעון ההוא. אבל אחרי כן נתרצה הקדוש ברוך הוא למשה רבינו להודיעו דרכיו אשר בהם ינהיג את ישראל משם והלאה. ואז הגביל המדה הזאת עד הדור הד' ולא נכלל עון העגל במדה הזו כי הוא קודם אליה. הנה התבאר שי"ג המדות שנזכרו בכאן באו בסדר ראוי והגון מאד כי הנה זכר ראשונ' שם העצם שהוא ה' ראשון ואחריו ה' השני שהוא מהוה העולם בורא אותו. ואחריו שם אל המורה על היותו מניע הגלגל העליון. והיו אם כן שלשה שמות הקדושים האלה מתיחסים אליו יתברך. ואחר זה זכר שלש מדות אחרות שעושה הקדוש ברוך הוא עם האדם בתחלתו רוצה לומר במעי אמו ובגדולו והם רחום וחנון ארך אפים. ואחר כן זכר מה שיעשה עמו אחרי היותו אדם וזה אם היה צדיק וישר ינהגהו בשלש מדות והם רב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים. ואם היה רשע וחוטא ינהג אותו בהיותו ית' נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד עון אבות ובמדות האלה שזכר נכללו כל שאר המדות האלהיות הבאות מן הרחמים. כי הנה אמרו האל הגדול הגבור והנורא ענינו שהוא מנהיג שלשת העולמות ונכללו במדת אל. ואמנם שדי ואלהי הצבאות ענינם שהוא מניע צבאות השמים ומנהיגם וכל זה נכלל בשם אל. וכן צור עולמים הרצון בו נותן הצורה והמציאות לכל הנבראים והוא נכלל בשם ה' השני וכן הטוב והמטיב חי וקיים כלם יוכללו בשמות אשר זכר במדות האלו. וכן מוחל וסולח נכללו בנושא עון ופשע וחטאה. וצדיק וישר אפשר שנכלל במדת אמת. והכוונה בכל המדות האלה היה ללמד למשה שמותיו ומדותיו האלהיות שימשך מהם הטוב והרחמים תמיד ולכן לא זכר קנא ונוקם ובעל חמה לפי שלא היו ממדות הרחמים. והותרו במה שביארתי בזה שתי שאלות הי"ב והי"ג. וחכמי הקבלה אמרו שהי"ג מדות הולכות על ד' ד'. כי אחרי שזכר השם הראשון העליון שהמדות מתאחדות בו והוא אינו מדה תמצא י"ב מדות. ד' מהם ממדת הרחמים. וד' מהם ממדת החסד. וד' מהם ממדת הדין.

ז. תפילות בתנ"ך הכוללות י"ג מידות

בתפילות שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה איננו נפגשים בי"ג מידות, הן הוכנסו הרבה יותר מאוחר בתחנונים שאחר תפילת עמידה, בסליחות כתפילה, וכן בפתיחת היכל בימים טובים. אף בתנ"ך נמצא השימוש בי"ג מידות בתפילה במידה מועטת לעומת חשיבותן הגדולה.

נאמר לאחר חטא המרגלים (במדבר יד, יז-כ) בתפילת משה רבינו:

ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת לאמר: ה' ארך אפים ורב חסד נשא עון ופשע ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים: סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה: ויאמר ה' סלחתי כדברך".

בתפילה זו לא הובאו כל י"ג מידות.

באר ר"א אבן עזרא (שמות לד, ו):

והנה הסתכלנו תפלת משה על דבר המרגלים (במד' יד, יח) ויאמר ד' שהוא שם העצם, והמדות תהיינה עליו נאמרות. ולא הזכיר השם השני שהוא תאר, כי השם רצה להשמיד, ולא אל, כי אין צורך להזכיר המדה הזאת, ולא רחום. כי ישראל לא היו פתאים. ולא חנון. כי לא נעשה להם חמס שיצעקו אל השם להושיעם. והזכיר ארך אפים. כי היו רשעים. ורב חסד. לכל הוא. ולא הזכיר ואמת, כי היו חייבים. והזכיר נושא עון ופשע. ולא הזכיר וחטאה, כי לא היו שוגגים. ומרוב הענוה, שהיתה במשה, הכניס נפשו עם ישראל לאמר וסלחת לעונינו ולחטאתינו, ולא הזכיר פשעינו, בעבור גודל מעלתו, שלא יתכן שיפשע".

וכך מסביר בפירוש בכור שור (במדבר יד, יח) לגבי תפילת משה לאחר חטא המרגלים:

ה' ארך אפים. כבר פירשתי ב"כי תשא" שה' מידת הדין ומדת רחמנות, ולכך הזכיר ה' ה'. וכאן שלא בא אלא על מידת רחמנות, לא הזכיר את השם אלא פעם אחת. ו"אל" לא הזכיר כאן, מפני שהוא לשון "דיין" וחוזק, כדכתיב "ואת אילי הארץ לקח", ורחום וחנון [שלא הזכיר] שאינו מבקש שירחם לחונן ולתת להם כלום, כדכתיב "וצדיק חונן ונותן": כלומר: חונן ומרחם, ראשונה: לשון מתנה, והוא לא היה מבקש אלא שיסלח להם, אבל ארך אפים לשון רחמנות, שמאריך אפים לבריותיו, שאין מידת הקדוש ברוך הוא כמידת בשר ודם, שאדם כשבא לו מקום לנקום מאויבו אינו מאריך אפו, שאינו יודע אם יבוא לו מקום, אבל הקדוש ברוך הוא מאריך אפו, שכל זמן שירצה יגבה חובו, ואין מידו מציל, כי הכל בידו והכל עבדיו. ורב חסד: שמרבה חסדו עם בריותיו, אבל אמת לא הזכיר כאן, שלא יבא עמהם באמיתת הדין, ולא היה רוצה שיאמת עליהם דבריו, שאמר: "אכנו בדבר". ונוצר חסד לאלפים לא שייך הכא, דהם לא עשו חסד שינצור להם, אלא שפשעו. נושא עון ופשע, ו"חטאה" לא הזכיר, שחטא לשון שוגג, דכתיב "נפש כי תחטא בשגגה", ואילו מזידים ומורדים היו, כדכתיב "אך בה' אל תמרודו" ולכך הזכיר "פשע ועון". ונקה לא ינקה – שאינו מנקה הפושעים מן העולם, אלא מוחל להם, כדכתיב "ויסרתיך למשפט, ונקה לא אנקך" מן העולם. ומכאן אתה למד כי "נקה לא ינקה" מדת רחמים, כמו שפירשתי בכי תשא. מדהזכירו כאן פוקד עון אבות על בנים, גם זה מדת רחמנות, שאינו פורע לא מהראשון ולא מהשיני עד הרביעי. ובכי תשא שבא למניין המידות, אמר "על בנים ועל בני בנים", אבל בכאן לא חש להאריך.

פרש החזקוני (שמות לד, ו):

ה' ה' פרש"י קודם שיחטא ואחת היא לאחר שיחטא. פי' גבי עגל דהוא ע"ז שהקב"ה מצרף מחשבה למעשה, כתיב ביה ה' ה' אחת קודם שיחטא דהוא חייב מן ההרהור כמעשה כדכתיב גבי עבודת כוכבים למען תפוש את בני ישראל בלבם, אבל גבי מרגלים דלא מיחייבי בהרהור קודם למעשה רק לאחר מעשה כדכתיב און אם ראית בלבי לא ישמע ה', לא כתיב שם ה' אלא פעם אחת...

