חבל נחלתו כא נא
סימן נא - בחירת יהודי שמכשיל את הרבים לראש מועצה
שאלה
[עריכה]האם מותר לבחור אדם מישראל לראש מועצה, כאשר אדם זה הכשיל אלפי יהודים באכילת חזיר מאחר שניהל מפעל ליצור ומכירת בשר חזיר, במדינת ישראל?
תשובה
[עריכה]א. דיני תורה של כיבוד ומורא הם דוקא ביחס למי שעושה מעשה עמך, אבל מי שאינו עושה מעשה עמך אין לגמול עמו חסדים (חוב' אור תורה מאמר הרב דורי סי' קכג, אב תשנ"ז), ואין משיבים אבידתו (הערות הגרי"ש אלישיב פסחים מט ע"ב) ואין לכבדו בכיבוד אב ואם, ומותר לקללו (הגהות מיימוניות הל' סנהדרין פכ"ו אות א).
ומותר לדבר עליו לה"ר. כך כתב החפץ חיים (לשון הרע כלל ח): "ה. וכל זה האיסור של לשון הרע הוא דוקא על איש שעל פי דין תורה הוא עדיין בכלל עמיתך דהיינו עם שאתך בתורה ובמצות, אבל אותן האנשים שמכירם שיש בהם אפיקורסות מצוה לגנותם ולבזותם בין בפניהם ובין שלא בפניהם בכל מה שהוא רואה עליהם או ששומע עליהם דכתיב לא תונו איש את עמיתו ולא תלך רכיל בעמיך והם אינם בכלל זה שאינם עושים מעשה עמך, ונאמר הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט וכו', ואפיקורס נקרא הכופר בתורה ובנבואה מישראל בין בתורה שבכתב ובין בתורה שבעל פה ואפילו הוא אומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק אחד או קל וחומר אחד או גזירה שוה אחת או דקדוק אחד גם הוא בכלל הזה". "ו. ודוקא אם שמע מהם בעצמו דברי אפיקורסות, אבל אם אחרים אמרו לו אסור לסמוך על זה לגנותם בין בפניהם ובין שלא בפניהם, וגם אין לו להחליט דבר זה בלב כדין איסור קבלת לשון הרע וכנ"ל בכלל ו', רק צריך לו לעת עתה לחוש לעצמו וגם להזהיר לאחרים בסתר שלא יתחברו לעת עתה עמהם עד שיתברר הדבר. וכל זה דוקא בשמיעה בעלמא, אבל אם מוחזקין בעיר לאפיקורסים דינו כאלו מכירם בעצמו". "ז. ודע עוד דאם מוחזק בעיר לרשע מפני שאר עניני עבירות שמותר עבורם לגנותו גם – כן דינא הכי"...
ואם כן עצם זה שאדם אינו מקיים תורה ומצוות ועובר במזיד אומר שאין חייבים בגמילות חסדים של בחירה בו, אפילו אם הוא מבקש ומתחנן ומביא מכתבים מגדולי עולם על התאמתו לתפקיד.
ב. אינו עושה מעשה עמך, אשר מותר לנהוג עמו כאמור לעיל, הוא דוקא כאשר עובר על מצוות התורה במזיד והוכיחו אותו ולא שמע למוכיחים.
כתב הרמב"ם (הל' ממרים פ"ו הי"א): "הממזר חייב בכבוד אביו ומוראו אף על פי שהוא פטור על מכתו וקללתו עד שיעשה תשובה, אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו, ראהו עובר על דברי תורה לא יאמר לו אבא עברת על דברי תורה אלא יאמר לו אבא כתוב בתורה כך וכך כאילו הוא שואל ממנו ולא כמזהירו".
