חבל נחלתו כב ב
סימן ב
תפילה ללא חזרת הש"ץ
שאלה
[עריכה]יהודים התקבצו לתפילת שחרית במניין מצומצם (עשרה בלבד). חלק מהמתאספים חייבים לצאת בשעה מסויימת בגלל הסעה שיוצאת. בגלל קוצר הזמן הם החליטו על תפילת עמידה בשחרית ללא חזרת הש"ץ.
כיצד עליהם לסדר את תפילתם?
תשובה
[עריכה]א. שנינו בראש השנה (לג ע"ב) במשנה האחרונה במסכת: "כשם ששליח צבור חייב – כך כל יחיד ויחיד חייב. רבן גמליאל אומר: שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן".
פרש הרמב"ם (ראש השנה פ"ד מ"ט): "ורצה באמרו מי שברך, מי שהתפלל, שהתפלה היא תשע ברכות שנזכרו לעיל, והן שלש ראשונות ומלכיות וזכרונות ושופרות ושלש אחרונות. ואמרו כשם ששליח צבור חייב, כלומר חייב בברכות. ומחלוקת רבן גמליאל וחכמים אינה בתפלת ראש השנה בלבד, אלא נחלקו בכל התפלות כולן, שחכמים אומרים אין שליח צבור מוציא אלא ידי חובת מי שאינו יודע להתפלל, אבל היודע להתפלל אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו. ורבן גמליאל סובר שיוצא ידי חובתו בתפלת שליח צבור היודע ושאינו יודע. והלכה כרבן גמליאל בראש השנה ויום הכפורים בלבד (=יוה"כ של יובל – עי' רמב"ם הל' תפילה ונשיאת כפים פ"ח ה"י) מפני אורך התפלה בשני ימים אלו".
היינו לפי רבן גמליאל שליח הציבור מוציא את הרבים בכל תפילות העמידה בחול ובמועדים, ולפי חכמים מוציא רק את מי שאינו יודע להתפלל בעצמו.
ב. בגמרא (ר"ה לד ע"ב): "תניא, אמרו לו לרבן גמליאל: לדבריך, למה צבור מתפללין? אמר להם: כדי להסדיר שליח צבור תפלתו. אמר להם רבן גמליאל: לדבריכם, למה שליח צבור יורד לפני התיבה? אמרו לו: כדי להוציא את שאינו בקי. אמר להם: כשם שמוציא את שאינו בקי – כך מוציא את הבקי".
עולה כי לשתי הדעות יש להתפלל הן תפילה בלחש והן חזרת הש"ץ. לת"ק חזרת הש"ץ נועדה לשאינם יודעים להתפלל, ולר"ג לכולם. לת"ק תפילת הלחש נועדה כחובת כל אחד שיודע להתפלל על עצמו. לר"ג כדי ששליח הציבור יסדיר ויתכונן לחזרת הש"ץ. והלכה כחכמים פרט לר"ה ויו"כ של יובל שהלכה כר"ג. ובני תימן הנוהגים כרמב"ם אינם מתפללים כלל תפילת לחש במוסף של ר"ה, אלא שליח הציבור מתפלל בקול ותפילתו כוללת קדושה ותקיעות וברכת כהנים.
עולה שתקנת חכמים היא תפילת לחש ואחריה חזרת שליח ציבור בכל התפילות פרט לתפילת ערבית.