כתב ריב"א (שמות לד, ו):

ה' ה'. פירש"י הוא מדת רחמים אחת קודם שיחטא ואחת אף לאחר שיחטא וישוב. וא"ת וכי צריך לרחמים קודם שיחטא. וי"ל שצריך לרחמים לפי שבענין העגל היו חייבים מן ההרהור כמעשה כדכתי' למען תפוש את ישראל בלבם ולכך נאמר בו ה' ה' ב' פעמים אבל בענין המרגלים לא היו חייבים מן ההרהור אלא במעשה ועל כן לא נאמר שם ה' אלא פעם אחת לומר שמכפר עליו אחר שיחטא וישוב.

וכך כתב הרמב"ן (במדבר יד, יז) לגבי תפילת משה בחטא המרגלים:

ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר – ומהו הדבור, 'ה' ארך אפים' לצדיקים ולרשעים. כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה כותב ה' ארך אפים, אמר לו לצדיקים, אמר לו אף לרשעים, אמר לו רשעים יאבדו, אמר לו חייך שתצטרך בדבר זה. כשחטאו בעגל ובמרגלים ונתפלל לפניו בארך אפים, אמר לו הקדוש ברוך הוא והלא אמרת לי לצדיקים, אמר לו והלא אמרת לי אף לרשעים, יגדל נא כח ה' לעשות דבורך, לשון רש"י מדברי אגדה (סנהדרין קיא א).

ודרך האמת תכיר מפני שהשם במקום הזה כתוב באל'ף דל'ת, ויאמר שיהיה הגדולה בכח רחמים, כי מדת הדין היא שמתוחה כנגדם. והזכיר במדות 'ארך אפים ורב חסד' ולא הזכיר 'אמת', כי במדת אמת יהיו חייבים. ולא הזכיר 'נוצר חסד לאלפים', כי לא בזכות אבות נתפלל משה עכשיו ולא הזכיר בתפילה הזאת לאברהם ליצחק וליעקב כלל. והטעם בעבור שהארץ ניתנה לאבות ומהם ירשוה, והם מורדים באבותם ולא היו חפצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאד, והיאך יאמר 'אשר נשבעת להם בך וגו' וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם' (שמות לב יג) והם אומרים אי אפשנו במתנה זו.

ולא הזכיר 'וחטאה', בעבור שאלו מזידים ופושעים. ולא ידעתי למה לא הזכיר 'רחום וחנון', אולי ידע משה כי הדין מתוח עליהם ולא ימחול לעולם, לכן לא ביקש רק אריכות אפים שלא ימיתם כאיש אחד ולא ישחטם כצאן במדבר שימותו במגפה, ובעבור שלא בקש עתה אלא אריכות אפים אמר לו 'סלחתי כדבריך' שאהיה להם ארך אפים ורב חסד. והזכיר 'פוקד עון אבות', לאמר שאם יראה שלא למחות עונם יפקוד עון אבות על בניהם ולארך אפים יקחם, ומזה היתה הגזרה לקבוע להם בכיה לדורות בלילה הזה כי פקד עונם על זרעם.

ואמר ר'א כי בעבור שמצאנו אם יראו את הארץ אחר סלחתי כדברך, ידענו כי מלת סלח נא אריכות אף, וכן 'ונסלח לו', עד שיעשה תשובה שלימה. והנכון בעיני כי סליחה הנחת העונש כדברי אונקלוס, והקרבנות מעלים עונש השוגג מעליו, וכן טוב וסלח (תהלים פו ה), ואמר 'סלחתי כדברך' לעם בכללן שלא יכם בדבר ויורישם ויעשה אותו לגוי גדול ועצום ממנו והם וזרעם יאבדו מן הארץ, אבל יסלח להם שיירשו בניהם את הארץ ושלא ימותו הם במגפה, וגזר שיתמו פגריהם במדבר וימותו שם כל אחד בבא יומו.

והנה במשנה תורה הזכיר משה במעשה העגל תפלתו אשר התפלל עליהם, ואמר (דברים ט יח) ואתנפל לפני השם כראשונה וגו', ופירש שם (פסוק כו) תפלתו ואתפלל אל ה' ואומר וגו', והזכיר גם כן תפלתו על אהרן (פסוק כ), ולא הזכיר להם במרגלים שהתפלל עליהם כלל. וכל זה מן הטעם שהזכרתי, כי הוא לא התפלל למחול להם אלא שישא להם ויאריך אפו ויפקוד עון אבות על בנים, ולא היתה תפלתו שלימה עליהם, ועל כן לא הזכירה להם כי היו יכולין לטעון עליו.

הריקאנטי (במדבר יד, יח) מתמודד עם הסבר הרמב"ן:

יי' ארך אפים ורב חסד וגו' [שם יח]. והנך רואה כי משה רבינו ע"ה לא ישלים כאן הי"ג מדות רק דילג מקצתן. ופירש הרב הגדול [הרמב"ן] ז"ל כי לא הזכיר אמת, כי במדת אמת יהיו חייבים. ולא הזכיר נוצר חסד לאלפים, כי לא בזכות אבות נתפלל משה עכשיו. ולא הזכיר בתפלה זו אברהם יצחק ויעקב, והטעם שהארץ ניתנה להם ומהם יירשוה, והן מורדין באבותם ולא היו חפצים במתנה שלהם. ולא הזכיר וחטאה, בעבור שאלו מזידין ופושעים. ולא ידעתי למה לא הזכיר רחום וחנון, ואולי ידע משה רבינו ע"ה כי הדין מתוח עליהם ולא יחמול לעולם, על כן לא בקש רק אריכות אפים שלא ימיתם כאיש אחד ולא ישחטם כצאן מדבר שימותו במגפה, ובעבור שלא בקש רק אריכות אפים אמר לו סלחתי כדברך, שאהיה להם אל ארך אפים ורב חסד. והזכיר פוקד עון אבות, שאם יראה שלא למחול עונם יפקוד עון אבות על בניהם, ומזה היתה להם גזרה לקבוע עליהם בכייה לדורות בלילה הזה, כי פקד עונם על זרעם. אלו דבריו ז"ל.

ותמהתי על אומרו כי במדת אמת יהיו חייבים, כי במלת אמת בכל מקום נרמז לרחמים. אמנם יש ליישב כוונתו כי בכל מקום יחשוב הרב ז"ל כי מלת אמת נרמז למכריע שני, וזאת היא כוונתו במדת יעקב אבינו ע"ה. ומעתה לא יקשה לך כי ידוע כי מכריע שני אינו מלא רחמים כראשון, כרמוז [חבקוק ג, ה] לפניו ילך דבר. אמנם הרב עצמו פירש מלת אמת האמורה בי"ג מדות שהרמז למכריע ראשון, וגם זה יש ליישב כי המכריעים שוים בשם ובפעולה. ועדיין לא יישב הרב הכל, כי עדיין יקשה מדוע לא הזכיר אל שהוא מדה אחת, גם השם ביו"ד ה"א לא הזכירו רק פעם אחת ודילג האחד. והחכם רבי עזרא ז"ל כתב: צריך אתה לדעת כי כל י"ג מדות הם רחמניות כמו שתמצא באלה שמות רבא [מה], אעפ"כ כולן רחמניות מן התשובה, כמו שיש באדם דברים רוחנים וגופנים, והשם הראשון התשובה והשני מדת רחמים, ואח"כ מדות רחמניות, לכך נאמר [שמות לד, ה] ויקרא בשם יי', מדת רחמים, וכן דעת המתרגם וקרא בשמא דיי', והוצרך לומר שני פעמים יי' יי', אבל בפרשת שלח לך היה מדבר עם השכינה לא אמר אלא פעם אחת יי', עכ"ד.

