חבל נחלתו כב כז
סימן כז
אכילה במסעדות טבעוניות בחוץ לארץ
פתיחה1
הרב פרופ' דרור פיקסלר פירסם היתר לאכילה במסעדות טבעוניות2 בחו"ל. זהו סיכומו בסוף מאמרו:
1. במסעדה טבעונית לא מוגש שום דבר שמקורו מן החי, ולפיכך אין בו מאכלות אסורות מהתורה.
2. אין איסורי בישולי גויים במסעדה טבעונית, מפני שאין חשש חתנות כאשר אין קשר בין המבשל והסועד, ומפני שאין במאכלים טבעוניים בכדי לעלות על שולחן מלכים כי אין מלפתים בהם את הפת; ולכו"ע מותר לאכול שם מאכלים פשוטים.
3. מותר לאכול במקום בו מוגשים מאכלים טבעוניים בלבד רק אם מבקשים מאכלים שאין בהם חומץ. מומלץ לומר שיש אלרגיה לחומץ3.
4. אין לחשוש שבושלו בכלים מאכלים עם חומץ אסור, גם כי מקפידים להפריד בין כלים אלו וכלים אחרים; גם מפני שסתם כלי גויים אינם בני יומם; וגם מפני שאין בליעה בכלי נירוסטה שמקובל להשתמש בהם בימינו.
5. למרות שיש שלא סומכים על נאמנות הגוי, במקומות שיש בהם פיקוח של הארגונים הטבעוניים
יש לומר שהם מירתתי וניתן לסמוך על דבריהם. מומלץ לבקש להיכנס למטבח ולראות את החומרים בהם הם משתמשים ובמסעדות טבעוניות אוהבים להראות ללקוחות את ההקפדה שלהם על עקרונות הטבעונות.
נישואי התערובת הינה בעיה נוראית בקרב יהודי התפוצות ויש לבחון מתי הקלות בבישולי גויים יחמירו עוד יותר את המצב. אך אורח המבקש לסעוד עם עמית באופן חד-פעמי וכן מטייל שלא מוצא בנקל מקום כשר ומושגח אלא רק אוכל טבעוני – יכול לאכול שם. ברור שלכתחילה יש מקום להחמיר בדבר האסור מן הדין הגם שמצאנו לו קולות (כמו היתרי הראב"ד והפועל שהבאנו לעיל), אולם בדבר שאין בו איסור מן הדין (מה שנאכל חי ואינו עולה על שולחן מלכים) אסור להחמיר.
א. פרסום היתר הלכתי
בפסיקת הלכה יש לחלק בפרסום ההלכה בין שואלים יחידים לפרסום לציבור. לפני שמתפרסם פסק הלכה לציבור צריך לשקול את כל תוצאותיו האפשריות, כאשר אין המשתמשים מודעים לחומרת השאלות ההלכתיות, אלא הם ישתמשו בפסק כלשונו וכפשוטו, ואולי יסיקו ממנו לשטחים נוספים לפי היקשם ומחשבתם. מרגע שפורסם פסק הלכה לרבים קשה מאד לתקן ולהסביר שהוא נפסק רק למצבים מסוימים לפי המקום והשעה. לכן היתרים שיכולים להינתן ליחידים בשעת הדחק צריכים שיקול דעת גדול האם לפרסמם לכלל הציבור או להשאירם לשאלת חכם.
במאמרו של הרב פרופ' פיקסלר לענ"ד לא ניתנה הדעת על אבחנה זו, ועל כן עצות הלכתיות שנאמרות ליחידים השואלים הפכו להיתר כללי, כאשר כל אדם בעת שהותו בחו"ל יכול להשתמש בדרך שהובאה במאמר.
