חבל נחלתו כב מז
סימן מז
ערלות בקודשים
שאלה[עריכה]
האם ערל מותר באכילת קרבנות ושאר קודשים?
תשובה[עריכה]
כתב בספר מורה נבוכים (ח"ג פרק מו): "ומפני הגדלת הקרבן, ושלא יהיה נמאס ונבזה, צוה להפשיט העולה ולרחוץ הקרב והכרעים, אף על פי שכולם נשרפין, ותמצא זאת הכונה ישמרה תמיד, ויזהיר ממנה, באמרכם שלחן ה' מגואל הוא וניבו נבזה אכלו. והוא הטעם ג"כ שלא יאכל קרבן ערל, ולא טמא, ולא יאכל אחר שנטמא ולא יאכל אחר זמנו, ולא כשיחשב עליו מחשבה רעה, ושיאכל במקום מיוחד".
אמנם הרחקת הערלות אינה רק בקרבנות אלא בכל הקשור למקדש ונעיין בכך להלן.
א. ערלות בפסח
בקרבן פסח הערלות מעכבת בכמה דרכים: בהבאת הקרבן (רמב"ם הל' קרבן פסח פ"ה הל' ד), במחשבת העובד (שם פ"ב הל' ה-ו) ובאכילה (שם פ"ט ה"ח) ולא נדון בה במאמר זה.
בשו"ת אבני נזר (חאו"ח סי' תקלד אות ד) כתב: "ואולי סבירא לי' דהא דערל ובן נכר אוכלים במצה ומרור היינו שמותרים לאכול. וכן משמע ברמב"ם פ"ט מהלכות קרבן פסח הלכה ח' וז"ל ערל שאכל כזית מבשר הפסח לוקה שנאמר כל ערל לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור. וכן מותר להאכיל מצה ומרור לתושב ולשכיר".
ב. ערלות מעכבת בתרומה
כתב הרמב"ם (הל' תרומות פ"ז ה"י):
"כהן ערל אסור לאכול בתרומה מדין תורה, שהרי נאמר תושב ושכיר בתרומה ונאמר תושב ושכיר בפסח, מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו, ואם אכל לוקה מן התורה, משוך מותר לאכול בתרומה ואף על פי שנראה כערל ומד"ס שימול פעם שנייה עד שיראה מהול".
וכתב בהלכה יא: "הנולד מהול אוכל בתרומה, והטומטום אינו אוכל מפני שהוא ספק ערל, ואנדרוגינוס מל ואוכל".
לגבי אלו האוכלים מחמתו כתב בהלכה יב: "הערל וכל הטמאין אעפ"י שהן אסורין לאכול בתרומה – נשיהן ועבדיהן אוכלין".
וכן כתב לגבי חלוקת תרומה לכהן ערל (הל' תרומות פי"ב הכ"ב): "עשרה אין חולקין להן תרומה בבית הגרנות אף על פי שהן אוכלין אותה או מאכילין אותה, ואלו הן: החרש, והשוטה, והקטן שאין בו דעת לפרוש חוקו מפני שאין באלו דעת, והטומטום, והאנדרוגינוס מפני שהן בריה בפני עצמן, והעבד שמא יראוהו העוברים בשדה ויעידו עליו שהוא כהן, והערל והטמא מפני שהן מאוסין, והאשה שמא תתגרש ומפני הייחוד, והנושא אשה שאינה הוגנת לו קנסו אותו שלא יחלוק בבית הגרנות עד שיגרשנה, וכולן משלחין להן לבתיהן וחולקין להן כשאר קדשי הגבול, חוץ מן הנושא אשה שאינה הוגנת לו והטמא והערל שאין משלחין להן כלל".
ג. ערלות מעכבת במעשר שני
כתב הרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ג ה"ד):
"הערל כטמא ואם אכל מעשר שני לוקה מן התורה כדרך שלוקה על אכילת תרומה, שהתרומה קרויה קדש ומע"ש קרוי קדש שהרי נאמר בו קדש לה', וטמא שטבל אוכל מעשר שני אף על פי שלא העריב שמשו".
ד. ערל שולח קרבנותיו
כתב הרמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"ב הי"ב):
"טמא שרץ וכיוצא בו והערל משלחין את קרבנותיהם ומקריבין עליהן חוץ מפסח שאין שוחטין אותו על טמא שרץ ואין שוחטין על הערל פסח כמו שיתבאר, אבל טמא מת אין מקריבין עליו קרבן כלל עד שיטהר".