וכתב בהגהות מיימוניות (הל' ממרים פ"ו אות ז): "אמנם באיזהו נשך משמע שאינו חייב בכבודו אא"כ עשה תשובה דגרסינן התם הניח להן אביהן פרה וטלית משל רבית וכל דבר מסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן ופריך איקרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ומתרץ בשעשה תשובה ולא הספיק לשלם עד שמת מכאן משמע עד שלא עשה תשובה פטור ממוראו ומכבודו מאחר שעובר במזיד והוכיחו אותו ולא שב מרשעו ס"ה". (וכ"כ בהערות הגרי"ש אלישיב שנזכרו לעיל).
אמנם נראה שבימינו התוכחה אינה צריכה להיות אישית, אלא עצם ידיעת האיסור וקל וחומר אם הוא אסור לפי חוקי המדינה יש בהם משום תוכחה.
ג. אמנם יש לעורר שבימינו לפי מצב האמונה וקיום המצוות בדורנו במדינת ישראל אנו דנים בהרבה מקרים על העבריין מדין תינוק שנשבה. הביאו בשורת הדין (כרך י פס"ד המתחיל בעמוד תקכט): "השמוש בעקרון "תינוק שנשבה" לקביעת מעמדם של אחינו המנותקים מהתורה והמצוות בכל הנוגע למעמדם המשפטי וקבילותם כעדים בביה"ד, לעדויות המקיימות דבר, מהוה שאלה ובעיה הזקוקה לברור וליבון רב". "ביה"ד הגדול לערעורים בירושלים בפסק דין שניתן ע"י כבוד הגאונים הרבנים הראשיים לישראל ר' ב"צ עוזיאל זצ"ל, ר' י"א הלוי הרצוג זצ"ל והרב משולם ראטה זצ"ל (הובא בקובץ פסקי דין של בית הדין הגדול, קובץ. ורהפטיג, עמודים קלב – קלט), נדונה שאלת כשרותם של עדי קדושין שהודו והעידו עליהם על התנהגות בלתי דתית. וכתב שם ביה"ד בנמוקי פסה"ד, סעיף א בזה"ל": "היא מערערת על כשרותם האישית של העדים ד' וה' וטוענת "שמחמת התנהגותם הבלתי דתית הם פסולים לעדות או לכל הפחות פסולים להיות עדי קדושין במובן הדתי. בנוגע לטענה זו צריכים לבסס את כל הדיון על הכלל הגדול שכל ישראל בחזקת כשרות עומד כל זמן שלא הוכחה בראיות ברורות פסלותו, וממבט זה עלינו להתחשב עם תוצאותיו של הברור המציאותי".
ובהמשך שם בסעיף ג' נאמר: "והנה בנוגע לגופו של ענין פסולי עדות מחמת עבירות שבין אדם למקום הרי יש להתחשב עם העובדה שבזמן ובמקום שרבה ופשטה [עמוד תקלד] בעוונותינו החופשיות לרגלי סבות וגורמים כלליים עולמיים, אין עבירות מסוג זה עלולות לחתור תחת נאמנותם של העדים. במצב של הסתר פנים גדול כל כך, כמעט שהם בבחינת שוגגים. פסולם של עבריינים לעדות הוא בשל חשד עדות שקר ולא מגזירת המלך בלי טעם, כמו גבי קרובים, והפסול איננו מן התורה, ולכן בכגון זה קובעים בהרבה ההערכה של נאמנותו של העד לפי מסיבות הזמן והמקום. ואם הבית דין קים לו באדם זה שהוא איננו עלול לשקר בשביל