אדם הנכנס למסעדה טבעונית בחו"ל צריך להיות מודע לכמה בעיות הלכתיות שהוא יכול לעבור עליהן מבלי משים. הוא צריך להיות מודע לרמת הפיקוח של אותה מדינה על סטיות מרמת הטבעונות הנדרשת, האם יש ענישה חמורה או העלמת עין או שאפשר לשלם לפקח ואז העבירה לא תענש, וממילא בעל המסעדה אינו חושש לעבור על ההנחיות. הוא צריך להיות מודע למקור חומרי המזון שהוא אוכל, דרכי עיבודם והיכן זה אסור לפי ההלכה. כדאי, לפי עצת הרב פרופ' פיקסלר, שיכנס למטבח ויראה איך הכינו את מה שמוגש לו, באלו כלים הם משתמשים, אלו תבלינים ומקורם בעולם – אלא שאותו יהודי בסה"כ נכנס לאכול, ולא להתחיל לחקור מה הוא אוכל. הוא אינו רב ולא משגיח כשרות וכלל לא מודע למכשולים שיכול להיכשל בהם. אותו יהודי לאחר שהתפרסם הפסק ב'תחומין' ייכנס ויאכל כי כתוב שמותר. כמו"כ מי ששוהה בבית מלון ידרוש אוכל טבעוני לפי הפסק שהתפרסם ולא יחלק בין מסעדה למלון (כאשר התקלות שיכולות לצאת כבר נרשמו במאמר).
היתר לרבים לא יכול להינתן כמוגבל לתנאים מסויימים, כיון שהרבים שומעים את ההיתר ואינם מודעים לתנאים המגבילים, ואף אם הם מודעים לתנאים, לא תמיד יש ביכולתם לבדוק את אותם תנאים.
ע"כ נלענ"ד שפסקו של הרב פרופ' פיקסלר יכול להיאמר לשאלת יחידים בשעת הדחק, תוך הדגשת הדברים הטעונים בדיקה לאותו יחיד, אבל כהוראה לרבים הוא יכול להביא להרבה תקלות.
ענין נוסף שלא הועלה במאמר הוא מראית עין – בדורנו שהכל מוקלט ומצולם, בעל המסעדה יכול להציג את תמונת הרב הסועד לכל יהודי, ולמשוך על ידה סועדים, כאשר הם אינם מודעים לשאלות ההלכתיות איתן עליהם להתמודד, אבל אם הרב אכל מדוע שהם ידירו רגלם מן המסעדה הטבעונית הזו.
במישור הלימודי, יש להעיר שנוצרת הרגשה מקריאת המאמר, שכותב המאמר פסק עפ"י הדעות היותר מקילות בכל תחום, וזו ודאי שלא הדרך בפסיקה לרבים שלא בשעת הדחק.
ב. קשרי חתנות וסעודות ליצירת אמון וידידות
במאמרו (ב, 2; עמ' 491) כתב המחבר:
מאידך גיסא, דווקא בדורנו ישנם מצבים שבהם מתעורר צורך להקל. רבים מתושבי מדינת ישראל מקיימים מפגשי מסחר תכופים, חוקרים ישראלים מציגים את תגליותיהם בכינוסים בין-לאומיים, ואישי ציבור מקיימים פגישות דיפלומטיות החיוניות לביטחונה של מדינת ישראל... אווירת האמון והידידות בין הצדדים חיונית לקיום יחסים בין לאומיים, והיא עלולה להיפגם ע"י סירוב לקיום סעודה משותפת. כמובן שאין בין אופי מפגשים אלו ובין קשרי חתנות דבר (ההדגשות שלי בכל המאמר – י"א).
נראה לענ"ד שהמחבר טעה בהבנת לשון 'חתנות', לפחות לפי חלק מן הראשונים.
בפירוש הרמב"ם (שהוא עצמו הביא, ע"ז פ"ב מ"ו) הדגיש מספר פעמים שהעיקר הוא ההרחקה מן הגויים. כגון: "אמנם נאסרו כדי שנתרחק מהם ולא נתערב עמהם, כדי שלא נימשך בהתערבנו עמהם להתפקרות במה שאסור, והוא ענין אומרם משום חתנות". ובהמשך פירושו: "לפי שהחכמים אסרו בגלל ההרחקה מהם גם כל מה שיבשלו גוי".
היינו השם הוא: 'חתנות', אבל העיקר הוא ההרחקה מהם, כדי שלא יווצר קשר חברתי ורגשי, ולא רק קשר שיביא לחיתון4.