ג. כתב בשו"ת הרמב"ם (סי' רנו) לגבי מקומות שנהגו ללא תפילת לחש במוסף של ר"ה: "ומה שהזכרתם בדבר תקנתכם בתפלת מוסף של ראש השנה, הרי זה מנהג יפה, שאין בו דופי כלל. וכן ראינו המנהג בכל מקום שעברנו בו. ושליח צבור יוצא בו ידי חובתו, אף על פי שלא הסדיר קודם לכן, לפי שמי שהתפלל ולא הסדיר תפלתו, יצא בלא ספק. ולא הצרכנוהו להסדיר (תפלתו) אלא מחשש שמא יטעה. וידוע לכם, ששומע כעונה בכל מקום, ועונה אמן כמברך ואין זה דומה לעונה אמן אחר ברכותיו, משום שכל עונה אמן חייב לשמוע ברכה בהכרח, ולולא זאת, היתה אמן יתומה. וכל מי ששומע ברכה, חייב לומר אמן, אף על פי שאינו מחוייב באותה הברכה וכבר יצא ידי חובתה משום שהוא מרבה לשבח ולפאר ולרומם לשם הנכבד והנורא בזה, שלא (יזכרהו) ולא ישמע זכרו מבלי לצרף לו שבח או אמירת אמן למי שרוממו".
מוסיף הרמב"ם (שם): "ומענין מנהגנו אנו, שראינוהו מחוייב וראוי, לפי מה שאירע לאנשים מן המנהגים הרעים באלו העתות ובאלו המקומות, הרי הוא כפי שאתאר לכם. והוא, שבתפלת שחרית ומוסף בשבתות וימים טובים לבד בגלל ריבוי האנשים אעשה אותה לתפלה אחת כמנהגכם במקומכם במוסף ראש השנה, וכן אם אירעה לנו תפלת מנחה באיחור מאד, עד שאחוש שמא תשקע החמה, אעשה, ששליח צבור יסדיר התפלה בקול רם וקדושה. וראינו, שאין בזה הפסד כלל, לפי שמי שאינו בקי יצא בשמיעת התפלה, והבקי יתפלל לעצמו עם שליח הציבור מלה במלה. ומה שחייב אותי לעשות זאת הוא, שהאנשים כולם בשעת תפלת שליח ציבור אינם משגיחים למה שהוא אומר, אלא מסיחין זה עם זה ויוצאין (החוצה) והוא מברך ברכה לבטלה כמעט, הואיל ואין שומע לה. וכל מי שאינו בקי, כאשר הוא רואה תלמידי חכמים וזולתם מסיחין וכחין ורקין ומתנהגין כמי שאינו מתפלל בשעת תפלת שליח ציבור, עושה גם הוא כזה ונקבע בלבות האנשים כולם, שאין תפלה אלא בעת הלחש. ואנו אומרים באיסורי תורה עת לעשות לד' הפרו תורתך ומכל שכן בתקנת התפלה ובזה יש משום הסרת חלול השם, שחושבים בנו שהתפלה אצלנו שחוק ולעג, (ובדבר שיש בו) כדי להוציא האנשים כולם מידי חובה, כפי שזה גלוי לעין. אבל כשנתפלל בשאר ימות החול באנשים מועטים בקיאים, אנו מקיימים התקנה הראשונה ומתפללים לחש ובקול רם. וכתב משה".
עולה מדבריו שבשלשה מצבים הורה שהש"ץ יתפלל בקול ולא יתחילו בתפילת לחש: א) בראש השנה. ב) בשבתות וימים טובים שיש הרבה ציבור, ומשוחחים ואין מקשיבים לחזרת הש"ץ. ג) במנחה שיש חשש שיעבור זמנה. במקרה הראשון כל הציבור אינו מתפלל אלא יוצא י"ח בשמיעת הש"ץ. במקרה השני והשלישי היודעים להתפלל מתפללים בלחש עם שליח הציבור.
ד. לגבי תפילת מנחה שלא בשעת הדחק, כתב הבית יוסף (או"ח סי' קכד, ב) בשם הכלבו (סי' כז): "ועכשיו נהגו ברוב המקומות להתפלל לכתחלה שליח ציבור תפילת המנחה בקול רם כדי שיענו קדושה אחריו ולא יצטרך לחזור ולהתפלל בקול רם".