הנאה הרי יש לקבלו כעד כשר (ועיין הרמב"ם הל' עדות פרק כד, האורים ותומים סימן כח סעיף קט ג', תשובות ר' עקיבא איגר ז"ל סי' צו לענין מגלח זקן, שו"ת הגרי"ל דיסקין ז"ל פסקים דף נד ע"ב, שו"ת זקן אהרן להגאב"ד דפינסק סי' עד)". "אמנם שאלה זו זקוקה בירור וליבון רב שאין לו צורך כאן בשל הנמוקים המבוררים למעלה". "ומסקנות פסה"ד שם מסקנה ה' נכתב:" "כל איש יהודי בחזקת כשרות עומד ונאמן הוא להעיד בפני בי"ד עד הרגע שבו נפרכה חזקת כשרותו", ע"כ. "ביה"ד בפסק דינו בוחן את כשרותם של עדי קדושין אלו עקב התנהגותם הבלתי דתית גם ע"פ הנסיבות ורקע של זמן ומקום חברתיים כלל עולמיים, של החופשיות וחילוניות שבעבורם ביה"ד רואה אותם כשוגגים ולכאורה ע"פ גורם זה קבע ביה"ד שלמרות התנהגות בלתי דתית (כעשון בשבת) נשארים כשרים לעדות ועדותם מתקבלת. אלא שעיון מדוקדק בפסה"ד מלמד שדברי ביה"ד נאמרו כאשר נקודת מבטם הבסיסית היא הכלל הגדול שכל ישראל בחזקת כשרות עומד, כפי שנכתב מפורש במסקנה סעיף ה, דכל איש יהודי בחזקת כשרות עומד ונאמן הוא להעיד בפני ביה"ד עד הרגע שבו נפרכה חזקת כשרותו. וביה"ד הכריע שעצם ההתנהגות הבלתי דתית עדיין לא מערערת את חזקת כשרותם, ורק עדויות כדין בכוחם להפריך חזקה זו. והוסיף ביה"ד שגם אם יוכח ע"פ עדים שאותם עדים חללו את השבת ועברו על מצוות שבין אדם למקום, גם אז אין לפוסלם, שכן נסיבות הזמן והרקע החברתי שהביאום לעבור על הדת ומצוות הופכים אותם לשוגגים, וכל פסולם הוא רק משום עבריינות מדיני פסול רשע דחמס. ובנסיבות אלו יש לראות עבריינות זו כשגגה שאינה פוסלת את העדים". "כאשר זהו הבסיס לכל דיונו של ביה"ד מובן השימוש בבחינת הנסיבות והרקע של עזיבת התורה והמצוות". "[עמוד תקלה] לעומת פסק דין זה מצינו פסק דין אחר של בית הדין הגדול (פסקי דין רבניים, כרך ז' עמודים 175 – 182) של הרבנים הגאונים הגרי"ש אלישיב שליט"א והגר"ב זולטי זצ"ל והגר"א גולדשמידט זצ"ל, שדן ג"כ בשאלת כשרותם של עדי קדושין מחללי שבת, שע"פ עדות עצמם הם אינם שומרי שבת. ביה"ד העמיד את השאלה בלשון זו:" "הרי לפי דרכו של עולם בימינו אלה ואורח החיים של בני אדם בתקופה זו, אם בא אדם לפני בית הדין ומספר שהוא מחלל שבת אין לבית הדין כל סיבה שהיא שלא להאמינו על כך, ואף על פי שלפי כללי הדין אין לביה"ד לקבל דבריו, הרי בתוך לבם אין לדיינים כל ספק שאכן נכונים הם הדברים. ואם לדעת הדיינים נכונים הם דברי העדים שהם מחללי שבת, הרי לדעתם לא היו עדים כשרים בשעת הקדושין...". "דיונו של ביה"ד הגדול נסב על