וכ"כ הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ז ה"ט): "ויש שם דברים אחרים אסרו אותן חכמים ואף על פי שאין לאיסורן עיקר מן התורה גזרו עליהן כדי להתרחק מן העכו"ם עד שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות, ואלו הן: אסרו לשתות עמהן ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך, ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן".
וכן ניתן ללמוד משו"ת בנימין זאב (סי' שיא) שכתב: "ועיקר גזרה זו אינה אלא משום חתנות שמא יזמין הגוי את הישראל בסעודה כדכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות בע"ז פרק אין מעמידין".
סעודות משותפות בהן נוצר קשר חברתי ורגשי של אמון וידידות, מעבר לנושאי העיסוק המשותפים הן ודאי כלולות בחובת הריחוק, אפילו שלא יגיעו לחיתון. וכפי שכתב בשו"ת בנימין זאב כאשר הנכרי הוא המזמין את ישראל יש בכך יצירת קרבה בין ישראל לנכרי ביותר, ועליה גזרו באיסור בשולי נכרים.
חכמים, כאשר קבעו דין בישולי נכרים, רצו לקבוע סייג השומר על האדם מישראל שלא להתחבר עם נכרים באכילתו. כאמור בסנהדרין (קג ע"ב): "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן קסמא5: גדולה לגימה, שהרחיקה שתי משפחות מישראל, שנאמר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. ורבי יוחנן דידיה אמר: מרחקת את הקרובים, ומקרבת את הרחוקים, ומעלמת עינים מן הרשעים, ומשרה שכינה על נביאי הבעל, ושגגתו עולה זדון".
ומידיעת הסיכון בסעודה משותפת של ישראל ונכרים הטילו דוקא סייגים אלו.
ג. עולה על שולחן מלכים
נראה לי שגדר מאכל כ'עולה על שולחן מלכים' אינו מוגדר נכון לימינו.
בימינו, כמעט ואין מלכים ואף במדינות ששרדו כאלה, תפקידיהם יצוגיים בלבד. לעומת זאת רמת אכילת הציבור בכללו עלתה, ורוב מזונו המבושל מקורו מירקות חיים או ממצרכים שעברו הכנה ראשונית בבתי חרושת למזון ואח"כ עברו בישול במטבחים פרטיים או ציבוריים (מסעדות, אולמות וקייטרינג). ההבדל בין עשיר ורש במזונות אינו בחומרי המזון אלא בכמויות ובאופן ההכנה, כאשר אצל עשיר ישנם יותר בשר ודגים ופחות פת, ואילו אצל עני יש יותר מוצרי חלב ויותר פת. אולם בעצם הן על שולחן הנשיא והן על שולחן רש ועני נאכלים אותם מוצרי מזון ורק אופן ההכנה ודרך התיבול שונה.
לכן בימינו, כמעט כל סוגי המזון המבושל עולה על שולחן מלכים (למעט אולי, מזללות וחנויות מזון מהיר6, חטיפים), ואף אם אינו נאכל עם פת הוא חשוב, ובכלל גזירת בשולי נכרים. (ועי' בתשובת משנה הלכות שהבאתי בנספח). נראה, כי כל מזון שמזמינים עליו בני משפחה או חברים לסעודות, בין במסעדות בין באולמות נחשב 'עולה על שולחן מלכים' מפני שהוא אוכל חשוב לסעודה.
ראייתו של הרב פרופ' פיקסלר מן הרמ"א (יו"ד סי' קיג ס"ב) שאפונים וחומצה אינם עולים על שולחן מלכים היתה נכונה במקומה ובשעתה, אבל ברור לענ"ד שדרך אכילת הציבור בימינו היא הקובעת, וכל תבשיל המוגש בסעודות מכובדות נחשב 'עולה על שולחן מלכים', שהרי אנו רואים שמזמינים אחד את חבירו לאירועים בהם מוגש אוכל זה, בין לחתונות ובין לאירועים אחרים.