ה. כהן ערל אינו יכול לעבוד בבית המקדש
כתב הרמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"ו ה"ח):
"הערל הרי הוא כבן נכר שנאמר כל בן נכר ערל לב וערל בשר, לפיכך ערל שעבד חילל עבודתו ולוקה כזר שעבד, אבל אינו חייב מיתה".
והוסיף הרמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"ט הט"ו):
"נמצאו כל הפסולין לעבודה שמונה עשר ואלו הן: העובד ע"ז, הזר, בעל מום, הערל, הטמא, טבול יום, מחוסר כפורים, האונן, השכור"...
וכך פסק הרמב"ם (הל' סנהדרין פי"ט ה"ד):
"כל לא תעשה שבתורה שאין בהן לא כרת ולא מיתת בית דין שלוקין עליהן קס"ח, ואלו הן: ...(לא) ערל ששמש"...
ו. ערל אסור באכילת קרבנות
כתב הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות פ"י ה"ט):
"כל הקרבנות בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אין אוכלין אותם אלא הטהורים בלבד המולין, אפילו העריב שמשו ולא הביא כפרתו אינו אוכל בקדשים, והטומטום אסור לאכול בקדשים לפי שהוא ספק ערל אבל האנדרוגינוס יראה לי שאוכל בקדשים קלים.
ז. ערל פטור מן הראיה
כתב הרמב"ם (הל' חגיגה פ"ב ה"א):
"נשים ועבדים פטורין מן הראייה, וכל האנשים חייבים בראייה חוץ מחרש ואלם ושוטה וקטן וסומא וחגר וטמא וערל, וכן הזקן והחולה והרך והענוג מאד שאינם יכולים לעלות על רגליהן כל אלו האחד עשר פטורין, ושאר כל האנשים חייבין בראייה, החרש אף על פי שהוא מדבר אפילו חרש באזנו אחת פטור מן הראייה, וכן הסומא בעינו אחת, או חגר ברגלו אחת פטור, האלם אף על פי שהוא שומע פטור, טומטום ואנדרוגינוס פטורין מפני שהן ספק אשה, מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מפני צד עבדות שבו, ומניין שכל אלו פטורין מן הראייה, הרי הוא אומר יראה כל זכורך להוציא את הנשים, ומצות עשה שאין הנשים חייבות בה אין העבדים חייבים בה, ועוד הרי נאמר בבוא כל ישראל להוציא העבדים, ונאמר בבוא כל ישראל לראות, כשם שהן באין להראות לפני ה' כך הם באים לראות הדר קדשו ובית שכינתו, להוציא סומא שאינו רואה, אפילו נסמית עינו אחת שהרי אין ראייתו שלימה, ושם נאמר למען ישמעו, להוציא מי שאין לו שמיעה גמורה, ולמען ילמדו, להוציא מי שאינו מדבר, שכל המצווה ללמוד מצווה ללמד, ונאמר בעלותך ליראות את פני ה' מי שיכול לעלות ברגליו להוציא חגר וחולה וזקן וענוג, וכבר ביארנו בהלכות ביאת המקדש שאין הטמא ראוי לביאה וכן הערל מאוס כטמא".
ח. ערל פטור מחגיגה ומשמחה
כתב הרמב"ם (הל' חגיגה פ"ב ה"ד):
"כל החייב בראייה חייב בחגיגה וכל הפטור מן הראייה פטור מן החגיגה, וכולן חייבין בשמחה, חוץ מחרש שוטה וקטן וערל וטמא, חרש שוטה וקטן מפני שאינן בני חיוב הרי הן פטורין מכל מצות האמורות בתורה, וערל וטמא מפני שאינן אוכלים בקדשים ואינן ראויין לביאה כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש ובהלכות מעשה הקרבנות".
ט. ערל חייב בהקהל
כתב הרמב"ם (הל' חגיגה פרק ג ה"ב):
"כל הפטור מן הראייה פטור ממצות הקהל חוץ מן הנשים והטף והערל, אבל הטמא פטור ממצות הקהל שנאמר בבוא כל ישראל וזה אינו ראוי לביאה, והדבר ברור שהטומטום והאנדרוגינוס חייבין שהרי הנשים חייבות".