ובספר הזוהר [ח"ג קלא ע"ב] אמר ואי תימר משה היך לא אמרן אילין עילאין, אלא משה לא איצטריך אלא לאתר דדינא אישתכח ובאתר דדינא אישתכח בעי למימר הכי, ומשה לא אמר אלא בעידנא דישראל חבו ודינא הוה תלייא, ובגיני כך לא אמר משה אלא באתר דדינא אשתכח. ובמקום אחר מספר הזוהר [שם קמ ע"א] אמר בתשעה תיקונין איתתקן האי דיקנא דזעיר אפין וכו', וכל הני תשעה כד נהרין כחדא כולהו אתחזיין ברחמים, ובגיני כך אמר משה זימנא אחרא יי' ארך אפים ורב חסד, ואלו אמת לא קאמר, משום דרזא דמלה אינון תשעה מכילן דנהרין מעתיק יומין, וכד אמר משה זמנא תניינא תשעה תקונין אמרן לזעיר אפין ואינהו תיקוני דיקנא דמשתכחן בזעיר אפין ונחתן מעתיק יומין ונהרין ביה, ובגיני כך אמת דתליא בעתיקא השתא לא אמר משה.

ואם כוונת רז"ל שהמדות שהוזכרו כאן הן תשעה כנגד תשעה תיקונין שהזכיר, צריך עיון איך הם תשעה. וצריך לומר כי אלו הם. יי' א', ארך אפים ב', ורב חסד ג', נושא עון ופשע ד', ונקה ה', לא ינקה ו', פוקד עון אבות על בנים ז', על שלשים ח', על רבעים ט', נמצא שחסרין ד' מי"ג מדות והם אל רחום א', וחנון ב', אמת ג', נוצר חסד לאלפים ד', ויחשוב אל רחום אחד כמו [דברים ד, לא] כי אל רחום יי' אלהיך, והשם הגדול הראשון שבפסוק ויעבור אינו מן המנין רק שם הקריאה. ולפי זה היה זה מנין הי"ג מדות, יי' א', אל רחום ב', וחנון ג', ארך אפים ד', ורב חסד ה', ואמת ו', נוצר חסד לאלפים ז', נושא עון ופשע וחטאה ח', ונקה ט', לא ינקה י', פוקד עון אבות על בנים י"א, על שלשים י"ב, ועל רבעים י"ג. ולולי שאני ירא לחלוק על הקבלה הייתי אומר כי שום אחד מהשמות אינו ממספר הי"ג רק המספר מתחיל מרחום וחנון עד סוף הפסוק והם י"ג.

בנביאים, אנו מוצאים הזכרת המידות ללא תפילה בהן.

ביואל (ב, יג):

וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלהיכם כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה.

וכן ביונה (ד, ב):

ויתפלל אל ה' ויאמר אנה ה' הלוא זה דברי עד היותי על אדמתי על כן קדמתי לברח תרשישה כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה.

בכתובים אנו מוצאים בתהלים אזכור להודעת המידות למשה.

נאמר בתהלים (קג, ז-ח):

יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו: רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד.

באר ר"א אבן עזרא:

רחום – הזכיר מהשלש עשרה מדות מה שצריך לו על דבר תחלואיו כאשר עשה משה בעת תפלתו כי לא הזכיר רחום וחנון ולא ה' נוצר חסד לאלפים וכבר פירשתי הטעם במקומו ודוד הזכיר רחום וחנון ארך אפים ורב חסד והזכיר נוצר חסד לאלפים וזהו וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו והזכיר נושא עון ופשע וחטאה וזהו לא כחטאינו ולא כעונותינו הרחיק ממנו את פשעינו וטעם רחום שיתכן עלילות לשמור עבדו טרם בוא הרעה עליו חנון להושיעו בצעקו אליו וארך אפים להאריך לו ורב חסד שלא יפסיק חסדו.

באר הרד"ק:

רחום וחנון וגו', ולא הזכירם כולם אלא דרכי הרחמים שהוא מתנהג עמנו בגלות. רחום, שהוא מרחם עלינו בגלות, ונותן אותנו לרחמים לפני שובינו ואינם מכלים אותנו. וחנון, שחונן אותנו בהזמנת מחיתנו. ארך אפים, שמאריך אפו ואינו מענישנו בעת החטא אלא מאריך עלינו אולי נשוב בתשובה. ורב חסד, שמרבה בכל יום חסדו עמנו.

כתב ר"מ אלשיך:

יודיע דרכיו למשה וכו'. הנה אמרו רבותינו ז"ל (ר"ה יז ב) כי על שאלת משה רבנו ע"ה הודיעני נא את דרכיך (שמות לג), ועשה כן הוא יתברך כמו שאמרו ז"ל שכביכול נתעטף כש"ץ ואמר ה' ה' א – ל רחום וכו', ואמר עשו לפני כסדר הזה, וברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם. והנה על אשר יקשה כי הלא כמה פעמים אומרים י"ג מדות ואין נענים, שמעתי בשם בעל ספר לבנת הספיר שמדקדק אומרו 'עשו לפני וכו ולא אמרו ז"ל שאמר 'אמרו לפני', שרמז כי לא חפץ ד' בהזכיר מדותיו יתברך בפה ולא יעשה אותם בפועל, כי אם שגם יהיו עושין אותם כי המדות הנאמרים רחום וחנון וכו' יהיו עושים המזכירים אותן, וזהו 'עשו לפני'. והנני מוסיף על דבריו למה לא אמר 'עשה לפני', כי אם 'עשו' לשון רבים עם היות שעם משה ידבר, אך הוא כי למשה אין צריך רק הודעה לאומרם, כי הוא לא חסרו ממנו עשות המדות ההם. ובזה נבא אל הענין, והוא כי לזה אמר דעי נפשי כי הן אמת כי למשה לא היה צריך רק הודעת דרכיו אשר שאל 'הודיעני נא את דרכיך' שהם הי"ג מדות, אך לבני ישראל היה צריך פועל שיעשו ויפעלו אותם כמדובר מלשון אומרו עשו לפני וכו', וזהו יודיע דרכיו למשה כי למשה הודעה תספיק, אך לבני ישראל צריך עלילותיו יתברך שיפעלו אותן ממש. ופירש ואמר מה הן עלילותיו שבי"ג מדות שאני אומר שצריך יהיו בפועל בבני ישראל, הלא הוא רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד שהן הן מדות ה' שבי"ג מדות השייכות בבני אדם, רחום וחנון ארך אפים ורב חסד.

פעם נוספת נזכרו חלק מן המידות בתהלים (פו, טו):

ואתה אדני אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת.

מבאר ר"מ אלשיך:

(טו – טז) לכן אתה ה' על פי מדותיך שעל ידן תחון את אשר תחון כמה דאת אמר וקראתי בשם כו' וחנותי את אשר אחון (שמות לג יט) אעפ"י שאינו הגון (ברכות ז א), במדות ההם שהם א – ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת הארך לעריצים בל תפנה אליהם להענישם בעבורי, כי אם פנה אלי וחנני להצילני מידם אך לא להרע להם. והענין אשר לך להאריך להם, אחלה פניך תנה עוזך המיוחד לך לעבדך, הוא עצור כח לסבול כענין מאמרם ז"ל (יומא סט ב) על גוים מרקדים כו' הן הן גבורותיו, וכן עם כל יחיד או רבים בל אקצוף ואהרגם, וכן ניתן לו זה כי על כן התאפק לבלתי הרוג את שאול במערה בקחתו החנית והצפחת (עי' שמואל – א כד, שם כו), ובדואג ואחיתופל באמור אליו הבא על אשת איש כו' (ב"מ נט א). ואחר כך לא תצילני על ידי הפיל אותם, כי לא אחפוץ בצרת זולתי, רק והושיעה למי שבהוושעו ידמה אל היותו בן אמתך היא תמר שיותר היתה חפצה ישליכוה לתוך כבשן האש מלבייש את יהודה, והוא מה שאמרו ז"ל (ב"מ נט א) ישליך אדם עצמו אל כבשן האש ואל ילבין פני חברו, כי עד היות האש מתחלת בה לא דברה, שהוא אצלי שפירוש היא מוצת (בראשית לח כה) כמה דאת אמר ויצת אש בציון (איכה ד יא), מה גם עתה ליוושע על ידי מיתת זולתי מישראל.