עולה איפוא כי בימינו כיון שסגנון החיים ואופי הכנת המזון השתנו גם הגדרת 'עולה על שולחן מלכים' השתנתה. (ועל כן גם ראייתו מתשובת הרב הענקין, צריכה לדעתי הרבה תיקון כפי שטען עליה הרב וייטמן בהערותיו בסוף המאמר בתחומין.)
כך כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' מג ד"ה בש"ך):
"בש"ך ס"ק ב' וכ' עוד דכמהין ופטריות עולין על שולחן מלכים משום פרפראות ויש בו משום בשולי עכו"ם. עיין בפר"ח ס"ק ב' כ' דכמהין אינן עולין עש"מ, וכן מצאתי במאירי ע"ז ל"ה, ומש"כ המחבר והש"ך דפרפראות יש בו משום בשולי גוים עיין פר"ח חולק בזה, ועיין פר"ת מקיים ואוסר וכ"כ בבית מאיר, ועיין מאירי ע"ז ל"ח כ' דיש דאין גורסין כלל בגמ' ללפת בו הפת וא"כ פשיטא דאסור, ומכ"מ גם להגורסין כן כ' דהפירוש אף ללפת ומכ"ש נאכל בפני עצמו, וא"כ להלכה בין ללפת, בין תוך הסעודה בפני עצמו בין אחר הסעודה לפרפרת אסורים".
ולכן לפי הבנתי, כל דבר המובא בימינו לאכילה במסעדות או באולמות כתבשיל לאכילת הסועדים למנה עיקרית או מנות תוספות יחשב כעולה על שולחן מלכים. ואף מזון מבושל המוגש במסעדות טבעוניות אם מזמינים אותו לסעודות עסקיות וכד' נחשב כבשולי נכרים.
ונאמר לי שכך הורה אף הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל.
ד. קרובי דעתא במסעדה
הרב פרופ' פיקסלר הוסיף שכיון שהטבח מבשל במסעדה לכל מאן דבעי, לא שייך חשש חיתון, (שם, פ"ד – 'כשאין כל קשר אישי בין הסועד והמבשל'). ורצה ללמוד מדין שפחות המבשלות בבית ישראל. והביא דעת מהריט"ץ וחיזקה בדברי הגרע"י שהביא דעת הרא"ה.
אמנם בשו"ת חשב האפוד (ח"ג סי' כט) אף הוא הביא דעת הרא"ה, אולם דחאה מהלכה. וז"ל: "והנה דעת הרא"ה בבדק הבית בית שלישי שער שביעי להתיר בישולי נכרים במקום שאין הנכרי מבשל לעצמו ולא לשום אדם מיוחד. וז"ל הרא"ה שם: ועוד שהאופה אופה בבית מיוחד ואינו מתכוין לבשל לעצמו ולא לשום אדם מיוחד אלא למלאכתו, לפי שהוא שכיר לאפות ולבשל לכל הבא בבית מיוחד, שאין בני אדם אוכלין בו ולא שותין בו, והוא רה"ר לכל העולם בזה אפשר לדון לזכות דכי הא לא חשיב בישולי נכרים דלא שייך בהא איקרובי דעתא, וכל שכן לענין פת שהקלו בו עכ"ל. והרשב"א במשמרת הבית דחה היתר זה בשתי ידים, נא לעיין שם. ומרגלא בפומא דעלמא דדברים הנעשים בבית חרושת של נכרים, באנו בהם למחלוקת שבין הרא"ה והרשב"א. ובודאי שאי אפשר להקל בזה אחרי שאנו רואים שהפוסקים לא הזכירו כלל מחלוקת זו, וסתמא כפירושו שהפוסקים הולכים בשיטת הרשב"א שגם הנעשה בבית כזה יש בו משום בישול נכרים, אף כי אפשר לומר דבתי חרושת בסיגנון של היום גם הרשב"א מודה שאפשר להקל בהם, אבל אין זה מוכרח. אכן נראה דבמקום שיש עוד סניף להתיר, אפשר לצרף גם דעת הרא"ה שכל שנעשה בבית חרושת אין בו משום בישול נכרים".