השאלה, איזה סוג עדות תפסול את אותם עדים והאם עדות והודאת עצמם תועיל, למרות הכלל שאין אדם משים עצמו רשע. ביה"ד הביא את דברי שו"ת משפט צדק, חלק ג' סימן ד', שפסק בשאלה דאין אדם משים עצמו רשע, בזה"ל:" "... אם כן יש לומר דיש רגלים לדברי המגרש דבכי האי גונא חיישינן שירשע לעשות". "כלומר במקום שיש רגלים לדבר שנכונה היא ההרשעה שהאדם מרשיע את עצמו, מקבלים את הדברים וחוששים להם. ויותר מזה כתב האחיעזר, חלק ג' סימן כה, לענין עדים שנאמר עליהם כי הם מחללי שבת, ולא העידו עדים על כך, שכותב בזה"ל:" "... אין לומר משום שלא הוגבה עדות על זה ואינם נפסלים בלי ברור עדות, בדבר שהוא בפרהסיה והכל יודעים מזה אין צריך בזה קבלת עדות". ע"כ. "ועיין בתשובות מהר"ם מלובלין סימן פא, בתשובות הרמ"א סי' ל בשם המרדכי בפרק החולץ, ותשובות דבר משה חלק אורח חיים סי' ה. כאמור בדברי פסה"ד נראה, שאם היתה מתקבלת עדות כשרה הפסולת את אותם עדים מחללי שבת, הם היו נפסלים בלי שביה"ד יתחשב כלל בעובדה של הנסיבות ורקעם הכלליים של העדים, שהביאום לנטוש את שמירת השבת והמצוות". "יצוין שהאחיעזר שדן בכשרותם של עדי גט שהם מחללי שבת, הביא את דברי הבנין ציון (שהובאו לעיל) דמחללי שבת של ימיו אינם מומרים אלא בבחינת תינוק שנשבה, כלומר השתמש בעקרון תינוק שנשבה גם לגבי כשרותם [עמוד תקלו] כעדים, ובאר דבריו שמחללי שבת בפרהסיה יש לפוסלם לעדות מכח שתי סיבות, מטעם רשעות ומטעם שמחלל שבת הרי הוא כמומר, ומומר יצא מכלל אחיך, ומי שאינו באחוה אינו בעדות. ועל חלק זה שחלול השבת מוציא את העד מכלל אחיך וזה פוסלו, טען האחיעזר ע"פ דברי הבנין ציון, שכיון שמחללי השבת הם מבחינת תינוק שנשבה, הם אינם יוצאים מכלל אחיך ולכן ניתן לקבלם לעדות. אמנם במסקנת דבריו כתב האחיעזר להתיר אשה שקבלה גט שחתום ע"י מחללי שבת, על האופן המסוים שהיה שם במקרה, וכלשונו בסוף התשובה: "והוראה זו היא רק בנ"ד ולא נדון בדרך כלל על מחללי שבת בפרהסיה אפילו באסור דרבנן". "המסקנה מפסה"ד של ביה"ד הגדול, שהיסוד של תינוק שנשבה ובחינת הרקע החברתי הכללי שהביא לעזיבת שמירת השבת והמצוות, אינו מהוה גורם שיקבע את קבילותם של עדים שעזבו את דרכי המצוות ושמירת השבת". (תשובת הרב אברהם שרמן) והסכימו עמו הרב שלמה דיכובסקי (אב"ד) והרב חגי איזירר.
ולכאורה, לפי"ד הרב שרמן יש להקל במצבים מסוימים עם מחללי שבתות ולדון עליהם כתינוקות שנשבו לפי מצב הדור והשעה והמקום.
ד. אמנם היחס ההלכתי שנקבע ביחס למי שאינו עושה מעשה עמך הוא אף אם מוגדרים תינוקות שנשבו.