מקום בפני עצמו לפסוקים בסוף מיכה (ז, יח-כ) אשר על פי הם סידר הרמ"ק את הפרק הראשון בספרו תומר דבורה בהקבלה לי"ג מידות רחמים:

מי אל כמוך נשא עון ועבר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא. ישוב ירחמנו יכבש עונתינו ותשליך במצלות ים כל חטאותם. תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבתינו מימי קדם.

תרגם יונתן (מיכה ז, יח-כ):

(יח) לית בר מנך את הוא אלהא שביק לעוין ומעבר על חובין לשארא דאחסנתיה לא מוריך לעלמין רוגזיה ארי רעי לאיטבא הוא.

(יט) יתוב מימרי לרחמא עלנא ויכבוש על חובנא ברחמתיה וירמי לעומקי ימא כל חטאי ישראל.

(כ) תתיהיב קושטיה דיעקב לבנוהי כמא דקימתא ליה בבית אל טבות אברהם לזרעיה בתרוהי כמא דקימתא ליה בין בתריא תדכר לנא עקידת יצחק דאתעקד על גבי מדבחא קדמך תעביד עמנא טבון דקימתא לאבהתנא מיומי קדם.

פרש רש"י (מיכה ז, יח-כ):

תתן אמת ליעקב – ת"י תתיהב קושטיה דיעקב לבנוהי כמה דקיימתא ליה בבית אל טבות אברהם לזרעיה בתרוהי כמה דקיימתא ליה בין בתריא תדכר לנא עקידת יצחק תתן לנו באמת אשר הבטחת ליעקב האמת לנו דבריך אשר הבטחת ליעקב כי לא אעזבך (בראשית כח):

חסד לאברהם – שכר חסד אשר לאברהם אשר צוה לבניו לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט ולכך לא נאמר וחסד אלא חסד האמת שתאמת לנו את הבטחת יעקב היא תהיה תשלום גמול חסדו של אברהם:

אשר נשבעת – בעקידתו של יצחק בי נשבעתי נאם ה' יען אשר עשית וגומר:

באר ר"א אבן עזרא (מיכה ז, יח-כ):

מי – אז יאמרו הגוים או ידבר על לשון אנשי הגלות המבקשים ה' לסלוח להם אין אל שיעשה טוב לנחלתו כמוך.

ישוב – מלת הוא תשרת אחרת והוא ישוב ירחמנו וטעם יכבוש הפוך דברי עונות גברו מני שלא ימשלו בנו עוד ומ"ם חטאתם שבה אל שארית נחלתו והוא הזכיר עון ופשע וחטאת.

תתן – יעקב הוא אבינו לכולנו לבדנו כי לא יתערבו גוים אחרים עמנו על כן כתוב אלהי ישראל אבינו לכולנו ולא הזכיר יצחק כי גם הוא אבי אדום ובעבור כי אברהם החל לקרא בשם השם הפך אבותיו הקרובים אליו והשם כרת עמו ברית בתחלה ע"כ הזכיר לאברהם ולא הוצרך להזכיר יצחק והטעם תתן אמתך ליעקב ומה היא אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם.

כתב הרד"ק (מיכה ז, יח-כ):

מי אל כמוך – דברי הנביא כנגד האל יתברך.

לשארית נחלתו – לאותם שישארו בבוא הגואל.

לא החזיק לעד אפו – אף על פי שהיו חייבים שלא יצאו מהגלות לרוע מעשיהם שעשו לא יפנה לעד אל מעשיהם.

כי חפץ חסד הוא – כמו שכתוב בתורה ורב חסד וחסדו יגבר על חטאיהם כשיגיע זמן הגאולה.

ישוב – אמר ישוב ירחמנו ואמר ותשליך כן דרך המקרא במקומות רבים לנכח ושלא לנכח בפסוק אחד וכן אמר עונותינו ואמר חטאתם יכבוש כאדם שכובש דבר תחת רגליו שלא יראה וזהו שאמר ותשליך במצולות ים.

נושא – כאדם שמסלק דבר ממקומו.

במצולות – בשורק הצד"י והמצולה הוא עומק הים.

תתן אמת ליעקב – החסד הוא לאברהם שנתן לו בחסדו הארץ ולבניו אחריו ובניו הם בני יעקב והאמת הוא ליעקב כי אחר שנתנה לאברהם ולבניו האמת הוא לקיים המתנה ולבניו כי הוא אלהי האמתי ולא ישוב דבריו הטוב אחור.

אשר נשבעת לאבותינו – כלל שלשת האבות אברהם יצחק ויעקב כי לשלשתם נשבע.

באר מהר"ם אלשיך (מיכה ז, יח-כ):

מי אל כמוך נושא עוון כו'. ראוי לשים לב א. למה בעון אמר נושא עון ובפשע אמר עובר. ב. כי אומרו לא החזיק לעד אפו, יורה כי אינו עושה רק סילוק החזיק ולא בעצם, כי אם שאין האף לעד, ובבואו לתת טעם אומר כי חפץ חסד הוא שהוא אהבת תועלת. ג. אומרו ישוב ירחמנו. כי על דרך הפסוק הקודם הראוי יאמר ישוב ירחמם. ד. אומרו תכבוש עונותינו מה כבישה תצדק בעונות. ה. כי למעלה אמר נושא עון ופה אמר יכבוש. ו. אומרו ותשליך לנוכח ולא אמר וישליך כאומרו יכבוש. ז. אומרו כל חטאתם ולא אמר כל חטאתינו. ח. איך מתקשר לזה פסוק תתן אמת וכו'. ט. מה היא נתינת אמת ונתינת חסד. י. אומרו נשבעת לאבותינו ולא אמר להם ויחזור אל הנזכרים. יא. למה מזכיר פה ענין השבועה אחר שלא על תת להם חסד ואמת היתה השבועה.

הנה דרך העולם, שאם יחטא איש לאחד האדם או למלך בשר ודם עון א' ופשע רב, ויחלו פניו יכפר העון לא יעשה, כי בבואו לכפר העון יתן אל לבו הפשע כי רב הוא, ויתחמם לבבו באמת באמור האיש אשר ערב אל לבו לעשות פשע, ארצה בו לכפר לו את העון, ומה גם עתה את הפשע, אמר הדור אתם ראו זה חסדו יתברך, אשר יפליא לעשות בדור האחרון לשארית נחלתו, מי אל כמוהו נושא עון מעל האדם לגמרי, וכדי שלא יעכב הפשע שלא יכפר העון עובר על הפשע, כי לו לא היה לבל יהיה עיכוב לכפר העון.

ושמא תאמר, איך יעבור על פשע והלא לפניו משמאלים מלאכי משחית, כאף וחימה עברה וזעם ודומיהם שיזכירוהו ויקטרגו עליו, הלא הוא כי האף שהוא המשחית הגדול שבהם, בראות שהוא יתברך חפץ לעשות חסד שהרי הוא עובר על פשע, גם הוא מרפה ידו מהחזיק להזכירו, וזהו לא החזיק לעד אפו, בראות כי חפץ חסד הוא האל הנזכר, ואחר שיהיה עובר על פשע כדי לנשוא עון, ישוב ירחמנו לכפר על הפשע, הנה כל הטובה הזאת עתיד להיטיב לנו עתה, לא נשאל כ"כ כי אם יכבוש עונותינו, והוא כי הנה בגמרא רמי דריש לקיש אדריש לקיש, שאמר גדולה תשובה שזדונות נעשים כשגגות, והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשים כזכיות, ומשני כאן מאהבה כאן מיראה, כי כאשר היא מאהבה נעשים כזכיות, וכאשר היא מיראה כי אז אין העון מתבטל ונמחה, כי אם שיותש כחו ועיצום כח איכותו עד כי נחשב לשוגג.