טבח במסעדה אינו פועל בבית חרושת, שאין לו שום קשר עם הסועדים; להיפך, הוא מכין את המנה על הצלחת, ויוצא לסועדים כדי לקבל תשבחות והערות על בשולו. ובמיוחד לפי הצעתו של הרב פרופ' פיקסלר להיכנס למטבח ולהיווכח שהכל טבעוני ולא מוסיפים דברים האסורים, יש קירוב דעת בין הסועד למבשל, וכן לבעל המסעדה אם נוהג לעמוד על הסועדים.
ה. נקיון מתולעים וחרקים
הרב פרופ' פיקסלר טוען שאין לחוש לנגיעות בחרקים במזון המוגש במסעדות טבעוניות מפני שיש ריסוסים המדבירים את החרקים, ומפני שהחרקים נימוחו בבישול. אלא שדוקא המלצתו על מסעדות טבעוניות עומדת לרועץ לדבריו. הלא במסעדות אלו חלק גדול מהירקות הן ירקות עלים אשר נחשבים כנגועים בחרקים. כרוב, חסה, וכד' מוגשים לא מבושלים, ודוקא בירקות אלו אם אין הקפדה על נקיון מחרקים מצויים חרקים רבים מאד. וכן עלי גפן שנוהגים להכין בהם ממולאים למיניהם ג"כ מנוגעים מאד.
וכדברי הבן איש חי (שנה ראשונה, פרשת צו סעיף כז) לגבי ההכנות לפסח: "יזהרו הנשים בבדיקת החזרת והכרפס, דכל תולע יש בו חיוב חמשה מלקיות, והדבר הזה תלוי בצואר האשה בעלת הבית, דכל בני בית סומכין עליה בזה, ואם מקילה בבדיקה אפשר שיהיה תלוי בצוארה חיוב מלקות יותר משערות ראשה, בפרט בהיות בני הבית מרובין, ובמקומות אלו שהתולעים קטנים מצויים הרבה בירקות. מעשה בחכם אחד שנכנס בערב פסח לחצר אחד וראה את האשה בעה"ב לפניה שני סלים גדולים מלאים חזרת, והיא רוחצת העלים של החזרת ורואה אותם במהירות כלאחר יד ומנחת בסל לפניה. ויאמר לה החכם, כמה שערות יש בראשך. א"ל לא מניתי אותם, ולפי דעתי א"א למנותם. א"ל שערות ראשך אפשר להמנות, אך חיוב המלקיות אשר בצוארך א"א להמנות. א"ל מה אעשה בני הבית מרובין ורוצין לאכול חזרת הרבה כי ערב להם. א"ל תשובה זו לא תצילך ביום הדין, על כן שמעי לעצתי ותשליכי העלין שצריך להם בדיקה מרובה, ותקחי הקלחים דוקא, וכן הכרפס תבדקי להם שיעור מועט לצאת י"ח דוקא, על כן בית שאוכליו מרובין ולא יש בודקים הרבה יעשו כן".
החזרת היא החסה, ומסעדה טבעונית המשלבת ירקות כאלה במאכליה ודאי אינה יודעת כמה חרקים היא מאכילה, ועי' בן איש חי שנה שניה פרשת נשא סעיף ח. לכן אחרי כל ההיתרים, חשוב לבדוק את המוגש בצלחת, ולכך ביקור במטבח לא יסייע...
בניגוד למדינת ישראל שיש גופי כשרות הבודקים נקיון מחרקים ומשווקים אותם לצרכנים – בחו"ל לא קיימים גופים כאלו, וכל מסעדה מתקשרת עם ספקים ללא שום עדיפות לירק הנקי מחרקים – וא"כ מי שרוצה לאכול במסעדה כזאת חייב להזמין מאכלים מירקות אחרים ללא צמחי תבלין מנוגעים.
העירוני, שירק ימי – אצות, מוגש גם הוא במסעדות אלו, ויודעי דבר אמרו שאף הוא מנוגע מאד בחרקים7.
סיכום
א. לפי הבנתי ראוי היה שהיתר זה לא יתפרסם ברבים, אלא יינתן כפתרון הלכתי לשואלים.
ב. יש להימנע לקבוע סעודות עסקיות, ליצירת קשר חברתי עם נכרים, בכל מסעדה אפילו טבעונית.
