חבל נחלתו כב לה
סימן לה - פינוי מת שנקבר
שאלה
[עריכה]אתמול (כ"ח אדר ב' תשע"ט) הובאו לבית הקברות הצבאי בהר הרצל, עצמות הקדוש זכריה באומל שנהרג בקרב סולטן יעקוב לפני כ-37 שנה.
מה החשיבות של פינוי עצמותיו מאדמת סוריה לקבר ישראל?
א. איסור פינוי ואופני היתר
כתב בגשר החיים (ח"א פכ"ו סי' א):
אסור לפנות מת מקברו לקבר אחר אפי' למקום יותר מכובד. ואפי' עצמות מת לאחר שנתעכל הבשר אין מתפנין ממקום למקום (ירושלמי מו"ק פ"ב ד' וטוש"ע ריש שס"ג) בלתי רק באחד מאופנים דלהלן:
א) בשביל לקברו בקבר אבותיו מותר (שם). ולפי מה שהסכימו האחרונים לאו דוקא לקבר אבות אלא אפי' לקברי משפחתו וקרוביו מותר וכמ"ש באה"ג והט"ז (שם ב') והחת"ס (יו"ד של"א) ואחרונים עוד.
ב) או אם קבור בקבר שאינו שלו כדי לקברו בקבר שלו... וכתבו האחרונים כי או או קאמרי או לתוך של א ב ו ת י ו או לתוך ש ל ו, וכ"מ לשון הרמב"ם שמזכיר רק 'בתוך שדהו' וכ"נ ברשב"א תשו' שס"ט].
והאי אינו שלו לאו דוקא כשנקבר בשדה או בקבר השייך לאחרים שלא ברשות הבעלים דזהו קבר הנמצא הנאמר בברייתא דסנהדרין מ"ז ובטוש"ע שס"ד שמתפנה מטעם שקבור בקבר גזול, אלא האי קבר שאינו שלו מדובר אפילו אם קבור בקבר הפקר ולא עוד אלא כנראה אפי' אם נקבר בשדה אחרים בהסכמת בעלים אלא שלא חפץ להקנות לו הקבר שמותר ליורשיו לפנותו ולהביאו לתוך קבר שלו הקנוי כנלענ"ד. וכאמור בב"ב קי"ב שראוי לו לאדם להיות קבור בקבר שלו...
ג) וכן אם קבור בין קברות נכרים (אפילו הקבר הוא שלו מותר לפנותו להביאו לקברות ישראל (חכ"צ נ' ומג"א תקל"ה) וכן אפי' קבור ב ק ר ב ת קבר נכרי בסמוך לו (שם, ובגליון מהרש"א ליו"ד שם שס"ד).
ד) וכיש כשהוא קבור בשדה אחר שלא ברשות הבעלים שהוא קבר גזול ויש לו דין קבר הנמצא שלא ברשות (כנזכר לעיל ב').
ה) או שהקבר מזיק את הרבים כגון שהוא סמוך לדרך שאפי' נקבר שם ברשות בעל השדה מותר לפנותו (גמ' וטוש"ע שם).
וחידש הגרע"א (בפסקיו מ"ה) שאם הצבור מוצא לנכון לפנות המקום מקבר לצורך הרבים ה"ה בכל גווני כקבר המזיק שמותר לפנותו.
ו) גם מותר לפנות מקבר חו"ל להביאו לקבר ארץ ישראל (טוש"ע שם).
ז) אם קבור במקום שאינו משתמר ויש חשש שיחרש או יחפר הקבר או שיכנסו שם מים וכדומה מותר ג"כ לפנותו למקום המשתמר (שם בשם הגהת הרא"ש).
ח) אם מלכתחילה קברוהו על דעת לפנותו מתפנה בכל אופן שם וכן כשהוא עצמו ציוה בחייו לפנותו אח"כ לקברו במק"א (ד"מ שם שס"ג בשם הרשב"א שס"ט, ומובא בחת"ס ח"ו ל"ז ואחרונים עוד).
לגבי עצמות הקדוש הנ"ל יש ארבעה טעמים להתיר הוצאתו מקברו: קבר שאינו שלו, בין נכרים, מחו"ל לא"י, וקברי אבותיו. ומבחינה זאת יש מקום לפנות אותו מקברו לא"י.
אולם צריך לדון גם מהיבט אחר. כל היתר הפינוי אינו נעשה עבור החיים – משפחתו וידידיו שעדיין בחיים כדי שיוכלו להיפרד ממנו ולהתפלל עליו. הפינוי נעשה עבור המת, ועל כן צריך לדון האם מנוחתו עדיפה שם מאשר העברת עצמותיו להר הרצל. והטעם היותר מסתבר במקרה זה נראה מטעם קבורה בארץ ישראל שהיא מעלה מיוחדת.