כתב שו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' קעו): "א. בענין כהנים בע"ת והקרובים (אב ואם) מתו והספק אם להורות להם שאסור ליטמא כיון שהקרובים היו מחללי שבת בפרהסיא ובשו"ע יו"ד סי' שע"ג ס"ח מבואר דבאינו עושה מעשה עמך אינו מטמא, ואפילו בגדר תינוק שנשבה קשה להגדירם כי קשה לעמוד ע"ז, הנה בלשון הרמב"ם פ"ב ה"ח מאבלות מבואר דדין אין מתאבלין עליהם ודין אין מטמאין להם חדא כללא, ודין אין מתאבלים מבואר בסי' שמ"ה – ובש"ך שם דאפילו ברגיל לעשות עבירה לתיאבון, והוא ע"פ המבואר סי' ש"מ ס"ה ברמ"א לענין קריעה, ומה שר"ל בתשובת מהרש"ג ח"א יו"ד סי' כ"ה דשאני האי דסי' ש"מ דזה דווקא לענין חיוב קריעה בעומדים שם בשעת מיתה, במחכ"ת לא ראה מקור הדין בהגהות מרדכי סוף מו"ק דמבואר להדיא דדין עומדים בשעת מיתה עם דין אבלות קרובים חדא הוא, וכן מבואר בביאור הגר"א סי' ש"מ ס"ק י' וגם לשון הרמ"א משמע כן". "וכ"ז בשאר עבירות אבל מחללי שבת חמור מזה – ועיין תבו"ש יו"ד סי' ב' ובד"ת שם ס"ק ס"ט דבמחללי שבת לא שייך גדר תיאבון כלל, איברא בתשובת מהר"י אסאד יו"ד סי' נו"ן כ' ב' קולות לענין מחללי שבת בזה"ז, איברא קשה לסמוך ע"ז בלבד כי דבריו הק' צע"ג – וכבר ראיתי שהשיגו עליו – ואמנם אם מחללי שבת אלה הלכו לבית הכנסת בשבת וגם עשו קדוש היום וכיו"ב יש לצדד עם מש"כ בתשובת בנין ציון החדשות סי' כ"ג, והבאתיו בכמה תשובות לצירופא בעלמא, ובכה"ג אפשר לצדד להקל שיתאבלו עליהם, ואין אנחנו צריכים למנוע אותם, אבל לענין לטמאות להם מידי ספיקא לא נפקא וקשה להתיר לכתחלה".
עוד כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' קצח): "באתי כהיום להשיב בקיצור, אשר שאל איש שיבה שהוא בגדר תינוק שנשבה (ע"פ הלכה) אם צריך לקום לפניו, למה דקיי"ל קידושין ל"ג ע"ב ושם ל"ב ע"ב כאיסי דעומדים לפני זקן אשמאי ולפרש"י הוא רשע ממש, ובתוס' נתקשו דאפילו להכותו ולנדותו מותר וכתבו דאשמאי ר"ל ע"ה, וכ"ה להלכה ברמ"א יו"ד סי' רמ"ד ס"א וז"ל אפי' הוא ע"ה בלבד שלא יהי' רשע, וכב' העיר דאם הוא תינוק שנשבה בודאי אסור להכותו ולנדותו, וא"כ מהו שחייבים לעמוד לפניו, ומכח זה נסתפק אם חילוני מצוי בימינו הוא בגדר תינוק שנשבה הנה בריטב"א קידושין ל"ב ע"ב כאשר הקשה קושית הראשנים על רש"י לא כתב כתוס' דאפילו לנדותו ולהכותו מותר אלא כ' דהרי אפילו בכבוד אב כל שאינו עושה מעשה עמך פטור מכבוד או"א מכ"ש קימה בפני כל אדם, ופשוט מאד דתינוק שנשבה עכ"פ אינו עושה מעשה עמך הוא ואפילו לא נדון אותו כרשע בשוגג". "איברא עצם ההלכה דתינוק שנשבה אינו פשוטה כ"כ, דהא בש"ס שבת ס"ח ע"א גדר תינוק שנשבה שהוא כאנוס היינו עד שיודע שהוא ישראל כמש"כ הרמב"ם פ"ב משגגות, ויש לו דין תינוק שנשבה על כל מה שעשה בין הגוים ולא ידע כלל שהוא ישראל, אבל משנודע שהוא ישראל ועשה נגד התורה אח"כ ה"ה כישראל לכל דבר, ובודאי אינו נדון כמומר להכעיס, וברמ"א יו"ד סי' קנ"ט