ג. גדר 'עולה על שולחן מלכים' שונה בדורנו מדורות קודמים, וכל המאכלים המבושלים שמגישים בחתונות ובאירועים פומביים כלולים באיסור זה.
ד. יש בהחלט 'קרובי דעתא' באכילה במסעדה טבעונית עם הטבח ועם בעל מסעדה.
ה. אין בחו"ל שום פיקוח על הימצאות חרקים בפירות וירקות חיים וק"ו בירק עלים ולכן האוכל צריך לבדוק שאין חרקים במזונו.
ו. היתר זה יכול להינתן כפתרון לשעת הדחק, כאשר הסועד מודע לכל הבעיות ההלכתיות וזהיר מלהיכשל בהן.
נספח – עובדי עבודת כוכבים בטהרה
סעודות משותפות של עמיתים למחקר יש בהם פגיעה באיסור אחר8.
נאמר בעבודה זרה (ח ע"א): "תניא, רבי ישמעאל אומר: ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן, כיצד? עובד כוכבים שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו, אף על פי שאוכלין משלהן (=משל ישראל) ושותין משלהן ושמש שלהן עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר: וקרא לך ואכלת מזבחו". וכן נפסק ברמב"ם (עבודה זרה פ"ט הט"ו) ושולחן ערוך (יו"ד סי' קנב ס"א).
באר הריטב"א:
"ואימא עד דאכיל ממש. עיקר הפירוש ואימא עד דאכיל מזבחו ממש ומנא לן לאסור כשאוכלין משלהן".
"ומהדרינן דא"כ דאיסורא משום אכילת זבחו ממש היא למה לי למימר וקרא לך, אלא ודאי דהכי קאמר רחמנא משעת הקריאה מעלה אני עליך כאילו אכלת מזבחו ממש, וכן הלכה, ואפי' בזמן הזה אסור ולא חיישינן לאיבה כיון דאיסורא דאורייתא היא, וכאילו אוכל תקרובת ע"ז, ומיהו הני מילי כשהולך לבית הנכרי לאכול ולשתות שם, אבל אם שולח לו הנכרי דורון אין כאן איסורא דאוריתא אלא איסורא דרבנן כעין משנתינו משום דאזיל ומודה לע"ז, ובזמן הזה מותר".
לכאורה, איסור זה לא קיים בסעודות צוותי ועמיתי מחקר במסעדות טבעוניות, שהרי אין זו חתונת בן הנכרי ואין חשש שאזיל ומודה לע"ז.
כתב בשו"ת משנה הלכות (ח"י סי' קיא):
"אחדשה"ט בדבר שאלתו אשר התקפתי ברבים על אשר קרא שם המסעדה שלו בשם של עכו"ם "טשייניז פוד" (=מזון סיני) הנה באמת כי לבי עלי דווי אשר בזמנים האחרונים התחילו הסוחרים ובעלי החנויות לקרוא לסחורותיהם שמות עכו"ם והמבשלים מאכלים לאכול בשם עכו"ם כגון טשייניז רעסטעראנד (=מסעדה סינית) וטשייניז גלאט כשר פוד (=מזון סיני גלאט כשר) ועל היינות בשם סאנקערייע (=סנגריה, משקה ספרדי על בסיס יין) ועוד שמות של שפאניאלען (=ספרד) ואיטאליענער (=איטליה) או פראנצויזען (=צרפת) וכדומה וכבודו לא מצא בזה שום איסור ומה טעם יש להתרעם על זה כי הוא ענין של מסחר".