וכך כתב בשו"ת עמק הלכה (ח"א סי' ס):
"והא דמבואר בטיו"ד סימן שס"ג דאף דאסור לפנות המת מקבר לקבר מ"מ לכפרה שלו דהיינו להעלותו לארץ ישראל מותר, היינו משום דאיסור פינוי המת מקבר לקבר הוא משום חרדת הדין כמבואר בב"י סימן הנ"ל בשם הכלבו, וע"כ כיון דהקבורה בא"י מכפרת, עיין בש"ך סימן הנ"ל דכתיב וכפר אדמתו וכו', ולכן מהני זה לסלק הטעם דחרדת הדין, אבל איסור ניוול דהוא איסור תורה כמבואר בספרי פ' תצא לא תלין מה הלנה שהוא ניוול אף כל דבר שהוא ניוול לו וכו' עיין שם, א"כ בודאי דאין להתיר איסור תורה בכדי להעלותו לא"י".
ועי' שו"ת מלמד להועיל (ח"ב יו"ד, סימן קיט) שהתיר להעביר מכמה סיבות.
ב. השארות הנפש
נראה לי כי צריך לזכור שאחד מעיקרי אמונתנו הוא השארות הנפש, ולכן כל הנעשה אחר מותו של אדם הוא עבור נפשו ונשמתו ולא עבור עצמותיו. נשמתו קיימת גם לאחר מותו. ולכן אין סיבה להסתכן עבור קבורת חללינו (עי' מאמר הרב יהודה זולדן בתחומין כה עמ' 425-420). ולא לשלם שום תמורה מדינית עבור הבאת עצמותיו לארץ ישראל.
צריך לפי הבנתי לעשות הבחנה ולחשוב היטב, מאין נובעת החשבת המבצע הזה, האם מהערצת הגוף – הנגוף כמאמר החכמים, או מהטבה לנשמתו. קבר לבכות עליו הוא בשביל החיים ולא בשביל המת, לכן אין מעבירים את המת מקבר לקבר הסמוך למקום מגורי משפחתו.
הביא בגשר החיים:
"ידועה השיחה של הפיליסוף 'דיאגנס' שאמר לפני מותו להשליך את נבלתו ע"פ השדה מקום בו מצויים עורבים ועופי שדה. שאלו לו תלמידיו והלא יאכלו עורבים את בשרך, השיב להם תתנו מקל לידי לגרש את העורבים מעלי. שאלו שוב הלא לא תוכל לעשות כן אחר מיתתך, ענה ואמר: א"כ תו מה איכפת לי כל זה" (ח"ג פ"ז סי' ב, עמ' עח).
מי שבחייו מעריץ את גופו ודואג לו בלבד, ולנשמתו אינו נותן שום מקום ושום חשיבות, מה משמעות לו בכך שהובא המת לקבר ישראל ולא קבור בסוריא.
ואם נטען כי צריך להתפלל על קברו ולבקש עליו, הלא אין הבקשה על גופו אלא על נשמתו. וכי מי שמת ולא הובא לקבורה כלל, כגון סבי וסבתי מצד אמי שנהרגו בשואה עם כל ששת מליוני עמנו – וכי אין מתפללים עליהם?! בהרבה בתי קברות ראיתי לוחות עם שמות נספים בשואה שמקום קבורתם לא נודע (כפי שמוזכרים בהנצחה בראש ספרי), או שמות מקומות שחרבו בשואה על דייריהם וצאצאיהם ששרדו, וחיו באותו ישוב ורצו להנציח את משפחותיהם. וכי לחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע אי אפשר להניח אבן עם שמו, ולהתפלל עליו?!
כתב בפירוש המשנה לרמב"ם (סנהדרין ריש פרק י): "ותחיית המתים יסוד מיסודות תורת משה רבינו, אין דת ואין קשר עם האומה היהודית למי שאינו מאמין בכך, אלא שהיא לצדיקים, ולשון בראשית רבה גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים ותחיית המתים לצדיקים בלבד. והיאך יחיו הרשעים והם מתים אפילו בחייהם, וכך אמרו עליהם השלום רשעים אפילו בחייהם קרואים מתים וצדיקים אפילו במיתתן קרואים חיים, ודע שהאדם ימות בהחלט ויפרד למה שהורכב ממנו". היינו, המיתה היא חלק כל בני האדם, ואנו ישראל יודעים שתהא תחיית המתים, והיא חלק מחיינו בעוה"ז שאנו יודעים שאין עולם הזה חזות הכל, אלא לאחריו תבוא תחיית המתים.