ס"ו כ' תינוק שנשבה לבין העכו"ם ואינו יודע מתורת ישראל כלל דינו כקראים ואסור להלוותו ברבית, ועכ"פ לא עדיף מקראים, ועיין יו"ד סי' ש"מ ברמ"א ס"ה דמומר קטן שהמיר עם אביו די"א דמתאבלים עליו דאנוס וי"א דאין מתאבלים וכ' רמ"א דכן עיקר ועש"ה בביאור הגר"א, עכ"פ תינוק שנשבה אפי' בין הגוים ועכשיו הוא בין הישראלים ויודע שהוא ישראל, אעפ"י שלפעמים אפשר להחשיבו כשוגג ואפי' אנוס, מכ"מ כל זמן שאינו מתקרב ליהדות עכ"פ לא עדיף ממומר לתיאבון, ועיין יו"ד סי' רנ"א ס"א לענין נתינת צדקה בכה"ג, ועיין בחוו"ד יו"ד סי' קנ"ט ביאורים ס"ק ג' מש"כ בזה". "לכן בחילונים בזה"ז גם אם נגדיר אותם אנוסים מחמת חינוך הרע שלהם הלא יודעים שיש תורת ישראל, וגם אם ניתן להם דרגא דמומר לתאבון או אפי' פחות מזה מכ"מ ברור דאינו עושה מעשה עמך ואין כאן חיוב קימה מעיקר הדין כדמשמע לשון הרמ"א מכ"מ יתכן דיש לפעמים ענין להדר זקן כזה אם הולך בתומו, בדברים עכ"פ. ועיין היטב בלשון הרמב"ם פ"ו מת"ת ה"ט בכ"מ ולח"מ שם ולפי מצב הדברים איכא לפעמים מצות קידוש השם בזה". "ועיין לה"ק של הרמב"ם פ"ג ממרים ה"ג אחרי שדבר מכת אפיקורסים כצדוק ובייתוס כ' וז"ל אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם ה"ה כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז במצות שהרי הוא כאנוס אעפ"י ששמע אח"כ שהוא יהודי וראה יהודים ודתם ה"ה כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם וכו' לפיכך ראוי להחזירם בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה ע"כ ברמב"ם". "וברדב"ז שם כ' דנראה דכ' זה רבינו ללמד זכות על הקראים, אבל בזמנינו וכו' שהרי בכל יום אנו מחזירין אותם למוטב ומושכין אותם להאמין בתורה שבע"פ ומחרפין ומגדפין את בעלי הקבלה ואין לדון את אלו לאנוסין אלא כופרים בתורה שבע"פ ע"כ ובעו"ה כ"ה בזמנינו שרוב החינוך החילוני הוא להכחיש תורה שבע"פ, ומפרשים מסורת המקרא נגד חז"ל, ע"כ קשה ליתן להם ממש דין תינוק שנשבה, אעפ"י שודאי אנוסין הם ע"י חינוך הרע שנותנים להם, ע"כ נראה כנ"ל שעכ"פ די בהידור בדברים כנ"ל".
וכ"כ הגר"מ שטרנבוך שאין לכהן להיטמא לאביו שאינו עושה מעשה עמך אפילו הוא תינוק שנשבה (תשובות והנהגות כרך ב סימן תקסד).
לכן לכאורה עדיין יש מקום לבחור למנהיג אותו תינוק שנשבה העובר על דיני תורה.
ה. אלא שבמקרה הנוכחי נראה לי שהדבר חמור כפליים.
האדם המעמיד עצמו לבחירה לראש מועצה, לא רק שאכל בעצמו חזיר, אלא ניהל את המפעל וטרח ועמל למכור בשר חזיר ליהודים ואם כן הוא הכשיל את הרבים והחטיא אותם באכילת חזיר מלבד שעבר על דברי חז"ל והוא בכלל ארור על גידול חזירים (בבא קמא פב ע"ב).
נאמר באבות (פ"ה מי"ח): "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו שנאמר (דברים ל"ג) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנאמר (מלכים א' טו) על חטאות ירבעם (בן נבט) אשר חטא ואשר החטיא את ישראל".
כתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ד ה"א): "ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה, ארבעה מהן עון גדול והעושה אחד מהן אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו. ואלו הן: (א) המחטיא את הרבים ובכלל עון זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה"...
וכתב בספר העיקרים (מאמר ד פרק כו): "לפי שהמחטיא את הרבים אי אפשר לשוב בתשובה שלמה, שבמה יוכל לתקן את אשר עותו ממה שגרם לחטוא"... היינו אינו יודע ואינו יכול לתקן את כל אשר עיוות ואם כן אפילו ירצה לחזור בתשובה תשובתו קשה מאד.
וכן כתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' קפ): "שהמורה להם ככה כושל ומכשיל הוא את הרבים ובר נדוי הוא שהמכשיל את הרבים אחד מעשרים וארבע דברים שמנדים עליהם. ועל כן צריך להוכיחו הרבה עד שישוב מדרכו הרעה ויתחרט ויקבל דברי חברות ולא ישוב לכסלה".
וכן כתב בשו"ת הרא"ש (כלל כא סימן ח): "תשובה על שלא רצה לשוב מאולתו מענין העירוב. אתה רבי יעקב ברבי משה דבאלינסיא כבר כתבתי לך על ענין העירוב שנהגו בכל גליות ישראל להתיר מבואותיהם המפולשין בין הכותים בצורת פתח ואתה אסרת אותו לקהל פריריש. וכתבת לי ראיותיך ואני הודעתיך שאין בהם ממש. והזהרתיך שתחזור בך ותאמר לקהל שיתקנו מבואותיהם כאשר הורגלו עפ"י גדוליהם והנה הוגד לי שאתה עומד במרדך ואתה מכשיל את הרבים בחלול שבת. לכן אני גוזר עליך אחר שינתן לך כתב זה בעדים שתתקן המבואות המפולשין לרשות הרבים של כותים בצורת פתח תוך שבועיים אחר שתראה כתב זה, ואם לא תתקן המבואות כאשר כתבתי אני מנדה אותך. ואם היית בימי הסנהדרין היו ממיתין אותך כי אתה בא לעקור תלמוד שסידר רב אשי ולחלוק על כל הגדולים שהיו עד היום הזה אותם שמתו ז"ל ואת אשר המה חיים עד הנה. לכן חזור בך ואל תטוש תורת משה רבינו ע"ה. נאם אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל".
ואם כן אסור להגיש שום סיוע למחטיא את הרבים ביודעין. וק"ו שאין לבחור בו לראשות מועצה וכד'.
ו. כתב בלנתיבות ישראל (נצח אומתנו עמ' 84) למורי הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל: "עוד שאלני כ' מי יהיו המנהיגים של המדינה היהודית וכיצד תתנהג?" "...כוחות האמונה והמעשה המופיעים פה מתוך מבוע היהדות הקיימה הם יהיו המנהיגים, המעצבים והמכוננים, בעזרת השם ובאור נעמו. האמונה כי "יש ד' בקרבנו" (שמות י, ז) כי "מתהלך הוא בקרב מחננו" (דברים כג, טו) כי הוא "נותן לנו כח לעשות חיל" (דברים ח, יח) כי כנצחיות התגלותו בתורתו כן נצחיות שכינתו אתנו, כי תוקף דברו במצותו ובנבואתו והמשך שפעו הוא הנאמן והקיים בהנהגת הדורות והמדינות וממנו לנו תוצאות חיינו והכרעות מאבקיהם, – האמונה האמתית והברורה הזאת המחיבת את מעשינו ומדריכתם-עז על טהרתם, והמעשה הבא ממנה ובו היא יוצאת-לפועל ובונה את מציאותו הממשית". "מיבחנה של האמונה הוא הופעתה במעשה בפעל ובבנין, ומיבחנו של המעשה הוא הימשכו מתוך שפע האמונה, הממלאה את הנפש וממריצנה ודוחפנה להתגשמות הוויתה. מתוך אוצר העצמה של יראת ד', הכוללת ומבססת את כל מערכות התורה ועניניה (ישעיה לג, ו; שבת לא ע"א), מתגלית לנו אמונת עתנו בחסן הישועה של מפלאות ידו הנטויה עלינו, לאור נפתולינו הנאדרים בקודש".