י. ערל בהזאת מי חטאת ובקבלת הזאה
כתב הרמב"ם (הל' פרה אדומה פ"י ה"ו):
"הכל כשירין להזות חוץ מאשה וטומטום ואנדרוגינוס [וח"ש] וקטן שאין בו דעת, אבל קטן שיש בו דעת כשר להזות והערל כשר להזות שאין הערל טמא, קטן שיש בו דעת שהזה והאשה מסעדתו כגון שאחזה לו המים בידו הזאתו כשירה ובלבד שלא תאחוז בידו בשעת הזאה, ואם אחזה בידו בשעת הזייתו פסולה".
וכך כתב הרמב"ם (הל' פרה אדומה פי"א ה"ג):
"כל המטמאין מקבלין הזאה, כיצד זבים וזבות נדות ויולדות שנטמאו במת מזין עליהן בשלישי ושביעי והרי הם טהורין מטומאת מת אף על פי שהן טמאין טומאה אחרת, שנאמר והזה הטהור על הטמא ביום השלישי הא למדת שהזייה מועלת לו אף על פי שהוא טמא, וכן הערל מקבל הזאה כיצד ערל שנטמא במת והזה עליו שלישי ושביעי ה"ז טהור מטומאת מת וכשימול טובל ואוכל בקדשים לערב".
יא. ערל אינו נכנס לעזרה
כתב באדרת אליהו (דברים לב, ט): "ולכך עד העזרה היה מותר לערל ליכנס".
וכן הסביר הפנים יפות (במדבר כ, ג): "ולו גוענו בגוע אחינו. מלשון זה משמע שהם דברי אותן שהיו פחותין מבני עשרים בגזירת המרגלים, מדאמרו לשון אחינו ואותן הנולדים במדבר היה להם לומר במות אבותינו, וכן מלשון למה העליתנו ממצרים לפי פשוטו הטעם שאמרו אף אם היה הגזירה אפילו על פחות מבן עשרים היה להם למות במיתת אחינו ולא במיתת צמאון החמורה מזה, ויותר נראה משום דכתיב ויבוא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אוהל מועד, ואמרו במדרש שראה משה מדרך הליכתן שאינו דרך כבוד אלא דרך מחלוקת והלכו מפניהם אל אוהל מועד, והנולדים במדבר כולם היו ערלים ולא היו יכולים ליכנס אל אוהל מועד, וכ"ש אי אמרינן דערל אינו מקבל הזאה מסתמא היו כולם טמאים ממתי מדבר ולא יכלו ליכנס אל אוהל מועד, אבל אותן שיצאו ממצרים כולם היו נימולים, אף אם נטמאו מסתמא כבר קיבלו הזאה במדבר, לכך היו יכולין ליכנס אל אוהל מועד, אך ז"א אלא לר"ע דמרבה לערל כטמא שאינו יכול ליכנס בעזרה כדאיתא בחגיגה דף ד' [ע"ב], אבל לרבנן משמע דפליגי שם, אך הרמב"ם פסק בהלכות ביאת מקדש [פ"ב, הי"ב] וחגיגה [פ"ב, ה"א] שאין ערל ראוי לביאה, וכתב הלחם משנה שם דס"ל אפילו לרבנן אסור לערל לכנס משום דמאוס ע"ש, גם י"ל לפי מ"ש לעיל דעונש שנסתלק הבאר היה בשביל שלא נתעסקו בקבורת מרים, וכבר כתבנו לעיל בטעם שלא נתעסקו משום שהיו סבורים שיעשו פסח אבל אותן שנולדו במדבר לא היה להם טענה לריב עם משה כיון שהעונש הוא בשבילם".
אולם בס' דף על הדף (פסחים צד ע"ב) כתב שערל מותר בכניסה לעזרה:
"התוס' תמהו דאיך יתכן דכשהוא עומד חוץ לעזרה והוא ערל או טמא חייב כרת, ואם ימול או יטהר יפטר מכרת. בחי' הגר"ז בענגיס (ח"ב סס"ז אות י') תמה דמנין פשיטא להו להתוס' דערל וטמא חייבין כרת גם בעומדין מחוץ לעזרה, והא י"ל דלרבי אליעזר אין ערל וטמא חייבין כרת רק כשהם בתוך העזרה דהא אין איסור לערל ליכנס לעזרה (עי' יבמות עב ב), וגם בטמא משכח"ל שיעמוד בעזרה בהיתר וכגון בנכנס דרך גגין (עי' שבועות יז ב), וצ"ע".