כך דברי ספר הברית (קרוב לסוף הפתיחה):
"כי העדר הצורה מן החומר הוא הוא הגורם הוית כל דבר, והוא הוא הגורם הפסד כל דבר בהיות טבעי להיות פושט צורה ולובש צורה אחרת תמיד בזה אחר זה, כמו היסודות פושטים צורתן ולובשים צורת הדומם. והדומם פושט צורתו ולובש צורת הצומח. ובהיותו נאכל מן החי פושט צורתו ולובש צורת הדם והבשר של החי, ובהיות החי נאכל מן המדבר פושט צורתו ולובש צורת הבשר והדם באדם. ואחר כך פושט צורתו ולובש צורת הזרע בעת אשר שלט האדם באדם, ואח"כ פושט צורתו זאת ונעשה אדם, ואח"כ ביום המות ופריחת הנפש פושט הגוף צורתו ושב לדברים והדברים לדברים פושט צורה ולובש צורה, עד שובו אל הד' יסודות, והרוח תשוב אל האלהים, ובעת התחיה ישרוק ה' לכל חלקי הגוף ההוא מן היסודות ויקבץ נדחיו מכל מקום שהם ויבן לו גופו ממש כאשר היה, ורוחו ונשמתו אליו יאסף ויחי ויקום על רגליו ויחי עוד לנצח"...
ולכן מה שנעשה לכבוד נשמת המת יש לו ערך אבל מה שנעשה לכבוד גופו ועצמותיו, לא מוסיף לנפטר מאומה.
ג. פגיעה מורלית
יש הטוענים שאי החזרת חללי צה"ל והבאתם לקבר ישראל היא פגיעה מורלית ברוח צה"ל להילחם. לפי הבנתי כל המחשבה הזו אינה לענין. יש צורך לחנך בצה"ל שאין עושים מלחמות ולא מבצעים נסתרים עבור גופות חללים, נשמות חללי צה"ל הן במעלות קדושים וטהורים והם כהרוגי לוד שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם (פסחים נ ע"א, יומא י ע"ב), אולם זה לנשמתם לא לגופם! הגוף בין כה וכה נרקב בקברו וישוב ויחיה בעת שיחדש עלינו רבונו של עולם את תחיית המתים. אולם מה מיוחד בגוף הנהרגים שמצירים ומציקים לראשי המדינה ותובעים מהם להביא את הגופות לקבר ישראל.
אין שום הסכם ולא התחייבות של המדינה לכך, וכל התביעה שמשפחות תוקפות את ראשי המדינה ותובעות שישולם מחיר מדיני עבור שחרור עצמות יקיריהם הקדושים – יוצאת מהערצת הגופניות, מתוך דמיון תועה שאם יושבו העצמות, תהא נחמה למשפחתו.
אף מהר"ם מרוטנברג שנפטר במגדל אינזיסהיים ניתן לקבורה רק אחר ארבע עשרה שנה ממותו, ורק לאחר שר' אלכסנדר ווימפאן שילם קנס עתק לשלטונות בגרמני' כדי לשחרר את ארונו לקבורה, ונקבר ליד מהר"ם. ועל אף שמהר"ם היה גדול הדור, לא מצאו צורך להטיל מס על כל ישראל, כדי לפדות את גופו הטהור ולהביאו לקבר ישראל. וא"כ ה"ה לחייל שנהרג ח"ו ועצמותיו מוחזקים בידי אויבינו, אין לסכן את החיים כדי להביא את עצמותיו לקבר ישראל ואין לשלם על כך שום מחיר מדיני על חשבון החיים במדינת ישראל1.
ד. הקשר בין הנשמה לגוף אחר מיתה וצורך המיתה
כתב בשיעורי דעת (לרב יוסף יהודה בלוך, חלק א – אמונה והשגחה שיעור ט):
"מצינו בירושלמי: 'כל שלשה ימים הראשונים הנפש טסה על הגוף, סברה שהיא חזרה גביה, לאחר ג' ימים הכרס נבקעת וכו' ואזלא וכל ז' ימים טייסא מקברא לביתא ומביתא לקברא' (עיין בס' חכ"א כלל קס"ז לענין ג' ימים לבכי וז' להספד). הדברים האלו נפלאים ממנו ואינם מובנים לנו כלל, תמהים אנו איך אפשר שהנשמה בהיותה מופשטת מן החומר, בהמצאה בעלמא דקשוט תטעה כ"כ ולא תדע מה שידוע לנו בהיותנו בעולם הזה. גם קשה לנו לפי מושגנו לצייר, כי הנפש טסה על הגוף, המכוסה בעפר ונקבר במעבה האדמה וטייסא אח"כ מקברא לביתא ומביתא לקברא. ובכלל תמוה לנו לומר שהיא נמצאת בעולם הזה, אחרי שכבר עלתה למקומה בעולם אחר לגמרי, עולם הנשמות".