"הנה באמת כי רק השם בעצמו יש בו איסור משום דמייקרי שמותיהם ומאכליהם ואנחנו נצטוינו להתרחק מהם וממאכליהם וממשקותיהם בתכלית הריחוק ואפילו להזכיר שם מאכלים שלהם לשבח כתוב בתורה לא תחנם ואמרו ז"ל בגמ' ע"ז דף כ' אסור לישראל לומר כמה נאה עכו"ם זה או מה נחמד ונעים הוא זה ובירושלמי מבואר דהאומר כן עובר בלאו דאורייתא, והסמ"ג לאוין מ"ח כתב דמדבר באותן שלא נצטוינו להרגם ואסר לספר בשבח מעשיהם או שיחבב דבר מדבריהם שנאמר לא תחנם לא יהיה להם חן בעיניך מפני שגורם להתדבק וללמוד ממעשיהם הרעים. ובספר מצוות המלך מצווה תכ"ו: משרשי המצוה כי הדיבור עושה רושם בלב האדם ואם יקבע במחשבתו ויעלה על שפת לשונו חן עכו"ם ופעולותיו יהא נמשך אחריהם או הוא או זרעו בשמעם אביו או אמו משבח אותם או השייך להם ונכלל בזה מאכליהם ומשקיהם וכ"ש הוא ועיין יו"ד סי' קנ"א וחו"מ סי' רמ"ט פרטי דינים דלא תחנם ובשו"ת מהר"ם שיק דהקורא בשם עכו"ם עובר אלאו דבחקותיהם לא תלכו"...
"אבל המבשל מאכלים ומטעים אותם שיהיה בטעם שלהם על דרך בישול של הני אומות כגון מי שיש לו מסעדה ומבשל שם מאכלי סין טשייניז פוד או איטאליעניש וכיו"ב וקורא על שמם או שעושה בביתו כן הרי פשוט מלבד האיסור שמייקר את שמם יש עוד איסור של וקרא לך ואכלת מזבחו שיתרגל לאכול מאכלות עכו"ם שהתורה ריחקנו מהם וגזרו אפילו אבישול עכו"ם וישראל קדושים מצויינים ואוכלים מאכלים מיוחדים ולא כאותם של נכרים. וז"ל רש"י פ' ברכה עה"פ ושפוני טמוני חול: ד"א עמים הר יקראו ע"י פרקמטיא של זבולון תגרי של אומות העולם באים אל ארצו והוא עומד על הספר והם אומרים הואיל ונצטערנו ע"כ נלך עד ירושלים ונראה מה יראה של אומה זו ומה מעשיה. והם רואים כל ישראל עובד לאלו' אחד, אוכלים מאכל אחד. לפי שהנכרים אלוה של זה לא אלוה של זה, ומאכלו של זה לא כמאכלו של זה והם אומרים אין אומה כשרה כזו ומתגיירין שמה, שנאמר שם יזבחו זבחי צדק ע"כ ע"ש. וכן מבואר בראשונים".
"הנה דמאכלי ישראל משונים הם ממאכלי עכו"ם ומאכלי ישראל אחד הם והנכרים מאכל שלהם הוא מסתובב על ע"ז שלהם והמבשל מאכלים כמוהם הרי הוא עובר באמת על ובחוקותיהם וסוף ח"ו שיבא לידי וקרא לך ואכלת מזבחו לא כן חלק יעקב שנאמר עליהם כי שם יזבחו זבחי צדק שגם על הזבח יהיה שם צדק. עכ"פ מבואר ברש"י ז"ל בשם חכמינו ז"ל דישראל יש להם מאכל אחד ולא נקראו בשם מאכליהם וח"ו לשנות לישראל לבשל כמאכלי עכו"ם ולכנותם בשמם ולמכרם עוד בגלאט כשר דזה ח"ו דרגא לסט"א ולהתערב עמהם אשרי אנוש ירחיק מזה".
וסיים: "ולפענ"ד אסור להכנס למסעדות הנושאות שמות עכו"ם ובישוליהן מסוג בישול עכו"ם או שנקרא ע"ש מאכלי עכו"ם וכן אסור להשתתף בחתונות ובאירועים אחרים אשר בהם מגישים סוג אוכל שכזה ומשקאות כאלה. ולהשומע ינעם ותבא עליו ברכת טוב מעתה ועד עולם".
כאמור בהערה, לאחר שראיתי את תשובתו של בעל משנה הלכות חשבתי שראוי להזכיר את הבעיתיות בכניסה למסעדת נכרים, אף מהכיוון הזה.
איסור זה קיים לא רק לגבי מפגשי עבודה לשם יצירת אמון וכד', אלא אף ליחיד המחפש מקום לסעודה.