ומצאתי באנציקלופדיה תלמודית (כרך י, הקהל) שהביאו תירוץ למחלוקת: "והערל, אף על פי שפטור מן הראיה, כיון שאינו פטור אלא מטעם שאינו יכול לבוא בעזרה מפני שהוא מאוס, הרי טעם זה שייך רק בראיה, שצריך להיכנס לעזרת ישראל, אבל בהקהל, שהיה בעזרת נשים, יכול ערל להיכנס (לח"מ שם, ועי' מנ"ח תריב). ולא אמרו שערל חשוב כטמא, אלא לקרבן או לתרומה, אבל בהקהל שאין קרבן אין דינו כטמא (קרית ספר חגיגה פ"ג).
ובמרכבת המשנה (חעלמא, הל' חגיגה פ"ב ה"א) הסיק שחלק מאיסורי ערל הם מדרבנן בלבד. וז"ל:
"וכן הערל מאוס כטמא. עיין פ"ט מהל' ביאת המקדש הט"ו שמנה רבנו ערל בכלל הפסולין לעבודה, ועיין פ"ב מהל' ביאת המקדש ה"ז ומנין שעבודת האונן פסולה מק"ו אם בעל מום שאוכל בקדשים אם עבד חילל אונן שאסור באכילת קדשים שנא' לא אכלתי באוני ממנו אינו דין שיחלל ע"כ. ומק"ו זה יש ללמוד ג"כ שעבודת הערל פסולה. ובפ"ב מהל' ביאת המקדש הי"ב שערל משלח קרבנותיו. ובפ"ג מהל' ביאת מקדש ה"ט ביארתי דטמא שרץ וערל שראויים לבוא לשער ניקנור משוו שליח. ובפ"י מהל' ביאת המקדש ה"ח דערל שעבד אף על פי שחילל עבודתו כזר ולוקה אינו חייב מיתה. ובפ"י מהל' מעשה הקרבנות ה"ט כל הקרבנות אין נאכלין אלא לטהורים המולין אלמא דערל אסור באכילת קדשים, ושם והטומטום אסור לאכול קדשים שהוא ספק ערל אבל האנדרוגינוס יראה לי שאוכל בקדשים קלים, ושם הי"ז ואנדרוגינוס ואשה אין חולקין להם כלל בקדשי המקדש שנאמר איש כאחיו. ובפ"ז מהל' בית הבחירה הי"ז עזרת נשים מקודשת שאין טבול יום נכנס לשם מדברי סופרים אבל מן התורה מותר לטבול יום לכנוס למחנה לוייה ע"כ. ולפ"ז כ"ש ערל. ועיין פ"ג מהל' חגיגה ה"ב דערל חייב בהקהל ועיי"ש בלח"מ".
"ובפרקין ה"ד כתב רבנו וערל וטמא מפני שאין אוכלין בקדשים ואין ראויין לביאה כמ"ש בהל' ביאת המקדש ובהל' מעשה הקרבנות, והנה הא דאין ערל אוכל בקדשים נתבאר בהל' ביאת המקדש כנ"ל אבל הא דאין ראוי לביאה לא נתבאר בהל' ביאת המקדש ואדרבה משמע דוקא אם עבד חילל ולוקה כזר משא"כ לענין ביאה דהא זר נכנס לעזרה. וכפי הנראה דנתכוון רבנו למ"ש פ"ב מהל' ביאת המקדש הי"ב דטמא שרץ וערל משלחין קרבנותיהן משמע דוקא משלחין אבל הערל עצמו לא יבוא למקדש כמו טמא שרץ וא"כ איסור הכניסה דבר תורה שהרי אינו בכלל ביאה ומ"מ אינו לוקה אלא על העבודה משום זרות. ומ"מ סובר רבנו דלא קיי"ל כר' עקיבא דמרבה ערל כטמא דלר"ע לוקה אף על הכניסה משום טומאה. והיינו הא דאמרו פסחים דף ע"ב התם משום דמאיס ופי' רש"י דמאיס ליראות בעזרה, ולדרך רבנו ערל אסור לכנוס דבר תורה משום דמאיס אלא דאינו לוקה. ועיין תוס' חגיגה דף ד' ד"ה דמרבה וכו' שכתבו דסוגיא זו פליגא אדרבא. ולכאורה לק"מ דהנה איכא שתי ברייתות בחדא נקיט הערל והטמא פטורין מן הראייה ובאידך נקיט טמא פטור מן הראייה דכתיב ובאת שמה ומדשביק לערל מכלל דערל חייב בראייה ולית ליה סברא דמאיס לזה אוקים קמייתא כר"ע ופליגי הברייתות הא ר"ע והא רבנן".