כתב במאמר העיקרים (לרמח"ל, פרק הגמול):
"והנה, כמו שהגוף והנפש ביחד עושים המעשים, בין הטובים בין הרעים, כן הגמול צריך שיוגמלו יחד. אמנם, בחטאו של אדם הראשון נגזר על המין האנושי כולו מיתה, באופן שלא יוכל להגיע אל הטובה האמיתית בלי שימות. והענין, כי הנה נשאבה בגוף זוהמא, שאי אפשר לו שיגיע לדבקות העליונה בהיות זוהמא זו שאובה בו; ואינו יוצא ממנה עד שימות וישוב לעפר, ואז יינקה ממנה, וישוב וייבנה בטהרה בלי זוהמא כלל, ואז תשוב בו הנשמה ויחיה, ויחדיו יאירו באור החיים לנצח, ויהנו בטובה האמיתית כפי המעשים שעשו בחייהם בראשונה – וזה ענין תחיית המתים המפורסם בכל ישראל. ואמנם כל הזמן שהגוף בעפר הולך ואובד צורתו הראשונה, הנשמה עומדת במקום מנוחה, אם זוכה, והיינו עולם הנשמות, ומשגת שם מעין מה שתשיג לעתיד לבוא אחר התחיה, כפי המעשים שעשתה בחייה".
ה. תפילה על קברות צדיקים
בגשר החיים (ח"ב פרק כו) הקדיש לתפילה על קברות צדיקים פרק שלם. והביא כי יש צדדים לכאן ולכאן.
כתב הריקאנטי (בראשית לח):
"ומכאן תבין ענין גדול שאמרו רבותינו זכרונם לברכה [עי' תנחומא ויחי ד] שהמתים מבקשים רחמים על החיים, שנאמר [שמות טז, יד] ותעל שכבת הטל, פירוש תפלת שוכני קבר, ולפעמים משתטחין על קבריהם כענין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה [סוטה לד ע"ב] בכלב שנשתטח על קברי האבות. וחכמינו אמת ודבריהם אמת, כי הגוף מעורר הנפש, והנפש הרוח, והרוח הנשמה, והרחמים מתעוררים לבוא בעולם".
אולם לא מצאנו שתפילת המתים על החיים מחייבת פינוי קברו אלא מהטעמים שנזכרו לעיל.
וכך כתב בספר חסידים (מרגליות, סימן תנ): "ברזילי הגלעדי אמר (ש"ב י"ט ל"ח) אמות בעירי כי הנייה יש למתים שאוהביהם הולכים על קבריהם ומבקשין על נשמתן טובה ומטיבים להם באותו עולם, וגם כשמבקשים מהם הם מתפללים על החיים וכלב בן יפונה נשתטח על קברי אבות".
וכך כתב המהר"ם שיק (סנהדרין סה ע"ב):
"ובספר חסידים בסי' ת"נ ובשאר סימנים הפליג במעלות ההולך על קברי אבות, ובתענית דף ט"ז [ע"א] אמרו שהולכים על הקברות כדי שיבקשו רחמים עלינו, ובדף כ"ג ע"ב מביא מעשה דר' מני בר' יונה דהלך להתפלל על קבר אביו. ונעשה לו ישועה עיין שם. ועל כל פנים העולה מן הדברים הנאמרים שנראה דאין איסור בתפילה זו אפילו אם היא בקשה שימליצו טוב בעדינו ומכל מקום דעות הפוסקים פליגו בזה דעת מהר"ח ומהרי"ל ולבוש וסייעתם סבירא להו דעיקר התפילה צריך להיות נגד ה' ובשכר אמונה זו בהשארה הנצחיית ובשכר ועונש יקבל ה' את תפלתו, אבל דעת ספר חסידים ובספר הזוהר ועל פיהם נתייסד נוסחת התפלה של מענה לשון סוברים דהתפילה הוא שימליצו לטובה עלינו ובעבורינו [תשובות או"ח סי' רצ"ג, וחידושי המצות מצוה תקט"ו]".