חבל נחלתו כב ו
סימן ו
האם חזק ונתחזק לאחר הקריאה מהוה הפסק
שאלה[עריכה]
המנהג הוא שלאחר קריאת הפסוק האחרון בכל חומש, כל הקהל אומרים: חזק חזק ונתחזק, ואחריהם חוזר בעל הקורא: חזק חזק ונתחזק, ואחרי כן מברך העולה את הברכה שבסיום הקריאה בתורה.
בעל קורא שעלה שביעי בסיום אחד החומשים, האם מן הראוי שיחזור אחר הציבור לפני ברכתו או שיברך אחר קריאת הקהל מיד ולא יאמר: חזק חזק ונתחזק.
תשובה[עריכה]
א. כתב האבודרהם (שחרית של שבת): "ועולין שבעה לקרות בתורה פרשה אחת מפרשיות התורה. וכתב אבן הירחי (=המנהיג) מנהגם בכל צרפת ופרובינצא לכל המסיים בתורה מהקוראים אומר לו החזן בקול רם חזק. ...כשסיים יהושע אמר לו הקדוש ברוך הוא חזק ואמץ מכאן למסיים את התורה שאומרים לו חזק. ובספרד1 לא נהגו לאמרה אלא כשמסיימים כל ספר וספר מחומשי התורה ואולי סוברים למסיים בתורה מן הספר ממש קאמר עד כאן".
וכוונת ה'מסיים' הכוונה לכל עולה ועולה לתורה. (ואולי מנהגם היה שכל אחד קורא בעצמו ועל כן היו מברכים כל עולה ועולה שקורא בעצמו בירידתו).
וכן הביא הבית יוסף (או"ח סי' קלט): "וכן כתב בארחות חיים (שם אות טו) וזה לשונו צריך הקורא בתורה לאחוז כאילו קיבלה עכשיו מהר סיני. בירושלמי א"ר יוסי בר בון כד סלקי לדוכנא לברוכי האי מאן דבריך נקיט עמודא דתורה בידיה שנאמר (דברים לא כו) לקוח את ספר התורה הזה בבראשית רבה (סוף פרשה ו) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א ח) מלמד שהיה ס"ת בידו של יהושע שאין לומר הזה אלא למי שתופס החפץ, וכשסיים אומרים לו חזק ואמץ מכאן יצא המנהג לומר למסיים לקרות התורה בכל פעם חזק עכ"ל".
והרמ"א על השו"ע (או"ח סי' קלט סי"א) כתב: "וסמכו מנהג זה על מה שנאמר ביהושע לא ימוש ספר התורה הזה מפיך חזק ואמץ (יהושע א, ח-ט) ומזה נהגו לומר למסיים לקרות בתורה בכל פעם חזק (ב"י בשם אורח חיים)". והביאו זאת הפרישה (ס"ק יד) והלבוש (סי"א).
ב. בטעמי המנהג כמה דעות. בכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף אורח חיים סימן קלט) כתב: "מכאן יצא המנהג לומר למסיים לקרות בתורה בכל פעם חזק וכו'. נ"ב: מנהגינו לומר [בד"ר נוסף: לכל קורא] אחר שיקרא 'חזק ברוך' והקורא משיב 'חזקו ואמצו'. עיין בהרד"א בקריאת ס"ת של שבת".
ובאליה רבה (סימן קלט ס"ק יד) כתב: "בתשו' מהר"ם מינץ סי' פ"ה כתב טעם כמו שאומרים אחר כל פרק ומסכת הדרן עלך, כלומר השמר לך פן תשכח את הדברים, חזור בהן שלא תשכח. או כמו שנהגו לומר לחזן יישר כוחך כלומר גמרת מצותיך, יהי רצון שתזכה לעשות ולומר יותר מצות".
והפרי חדש (או"ח סי' קלט) נתן טעם נוסף: "בכל פעם חזק. אולי יצא מנהג זה משום שהתורה נקראת תושיה שמתשת כוחו של אדם [סנהדרין כו, ב], ועוד דאמרינן פרק אין עומדין [ברכות לב, ב] ד' דברים צריכין חיזוק ואלו הן התורה ומעשים טובים וכו' שנאמר [יהושע א, ז] רק חזק ואמץ חזק בתורה ואמץ במעשים טובים".
והוסיף במגן גיבורים (אלף המגן סימן קלט ס"ק כו): "ועיין בא"ר סי' תרס"ט שכתב בשם המ"ץ שיש לומר ג"פ חזק בגימטרי' משה, ואפשר דקאי שם סיום על התורה ע"ש".
וכן כתב בערוך השולחן (או"ח סי' קלט סט"ו): "ודע דבקרא דלא ימוש כתיב [שם ט] חזק ואמץ ומזה נהגו לומר למסיים ספר חזק חזק ונתחזק ויש רוצים שיאמרו חזק ג' פעמים שהם במספר משה ונכון הוא".
ג. נראה ששני מנהגים הם: מנהג ספרד לומר לכל עולה לאחר קריאתו וברכתו: 'חזק ברוך' והוא אומר להם 'חזקו ואמצו' (כנה"ג), ובני אשכנז אומרים לעולה המסיים חומש: 'חזק חזק ונתחזק', לאחר קריאתו וקודם ברכתו. ועי' עלי תמר (סוטה פ"ז ה"ד, סנהדרין פ"ב ה"ו).