ונבא אל הענין, אמר הלא אמרתי כי לעתיד נושא לגמרי העון גם בהיות פשע, עתה בזמן הזה לא נשאל כי אם מי יתן יכבוש עונותינו שלא יחשבם לזכיות, וגם לא שיסלקם לגמרי כי אם שיכבוש ויתיש כחם, כדבר הנכבש שהוא שיעשה הזדונות כשגגות, ואחר העשותם כשגגות תשוב תרחם ותשליך במצולות ים כל השגגות ההם, וזהו ותשליך במצולות ים כל חטאתם של עונותינו הנזכרים, שהוא החטאות שנעשו מהזדונות שיכבושו.

תתן אמת ליעקב וכו'. הנה ידוע כי לאברהם מדת חסד וליצחק גבורת דין, וליעקב מדת אמת היא מדת רחמים, אמר כאשר תזכור זכות האבות אשר כל א' דורש מדתו, תתן מדת אמת ליעקב שהם ב' דברים, א', שתתחיל מיעקב שמטתו שלמה שהוא עזר גדול להתחיל ממנו, ככתוב אצלנו על פסוק וזכרתי את בריתי יעקב כו'. ועוד שתתן לו מדתו וכן לאברהם תתן מדת חסד, אך ליצחק לא תתן לו מדתו להתנהג בה בהזכיר אותו כי מדתו רוגז, כמשז"ל בב"ר שצוה את עשו הוא אדום, שאם לא יקיים יעקב את התורה שיגזור עליו גזרות:

ושמא תאמר, איך יתכן לבלתי תת מדתו ליצחק הלא כי כן דרכך, כי אתה הוא אשר נשבעת לאבותנו מימי קדם, והוא הכתוב אצלנו כי הוא יתברך נשבע לאברהם בפני עצמו וכן ליעקב אבל לא ליצחק, כי אם שאמר אליו והקמותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך, ולמה עשה כך, אך הוא, כי לבלתי תת לו מדתו בהשבע לו אשר אמר והקמותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם, שהוא על פי בחינתו שהוא חסד ולא על פי מדתך שהיא דין, כן גם עתה אל תתן בחינת גבורה ליצחק כי חפץ חסד אתה ה'.

כך באר המלבי"ם (מיכה ז, יח-כ):

מי אל כמוך. בסיום דבריו יתן הודיה להשם על סליחת העונות שישא ה' פשע עמו, אומר אתה אל! מי כמוך, נושא עון ר"ל הגם שתחלה יסרתם בעונם, אבל לשארית נחלתו להדור שישארו בקץ הימין להם הוא נושא עון ועובר על פשע, והנה בי"ג מדות אמר נושא עון ופשע וחטאה שהנשיאה הוא שישא ויסבול אותו ולא יעניש עליו ובכ"ז הוא שמור אצלו לעת מצוא, כמ"ש ונקה לא ינקה, ובזמן העתיד יהיה שינוי שאת הפשע שהוא המרד שאינו עון, ר"ל שלא נעשה ע"י מינות ועוות השכל יעביר לגמרי, ורק את העון לא יעביר מן המציאות וישאר כמו שהיה מקודם שהיה נושא וסובל אותו ולא העבירו, והנה מדת ארך אפים נסתבב ע"י שנושא עון ופשע ואינו מעבירו לגמרי רק שסובל אותו ומאריך אף שלא להעניש תיכף, ולעתיד שאת הפשע יעביר לגמרי לא ימצא מדת ארך אפים רק על העון שאותו לא יעביר רק ישא אותו ויאריך אף, ובזה הוסיף לא החזיק לעד אפו, שגם על העון שעליו מאריך אפים והעון שמור אצלו, לא יחזיק את האף לעד, וזה יהיה ע"י שני מדות אחרות שיתעוררו שהם מדת רחום ומדת רב חסד, ועז"א כי חפץ חסד הוא וימחול מצד החסד, וגם.

ישוב ירחמנו. וימחול מצד הרחמים וע"י המדות האלה יכבוש עונותינו, לא ישא את העון כמשא וסבל, רק יכבוש אותו שלא יגיע שום עונש עליו בעתיד, (וכבר ידעת בפלוגתא חד אמר כובש וחד אמר נושא, ועון עצמו אינו נמחק), ותשליך במצולות ים כל חטאתם אבל החטא שהוא הבא בשוגג או בסבת התאוה שלא מצד המרד או המינות תשליך אותו במצולות ים שלא ימצא כלל.

תתן. אחר שחשב כל המדות בא אל מדת אמת ומדת נוצר חסד לאלפים, ואמר שמדת אמת הוא שתקיים הבטחתך, תתן האמת וההבטחה שהבטחת ליעקב שהבטיחו והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה, שר"ל אחרי הגלות שתדבק לעפר נפשם אז יקום לעזרה למו ויפרצו בנחלה בלי מצרים ותקיים הבטחה זו מצד מדת אמת שלך, וגם תתן החסד שהבטחת לאברהם (שאל אברהם לא נתחייב עדיין מצד הבטחה קודמת ונקרא חסד, ולא יעקב שכבר נתחייב לקיים השבועה שנשבע לאברהם ויצחק נקרא אמת) עד שתשמור אשר נשבעת לאבותינו הגם שהשבועה היא מימי קדם תצור חסד לאלפים.

פירוש י"ג מידות בתומר דבורה (פרק א)

האדם ראוי שידמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה צלם ודמות שאילו ידומה בגופו ולא בפעולות הרי הוא מכזיב הצורה ויאמרו עליו צורה נאה ומעשים כעורים שהרי עיקר הצלם והדמות העליון הן פעולותיו ומה יועיל לו היותו כצורה העליונה דמות תבנית אבריו ובפעולות לא ידמה לקונו, לפיכך ראוי שידמה אל פעולות הכתר שהן י"ג מדות של רחמים עליונות ורמוזות בסוד הפסוקים מי אל כמוך, ישוב ירחמנו, תתן אמת, אם כן ראוי שתמצאנה בו י"ג מדות אלו, ועכשיו נפרש אותן הפעולות י"ג שראוי שתהיינה בו.

הא' מי אל כמוך, הורה על היות הקדוש ברוך הוא מלך נעלב סובל עלבון מה שלא יכילהו רעיון, הרי אין דבר נסתר מהשגחתו בלי ספק ועוד אין רגע שלא יהיה האדם נזון ומתקיים מכח עליון השופע עליו והרי תמצא שמעולם לא חטא אדם נגדו שלא יהיה הוא באותו הרגע ממש שופע שפע קיומו ותנועת אבריו ועם היות שהאדם חוטא בכח ההוא לא מנעו ממנו כלל אלא סובל הקדוש ברוך הוא עלבון כזה להיות משפיע בו כח תנועת אבריו והוא מוציא אותו כח באותו רגע בחטא ועון ומכעיס והקב"ה סובל, ולא תאמר שאינו יכול למנוע ממנו הטוב ההוא ח"ו שהרי בכחו ברגע כמימריה ליבש ידיו ורגליו כעין שעשה לירבעם ועכ"ז שהכח בידו להחזיר הכח הנשפע ההוא והיה לו לומר כיון שאתה חוטא נגדי תחטא בשלך לא בשלי לא מפני זה מנע טובו מן האדם אלא סבל עלבון והשפיע הכח והטיב לאדם טובו והרי זה עלבון וסבלנות מה שלא ישוער ועל זה קוראים מלאכי השרת להקב"ה מלך עלוב והיינו אומרו מי אל כמוך אתה אל בעל חסד המטיב אל בעל כח לינקם ולאסוף את שלך ועכ"ז אתה סובל ונעלב עד ישוב בתשובה, הרי זו מדה שצריך האדם להתנהג בה רצוני הסבלנות וכן היותו נעלב אפילו למדרגה זו ועכ"ז לא יאסוף טובתו מן המקבל.