וכוונתו כנראה, שהקהל לא התחיל בתפילת לחש, אלא לאחר ששליח הציבור סיים קדושה וברכת הא-ל הקדוש. ונהגו כך אף שלא בשעת הדחק. ועל כך קובע המג"א (סי' קכד ס"ק ג) "ובמדינות אלו לא נהגו כן וכן נכון".
אולם בכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף או"ח סי' קכד) כתב:
"ב. ע"ג שטה י"ו: ועכשו נהגו ברוב המקומות להתפלל לכתחלה שליח צבור תפלת המנחה בקול רם וכו'. נ"ב: וכבר הראו פנים למנהג רלנ"ח ז"ל בסימן ט"ו, והר"ם מטראני ז"ל בחלק ג' סימן ק"ץ, והרדב"ז ז"ל בתשובה חלק ראשון [ח"ד] סימן ה'."
עוד הוסיף (שם):
"ג. עיר שהיו נוהגים להתפלל השליח צבור והצבור ביחד, ולא היו חוזרין התפלה על – פי תקנת חכם, ועכשו באו לחזור לדין הגמרא מפני שבטלה התקנה, וקהל אחד מהם אינו רוצה, אם אפשר להחזירם שלא ע"י מחלוקת ראוי לעשות, ואם אי אפשר לבטלם אלא על ידי מחלוקת, שב ואל תעשה שאני. הרדב"ז ז"ל ח"א [ח"ד] סימן צ"ד."
ושוב חזר הבית יוסף (או"ח סי' רלד) וכתב לגבי תפילת מנחה שלא בשעת הדחק בהלכות תפילת מנחה: "ומתפללין שמונה עשרה ושליח ציבור מחזיר התפלה כדרך שעושין בשחרית. כן כתב גם כן הרמב"ם בפ"ט מהלכות תפלה (שם) וכן נוהגים האשכנזים, וכן כתב הכל בו (סי' כז הל' תפלת מנחה) שצריך להחזיר התפלה כמו בשחרית אם לא על ידי הדחק. אבל הספרדים אין נוהגים לחזור שליח ציבור התפלה במנחה אלא מתפלל שליח ציבור עם הציבור בקול רם ואומר קדושה וברכת אתה קדוש ואח"כ אומר האמצעיות בלחש עם הציבור ומתחיל רצה בקול רם וגומר תפילתו בקול רם. ומנהג האשכנזים הוא הנכון וכן הנהיגו חכמים שבדור שלפנינו בצפת תוב"ב וגזרו נידוי לעובר על תקנתם".
עולה שאין לעשות קיצורים אם אין השעה דחוקה, אלא לעשות כתקנת חכמים תפילת לחש ואח"כ תפילת עמידה.
ה. אם השעה דחוקה, כתב הבית יוסף (או"ח סי' רלב, א) לגבי תפילת מנחה: "כתוב בשבלי הלקט (סי' מז) שכתב רבינו אפרים בשם רבינו האיי דציבור דדחיקא להו שעתא בבי שמשי אית להו לצלויי בלחש והדר לנחותי שליח ציבור דלית ליה לשליח ציבור למיחת ולאפוקינהו שמונה עשרה בקול רם לפי שמצות תפלה בלחש ולא נפקי שמונה עשרה בין יחיד בין ציבור אלא בלחש ותקנתייהו דמצלי כולהו בלחש במצות תפלה והדר נחית שליח ציבור ואומר מגן ומחיה וענו קדושה ומסיים האל הקדוש אם אין שהות ביום למיגמר י"ח ברכות והכי נהוג רבנן במתיבתא כד דחיקא להו שעתא וכן ראוי לעשות עכ"ל".
עולה שתפילת לחש היא העיקר, והש"ץ חוזר עד לברכת אתה קדוש כדי לומר קדושה.