לגבי מנהג אשכנז יש לשאול אם תשובת העולה או הקורא היא הפסק.
בשו"ת יביע אומר (ח"א, או"ח סי' ט) דן: "אודות הנוהגים בעליית ס"ת לומר בסוף הקריאה לפני ברכה אחרונה, אמת תורתנו הקדושה, אם יש בזה חשש הפסק. וכן יש לדעת אם פסוק גואלינו שאומרים אחר ההפטרה הוי הפסק, או לא".
וכך הסיק: "ומ"מ הדין דין אמת, שאע"פ שטוב ונכון להחמיר שלא לומר אמת תוה"ק בסוף קריאת ס"ת, לפני הברכה, (אלא שהאומרו יש לו ע"מ לסמוך ואין למחות בידו), אבל בפסוק גואלינו שכבר פשט המנהג ברוב הקהלות לאמרו בסוף ההפטרה, אין צורך לשנות מן המנהג".
וכך כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סימן רב אות ב): "ובענין אמירת חזק ונתחזק בסוף כל ספר אם העולה לתורה חוזר ע"ז, ואם הוי הפסק בין קריאה לברכה, יראה דאין לו לחזור ע"ז דזה נאמר בלשון נוכח על העולה, ולא שייך כלל להגיד על עצמו".
וכן העלה בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' כב): "ובדבר העולה לסיום התורה אי מותר לו לומר חזק חזק ונתחזק קודם הברכה עם הציבור או הו"ל הפסק, הנה לכאורה המנהג הוא לומר אבל באמת כי העולה לתורה היה לו לומר יישר כוחכם או חזקו ואמצו גם אתם כי חזק אומרים לו להעולה לתורה, והכנה"ג בהב"י הביא מנהגם לומר אחר שיקרא חזק וברוך והקורא משיב חזקו ואמצו. נראה עכ"פ דלא חששו משום הפסק. עוד נראה דמנהגם היה לומר כן אחר כל קריאה שקראו בתורה ולאו דוקא לאחר סיום ספר אחד ע"ש, ועיין (א"ח ספינקא) כמה טעמים לזה ולכולהו אין לעולה לתורה לאמרינהו ומיהו אם אמרם בדיעבד לא הוה הפסק וכפי מה שאמרתי דמנהג העולם נראה דגם העולה אומרם ואולי הוא מבלתי ידיעה".
ונלענ"ד ששגה בכך שהביא דברי כנה"ג שכן הם עוסקים במנהג ספרד ובו אין חשש הפסק.
וכך סיכם זאת בפסקי תשובות (או"ח סי' קלט אות יז – בענין אמירת 'חזק'):
"שם: שנאמר ביהושע לא ימוש ספר התורה הזה מפיך חזק ואמץ, ומזה נהגו לומר למסיים לקרות התורה בכל פעם חזק. והלשון 'בכל פעם' מורה שהכוונה לכל עולה ובכל עליה ועליה, ואכן מנהג הספרדים כן הוא לומר 'חזק וברוך' לכל עולה (כמ"ש בכה"ח סקנ"ו), ומקורו קדמון ומוזכר באבודרהם ובכנסת הגדולה, ומנהג האשכנזים עפ"י המבואר בלבוש (סי' תרס"ט) לומר כשמסיימים התורה, והיינו בכל אחד מחמשה חומשי תורה 'חזק חזק ונתחזק', ויש אומרים שהנוסח הנכון הוא 'חזק חזק חזק' שהוא גימטריה 'משה' (מצינו לשלשה נביאים מתנבאים בסגנון אחד, שאומרים חזק ג' פעמים, והוא גימטריה 'משה', הלא המה האלי' רבא סי' תרס"ט, מאור ושמש סו"פ ויחי, ליקוטי חבר בן חיים ח"א דף כ"ט בשם החת"ס זי"ע), וכן ראוי לומר (ערוה"ש הובא לעיל)".
והוסיף בפסקי תשובות:
"ומכיון שדברי חיזוק אלו מכוונים לעולה לתורה בסיום הספר, ולכן אומרים אותו הקהל בלשון נוכח 'חזק', לכן פשוט ומובן שהעולה בעצמו לא יאמר חזק וכו' כי אין טעם שיאמרנה על עצמו (קצוה"ש שם סקב"כ, שו"ת שבה"ל ח"ז סי' ר"ב, שו"ת באר משה ח"ג סי' כ"ח, שו"ת משנה הלכות ח"ז סי' כ"ב וח"ח סי' י"ח), וגם משום חשש הפסק בין הקריאה לברכה, אך מ"מ אין לגעור על העולים לתורה שאומרים זאת בעצמם (שו"ת משנ"ה שם. וכן בהוספות שבסוף שו"ע הרב עמ' תשכ"ו מביא מנהג שגם העולה אומרו)".
מסקנה[עריכה]
נראה שמלכתחילה, ראוי שלא לחזור אחר אמירת הקהל: חזק חזק ונתחזק. ואם השיב להם מברך אחר קריאת התורה ואינו חוזר ומברך.