הב' נושא עון, והרי זה גדול מהקודם שהרי לא יעשה האדם עון שלא יברא משחית כדתנן העובר עבירה אחת קנה לו קטגור אחד והרי אותו קטגור עומד לפני הקדוש ברוך הוא ואומר פלוני עשאני ואין בריה מתקיימת בעולם אלא בשפעו של הקדוש ברוך הוא והרי המשחית הזה עומד לפניו ובמה מתקיים, הדין נותן שיאמר הקדוש ברוך הוא איני זן משחיתים ילך אצל מי שעשאו ויתפרנס ממנו והיה המשחית יורד מיד ונוטל נשמתו או כורתו או נענש עליו כפי עונשו עד שיתבטל המשחית ההוא ואין הקדוש ברוך הוא עושה כן אלא נושא וסובל העון וכמו שהוא זן העולם כולו זן ומפרנס המשחית הזה עד שיהיה אחד משלשה דברים, או שישוב החוטא בתשובה ויעכלהו ויבטלהו בסגופיו, או יבטלהו שופט צדק ביסורים ומיתה, או ילך בגיהנם ושם יפרע חובו, והיינו שאמר קין גדול עוני מנשוא ופירשו רז"ל כל העולם כולו אתה סובל ירצה זן ומפרנס ועוני כבד שאין אתה יכול לסובלו פירוש לפרנסו עד שאשוב ואתקן, אם כן הרי זו מדת סבלנות גדולה שיזון ויפרנס בריה רעה שברא החוטא עד שישוב, ילמוד האדם כמה צריך שיהיה סבלן, יסבול עול חבירו ורעותיו שהריע עד שיעור כזה שעדיין רעתו קיימת שחטא נגדו והוא יסבול עד יתקן חבירו או עד שיתבטל מאליו וכיוצא.

הג' ועובר על פשע, זו מדה גדולה שהרי אין המחילה על ידי שליח אלא על ידו ממש של הקדוש ברוך הוא כדכתיב כי עמך הסליחה וגו' ומה היא הסליחה שהוא רוחץ העון כדכתיב אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וגו' וכן כתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' והיינו ועובר על פשע שולח מימי רחיצה ועובר ורוחץ הפשע, הנה ממש כדמות זה צריך להיות האדם שלא יאמר וכי אני מתקן מה שפלוני חטא או השחית, לא יאמר כך שהרי האדם חטא והקב"ה בעצמו שלא על ידי שליח מתקן את מעוותו ורוחץ צואת עונו, ומכאן יתבייש האדם לשוב לחטא שהרי המלך בעצמו רוחץ לכלוך בגדיו.

הד' לשארית נחלתו, הנה הקדוש ברוך הוא מתנהג עם ישראל בדרך זה, אומר מה אעשה לישראל והם קרובי שאר בשר יש לי עמהם שהם בת זוג להקב"ה וקורא לה בתי, אחותי, אמי, כדפירשו ז"ל, וכתיב ישראל עם קרובו ממש קורבה יש לו עמהם ובניו הם, והיינו לשארית נחלתו לשון שאר בשר וסוף סוף הם נחלתו, ומה אומר אם אענישם הרי הכאב עלי כדכתיב בכל צרתם לא צר, כתיב באלף לומר שצערם מגיע לפלא העליון וכל שכן לדו פרצופין שבהן עיקר ההנהגה, דקרינן בוא"ו לו צר, וכתיב ותקצר נפשו בעמל ישראל לפיכך אינו סובל צערם וקלונם מפני שהם שארית נחלתו, כך האדם עם חבירו כל ישראל הם שאר בשר אלו עם אלו מפני שהנשמות כלולות יחד יש בזה חלק זה ובזה חלק זה ולכך אינו דומה מרובים העושים את המצוה וכו' מפני כללותם, ולכך פירשו רז"ל על הנמנה מעשרה ראשונים בבית הכנסת אפילו מאה באים אחריו מקבל שכר כנגד כלם מאה ממש כמשמעו מפני שהעשרה הם כלולים אלו באלו הרי הם י' פעמים י' מאה וכל אחד מהם כלול ממאה אם כן אפילו יבואו מאה הוא יש לו שכר מאה, וכן מטעם זה ישראל ערבים זה לזה מפני שממש יש בכל אחד חלק אבר מחבירו וכשחוטא האחד פוגם את עצמו ופוגם חלק אשר לחבירו בו נמצא מצד החלק ההוא חבירו ערב עליו אם כן הם שאר זה עם זה, ולכך ראוי לאדם להיותו חפץ בטובתו של חבירו ועינו טובה על טובת חבירו וכבודו יהיה חביב עליו כשלו שהרי הוא הוא ממש ומטעם זה נצטוינו ואהבת לרעך כמוך, וראוי שירצה בכשרות חבירו ולא ידבר בגנותו כלל ולא ירצה בו כדרך שאין הקדוש ברוך הוא רוצה בגנותנו ולא בצערנו מטעם הקורבה, אף הוא לא ירצה בגנות חבירו ולא בצערו ולא בקלקולו וירע לו ממנו כאילו הוא ממש היה שרוי באותו צער או באותה טובה.

הה' לא החזיק לעד אפו, זו מדה אחרת שאפילו שהאדם מחזיק בחטא אין הקדוש ברוך הוא מחזיק אף ואם יחזיק לא לעד אלא יבטל כעסו אפילו שלא ישוב האדם, כמו שמצינו בימי ירבעם בן יואש שהחזיר הקדוש ברוך הוא גבול ישראל והם היו עובדים עגלים ורחם עליהם ולא שבו, אם כן למה רחם בשביל מדה זו שלא החזיק לעד אפו אדרבא מחליש אפו עם היות שעדיין החטא קיים אינו מעניש אלא מצפה ומרחם אולי ישובו והיינו כי לא לנצח אריב ולא לעולם אטור, אלא הקדוש ברוך הוא מתנהג ברכות ובקשות הכל לטובת ישראל, וזו מדה ראויה לאדם להתנהג בה על חבירו אפילו שהוא רשאי להוכיח ביסורים את חבירו או את בניו והם מתיסרים לא מפני זה ירבה תוכחתו ולא יחזיק כעסו אפילו שכעס אלא יבטלנו ולא יחזיק לעד אפו, גם אם הוא אף המותר לאדם כעין שפירשו כי תראה חמור שונאך וגו' ופירשו מה הוא השנאה הזאת שראה אותו עובר עבירה והוא יחיד אינו יכול להעיד ושונא אותו על דבר עבירה ואפילו הכי אמרה תורה עזוב תעזוב עמו שבוק ית דבלבך, אלא מצוה לקרב אותו באהבה אולי יועיל בדרך זה דהיינו ממש מדה זו לא החזיק לעד אפו.