וכן פסק השולחן ערוך (או"ח סי' רלב ס"א) לגבי מנחה למעשה: "אם השעה דחוקה, יתפללו בלחש ואחר כך יאמר שליח ציבור: מגן, ומחיה, ויענה קדושה, ומסיים: האל הקדוש, אם אין שהות ביום לגמור י"ח ברכות". אבל רמ"א הגיה: "ויש אומרים שיתפלל השליח צבור עם הקהל בקול רם, וכן נוהגין ועיין לעיל סי' קכ"ד סעיף ב'".
באר המשנה ברורה (ס"ק ב) את שיטת השו"ע:
"יתפללו בלחש – היינו שלא יסמכו הצבור מפני הדחק לצאת רק בתפלת הש"ץ שיתפלל בקול רם דעיקר תפלה בלחש הוא ורק הש"ץ יקצר בתפלתו שבקול ולא יאמר כ"א ג' ראשונות להוציאן ידי חובתן בקדושה".
היינו לפי השו"ע כשהשעה דחוקה במנחה מתפללים בלחש את כל התפילה, ואח"כ הש"ץ חוזר בקול על שלש ברכות ראשונות בלבד כדי שיאמרו קדושה.
ובאר המשנה ברורה את דברי הרמ"א (ס"ק ד): "הש"ץ עם הקהל – היינו שהש"ץ אומר מיד בקול רם והקהל יאמר עמו בלחש מלה במלה עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה עכ"פ אחד שיענה אמן על ברכת הש"ץ [רמ"א לעיל בסימן קכ"ד ס"ב ועיין במ"ב מש"כ שם]".
עולה כי לגבי מנחה נחלקו השו"ע והרמ"א מה לעשות בעת שהזמן דחוק. לפי השו"ע מתפללים לחש ואח"כ חזרת הש"ץ לשלש ברכות ראשונות וקדושה. ולפי הרמ"א מתחילים עם הש"ץ הוא בקול והם בלחש, ואחר ברכת אתה קדוש ממשיכים כולם בלחש.
ו. הרמ"א (שו"ע או"ח סי' קכד ס"ב) פסק הן לגבי מנחה והן לגבי שחרית: "וכן אם הוא שעת הדחק, כגון שירא שיעבור זמן התפלה, יוכל להתפלל מיד בקול רם (=הש"ץ), והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש, וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכת הש"צ (מהרי"ל1)".
דרכו של הרמ"א לתפילה בשעת הדחק שונה משל הרמב"ם שהובא לעיל. לפי הרמב"ם חלק מהציבור שאינו יודע להתפלל אינו מתפלל כלל תפילת לחש אלא נוהגים שהש"ץ מוציא את כולם בתפילה בקול, פרט לבקיאים שמתפללים עם ש"ץ בלחש, לפי הרמ"א מתפללים עם שליח הציבור המתפלל בקול עד האל הקדוש בלחש ואחר כך כולם ממשיכים בלחש, הן הקהל והן הש"ץ.
יש לברר האם בשחרית כל הקהל יתפלל בלחש עד האל הקדוש עם שליח הציבור או שחלקם יענו אמן וחלקם יתפללו בלחש.
באר המשנה ברורה את דברי הרמ"א:
"(ח) והצבור וכו' – ואם אין השעה דחוקה כ"כ לא יתחילו הצבור רק לאחר שאמר הש"ץ האל הקדוש".
"(ט) הקדוש – דהיינו גם נוסח הברכה לדור ודור עד האל הקדוש יאמר עם הש"ץ מלה במלה".
ומש"כ המשנ"ב בס"ק ח קשה לפי דעתי לגבי תפילת שחרית. בשחרית הרי חייבים לסמוך גאולה לתפילה, וא"כ מן הראוי שיתפללו כולם בלחש עם שליח הציבור, דאל"כ יענו קדושה בין גאולה לתפילה.
וכפי מה שכתבתי כתב במפורש בכף החיים (סי' קכד ס"ק י): "אלא אם לא נשאר זמן מתפללים כולם ביחד והש"ץ בלבד מגביה קולו בג' ראשונות בלבד מפני ששלושה ראשונות חשובים כאחד עד לאחר האל הקדוש כדי לענות קדושה ואחר כך מסיים בלחש עם הצבור כנזכר באות הקודם".