"אמנם רבא סובר דהנך ברייתות לא פליגי דבקמייתא לא נקיט לימוד ושפיר י"ל טמא מן ובאת שמה וערל משום דמאיס, וברייתא דנקיט ובאת שמה משו"ה נקיט טמא גרידא ולא נקיט ערל דלא אתי מהאי קרא אלא משום דמאיס. ויותר נראה דגם לרבנו סברא דמאיס הוא מדברי סופרים ולפ"ז הא דקי"ל ערל משלח קרבנותיו ולא יכנוס הוא מד"ס הואיל דמאיס אף על גב דחייב בעשה דראייה דבר תורה יש כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה. וזה מדוקדק בלשון רבנו דכאן כתב שאין הטמא ראוי לביאה וכן ערל מאיס כטמא, ר"ל מד"ס. ובפרקין ה"ד כתב שאין ראויין לביאה ר"ל אף ערל אסור מד"ס".
"ובהכי ניחא דסוגיא דחגיגה קס"ד שאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה משו"ה אוקמו כר' עקיבא ורבא חידש ביבמות דיש כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה ובהכי ניחא מה שהוסיף רבנו מדעתו פ"ג מהל' חגיגה ה"ב לחייב ערל בהקהל הואיל שהיו קורין בעזרת נשים, ואפשר בטבול יום עקרו הקהל דאורייתא שלא יבא טבול יום לעזרת נשים אף על גב שהוא רק מדברי סופרים כמבואר פ"ז מהל' בית הבחירה הי"ז מ"מ בערל שאפי' בעזרה אינו אלא מד"ס לא רצו לעקור בעזרת נשים. ואפשר דערל נכנס לעולם למחנה לויה אלא אפי' טבו"י חייב בהקהל לבוא לעז"נ דבזה לא רצו לעקור דבר תורה ומשו"ה היו קורין בעז"נ שיבואו טבו"י וערלים. ובהכי ניחא קושיית תוס' פסחים דף ס"ב ד"ה ערל דודאי אפי' לרבנן דוקא משלחין קרבנותיהן והערל אסור בביאה מד"ס (וערל אסור באכילת מעשר שני ולוקה דבר תורה כמ"ש רבנו פ"ג מהל' מעשר שני ה"ד), ועיין מ"ש פ"ט מהל' קרבן פסח ה"ז".
יב. ערל שמתו אחיו מחמת מילה
כתב בשו"ת רדב"ז (ח"ו סי' ב' אלפים שלד) המסביר את שייכות הערל לעם ישראל:
"שאלת על ערל שמתו אחיו מחמת מילה אם מותר להניח תפילין בשבת שהרי אין לו אות בעצמו?"
"תשובה אף על פי שאין לו אות בעצמו בעל אות הוא אלא שמצד סכנתו ואונסו נתבטל ממנו האות אבל לעולם מצווה ועומד הוא תדע שהנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל שכל העכו"ם ערלים וכל בית ישראל ערלי לב הרי שערלי ישראל לא נקרא ערלים ויש להם אות ברית ושאני קרבן פסח דגלי קרא דכתיב וכל ערל לא יאכל בו ולא היה כדאי לבא בכתב ואפי' שלא היה מן הדין לא היה לו להניחם שלא לפרסם לכל שהוא ערל ואני לא ראיתי ולא שמעתי בזמני ערל שמתו אחיו מחמת מילה. וכתבתי זה שאם יבא לידך ערל לאו כל כמיניה לומר שמתו אחיו מחמת מילה אם לא יביא ראיה שכל ב"ד מצווין שלא יניחו ערל ביניהם".