הערת הרה"ג יעקב אריאל – רב העיר רמת-גן (לשעבר)
לשאלה זו אין מענה הלכתי פשוט עפ"י כללי ההלכה הרגילים. הלכות ציבור שאני ובכל מקום יש לדון עפ"י תנאיו המיוחדים. ורק ת"ח גדול המכיר את תנאי המקום ובוחן את כל האלטרנטיבות יכול לנקוט עמדה תורנית בנושא זה.
דיני פסולי עדות לא חלים כאן. תפקידו של ראש עיר לשרת את הציבור ולספק את צרכיו, בתחום החומרי – כגון לדאוג לסדר ונקיון תחבורה ותעסוקה, תכנון ובניה וכדו'. עליו להיות איש מינהל וארגון יעיל. אין לכל אלו כל קשר לעדות בבית דין. אומנם עליו להיות ישר והגון ולשם כך די שלא יהיה פסול חמס. אומנם אין ספק שלכתחילה ראוי שלא יהיה בו פסול רשע כלפי שמים, אך לענין ניהול תקין אין הדבר מעכב.
אלא שלכתחילה לא די בסור מרע אלא גם בעשה טוב ומן הראוי להעמיד לכתחילה בראש הקהל אדם שהתורה נר לרגליו, בדומה למלך שהתורה עמו בכל אשר יפנה (אומנם עיר אינה מדינה שלמה אך יש לשאוף שהיא תהיה מעין מדינה בזעיר אנפין) ובפרט שיש לראש עיר תפקיד גם בתחום הרוחני – כגון ברווחה, חינוך, תרבות וכדו'. ולפי ההלכה יש לבנות בעיר בתי כנסיות ובי מדרשות מקוואות ובתי דין ולתחזק אותם. וראש עיר שהתורה נר לרגליו יש לסמוך עליו יותר שידאג לכל אלו. אולם אנו חיים בחברה פתוחה ולצערנו יש בתוכנו יהודים רבים שאינם שומרי תומ"צ, וגם לא תמיד נמצא מועמד דחי שהוא גם בעל כושר ארגוני ומנהלי ברמה נאותה, המקובל על רוב הציבור. לכן אין ברירה אלא להעדיף לפעמים ראש עיר שעדיין אינו שומר תומ"צ ולהגיע אתו להסכם קואליציוני שיכלול גם את מילוי הצרכים הדתיים במידת האפשר.
אלא עד שהשואל שואל על מינוי ראש עיר שהתורה אינה נר לרגליו שישאל שאלה חמורה יותר, האם המצביעים לעיריה מביאים בחשבון שיקוליהם את הנושא הדתי? האם התורה נר לרגליהם? האם מותר להצביע למפלגה שהנושאים הערכיים אינם במצע שלה? ככל שהנציגות הדוגלת בערכים תהיה גדולה יותר, כך היא תוכל להשפיע יותר על התנהלות העיריה והעומד בראשה.
תשובת המחבר
המדובר בראש מועצה אזורית. מחד ראש המועצה דומיננטי הרבה יותר מראש עיר ומאידך אין קואליציה ואופוזיציה, אלא החלטות המועצה ונציגי הישובים הן יותר מייעצות ופחות קובעות.
לדוגמא, ראש המועצה הקודמת שהיתה אשה מישוב שאינו שומר מצוות החליטה ויישמה העמדת רב אזורי לשם השפעה רוחנית ומתן שירותים דתיים לכל תושבי המועצה.