הו' כי חפץ חסד הוא, כבר פירשנו במקומו שיש בהיכל ידוע מלאכים ממונים לקבל גמילות חסד שאדם עושה בעולם הזה וכאשר מדת הדין מקטרגת על ישראל מיד אותם המלאכים מראים החסד ההוא והקב"ה מרחם על ישראל מפני שהוא חפץ בחסד ועם היות שהם חייבים אם הם גומלים חסד זה לזה מרחם עליהם וכמו שהיה בזמן החרבן שנאמר לגבריאל בא אל בינות לגלגל וגו' כי הוא שר הדין והגבורה ונתן לו רשות לקבל כוחות הדין בינות לגלגל מתחת לכרובים מאש המזבח דהיינו דין גבורת המלכות והיה הדין מתחזק עד שבקש לכלות את הכל לקעקע ביצתן של ישראל מפני שנתחייבו כליה וכתיב וירא לכרובים תבנית יד אדם תחת כנפיהם והיינו שאמר הקדוש ברוך הוא לגבריאל הם גומלים חסדים אלו עם אלו ואף אם הם חייבים נצולו והיה להם שארית, והטעם מפני מדה זו כי חפץ חסד הוא רוצה במה שישראל גומלים חסד ואותו צד מזכיר להם עם היות שאינם כשרים בצד אחר, אם כן במדה זו ראוי האדם להתנהג אף אם יראה שאדם עושה לו רע ומכעיסו אם יש בו צד טובה שמטיב לאחרים או מדה טובה שמתנהג כשורה יספיק לו צד זה לבטל כעסו מעליו וירצה לבו עמו ויחפוץ חסד ויאמר די לי בטובה זו שיש לו, וכל שכן באשתו כדפירשו רז"ל דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא כך יאמר על כל אדם די לי בטובה פלונית שעשה לי או שעשה עם פלוני או מדה טובה פלונית שיש לו יהיה חפץ חסד.

הז' ישוב ירחמנו, הנה אין הקדוש ברוך הוא מתנהג כמדת בשר ודם שאם הכעיסו חבירו כשהוא מתרצה עמו מתרצה מעט לא כאהבה הקודמת, אבל אם חטא אדם ועשה תשובה מעלתו יותר גדולה עם הקדוש ברוך הוא והיינו במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, והטעם כדפירשו בפרק הבונה בענין ה' למה היא עשויה כאכסדרא שכל הרוצה לצאת מעולמו יצא, פירוש העולם נברא בה' והקב"ה ברא העולם פתוח לצד הרע והחטא לרוחה אין צד שאין חומר ויצר הרע ופגם כמין אכסדרא אינו בעל גדרים אלא פרצה גדולה פרוצה לצד הרע לצד מטה כל מי שירצה לצאת מעולמו כמה פתחין לו לא יפנה לצד שלא ימצא צד חטא ועון ליכנס אל החצונים והיא פתוחה מלמעלה שאם ישוב יקבלוהו, והקשו ולהדרוה בהאי לא מסתייעא מילתא, רצו בזה שהשב בתשובה לא יספיק לו שיהיה נגדר בעון כגדר הצדיקים מפני שהצדיקים שלא חטאו גדר מעט יספיק אליהם אמנם החוטא שחטא ושב לא יספיק לו גדר מעט אלא צריך להגדיר עצמו כמה גדרים קשים מפני שאותו הגדר המעט כבר נפרץ פעם אחת אם יתקרב שם בקל יפתהו יצרו אלא צריך להתרחק הרחק גדול מאד ולזה לא יכנס דרך פתח האכסדרא שהפרצה שם אלא יתעלה ויכנס דרך פתח צר ויעשה כמה צרות וסגופים לעצמו ויסתום הפרצות, ומטעם זה במקום שבעלי תשובה עומדים וכו' מפני שלא נכנסו דרך פתח הצדיקים כדי שיהיו עם הצדיקים אלא נצטערו ועלו דרך פתח העליון וסגפו עצמן ונבדלו מן החטא יותר ויותר מן הצדיקים לכך עלו ועמדו במדרגת ה' היכל חמישי שבגן עדן דהיינו גג הה"א וצדיקים בפתח הה"א בכניסת האכסדרא ולזה כאשר האדם יעשה תשובה דהיינו תשוב ה' אל מקומה ויחזיר הקדוש ברוך הוא שכינתו עליו אינו שב כאהבה הראשונה בלבד אלא יותר ויותר, והיינו ישוב ירחמנו שיוסיף רחמים לישראל ויתקנם ויקרבם יותר, וכך האדם צריך להתנהג עם חבירו לא יהיה נוטר איבה מהכעס הקודם אלא כשיראה שחבירו מבקש אהבתו יהיה לו במדרגת רחמים ואהבה יותר ויותר מקודם ויאמר הרי הוא לי כבעלי תשובה שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד אצלם ויקרבהו תכלית קורבה יותר ממה שמקרב אותם שהם צדיקים גמורים עמו שלא חטאו אצלו.

הח' יכבוש עונותינו, הרי הקדוש ברוך הוא מתנהג עם ישראל במדה זו והיא סוד כבישת העון, כי הנה המצוה היא כפורחת עלתה נצה, ובוקעת ועולה עד אין תכלית להכנס לפניו יתברך, אמנם העונות אין להם כניסה שם ח"ו אלא כובשם שלא יכנסו כדכתיב לא יגורך רע לא יגור במגורך רע, אם כן אין העון נכנס פנימה, ומטעם זה שכר מצוות בהאי עלמא ליכא מפני שהם לפניו יתברך והאיך יתן לו ממה שלפניו שכר רוחני בעולם גשמי והרי כל העולם אינו כדאי למצוה אחת ולקורת רוח אשר לפניו, ומטעם זה לא יקח שוחד של מצוות המשל בזה אין הקדוש ברוך הוא אומר עשה ארבעים מצוות ועשר עבירות נשארו שלשים מצוות וילכו י' בי' חס ושלום אלא אפילו צדיק גמור ועשה עבירה אחת דומה לפניו כאילו שרף את התורה עד שירצה חובו ואחר כך יקבל שכר כל מצוותיו, וזה חסד גדול שעושה הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים שאינו מנכה מפני שהמצוות חשובות מאד ומתעלות עד לפניו יתברך והאיך ינכו מהן בשביל העבירות כי שכר העבירה הוא מחלק הגיהנם מהנבזה והמצוות שכרן מהנכבד זיו שכינה האיך ינכה אלו נגד אלו אלא הקדוש ברוך הוא גובה חוב העבירות ומשכיר שכר כל המצוות, והיינו יכבוש עונותינו שאין העונות מתגברים לפניו כמצוות אלא כובש אותם שלא יתעלו ולא יכנסו עם היות שהוא משגיח על דרכי איש הטוב והרע עם כל זה הטוב אינו כובשו אלא פורח ועולה עד למאד ונכלל מצוה במצוה ונבנה ממנו בנין ולבוש נכבד והעונות אין להם סגולה זו אלא כובש אותם שלא יצליחו הצלחה זו ולא יכנסו פנימה ואף מדה זו צריך האדם להתנהג בה שלא יכבוש טובת חבירו ויזכור רעתו שגמלהו אלא אדרבה יכבוש הרע וישכחהו ויזניחהו ולא יגור במגורו רע ותהיה הטובה סדורה תמיד לפניו ויזכור לו הטובה ויגבירה לו על כל המעשים שיעשה לו ולא ינכה בלבו ויאמר אם עשה לי טובה הרי עשה לי רעה וישכח הטובה, לא יעשה כן אלא ברעה יתרצה כל דרך רצוי שיוכל והטובה אל יזניחה לעולם מבין עיניו ויעלים עינו מן הרעה כל מה שיוכל כדרך שהקב"ה כובש עונות כדפירשתי.