ונראה שכך ראוי לנהוג בתפילת שחרית.
ז. הוסיף המשנ"ב בס"ק י שעניית אמן אחר ברכות הש"ץ אינה מעכבת: "וטוב וכו' – היינו בשאין השעה דחוקה כ"כ רק שיראים שמא יעבור הזמן אבל אם השעה דחוקה ביותר די במה שהתינוקות יענו אמן או יזמינו לאחד שכבר התפלל שיענה אמן אם אפשר להם בקלות וא"ל אין להקפיד ע"ז כלל ולא דמי למה שכתב בס"ד דאם אין ט' מכוונים לברכת הש"ץ הוא קרוב לברכות לבטלה שאני התם שכבר התפלל פ"א בלחש והוא מכוין עתה רק בשביל תקנת חז"ל משא"כ בזה שהוא מתפלל רק פ"א".
ח. בביאור הלכה (סי' קכד ס"ב) דן איך ראוי להתפלל לחש ותפילת הש"ץ בקול, וז"ל: "בלחש עד לאחר האל הקדוש – עיין בפמ"ג שהסכים דלכתחלה ראוי לצבור להתפלל עם הש"ץ מלה במלה עד אחר שומע תפלה ומודים והם בלחש והש"ץ יאמר הכל בקול, וכן בלבוש סימן רל"ג משמע דהש"ץ יגמור התפלה בקול ומביאור הגר"א במה שרמז לעיין בסימן ק"ט ס"ב משמע ג"כ לכאורה דסבר הכי. ועיין בא"ר שהקשה משם אדהכא. והעולם אין נוהגין כן אלא תיכף לאחר האל הקדוש גם הש"ץ מתפלל בלחש, ואולי טעם המנהג משום דברוב נוהגין הצבור להמתין עד שיסיים הש"ץ האל הקדוש וקשה להם להשיגו אח"כ לומר שומע תפלה ומודים בשוה וא"כ מה תועלת יהיה אם יתפלל בקול".
הסבר המשנ"ב מתיישב לגבי מנחה שכיון שהציבור מתחילים אחר הקדושה וברכת הא-ל הקדוש קשה להם להגיע לסוף התפילה עם הש"ץ. אמנם לגבי עמידה של שחרית נראה יותר שצריכים להתחיל עם הש"ץ, וכן אין אומרים אלא רק עד הא-ל הקדוש עם הש"ץ, ואחר כך ממשיכים בלחש הש"ץ והקהל.
כך כתב בכף החיים (שם): "אמנם מה שכתב שם האליה רבה והפרי מגדים אשל אברהם אות ה' שיתפללו הצבור עם הש"ץ מלה במלה עד שומע תפלה ומודים והם בלחש והש"ץ בקול וכן משמע מדברי הלבוש סימן רל"ג סוף סעיף א' יעו"ש מדברי הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל נראה שזה לא יעשה דכיון שאין חזרה בלא לחש וגם שאין תשעה מכוונין לברכותיו זה לא הוי כי אם תפלת לחש והמגביה קולו בתפלת לחש אסור מפני שיתאחזו בה החיצונים כמו שכתבנו לעיל סימן ק"א אות ז' אלא יש ליזהר שאין להגביה קולו כי אם בג' ראשונות דוקא כנזכר וגם זה הוא על ידי הדחק מפני כבוד מצות הקדושה שלא תתבטל מהם ודו"ק".
מסקנה
[עריכה]בשעת הדחק בשחרית, יתפללו כולם בלחש עם שליח הציבור עד אחר קדושה וברכת אתה קדוש. ולא ימתינו בשתיקה לש"ץ, ואחר ברכת אתה קדוש ימשיכו בלחש2.