הט' ותשליך במצולות ים כל חטאתם, זו מדה טובה להקב"ה שהרי ישראל חטאו מסרם ביד פרעה ושבו בתשובה למה יעניש פרעה וכן סנחריב וכן המן ודומיהם אין הקדוש ברוך הוא מתנחם בלבד לומר שבו בתשובה אם כן לא יהיה להם עוד רעה אם כן יסתלק המן מעליהם או פרעה או סנחריב זה לא יספיק אלא ישוב עמל המן על ראשו וכן פרעה וכן סנחריב והטעם להנהגה זו היא בסוד ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה, ופירושו שהשעיר נושא עונות ממש וזה קשה מאד וכי ישראל חטאו והשעיר נושא, אלא המדה היא כך האדם מתודה וכונתו בוידוי לקבל עליו טהרה כענין שאמר דוד הרב כבסני מעוני, וכן הוא אמרינו מרוק ברחמיך הרבים אינו מתפלל אלא שיהיו יסורים קלים שלא יהיה בהם בטול תורה, וז"ש אבל לא על ידי יסורים רעים וכך הוא מכוין בהיותו אומר ואתה צדיק על כל הבא עלי ממש הוא מקבל יסורים בסבר פנים יפות להתכפר מפני שיש עונות שיסורים ממרקים או מיתה ממרקת, וכך היא המדה מיד שזה מתודה בתפלתו ופירשו בזוהר בפרשת פקודי שהוא חלק סמאל כעין השעיר, מהו חלקו שהקב"ה גוזר עליו יסורים ומיד מזדמן שם סמאל והולך וגובה חובו והרי נושא השעיר העונות שהקב"ה נותן לו רשות לגבות חובו וישראל מתטהרים והנה הכל יתגלגל על סמאל והטעם שהקב"ה גזר על עולמו שכל מי שיעשה כן יתבטל, וזה טעם ואת הבהמה תהרוגו וכן האבן של מצות הנסקלין והסייף של מצות הנהרגין טעונין קבורה לבטל מציאותם וכוחם אחר שנגמר דינם, והרי בזה ממש סוד הצלם של נבוכדנצר, נמסרו ישראל ביד מלך בבל רישא די דהבא נכנע ההוא רישא ונמסרו ביד פרס שהן חדוהי ודרעוהי די כסף, וכן נדחו אלו מפני אלו עד שירדו ישראל לרגלוהי מנהון די פרזל ומנהון די חסף ומה יהיה תכלית הטוב בסוף הקדוש ברוך הוא מעמידם ועושה בהם דין כדכתיב חצי אכלה בם חצי כלים וישראל אינם כלים באדין דקו כחדא דהבא כספא ונחשא וכו' הנה בהתחלה כתיב ומחת לצלמא על רגלוהי אין מכל הצלם אלא רגליו שכבר נתבטל כחם ועברו ראש ודרעוהי ומעוהי ועם כל זה בסוף דקו כחדא עתיד הקדוש ברוך הוא להעמיד סמאל והרשעים עושי מעשיו ופעולותיו ויעשה בהם הדין, והיינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם, ירצה משליך כח הדין להפעל על ידי אלו שהם מצולות ים והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט אלו הם העושים דין בישראל שישוב אחר כך כל גמולם בראשם, והטעם מפני שאחר שישראל קבלו הדין הקדוש ברוך הוא מתנחם אפילו על מה שקדם ותובע עלבונם ולא די אלא אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, גם במדה זו צריך להתנהג האדם עם חבירו אפילו שיהיה רשע מדוכא ביסורין אל ישנאהו שאחר שנקלה הרי הוא כאחיך ויקרב המרודים והנענשים וירחם עליהם ואדרבה יצילם מיד אויב ואל יאמר עונו גרם לו אלא ירחמהו במדה זו כדפירשתי.

הי' תתן אמת ליעקב, מדה זו היא שיש בישראל מעלה, אותם הבינוניים שאינם יודעים להתנהג לפנים משורת הדין והם נקראים יעקב מפני שאינם מתנהגים אלא עם הנהגה אמתית, גם הקדוש ברוך הוא יש לו מדת אמת שהוא על צד מציאות המשפט הישר ואלו הם המתנהגים בעולם ביושר והקב"ה מתנהג עמהם באמת מרחם עליהם על צד היושר והמשפט, גם כן האדם צריך להתנהג עם חבירו על צד היושר והאמת בלי להטות משפט חבירו לרחם עליו באמת כמו שהשם יתברך מרחם על הבריות הבינוניות במדת אמת לתקן אותם.

הי"א חסד לאברהם, הם המתנהגים בעולם לפנים משורת הדין כאברהם אבינו גם הקדוש ברוך הוא מתנהג עמהם לפנים משורת הדין אינו מעמיד עמהם הדין על תוקפו אף לא בדרך היושר אלא נכנס עמהם לפנים מן הישר כמו שהם מתנהגים והיינו חסד לאברהם הקדוש ברוך הוא מתנהג במדת חסד עם אותם שהם כמו אברהם בהנהגתם, גם האדם עם היות שעם כל אדם יהיה מתנהג בצדק וביושר ובמשפט עם הטובים והחסידים תהיה הנהגתו לפנים משורת הדין, ואם לשאר האדם היה סבלן קצת לאלו יותר ויותר וירחם עליהם ליכנס עמהם לפנים משורת הדין שהוא מתנהג בה עם שאר האדם וצריך שיהיו אלו חשובים לפניו מאד מאד וחביבים לו והם יהיו מאנשי חברתו.

הי"ב אשר נשבעת לאבותינו, יש בני אדם שאינם הגונים והקב"ה מרחם על כלם ופירשו בגמרא וחנותי את אשר אחון אמר הקדוש ברוך הוא אוצר זה לאותם שאינם הגונים יש אוצר תחנונים שהקב"ה חונן ונותן להם מתנת חנם לפי שאמר הקדוש ברוך הוא הרי יש להם זכות אבות אני נשבעתי לאבות אם כן עם היות שאינם הגונים יזכו בשביל שהם מזרע האבות שנשבעתי להם לפיכך אנהילם ואנהיגם עד שיתוקנו, וכך יהיה האדם אף אם יפגע ברשעים אל יתאכזר כנגדם או יחרפם וכיוצא אלא ירחם עליהם ויאמר סוף סוף הם בני אברהם יצחק ויעקב אם הם אינם כשרים אבותיהם כשרים והגונים והמבזה הבנים מבזה האבות אין רצוני שיתבזו אבותיהם על ידי ומכסה עלבונם ומתקנם כפי כחו.

הי"ג מימי קדם, הרי מדה שיש להקב"ה עם ישראל כשתמה זכות וכיוצא מה יעשה והרי הם מצד עצמם אינם הגונים, כתיב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, ממש זוכר הקדוש ברוך הוא ימים קדמונים אהבה שהיה מקדם ומרחם על ישראל ובזה יזכור להם כל המצוות שעשו מיום שנולדו וכל הטובות וכל מדות טובות שהקב"ה מנהיג בהם עולמו ומכלם עושה סגלה לרחם בשבילם והרי זו המדה כוללת כל המדות כלם כדפירשו באדרא, כך האדם יתקן הנהגתו עם בני אדם שאפילו שלא ימצא טענה מאלו הנזכרות יאמר כבר היו שעה קודם שלא חטאו והרי אותה שעה או בימים קדמונים היו כשרים ויזכור להם הטובה שעשו בקטנותם ויזכור להם אהבת גמולי מחלב עתיקי משדים ובזה לא ימצא אדם שאינו ראוי להטיבו ולהתפלל על שלומו ולרחם עליו.

עד כאן הגיעו י"ג מדות שבהן יהיה האדם דומה אל קונו שהן מדות של רחמים עליונות, וסגולתן כמו שיהיה האדם מתנהג למטה כך יזכה לפתוח לו מדה עליונה מלמעלה ממש כפי מה שיתנהג כך משפיע מלמעלה וגורם שאותה המדה תאיר בעולם, ולכך אל ילוזו מעיני השכל י"ג מדות אלו והפסוק לא יסוף מפיו כדי שיהיה לו למזכרת כאשר יבא לו מעשה שיצטרך להשתמש במדה אחת מהן יזכור ויאמר הרי דבר זה תלוי במדה פלונית איני רוצה לזוז ממנה שלא תתעלה ותסתלק המדה ההיא מן העולם.